גבורת ארי/יומא/ז/א

גבורת ארי יומא ז א

דף ז' ע"א

אמר ר"ש מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר וכו' סוגיא דשמעתא נ"ל דלמ"ד טומאה דחויה בציבור אין חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד בטומאת קרבן ביש לו אחרת מביא אחרת בטומאת קרבן כמו בטומאת גברי דמהדרינן אטהורים לכתחלה ובדיעבד איכא בינייהו תרתי בחדא חמיר גברי מקרבן ובחדא קיל מיני' חמיר דטומאת גברי אינו דיחוי אלא בטומאת מת בלבד אבל לא בשאר טומאות ובמת נמי דוקא בציבור אבל לא ביחיד אבל טומאת קרבן בין ביחיד בין בציבור בין בט"מ בין בשאר כל טומאות בדיעבד הורצה מיהו איכא בין טומאת גברי לשל קרבן בט"מ דגברי מרצה בצבור מאליו ואפי' נשבר הציץ אבל טומאת קרבן בין של יחיד בין של צבור אינו מרצה שום טומאה אפי' של מת אלא ע"י הציץ לאפוקי נשבר הציץ לר"ש או אינו על מצחו לר"י דאינו מרצה והיינו דאמר ר"ש לקמן כה"ג ביוה"כ יוכיח דאינו על מצחו ומרצה ואטומאת קרבן קאי ומוכיח מזה דאפי' אינו על מצחו מרצה וש"מ כל היכא דליכא ריצוי ציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו דיחוי אפי' בציבור והכי משמע נמי מהא דהיה מקריב מנחת עומר דקרבן ציבור הוא אפ"ה אומר ומביא אחרת תחתי' משום דטומאה דחויה בציבור ומאן שמעת לי' דדחוי' ר"ש ולדידי' בע"כ אפי' אינו על מצחו מרצה משום קושית כה"ג ביוה"כ יוכיח ומסתמא לא מיירי מנשבר הציץ דלר"ש נמי לא מרצה דא"כ היה לו לפרש בהדיא הכי ואפ"ה מביא אחרת תחתיה וש"מ דאפי' ע"י ריצוי ציץ טומאה דחויה בציבור משום הכי ביש אחרת מביא אחרת תחתי' ומיני' בלא ריצוי דציץ כגון בנשבר הציץ אפי' בדיעבד טומאת קרבן אינו מרצה וכן הא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים דבסמוך דר"ל דמיירי מק"צ ומסתמא איירי אפי' בעודו על מצחו ואפ"ה אומר ומביא אחרת ש"מ כדפי' והתוס' גבי הא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח פי' להיפוך דדמי טומאת קרבן לשל גברי דאפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור בדיעבד א"צ ריצוי ציץ וריצוי ציץ מהני דאפי' יש לו אין צריך להביא אחרת תחתיה והא דאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דמרצה היינו אפילו ביש לו אין צריך להביא אחרת ועל זה אמר יוכיח דמרצה אע"פ שאינו על מצחו מדאין צריך להביא אחרת וההיא דמנחת פרים דס"ד דבשל חג מיירי דק"צ הוא ואפ"ה מביא אחרת היינו באינו על מצחו לר"י או בנשבר ואליבא דכ"ע אלו דברי התוס' ולפ"ז אפי' בטומאת קרבן נמי איכא בין ק"צ לשל יחיד בדליכא ריצוי ציץ דבשל יחיד דיעבד נמי לא ובשל ציבור דיעבד שפיר דמי דטומאת קרבן נמי דחוי בציבור בדלא אפשר ואינו במשמע וכמו שכתבתי ועוד בסמוך תניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא וכו' בין ביחיד בין בציבור וקס"ד משום דטומאה דחויה בצבור צריך ריצוי ציץ ולדברי התוס' אפילו אי טומאה דחויה בציבור אכתי אין ריצוי ציץ דיחיד ודציבור שוין דאלו יחיד בלא ציץ פסול אפי' בדיעבד ובציבור אין צריך ריצוי ציץ בדיעבד וטומאה דחויה כשל גברי וא"צ כלל לציץ אלא ביש לו דאין צריך להביא אחרת לכתחלה ועוד ק"ל על התוס' דכולה סוגיא דפ"ז דפסחים (דף ע"ז) מוכח כדברי דטומאת קרבן חמיר משל גברי בלא ריצוי ציץ למ"ד טומאה דחויה בציבור דשל קרבן פסול לגמרי אפי' בדיעבד דתנן התם ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ר"ח ומסיק שם בגמרא דלמ"ד טד"ב ואין הציץ מרצה לא על אכילות ולא על העולין ולמ"ד בעינן עם הדם בשר או חלב לא משכחת ליה דבאין בטומאה דהא ליכא אלא דם ולא אכילות ועולין כיון דאין הציץ מרצה על טומאתן ועוד ב' הלחם אפי' חדא ליכא והשתא אם איתא דבטומאת קרבן אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור דיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ כמו טומאת גברי א"כ אפ"ת אין ציץ מרצה לא על אכילות ולא על עולין מ"מ הני ה' דבאין בטומאה דקחשיב קרבן ציבור נינהו וכיון דלא אפשר בדיעבד שפיר דמי בלא ריצוי ציץ אלא ודאי טומאת קרבן בלא ריצוי ציץ דיעבד נמי לא וכדפי' ובאמת בעיקר הדברים למ"ד טומאה דחויה בציבור דחמיר טומאה של קרבן משל גברי כבר תמה ר"י הביאו התוס' בשמעתין דמשמע למ"ד טומאה דחויה בציבור אינו דיחוי אלא ע"י ריצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחוי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף וכדתנן לקמן (דף פ') ונראה דזה הכריחו להתוס' בשמעתין לדמות של קרבן לשל גברי דדחוי בק"צ בלא ציץ אבל אי אפשר לומר כן מההוא סוגיא דפסחים וכדפי' וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר משל גברי דשל גברי בלא ציץ מרוצה בקרבן ציבור ושל קרבן לא הא א"א לטומאת גברי בלא טומאת קרבן והא כי נגע בו טימאהו וכה"ג אמרינן ריש פי"ג דזבחים (דף ק"ז) הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ריה"ג אומר טמא שאכל טהור חייב וטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא ואיכא להקשות אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טימאהו ובגמ' פריך שפיר קאמרי רבנן ומוקי רבא בנטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר לכ"ע חייב, כי פליגי בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף וכו' דבר זה אפרש לקמן גבי כה"ג יוכיח:

ודע דגם הרמב"ם ס"ל דהא דטומאת הגוף. דמת דחויה בציבור הוא ע"י ריצוי ציץ וכמש"מ במלואים ואני תמה הא בפ"ק דשבועות (דף ט') אמרינן מ"ט דר"ש דאמר התם שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו פי' על האוכל קודש או הנכנס למקדש בטומאה ושעירי ר"ח מכפרים על הטהור שאכל את הטמא דכתיב גבי שעיר של ר"ח ואותה נתן לכם לכפר על עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר ש"מ דאין הציץ מרצה על טומאת מקדש ואי מרצה אטומאת הגוף של טמא מת שעבד בקרבן ציבור הא מרצה על טומאת מקדש וניליף שעיר של ר"ח מיני' שיהי' מכפר על טומאת מקדש בכה"ג וזה ניחא טפי לדון גז"ש זו דעון עון בכה"ג דהא פריך התם אי מה להלן עולין פי' על טומאת בשר ודם הקרב אף כאן טומאת עולין פי' אף שעיר של ר"ח יהא מכפר על טומאת עולין על טומאת דם ובשר הקרב ולא על האוכל בשר קודש שנטמא ומשני עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הרי למאי דאתי' ליה גז"ש זו דעון עון מציץ ל"ד לי' לגמרי שעיר ר"ח בכפרתו לציץ דציץ מכפר על טומאת עולין וזה על בשר הנאכל ואי ציץ מכפר ומרצה על כהן טמא מת שעובד בק"צ הא מרצה ומכפר על עון העדה ושאינו עון בשר אלא ודאי הא דטומאה דחויה היא בציבור בלא ריצוי ציץ ואין הציץ מרצה אלא על טומאת עולין בלבד ורש"י נמי פי' התם מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת הדם והחלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר והיינו כמש"כ וה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) בשמעתא דזקני דרום עון קדשים אין עון מקדישים לא פי' אין הציץ מרצה אטומאה בין דבעלים בין דכהנים ובפ"ב דמנחות תנן נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים ר"י אומר שניהם יצאו לבית השריפה וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל ובגמ' אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל ולפני זריקה במאי פליגי אמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות קמיפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה על אכילות והקשה ר"א מהא דתניא ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה לפי שאין ק"צ חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא פי' דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף שיהא כטהור לענין זה שאף הטהורים יעשו בטומאה וש"מ דעל טומאת הגוף בקרבן צבור אין הציץ מרצה והא דטומאה דחויה בציבור בלא ריצוי ציץ הוא וכ"כ שם התוס' דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף והא דאמר בפ' כיצד צולין (דף ע"ח) למ"ד טומאה דחויה בציבור בעי ציץ לרצויי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אפי' בלא ציץ מרצה והיינו כמ"ש נמצא אתה למד דטומאת הגוף של ט"מ דחויה בציבור בלא ציץ ואפי' נשבר הציץ שפיר דמי וטומאת עולין אינה דחויה אלא ע"י ציץ ודוקא עודנו על מצחו לר"י או אפי' אינו על מצחו לר"ש אלא שלא נשבר מ"מ אם יש אחרת מביא אחרת אבל אינו על מצחו לר"י ולר"ש בנשבר אפי' אין לו אחרת בדיעבד נמי פסול:

קתני מיהת אומר ומביא אחרת תחתיה ק"ל על מה שפרש"י בפ"ו דמנחות (דף ע"ב) אהא דאומר ומביאים אחרת תחתי' שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד דא"כ מנ"ל לר"ש להוכיח מכאן דטומאה דחויה בציבור הא גזרה מדרבנן בעלמא היא ואפי' ר"נ לא קאמר אלא מטעמא דאיכא שירים לאכילה ובסמוך אכתוב עוד בזה:

אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה ק"ל הא שם בפרק רבי ישמעאל מסיים עלה דהיה עומד ומקריב דברי רבי ראב"ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פי' שמצותו לקצור בליל י"ו בניסן כדיליף התם (דף ס"ו) דקצירה וספירה בלילה וטעמא דרבי מפרש התם אע"ג דמצות קצירה בלילה מ"מ בדיעבד כשר בשנקצר שלא כמצותו ומוקי למתניתין דהתם דתנן מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר כרבי והשתא כיון דלרבי נמי מצות קצירה מן התורה הוי בלילה לכתחלה קשה לרב נחמן דאמר טומאה הותרה בציבור למה אומר ומביאים אחרת תחתיה וקוצר ביום משום מצות אכילת שירים מאי אולמא הא מהא למידחי מצות קצירה בלילה מפני מצות אכילת שירים דנמי אינו מעכב בדיעבד דהא אם אין לו אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק וש"מ דאכילת שירים דיעבד אינו מעכב אלא ודאי ש"מ מהא דה"ט דבטלו מצות קצירה בלילה בזמנה מפני מצות אכילת שירים משום האי גזירה דפרש"י שמא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפי' ביחיד ובהא אפי' ר"נ מודה כדאמר בסמוך גבי מנחת פרים ואילים אבל קצירת העומר מסורה לבית דין דע"י שלוחי ב"ד היתה נקצרת כדתנן התם מש"ה לא שייך למגזר שמא יאמרו שאין צריך קצירה בלילה ושמא לזה כיון רש"י התם שפי' הא דמביא אחרת תחתיה משום שמא יאמרו דאליבא דר"נ פי' הכי מ"מ אי לזה כיון סתם דבריו ביותר מ"מ ר"ש מוכיח שפי' דטומאה דחויה בציבור מדמביא אחרת ואי הותרה משום האי גזרה אינו כדאי לבטל מצות קצירה בזמנה אבל למאי דמסיק ר"נ משום דאיכא שירים לאכילה וכיון דלא סגי אלא בביטול מצוה אחת משתים אלה או אכילת שירים או קצירה בזמנה הא עדיפא לבטל קצירה בזמנה משום גזירה דמנחת יחיד:

קתני מיהת אומר ומביאים אחרת תחתיה יש לומר דללישנא בתרא דר"נ דס"ל אפי' אי איכא טהורים עבדי טמאים וע"ז מביא ר"ש ראיה מהא דאומר ומביא אחרת תחתיה אלמא כל היכא דאפשר בטהרה מהדרינן ה"נ כיון דאיכא טהורים לא עבדי טמאים אבל ללישנא קמא דלא פליג ר"נ אלא בדליכא טהורים בההוא בית אב אבל בדאיכא אפי' ר"נ מודה דלא עבדי טמאים לק"מ מהא דבדאיכא אחרת דמי לדאיכא טהורין בההוא בית אב ובהא אפילו ר"נ מודה ובדליכא דמי לדאין שם אלא היא וכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (דף ז') גבי שיראי צריכי שומא דפליגי רבה ורב יוסף ואיכא תרי לישני אליבא דר"י ומביא ר"י ראיה לדבריו ואינו אלא אליבא דחד לישנא ולפ"ז הא דמקשה בסמוך מהיה מקריב מנחת פרים נמי אינו אלא ללישנא בתרא לחוד ויש לפרש נמי דאפי' ללישנא קמא דר"נ נמי פריך מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה אלמא כיון דאפשר באחרת מביא אחרת ה"נ אע"ג דליכא טהורים בההוא בית אב כיון דאפשר לאתויי מבית אב אחר ליש שם אחרת דמי דמביא אחרת:

קתני אומר ומביאים אחרת תחתיה וכ"ת למאי דפי' דטומאת קרבן חמיר טפי מטומאת הגוף דט"מ דזה צריך ריצוי ציץ ובלא"ה אפי' בדיעבד פסול אבל טומאת הגוף בלא ריצוי ציץ דחויה בציבור אי ליכא טהורים א"כ מאי קושיא לר"נ מהא דאומר ומביאים אחרת תחתיה כיון דטומאה הותרה בציבור ל"ל ריצוי ציץ הא ר"נ לא אמר הותרה אלא גבי טומאת הגוף דט"מ ואיכא למימר הואיל וקיל דאין צריך ריצוי ציץ אפי' למ"ד טומאה דחויה בציבור מש"ה ס"ל דהותרה אבל טומאת קרבן חמיר וצריך ריצוי אפי' למ"ד דחויה איכא למימר דאפי' ר"נ דאמר ט"מ הותרה מ"מ בטומאת קרבן מודה דחמיר טפי וס"ל דדחויה דמר"ש נשמע לר"נ דכמו לר"ש דס"ל דחויה מחמיר בשל קרבן משל גוף לענין ריצוי ציץ ה"נ לר"נ אע"ג דבשל גוף ס"ל הותרה אפ"ה בשל קרבן אפשר לומר דחמיר ואינו אלא דחוי וכ"ת ק"ו מה טומאת הגוף דחמיר דבכרת אמרה תורה הותרה של קרבן דקיל דאינו בכרת לא כ"ש שהותרה והא דלר"ש דס"ל דחויה חמיר של קרבן משל גוף דזה דחויה בלא ריצוי ציץ וזה צריך ריצוי ציץ דוקא ולא אמר ק"ו כה"ג די"ל דטומאת קרבן ע"י טומאת מת דדחיה בטומאת הגוף בלא ציץ אין ה"נ דאמרינן האי ק"ו לדחותו בטומאת קרבן בלא ריצוי ציץ והא דאמר ומביא אחרת תחתיה בנטמאת בידו היינו בנטמאת בידו בשאר טומאות שאינו ט"מ שאינו דחוי בציבור וליכא ק"ו אבל ט"מ דקרבן אין ה"נ דאין צריך ריצוי ציץ מק"ו והאי ריצוי ציץ דדם ובשר וחלב דציבור בשאר טומאה דליכא ק"ו וביחיד אפי' בט"מ נמי צריך ריצוי ציץ דטומאת הגוף גופי' דטומאת מת בשל יחיד אינו דחוי וכיון דליכא ק"ו ריצוי ציץ דיעבד נמי מעכב דא"כ לר"נ דאמר הותרה נמי איכא למימר כה"ג דשל קרבן נהי דט"מ הותרה מק"ו משל גוף אפ"ה בשאר טומאות דליכא ק"ו איכא למימר דמודה דבכל קרבן דחויה:

היה מקריב מנחת פרים. ק"ל למאי דס"ד דבשל חג מיירי ומשום דטומאה בציבור דחויה מאי ארי' דנקט מנחתם אפי' מקריב פרים ואילים וכבשים גופייהו דחג הוי מצי למיתנא דאם נטמאו בשעת הקרבה אומר ומביאים אחרים תחתיהם כיון דהיינו טעמא משום דטומאה דחויה בציבור ולר"נ ניחא דמשום כבשים נקט להו במנחות דמיירי בעומר וקמ"ל נקצר שלא בזמנו כשר ודלא כראב"ש וי"ל דאי הוה נקט בקרבנות החג גופייהו דנטמאו בע"כ בנטמא הדם מיירי וס"ל כמ"ד בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דמשקי בי מטבחייא דכן ואין מקבלין טומאה אפי' לעצמן ואפי' למ"ד התם דמ"מ מדרבנן מיהו מקבלין טומאה אפ"ה אין מביאין אחרת כיון דמן התורה טהורין:

דם שנטמא וזרקו הקשו התוס' הא לא הורצו היינו להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפר א"כ בזה אין חילוק בין אי טומאה הותרה או דחויה בציבור ותירצו דלמ"ד דחויה ניחא כיון דמחמיר כולי האי בטומאת גברי ועולין קודם הקרבה אבל למ"ד הותרה הו"ל למישרי באכילה אפי' במזיד כיון דבטומאת גברי ועולין מקיל כל כך דהיתר הוא ואיני יודע מה סברא היא זו ומה ענין זה לזה לתלות היתר אכילה במזיד בהיתר הקרבה אבל לי נראה כפשוטו דלאו ממזיד לא הורצה קא פריך דההיא קנסא בעלמא הוא אלא משוגג הורצה פריך מדלא קתני בשוגג כשר במזיד פסול דאע"ג דבעלים נתכפרו אפ"ה כיון דאין בשר נאכל שייך בי' לשון פסול כדתנן בפ"ג דזבחים (דף כ"ו) נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד וכו' פסול ואמר שמואל עלה פסול בשר פי' שאינו נאכל אבל בעלים נתכפרו ש"מ דבשוגג הורצה היינו ע"י ציץ שמרצה עליו ובלא"ה לשון ריצוי לא שייך אלא ע"י ציץ דכתיב ביה לרצון להם ועוד דהכי תניא בפ"ג דמנחות (דף כ"ה) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקתני סיפא ובנכרים בין שוגג בין במזיד כו' לא הורצה וטעמא משום דכתיב לרצון להם ולא לנכרים דלאו בני הרצאה נינהו כדמפ' בפ"ד דזבחים (דף מ"ה) ש"מ דהאי הורצה בשוגג היינו ע"י ריצוי ציץ ואי טומאה הותרה ל"ל ריצוי ציץ לרצויי כדמקשה בסמוך מהא דעל מה הציץ מרצה ואע"ג דלא חש כאן להאריך כמו בסמוך לית לן בה ועוד דבסמוך תנא דאפילו על המזיד ציץ מרצה והגמרא ר"ל דלמ"ד הותרה אפי' במזיד אין צריך לציץ מפרש לה בהדיא לרבותא דאפי' אמזיד דתני לא צריך ריצוי ציץ למ"ד הותרה ואע"פ שהתוס' פירשו התם במנחות דהא דדייק ביבמות דמה"ת הציץ מרצה אפי' במזיד מהא דעל מה הציץ מרצה ולא מייתי לה מסיפא גופה דקתני בציבור אפי' במזיד מרצה ש"מ דהא דאמרינן דאינו מרצה במזיד ביחיד קנסא דרבנן הוא י"ל דה"א טעמא לאו משום ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור לאו דשייך לשון הורצה שלא ע"י ציץ דהא התוס' בעצמם מסיימי שם אע"ג דלשון הורצה משמע ציץ אלא ה"א איידי דנקט רישא גבי יחיד במזיד הורצה היינו ע"י ציץ נקט נמי בסיפא גבי ציבור הורצה אע"פ שלא ע"י ציץ הוא ומ"מ גם התוס' שם משמע להו דלשון הורצה לא שייך אלא גבי ציץ א"כ פריך הכא שפיר מדתני בשוגג הורצה דמשמע ע"י ציץ דמרצה ואי הותרה ריצוי ציץ ל"ל בשוגג ואע"פ שמפרש"י משמע נמי לכאורה דממזיד לא הורצה קא פריך אי אפשר לומר כן וכדכתבתי אלא ודאי כדפי' עיקר. מיהו ק"ל מאי ס"ד דמקשה דהאי דם שנטמא איירי מציבור והא קתני סיפא דההיא שם במנחות בד"א ביחיד אבל בציבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ונ"ל דלס"ד ס"ל למקשה דהאי בד"א ביחיד דקתני בכל קרבן יחיד איירי אפי' באותן שקבוע להם זמן ואע"ג דבמזיד לא הורצה אי אפשר לפרש אקרבן יחיד שקבוע לו זמן כגון פר ואילו וחביתין של כה"ג דהא מוקי לה ביבמות לא שני אלא לאכילה אבל בעלים נתכפרו והני לאו בני אכילה נינהו דחביתין ואילו של כה"ג כולה כליל ופרו נשרף חוץ לג' מחנות מ"מ הא איכא פסח דק"י הוא כדאמ' לקמן פ"ה (דף נ') וקבוע לו זמן ובר אכילה הוא ועלי' נמי תנא שוגג הורצה ע"י ציץ והא פסק דוחה טומאה ואי טומאה הותרה ל"ל ציץ לרצויי על הפסח דהא דמי לק"צ לענין טומאה ואע"ג דאמ' אילים באילו של אהרן אע"ג דקבוע לו זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן לאו משום דלא הותרה טומאה בקרבן יחיד הקבוע לו זמן למ"ד טומאה הותרה בציבור דודאי מה"ת הותרה כמ"ש התוס' וכ"כ למעלה גבי פסח גופא מההיא דפ"ג דזבחים אלא מדרבנן מהדרינן לכתחלה אבל בדם שנטמא וזרקו כיון דמה"ת בק"י הקבוע לו זמן כפסח הותרה ל"ל ציץ דבאינו על מצחו לר"י או בנשבר לד"ה אינו מרצה ואמאי כיון דשוגג הוא וליכא למיקנסי' מדרבנן בלא ציץ נמי נתכפרו בעלים דבשלמא הא דתני במזיד לא הורצה אע"ג דמרצה מה"ת אלא מדרבנן אינו נאכל אפ"ה תני לישנא דלא הורצה אגב רישא דתני גבי שוגג לישנא דריצוי דאינו אלא ע"י ציץ אבל הא דתנא בשוגג הורצה קשה ריצוי ציץ ל"ל ומשני כי תניא ההיא ביחיד אע"ג דהמקשה נמי ידע דביחיד איירי אלא דס"ד דמיירי בק"י הקבוע לו זמן אפ"ה משני לי' סתמא כי תניא ההיא ביחיד ולא מפרש בקבוע לו זמן משום דסתם ק"י שמיירי בשמעתין לענין טומאה היינו באין קבוע לו זמן והקבוע לו זמן בכלל ק"צ הוא והא דתלינן בכולה שמעתין דחוית טומאה בק"צ אע"ג דאינו תלוי אלא בקבוע לו זמן כדאיתא לקמן פ"ה (דף נ') היינו טעמא משום דרוב ק"צ קבוע להם זמן ורוב ק"י אין קבוע להם זמן וכי קאמר כי תניא ההיא ביחיד היינו ק"י דקרי לי' בשמעתין לענין טומאה דלא קבוע לי' זמן דאלו הקבוע לו זמן בכלל ק"צ קרי לי' לענין דחוית טומאה והא דלא פריך מסיפא דבציבור הורצה ואי טומאה הותרה בציבור ל"ל ריצוי ציץ כמו דפריך מהא דעל מה הציץ מרצה י"ל דטעמא דריצוי בצבור לאו ע"י ציץ הוא אלא משום דטומאה הותרה בציבור ואיידי דתנא רישא גבי יחיד לא הורצה תנא נמי בסיפא גבי ציבור הורצה והא דפריך מעל מה הציץ מרצה [כאן חסר התירוץ והתירוץ פשוט דעד כאן לא שייך לומר דתני איידי רק על לשון הורצה דמשמעותיה ע"י ציץ ולא נקט לשון כשר משום רישא אבל בברייתא זו דנקט בהדיא על מה הציץ מרצה בין ביחיד בין בציבור משום איידי לא נקט טעות. וגם בלא"ה לא שייך כאן איידי דמה שהורצה בציבור אין צריך לכתוב כלל דכ"ש הוא מיחיד אם לא דלאשמועינן דאף בציבור אינו מרצה אלא ע"י ציץ]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף