אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי יט כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף יא[עריכה]

תשה"מ בשני רעבון[עריכה]

קושיית התוספות שהלא יוכבד נולדה בין החומות

בגמרא במסכת תענית (יא.): אמר רב יהודה אמר רב, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצל ממיתה משונה... אמר ריש לקיש אסור לשמש מטתו בשני רעבון [- דצריך אדם לנהוג צער בעצמו], שנאמר (בראשית מא נ) "וליוסף יולד שני בנים, בטרם תבוא שנת הרעב". תנא, חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.

וכעין זה איתא בירושלמי (תענית פ"א סוף ה"ו): א"ר אבון כתיב (איוב ל ג) 'בחסר ובכפן גלמוד', בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה. א"ר לוי, כתיב 'וליוסף ילד שני בנים' אימתי 'בטרם תבוא שנת הרעב'. וכן פסק הטור (או"ח סימן תקעד): מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון, ואסור לשמש בו מטתו.

והקשו התוספות (ד"ה אסור): ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות, ואותו העת עת רעב היה. והיינו דאיתא בגמרא בסוטה (יב.) אמר רבי חמא ברבי חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות שנאמר (במדבר כו נט) "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי, אשר ילדה אותה ללוי במצרים" - לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. וכיון שנולדה בין החומות ע"כ שימשו בשני רעבון.


יישוב התוספות שכל דין זה אינו אלא מנהג חסידות

ויישבו התוספות: ויש לומר דלכולי עלמא לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות, ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו, ע"כ.

המהרש"א מוסיף שלפי דברי התוספות תתיישב קושיה נוספת בסוגיא. והיא, כיצד מוכיחה הגמרא שתשה"מ אסור בשני רעבון מיוסף, והרי יוסף לא קיים עדיין פו"ר ובגמרא מבואר שחשוכי בנים מותרים בתשה"מ אף בשני רעבון. אמנם לפי דברי התוספות אתי שפיר, כי יוסף עצמו נהג בחסידות מופלגת והיה אוסר על עצמו תשה"מ אפילו כחשוך בנים, ומכל מקום לומדים מהנהגתו שעכ"פ ממדת חסידות לעשות כן מי שאינו חשוך בנים.

ומה שכתב המהרש"א שיוסף עדיין לא קיים פריה ורביה, אפשר לבארו בשני אופנים: א' קיימא לן בגמרא ביבמות (סא:) שקיום מצות פריה ורביה הוא דוקא בהולדת בן ובת, וכיון שליוסף נולדו רק שני בנים, ממילא לא קיים מצות פו"ר. ב' הוכחת הגמרא היא מכך שהכתוב מדגיש שני בניו של יוסף נולדו בטרם תבוא שנת הרעב, ומשמע שאילו היתה באה כבר שנת הרעב לא היו בנים אלו בעולם, ומכך הוכיחה הגמרא שתשה"מ אסור בשני רעבון. הרי שגם קודם שנולדו בניו של יוסף היה אסור בתשה"מ בשני רעבון, אף שקודם לידתם עוד לא קיים מצות פו"ר.


ישוב המזרחי שללוי לא היתה בת ונדון האחרונים אם ליוסף היתה בת

והנה המזרחי שכתב ליישב קושיית התוספות מלוי, שכיון שעד שנולדה יוכבד לא היתה לו בת ממילא 'חשוך בנים' מיקרי ומותר בתשה"מ אף בשני רעבון. ותמה הבית יוסף (או"ח סימן תקעד) שהרי אף יוסף לא היתה לו בת ואם כן היה מותר לו לשמש ומה מוכיחה הגמרא ממנו לאיסור. והנה ממה שהקשה הבית יוסף רק שלא היתה לו בת, מבואר לכאורה בדבריו כמהלך הראשון הנ"ל, ובאמת צ"ב מדוע לא הקשה יותר מזה, שהרי הפסוק עוסק בלידת שני בניו שהיו בטרם תבוא שנת הרעב, וצ"ב שכיון שבאותה שעה לא היו לו לא בנים ולא בנות אם כן מדוע נוסף תנאי זה של 'בטרם תבוא שנת הרעב', הלא אף בשנת הרעב היה מותר לו לשמש כיון שבאותה שעה לא היו לו בנים או בנות. אמנם יעויין להלן שבסוף דבריו העיר הב"י גם הערה זו שקודם שנולדו בניו היה חשוך בנים, וכנראה שהעמיד קושייתו על חסרון הבת, כדי להשוות הדברים ליישוב המזרחי על לוי שלא היתה לו בת, וע"ז הקשה שלא הועיל ביישובו כי אותו החסרון היה אף אצל יוסף.

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סוס"י ל) הוכיח מדברי המדרש (ב"ר צב ח הו"ד ברש"י בראשית מד יט) על הפסוק (שם): "אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח" - מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה, וכי בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש. הרי מבואר במדרש שהיתה ליוסף בת ועליה שאלו "וכי בתך היינו מבקשים". והקשה השבות יעקב כקושיית הבית יוסף שאם היה ליוסף בת מדוע לא נמנית בת זו במנין היורדים למצרים.

ואמנם הצידה לדרך והשבות יעקב יישבו מכח מדרש זה את קושיית הבית יוסף על דברי המזרחי, כי אכן לוי לא היתה לו בת ולכן הותר לשמש מטתו, משא"כ יוסף שהיתה לו בת שפיר למדה הגמרא ממנו שאסור לשמש בשני רעבון. ומה שלא נמנית במנין היורדים למצרים, היינו מאחר וכבר מתה קודם שירד יעקב למצרים. אמנם בספר 'מתת יה' העיר שנראה מלשון הב"י שנשמר מיישוב זה, כי אם אכן ליוסף היתה בת, היה לה להימנות בכלל יורדי מצרים אף אם מתה קודם לכן - כדרך שנמנו 'ער ואונן' בני יהודה אף שמתו קודם לכן.

ועיקר קושיית המהרש"א שהרי יוסף היה חשוך בנים, הוסיף שם המהרש"א ליישב עוד, שיוסף שהיה קודם מתן תורה לא היה מצווה על פריה ורביה, וממילא שפיר אפשר להוכיח מדינו לדין שאר כל אדם, ואין דינו כדין חשוך בנים אחר מתן תורה שמותר בתשה"מ מחמת קיום מצוה פו"ר. ובהגהות הגרא"ס למאירי תמה מאד על דברי המהרש"א, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב 'פרו ורבו' וכיון שנצטוו במצוה זו פשיטא שהיו מחוייבים בה אף קודם מתן תורה, ומדוע לא נדון דינו של יוסף כדין חשוך בנים החייב בפריה ורביה ומותר בתשה"מ בשני רעבון מחמת כן.


תמיהת האור החיים והתורה תמימה כיצד אפשר לומר שלוי לא נהג במידת חסידות

אמנם על עיקר יישוב התוספות שיוסף נהג כן במידת חסידות, תמה האור החיים הקדוש (בראשית מא נ) שהרי לדבריהם נמצא שיוסף לחוד הוא שנהג במידת חסידות משא"כ לוי בן יעקב, ויוצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד, והתורה העידה עליו "לאיש חסידך" (דברים לג ח), כי הוא היה חסיד שבשבטים. והגם שעל זרעו הוא אומר - הענפים יגידו על השורש. וכן ​העיר התורה תמימה (בראשית מא נ הערה ח) שקשה מאד לומר על לוי בן יעקב שנהג בעצמו כאחד ההמונים, והלא עליו אמר משה "תמיך ואוריך לאיש חסידך", ושבט זה לא השתתף במעשה העגל, הרי שהיה מצויין בקדושה ופרישות.

ומכח קושיה זו מחדש התורה תמימה חידוש עצום, שמאחר וכל הטעם להימנע מתשה"מ בשני רעבון הוא כדי לנהוג בצער עם הציבור, ממילא איש שהוא מסובל בלא"ה בצער הרעב, אין סברא להוסיף עליו צער במניעת תשה"מ, ורק מי שאין לו צער ודאגה מחמת הרעב, כמו העשירים הגדולים ובעלי אוצרות תבואה וכדומה, להם ראוי להשתתף עם הציבור בצער זה תמורת צער הרעב שאין מרגישים בו.

לפי זה, מבאר התו"ת, סרה קושיית התוספות [ולשונו שם 'ונראה באור דבריהם', אך לכאורה הוא מהלך אחר ביישוב קושייתם]. שהרי יעקב וביתו היו טרודים בצער הרעב, ולכן לא היו מחוייבים כלל במניעת תשה"מ. ורק יוסף שהיה בעל תבואה ולא הרגיש בצער הרעב - הוא לבדו היה מחוייב להימנע מתשה"מ באותה עת. ומסיים התו"ת: אלא שזה הוא דבר חדש וצריך עיון ותלמוד רב.

על פי מהלך זה מבאר התו"ת את סמיכות העניינים בסוגייתנו, שמיד אחר דברי ריש לקיש שאוסר לשמש מטתו בשני רעבון, מביאה גמרא את המימרא העוסקת במי שמצער עצמו עם הציבור שזוכה ורואה בנחמת ציבור, ומי שאין מצער עצמו עם הציבור שאינו רואה בנחמת ציבור ח"ו. ולכאורה צ"ב מה שייכות העניינים זו לזו. אך לפי מה שנתבאר הרי המאמרים שייכים זה לזה הפלא ופלא, כי כיון שמביאה הגמרא ראיה מיוסף, שמאחר ולא היה בכלל צער הציבור לענין הרעב כיון שהיתה לו תבואה בשפע, לכן ראה להשתתף עם הציבור בענין אחר במניעת תשה"מ - הרי מבואר מזה שכך ראוי לעשות, שעל האדם להשתתף עם הציבור בצערם אף אם אינו נוגע לו צער זה.

עוד תמה האוה"ח, שהרי בגמרא דרשו כן מפסוק וכיצד כותבים התוספות שאין זה אלא מנהג חסידות. וכן נקט הכלי חמדה (פרשת מקץ אות א) שכנראה איסור זה הוא איסור תורה. אמנם יעויין להלן שהבית יוסף נקט שהוא 'אמסכתא בעלמא' ומאידך פירש שלמדו כן 'מייתורא', ויש להסתפק בדבריו.

ועיקר קושיית התוספות יישב האור החיים, שלוי היה מותר בשתה"מ כיון שלא היה לו בת באותה שעה וממילא לא קיים עדיין פריה ורביה, ואכן גם יוסף היה מותר לו מטעם זה כמו שהעיר המהרש"א שהרי קודם אפרים ומנשה לא היו ליוסף בנים. ומה שדרשו חז"ל מהפסוק לאיסור, היינו ב'אם אינו ענין', דאם אינו ענין ליוסף שהרי אף אם היתה באה כבר שנת הרעב היה מותר בתשה"מ כיון שהיה חשוך בנים, תנו ענין לשאר כל אדם שאינם חשוכי בנים - שאסורים בתשה"מ בשני רעבון. ובכך סרו הן קושיית התוספות מלוי כיצד שימש, והן קושיית המהרש"א מיוסף שהיה חשוך בנים.


יישוב האור החיים והר"ן שאין איסור אלא כשישראל בצער

עוד יישב האור החיים, שלא אמרו איסור זה אלא משום צער ישראל ולא משום צער האומות, כי לא מעלין ולא מורידין. ולפי זה אדם הנמצא במקום גויים ויש שם רעב, מותר בתשה"מ כיון שאין כאן צער ישראל. ומעתה, בית יעקב לא היו צריכים למנוע עצמם מתשה"מ שהרי כבר דרשו חז"ל (לעיל י:) מה שאמר יעקב לבניו "למה תתראו" (בראשית מב א) - אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין, לא בפני עשו ולא בפני ישמעאל, כדי שלא יתקנאו בכם. ופירש רש"י: אל תראו עצמכם, שיש לכם חיטים הרבה. ולא הלכו אלא בשביל דבר זה, שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים. הרי שלבית יעקב היה אוכל רב ולא סבלו מחרפת רעב. וממילא לא היה צריך לוי כלל למנוע עצמו מתשה"מ שהרי כל בית אביו שלא בצער, ורק אומות העולם בצער ואין בכך כלום. ומוסיף האוה"ח שמה שלא חששו השבטים לצערו של יוסף, לפי שהיה יחיד ואין לחשוש לרעב יחיד בענין זה. משא"כ יוסף היה לו להימנע מתשה"מ אף שבין העכו"ם ישב, מחמת צערו של אביו ואחיו שהיו רבים.

וכעין זה כתב הר"ן (ב: מדפה"ר): ואע"ג דאמרינן גבי יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, ואכתי היה רעב דכתיב "כי זה שנתים... ועוד חמש שנים" - היינו טעמא, משום דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער, ויורדי מצרים יודעין היו בעצמן שהן שבעים, ויוסף נמי יודעין היו שהוא שרוי בריוח. אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער ולפיכך לא שימש, עכ"ל. ומה שכתב שיוסף היה 'סבור' שהן שרויין בצער, לכאורה כוונתו לפי דברי הגמרא לעיל שלא עשו כן אלא למראית עין שלא להראות שבעין בפני עשו וישמעאל, וכמ"ש האור החיים.

אמנם מה שכתב הר"ן טעם הדבר שלא חששו השבטים לצערו של יוסף, לפי ש"יוסף נמי יודעין היו שהוא שרוי בריוח" - תמה על כך הבית יוסף: ואיני ודע מהיכן ידע הר"ן שהיו יודעים כן תשעה חדשים או שבעה קודם ירידתם למצרים. שמפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם הוא חי או מת עד שנתוודע להם, ותכף ירדו למצרים, ואז נולדה יוכבד. ונמצא ששימש לוי תשעה חדשים או שבעה קודם לכן.


יישוב הבית יוסף ורבינו עובדיה מברטנורא שלוי לא נהג כן קודם מתן תורה

והבית יוסף עצמו כתב ליישב הקושיה, שקודם מתן תורה כלל לא היה איסור לשמש מטתו בשני רעבון. והא דמייתי מ'וליוסף יולד שני בנים' - אסמכתא בעלמא הוא, ולמדו חז"ל כן מייתור הלשון 'בטרם תבוא שנת הרעב' שמשמע שאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש, אך אין האיסור נוגע לאותו זמן שהיה קודם מתן תורה, אלא הורתה לנו התורה בכך שעכ"פ אחר שתנתן התורה יהיה איסור זה בתוקפו. וראיה לדבר, שהרי יוסף היה חשוך בנים קודם שנולדו לו אותם בנים, ואם כן כיצד למדו כן מהפסוק האמור בו - אלא ע"כ שאינו אלא אסמכתא בעלמא.

כעין זה יישב רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו לתורה 'עמר נקא' (בראשית מא נ) שהואיל ולא ניתנה עדיין תורה, לא היה לוי מקפיד על כך ורק יוסף הקפיד על כך. ועתה, אחר מתן תורה, יש לנו ללמוד איסור בדבר ממעשה יוסף שנכתב בפירוש ופרסמו הכתוב כדי שנלמד ממנו, ואין לנו ללמוד ממעשהו של לוי שלא נכתב בפירוש ולא פרסמו הכתוב כדי שלא נלמד ממנו היתר אף אחר מתן תורה. [ויש להעיר שבלא"ה כיון שזה נהג איסור וזה לא נהג איסור, הרי שודאי אחר מתן תורה יש לנו ללמוד מניהוג האיסור שיש לומר שלוי לא הקפיד עליו, ולא מניהוג ההיתר, כי אם הדבר מותר מדוע יוסף לא נהג כן. ואולי מסתירת מנהגם היינו נוקטים שעיקר הדין כלוי שאין להקפיד ורק יוסף נהג חומרא בעצמו, ומכך שפירסם הכתוב רק מעשה יוסף יודעים אנו שיש לאסור כן מעיקר הדין].