גבורת ארי/תענית/יא/א

גבורת ארי תענית יא א

דף י"א ע"א

אמר ר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף יולד וגו' ואע"ג דחשוכי בנים מותרים לשמש כדמסיק א"כ לא צריך קרא לומר שנולדו לו קודם שני הרעב דאפילו נולדו בשני הרעב נמי לית לן בה כיון דלא היו לו בנים קודם לכן. דיש לומר דהני מילי באין לו כלל אבל אם יש לו אפילו אחד אסור לשמש מטתו בשני הרעבון משום הכי קאמר קרא שנולדו שניהם קודם הרעב דאילו בשני הרעב כיון שנולד לו אחד שוב היה אסור לשמש:

מיהו קשה לי כיון דקיימא לן כבית הלל דאמרי בפ"ו דיבמות (דף ס"א) דאין מקיים פריה ורביה אלא אם יש לו זכר ונקיבה וכיון דחשוכי בנים מותרים לשמש משום מצוה דפ"ו ה"ה נמי אפי' יש לו בנים כל כמה דלית ליה זכר ונקיבה מותר לשמש כיון דעדיין לא קיים פ"ו וא"כ מאי איריא דקאמר קרא שנולדו לו קודם הרעב הא אפילו בשני הרעב ואף אחר שנולדו לו השני בנים היה מותר לשמש כיון שעדיין לא היה לו בת ולא קיים פריה ורביה עדיין וכי תימא בני נח שאני דאין מצווין על פ"ו כדאמרינן בפרק ד' מיתות (דף נט) דפריך והרי פריה ורביה דנאמר לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ולישראל נאמר ולא לבני נח ומשני ההוא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא כלומר ולא נשנית בסיני מצות פו"ר ולישראל נאמר ולא לבני נח והא קודם מתן תורה היה להם דין בני נח ואפילו חשוכי בנים דידהו היו אסורין לשמש כיון דאין מצווין על פ"ו והא דתני חשוכי בנים מותרים לשמש היינו לאחר מתן תורה ובישראל דמצווין על פ"ו ואין הכי נמי דישראל כל זמן שאין לו זכר ונקבה מותר לשמש הואיל ולא קיים פ"ו עדיין. ליתא דהא דאמר התם נאמר לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרו ולא לבני נח היינו מסיני ואילך אבל עד סיני נצטוו אפילו בני נח עליו כדפירש רש"י התם ומוכרח הוא ואם כן בני יעקב וכל בני נח קודם מתן תורה עדיין היה מצווין על פריה ורביה:

לכן נראה לי דודאי יוסף היה מותר לו לשמש בשני רעבון כיון דלא היה לו עדיין בת ולא קיים פ"ו והא דאמר קרא בטרם תבוא שנת הרעב לאו ללמוד על עצמו של יוסף אתא לומר דבשנת הרעב היה אסור לו לשמש דליתא דלדידיה גופה היה מותר כיון דאכתי לא קיים פ"ו אלא קרא יתירה בעלמא הוא ללמוד על אחרים שכבר קיימו פריה ורביה אתא לאסור לשמש בשני רעבון ואל תתמה על זה דקרא דמשתעי ביוסף וגבי דידיה גופיה לא שייך הא ולא כתבה רחמנא אלא ללמוד על אחרים דכה"ג מצינו בפרק ו' דיבמות (דף ס"ד) דנפקא ליה דנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים ופריך לילף מיצחק ששהה עשרים שנים עם רבקה קודם שילדה דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ומשני יצחק עקר היה ופריך אי הכי אברהם נמי עקר היה ומשני ההיא דיצחק מיבעי ליה לייחס שנותיו של יעקב אבל הא קרא דאברהם אי לאו ללמד על מי שאינו עקר שאינו רשאי לשהות יותר מעשר שנים למה לי דכתב רחמנא להאי מקץ עשר שנים אלמא אע"ג דהאי מקץ עשר שנים דמשתעי באברהם לא שייך גביה כיון דעקר היה אמרינן דללמד על אחרים קאתי והכא נמי דכוותיה:

ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוספות מיוכבד שנולדה בין החומות בשני הרעב ודחקו לומר מתוך זה דליכא איסורא לשמש בשני הרעבון אלא מדת חסידות בעלמא ודברים תמוהים הן הא ר"ל אמר אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון אלמא איסורא נמי איכא ולא מדת חסידות לחוד. ועוד כיון דנפקא ליה מקרא ליכא למימר דמשום מדת חסידות הוא דאיכא והרבה תירוצים אמרו המפרשים על קושיית התוס' ואין ממש בכולן אבל למאי דפירשתי ניחא דודאי בין יוסף בין לוי כיון שלא היה להם עדיין בת ולא קיימו פריה ורביה מותרין היו לשמש וקרא יתירא דבטרם תבוא שנת הרעב ללמד על אחרים שקיימו פריה ורביה כבר הוא דקאתו:

ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם בפרק קמא דחגיגה (דף יז) מייתי להא סתמא אכל עבירות. ואיני יודע למה מייתי הכא הגמרא אהא דמצטער עם הציבור בפרט. גם כמה שנויים יש בין גירסא דהכא לדהתם דהתם גרסי' דחכמים אמרו נשמתו מעידו ור' זריקא אמר שני מלאכי השרת וחכמים בתראי אמרי איבריו והכא הגירסא בענין אחר:. משוכבת חיקך. שם בפרק ב' דחגיגה מסיים עלה איזה דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה:

אל אמונה כשם שנפרעים אל תתמה איך שייך לשון אמונה גבי פורעניות דכבר פי' רש"י ריש פרשה וארא דשפיר שייך והביא ראיה מקרא בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפי' לפורעניות מודיע ששמו ה' וכו':

מיהו קשה לי אמאי מפרש ודרש לקרא דאל אמונה לפורעניות ואין עול למתן שכר. אימא איפכא אמונה למתן שכר ואין עול לפורעניות והכי שפיר טפי דרוב אמונה בכל מקום הוא לטובה כדדרשינן אני ה' נאמן ליתן שכר ושמא לא שייך גבי פורעניות לשון ואין עול:

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. הקשו התוספות הא אמרינן בפרק החובל (דו (דף צ"א) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייב ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ואני תמה ששינו הסוגיא דהתם דלא מוקי שמואל התם להא דהחובל בעצמו רשאי ביושב בתענית אלא הכי אמרינן התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והא תניא מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל ביושב בתענית הרי הדבר להיפוך דמוקי שמואל להא דאף הרעה רשות רשאי ביושב בתענית אבל לחבול בעצמו אינו רשאי מ"מ עיקר קושיות התוס' ודאי קשיא. ותירצו התוס' דודאי נקרא חוטא כדאמרינן הכא בקל וחומר מנזיר מכל מקום המצוה שהוא התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לדור כדאמרינן בסוטה (דף ב') הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתיב תעניתא לתעניתיה וקשה לי כיון דאי אפשר לנזירות ותענית אלא אם כן מצער עצמו נזיר מן היין ומתענה מכל דבר ואי אפשר להם בלתי מצטער על כרחך מצות נזירות ותענית דאי אפשר להם בלתי מצטער כי דחי מצותם לאיסור צער אין כאן שום חטא כלל ואין צריך כפרה ודמי להא דקיי"ל עשה דוחה לא תעשה משום דעשה אלימא מלא תעשה משום הכי דחי לה והתם ודאי לאו חוטא מיקרי הואיל דבדין הוא דדחי הכא נמי גבי נזירות ותענית כיון דהמצוה רבה על העבירה בדין הוא דדחי לה ולאו חוטא מיקרי:

וכי תימא שאני עשה דדחי לא תעשה דבע"כ רמי רחמנא העשה עליה ואי אפשר לו להפטר מן העשה בשום ענין משום הכי כי דחי לל"ת לא מקרי חוטא כיון דעל כרחך רמי חיובא דעשה עליה אבל נזירות ותענית לא רמי חיובייהו עליה בע"כ אלא על ידי ביטוי שפתים רמי עליה משום הכי אע"פ שהמצוה רבה על העבירה חוטא איקרי הואיל ועל ידי מעשיו ונדרו מצער עצמו בגירי דילי' הא הרי סדין בציצית דקיימא לן דאתי עשה דתכלת ודחי לא תעשה דכלאים אע"ג דלא רמי רחמנא עליה בעל כרחך לדחות הלא תעשה דהא אפשר שלא לעשות ציצית שעטנז ללבוש של פשתן שיהא חייב בציצית ולדחות הל"ת דכלאים ואפילו הכי מאן דלבש סדין בציצית לאו חוטא מיקרי והרי אמרי' בפ"ב דשבת (דף כ"ד) גבי ר' יהודה בר אלעאי דמתעטף ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות אלמא שבוחי משבח ליה כ"ש דלא מיקרי חוטא:

ונראין הדברים קל וחומר מה התם דאפשר לקיים מצות ציצית בטלית של צמר בלתי דחיית לא תעשה דכלאים אפילו הכי כי עביד לה של פשתן על ידי דחיית ל"ת שפיר דמי ולאו חוטא מיקרי כ"ש הכא דאי אפשר לקיים מצות נזיר ותענית בשום ענין אלא ע"י צערא דגופא אי ס"ד דהמצוה רבה על העבירה אין כאן חטא ולאו חוטא מיקרי ולא דמי לתענית חלום בשבת דהתם אין התענית מצוה בשבת אלא עבירה שמבטל עונג שבת אלא שהתירו לו משום דיפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום כדאמרינן לקמן (דף י"ב) ומשום כפרה על ביטול עונג שבת צריך למיתב תענית לתעניתו מה שאין כן הכא גבי נזירות ותענית דאם איתא דאית ביה דררא דמצוה ועבירה כדברי התוס' מאן רבה על שכנגדו לבטלו לגמרי אם העבירה רבה אין כאן לחלוחית מצוה כלל ואם המצוה רבה אין כאן שום נדנוד עבירה כלל ואין לקרוא להו חטא:

ולי נראה דקושיית התוספות מעיקרא מהא דשמואל דשמעתין אהא דשמואל דפרק החובל לא קשה מידי דהכי אמר התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והא תניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע אמר שמואל באשב בתענית דכוותיה גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית פירוש דבסיפא תני יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יכול יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות כו'. להושיבם בתענית אחרים מי מיתיב להו כו' ומסיק תנאי היא איכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ"ד רשאי ואמרינן מאן תנא דאמר אין רשאי לחבל ומסיק רבי אלעזר הקפר היא דאמר וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש על שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והא אפילו לר' אלעזר הקפר בנשבע לישב בתענית אע"פ שנקרא חוטא אפ"ה השבועה חל עליו אע"ג שאין שבועה חלה לבטל דבר מצוה דבר תימה הוא לומר דלשמואל ולר"א הקפר בנשבע להתענות אין השבועה חל עליו ומותר לאכול מיד ועוד דקאמר לקמן בפרקין (דף יב) אמר רב יהודה אמר רב לווה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קיבל עליו דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קיבל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה אלמא במצי מודה שמואל דחייב להתענות מחמת נדרו והא נדר של תענית לאו מנדרי איסור הן שחלין על דבר מצוה וגריעי טפי משבועה ואפ"ה מודה שמואל במצי דחל עליו וחייב להתענות כ"ש ששבועה גמורה של תורה חלה בנשבע להתענות ובלישנא בתרא קאמר שמואל התם פשיטא לא יהא אלא נדר נדר מי לא בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא ומה פשיטא הוא זה וקרי ליה נדר אדרבה הא לדידיה אפי' חוטא איקרי והשתא כיון דהא דמצער נפשי' דנקרא חוטא קליש כל כך דנדחה מפני קבלת תענית הקל כ"ש דנדחה מפני שבועה דחמירה ועוד מצידה תברא דאי ס"ד דחוטא דמצער נפשיה לר' אלעזר הקפר אלים כל כך דאפילו שבועה נדחית מפניה אם כן לא משכחת לה למצות נזירות שתחול לעולם דהא נזירות אין לו דין נדרים שחלין על דבר מצוה אלא דין שבועה דאינו חל על דבר מצוה כדמוכח בפ"ק דנזיר אלא דדריש א"כ מבטל מצוה גמורה אם כן למה לי קרא בפרק קמא דנזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות וכדרבא דאמר שבועה שאשתה וכו' ואם כן לפי המסקנא איירי ברייתא דשבועות דסבירא לה דרשאי לחבל בעצמו אפילו בחבלה גמורה רק מתני' דבבא קמא דאינו רשאי לחבל בעצמו מוקי שמואל אפילו לישב בתענית וכדאית ליה דמקרי חוטא ומכל מקום חל שבועתו דאפילו לרבי אלעזר הקפר חל שבועתו ומיושב קושית התוס':

וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין נראה לי דהכי פירושא דליכא למימר כפרה זו על שנטמא וכדר"א דסאיב נפשיה הא קרא מנטמא באונס נמי מיירי כדכתיב וכי ימות עליו מת בפתע פתאום ודרשינן לה בפרק ג' דכריתות (דף יב) לחדא באונס והא אונס רחמנא פטריה בכל התורה כולה מקרבן וכדאמר התם אי כתב רחמנא פתאום דמשמע שוגג ומזיד ואונס הוה אמינא כי מייתי קרבן אשוגג מידי דהוה אכל התורה כולה אבל אונס ומזיד אימא לא אלמא אונס לאו בר קרבן הוא והכי נמי אמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס ובפרק ב' דשבועות אמרינן אי שלא בשעת ווסתה אנוס הוא פירש ופטור מקרבן ותנן בפרק ט' דפסחים שחטו ונודע שמשכו הבעלים או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות פירוש והוה ליה אונס ופטור מן הקרבן ותנן נמי שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור משום דה"ל אונס והכי נמי מוכח בדוכתא טובא דאונס אינו צריך כפרה אלא על כרחך האי וכיפר וכו' כפרה זו על שציער עצמו מן היין הוא:

אבל קשה לי על פירוש זה דאם איתא דהאי טעמא דאמר רחמנא להביא קרבן מפני הצער והא דאין מביא נזיר טמא משום דנזיר טמא חמור טפי משום ששנה בחטא וכדאמר בפרק קמא דנדרים והא קרא בנזיר טמא כתיב ומשני מפני ששנה בחטא אכתי תיקשה בנטמא באונס מאי שנה בחטא איכא ואמאי מביא קרבן טומאה ובדוחק יש ליישב זה:

ועוד בעל כרחך איכא חד צד בנזירות דלאו חוטא הוא מפני הצער ואפילו ר' אלעזר הקפר מודה בהא ואפילו הכי מביא קרבן אע"ג דלא חטא כלל וכפרה זו למה לי שהרי ר"ש ס"ל התם בפ"ק דנדרים דנזיר חוטא הוא מפני הצער כר"א הקפר והא בפ"ק דנזיר ס"ל דהאומר הריני נזיר שמשון לא אמר כלום ולאו דבר הנידור הוא אע"ג דמודה באומר הרי עלי כבכור דחל הנדר שאני התם דכתיב לה' לרבות נדר ופריך גבי נזירות נמי לה' כתיב ונרבי לנזיר שמשון נמי ומשני האי לה' דגבי נזירות מיירי בנדר בעובדא דר' שמעון הצדיק דאמר מימי וכו' וא"כ נזיר כזה למה מביא קרבן הלא התורה צותה לו לקבל נזירות. אלא שציער עצמו מן היין הקשו התוס' ריש פ"ק דנזיר אהא דתנן התם האומר אהא כו' לא חוטא קרי ליה דבעלמא אייתי לר"א אפי' על נזיר טהור ע"ש שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא. ותירצו דלטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומ"מ המצוה רבה על החטא לכן קרי ליה נאה מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירותו וכבד בעיניו המעשה ותוהא על הראשונות וקשה לי לדבריהם דמשמע דהא דפריך נזיר מילתא דעבירה היא היינו אדר' אלעזר הקפר פריך לה דקאמר נזיר חוטא הוא מפני שציער עצמו מן היין ומאי פריך דלמא מתני' רבנן היא ואע"ג דפריך לעיל מינה ודלמא אנוה לפניו במצות ומוקי לה שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה והא שמואל כר"א הקפר סבירא ליה דנזיר חוטא הוא מפני הצער כדאמרי' הכא בשמעתין מ"מ איכא למימר שמואל טעמא דתנא דידן קמפרש וליה לא סבירא ליה. וכה"ג אמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ב) גבי הא דאמר שמואל התם מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו וה"נ איכא למימר הכא והוה ליה לאקשויי הכא לימא מתני' דלא כר"א הקפר כדרך הגמרא בכל מקום ולא סתמא נזיר מילתא דעבירה היא דמשמע דאדכולי עלמא קא קשיא ליה. ועוד מדמשני אין אפי' לר"א הקפר מכלל דהמקשה אפילו לרבנן קא קשיא ליה דמילתא דעבירה היא ואמאי כו'. ונראה לי דודאי לרבנן נמי קשיא ליה ולאי משום שציער עצמו מן היין דהאי טעמא ליתא אלא לר"א הקפר אלא משום תקלה דילמא אתי למיעבר על נזירותו וכמאן דחייש בכל נדרים להאי טעמא דתקלה דהכי סתם לן תנא דידן בפ"ק דנדרים (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום אלמא הנודר בנזיר רשע מיקרי לתנא דידן ולאו מפני הצער שהרי לנודר בקרבן ושבועה נמי רשע קרי ליה אלא מפני התקלה כדפרישית והכי משמע התם בכולה סוגיא ואע"ג דתנן התם בסיפא כנדבתם כלומר של כשרים נדר בנזיר ובקרבן ומפרש התם בגמרא דנדבה דנזירות משכחת לה כשמעון הצדיק שאמר מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד שבא מן הדרום שנדר מפני שפחז עליו יצרו וכיון שנדר לשם שמים כל כך להתגבר על יצרו תו לא חיישינן לתקלה. מ"מ ס"ד דהא דאהא נאה מסתם כל אדם מיירי וחל עליו נזירות באומר נאה ואמאי כיון דמילתא דעבירה היא מפני חשש תקלה אין זה נוי ואין נזירות חל עליו כי היכי דאינו חל באומר כנדרי כשרים הואיל ונזירות לאו מילתא דכשרים היא ה"נ לאו מילתא דנוי היא מהאי טעמא גופיה ומשני אין משכחת לה דלאו מילתא דעבירה היא ולא מבעיא לרבנן דלית להו חטא של צער אלא של תקלה לחוד הא איכא גווני דלאו חוטא הוא כההיא שבא לפני שמעון הצדיק דלא חיישינן לתקלה אלא אפי' לר"א הקפר הני מילי נזיר טמא כו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה ומדנזיר טהור לר"א לאו חוטא הוא על הצער בע"כ מיירי מנזיר כהאי דשמעון דכיון דנזר לשם שמים כל כך הוה ליה נזירות נדבה ואפי' משום צער לית לן בה דלכוף את יצרו עדיף טפי מחטא של צער תדע דהא ר' שמעון סבירא ליה התם כר"א הקפר דנזיר טהור חוטא הוא מפני הצער. ובפ"ק דנזיר (דף ד') אמר ר' יהודה דלה' דכתב רחמנא גבי נזיר לרבות נזיר שמשון אתי ור' שמעון פליג עליה ואומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצא נזירות מפיו ולה' מפיק ליה לנזיר כזה של שמעון הצדיק שנזר לשם שמים אלמא בנזיר כזה לית לן בה משום חטא של צער דלכוף את יצרו עדיף טפי ולה' קרינא ביה:

והכי נמי משמע באותה סוגיא דפ"ק דנדרים דאמר אביי התם דשמעון הצדיק סבירא ליה כר"ש ור"א הקפר דנזיר חוטא הוא משמע דאפי' נזיר טהור לדידיה חוטא הוי מפני הצער וכן פירש שם הרא"ש ודלא כהר"ן שפירש דנזיר טמא דוקא קאמר דליתא וכמש"כ שם ואפילו הכי בההוא דמן הדרום שנזר לשם שמים לכוף את יצרו לית לן בה ולא מיקרי חוטא על הצער אלא ודאי שמע מינה כדאמרן ומהשתא כיון דאמר המתרץ אפילו לר"א הקפר נזיר טהור לאו חוטא הוא אלא טמא ממילא משמע דלא מיתוקים אלא בנזיר נדבה כזה דבא מן הדרום א"כ בכהאי גוונא אפי' לתקלה נמי לא חיישינן והא דמפליג בדר"א בין נזיר טהור לטמא ולא מפליג בטהור גופיה בין של נדר לשל נדבה כההוא דמן הדרום היינו משום דבעי לאפלוגי בנזיר נדבה דקיימינן ביה דמיניה מיירי מתניתין דקרי ליה נאה אלמא לא חייש לתקלה והיינו נזיר נדבה אפ"ה בטמא אפילו בשל נדבה חוטא מיקרי כדמסיק ואזיל דאיידי דבעי למיסתר דילמא אתי למיעבר על נזירותו והיינו משום דילמא אתי לידי תקלה וכמו שאפרש ולא כדפי' התוס' דכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות דליתא דכיון דקרי תנא לנזירות אנאה ולא חיישינן לתקלה אלמא בנזירות נדבה כההוא שבא מן הדרום קמיירי וא"כ אפי' בנטמא לא חיישינן לתוהה על הראשונות בנזיר לשם שמים כזה כדמסיק התם הא דלא אכל שמעון הצדיק אשם נזיר טמא לאו משום דאתי על חטא הוא דאם כן כל אשמות לא ליכול דעל חטא אתו אלא היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהם מטמאים ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין ונמצא שמביאין חולין לעזרה אבל נזיר טהור אינו מתחרט דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנזור ומ"מ אשם נזיר טמא של זה דבא מן הדרום אכל דכיון דנזר לשם שמים אע"ג דרבה עליו ימי נזירות ע"י הטומאה אינו מתחרט בהן מיהו יש לדחות הא קצת כמו שכתבתי לעיל דלמא מיירי בנזירות של חסידים ראשונים ואליבא דרבי יהודה אבל אינו כן וכדלקמן ועוד דבלאו הכי אי אפשר לפרש כפי' התוספות דהא דאמר נזיר טמא חוטא הוא מפני שתוהא על הראשונות דהא הגמרא קאמרה בהדיא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה אלא טעמא לאו משום דתוהא. והיינו כדפרישית דמיירי בנזיר נדבה כההוא דמן הדרום מדקרי לנזירות דידיה אנאה ולא חיישינן לתקלה והא בנזיר כזה לתוהא נמי לא חיישינן דמש"ה אכל שמעון הצדיק לאשם טמא דידיה. אלא הכי קאמר נזיר טמא איידי דבעי מיסתר דילמא אתי לידי תקלה למיעבר על נזירותו דבשלמא נזיר של נדבה דטהור לא חיישינן לתקלה שיעבור על נזירותיה דמסתמא אמודי אמיד נפשיה בשעת נזרו שיכול לעמוד באותן הימים שנזר ולא יבוא לידי תקלה אבל נזיר טמא אפי' של נדבה נהי דלחרטה לא חיישינן מחמת רבוי הימים שע"י הטומאה דהואיל ונזר כל כך לשם שמים אינו מתחרט מ"מ מחמת רבוי הימים על ידי הטומאה חיישינן לתקלה באותן הימים שנתרבו עליו ע"י סתירת טומאתו דעכשיו באותן הימים חזר מנזירות נדבה ודמי לנזירות נדר דהוה ליה נדרי רשעים כמו שארי נזירים הואיל ולא אמיד נפשיה וחיישינן לתקלה ע"י איזה ענין שהרי לא נזר אלא כמנין הימים שקיבל עליו ולא יותר אלמא מעיקרא אמיד נפשיה שעד מנין הימים שקיבל עליו יכול לעמוד בהן ולא יותר והשתא על ידי ריבוי ימים דטומאה חזר לחשש תקלה והוי ליה חוטא מעתה וכי תימא למאי דפי' דאפי' לרבנן נזיר טהור של נדר חוטא מיקרי מפני חשש תקלה אם כן מאי איכא בין רבנן לר"א הקפר דמיקרי חוטא מפני הצער אי בנדר לרבנן נמי חוטא הוא מפני התקלה ואי בנזירות נדבה אפילו לר' אלעזר הקפר לאו חוטא הוא ואפילו משום צער ליכא. יש לומר דנפקא מינה ליושב בתענית דלרבנן לאו חוטא הוא ולר"א חוטא מיקרי כדאמרינן הכא אי נמי נפקא מיניה דלרבנן רשאי לחבל בעצמו ולר"א אינו רשאי כדאמרינן בסוף פרק ח' דב"ק (דף צ"א). ואי נמי יש לומר דנפקא מיניה בהאי גוונא דאמרינן התם בפ"ק דנדרים בלישנא בתרא דמוקי לה אליבא דר' יהודה דסבירא ליה התם טוב מזה ומזה נודר ומשלם היינו בנדבה אבל בנדר לא ומוקי לה למתני' דבנדרי רשעים דמחלק בין נדר לנדבה כרבי יהודה ופריך נדבה דנזירות מאי איכא למימר ומשני ר"י לטעמיה דאמר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום אלמא דבכהאי גוונא לא חיישינן לתקלה מדקרי ליה נזירות דנדבה ומ"מ למאן דחשיב ליה חוטא מפני הצער כה"ג נמי חוטא הוא שהרי רבי שמעון פליג התם עליה דר' יהודה ואמר דנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאים שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומהא דייק התם דסבירא ליה לר"ש דנזיר חוטא הוי מפני הצער שמע מיניה דנדבה כה"ג שעושין כדי שיתחייבו קרבן חטאת גריעי מנדבה דכה"ג דבא מן הדרוס שעשה כדי לכוף את יצרו דאילו התם לר"ש אפילו משום צער לית לן בה שהרי האי לה' דגבי נזיר מוקי לה לנזירות כה"ג אלמא לאו חוטא הוא לגמרי ואפילו משום צער ליכא דלכוף את יצרו עדיף טפי ואילו הכא נהי דמשום תקלה ליכא דמהאי טעמא קרי ליה נדבה לר"י אפ"ה משום צער איכא ולר' שמעון דאמר חוטא הוא מפני הצער לא התנדבו כה"ג:

וכי תימא א"כ אמאי לא מוקי לה להא דהאומר אהא נאה דהוי נזיר בכה"ג ואליבא דרבנן דלית להו דהוי חוטא מפני הצער ואפ"ה הוי מילתא דנוי בנזיר כזה כיון דלא חיישינן ביה לתקלה יש לומר משום דתנא פסיק ותני דהאומר אהא נאה דהוי נזיר משמע אפילו בגברא שהיה כבר נזיר בפעם אחרת ואלו נזירות דכה"ג כדי להביא קרבן חטאת אינו אלא בשלא נזר מעולם ובחסיד שאין הקב"ה מביא תקלה על ידו כדי שיתחייב קרבן חטאת על חטא אבל בסתם בני אדם או אפי' בחסיד אלא שנזר כבר פעם אחת תו לא משכחת נזירות דהוי נדבה ונוי אלא כההוא דלכוף את יצרו:

אי נמי יש לומר דבעי לשנויי אליבא דכ"ע אפילו למאן דאמר נזיר חוטא הוי מפני הצער אפ"ה משכחת לה דהוי ליה נזיר באומר אהא נאה בנדבה דלכוף את יצרו דלכולי עלמא לא הוי ליה חוטא אי נמי איכא למימר דלר"ש כמו דסבירא ליה דנודר בנזיר בשביל להביא קרבן חטאת הוי חוטא מפני הצער הוא הדין דמפני התקלה נמי חוטא הוי והא דנקט חטא של צער נפקא מינה ליושב בתענית אי נמי לחובל בעצמו שאינו רשאי וכדפי' לעיל. ועוד איכא למימר דבהא נמי פליגי ר' יהודה ור"ש דלמר לאו חוטא הוא לגמרי בנזיר כדי להביא קרבן חטאת ולית לן בה לא משום תקלה ולא משום צער ולמר איכא משום שתיהן דודאי הא בהא תליא אי בנזירו' כה"ג לית לן בה משום חטא דתקלה ה"ה דחטא דצער למאן דחשיב ליה חוטא נמי לית לן בה דאי אפשר לומר לחצאין דעל ידי נזירות כזה חטא דתקלה ליכא ודצער איכא דאי איתא להא להא נמי איתא ומדהא ליתיה הא נמי ליתיה והא דנקט ר' שמעון חטא של צער ור"י של תקלה כל חד מאי דסבירא ליה נקט דר"י חטא של צער לית ליה כלל בנזיר ור"ש חטא של תקלה בכל נדרים נמי איתא אלא בנזיר חטא פרטי של צער אית ליה ובפ"ק דנדרים שם בחדושי אפרש זה היטב בס"ד:

ולשמואל הא איקרי קדוש ההוא אגידול פרע קאי וקשה לי וכי ר' אליעזר לית ליה דקדוש לאו אגברא קאי אלא אגידול פרע הא תנן סוף פרק ב דקדושין (דף נ"ו) המקדש בשער נזיר אינה מקודשת ונפקא ליה בגמרא מדכתיב קדש יהיה גדל פרע גידולו יהיה קדוש ופריך אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר כן ומשני מי קרינן קודש קדש קרינן פירש דקדש כתיב חסר וי"ו וקרינן קדוש ולא קודש משמע שאין דין קדושה עליו אלא הוא קדוש מכל מקום שמע מינה דהא קדש אגדול פרע קאי ולא אגברא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף