גבורת ארי/יומא/ז/ב

גבורת ארי יומא ז ב

דף ז' ע"ב

ציץ בין שישנו על מצחו וכו' ופרש"י כשאירע טומאה על הקרבן משמע מפירושו דריצוי ציץ עיקרו תלוי על שעת טומאה דאם באותו שעה היה על מצחו לר"י או שלא נשבר לר"ש מרצה אע"פ שבשעת הקרבה ליכא ריצוי ציץ כגון שאינו על מצחו לר"י או שנשבר לר"ש ל"ל בה והקרבן כשר ואם אינו על מצחו או נשבר בשעת טומאה אע"ג דבשעת הקרבה על מצחו אינו מרצה דעיקר ריצוי ציץ תלוי בשעה שאירע טומאה ולא בשעת הקרבה. וק"ל מנ"ל הא דהא מצד הסברא הקרבה עיקר ובה תלוי ריצוי ציץ ואם בשעת הקרבה איכא ע"מ מרצה אע"ג דבשעת טומאה לא היה ע"מ ואפי' היה נשבר באותו שעה ואם בשעת הקרבה אינו ע"מ או נשבר אע"ג דבשעת טומאה הי' ע"מ לא מרצה:

אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' מאי ראיה היא זו דילמא יוה"כ היינו טעמא כיון דא"א להיות ע"מ לרצויי דחי' טומאה כיון דק"צ הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצה ציץ עלי' ודחי' טומאה ותירצו דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת טהורה אין אומרים הבא אחרת תחתי' והיינו ע"כ אפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי ריצוי וק"צ לא מייתי אחרת דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא אייתי אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא מבואר מדבריהם דטומאת קרבן דיעבד מרצה בלא ציץ בק"צ ובק"י ע"י ציץ דוקא והא ליתא כדפי' לעיל דאפי' דיעבד ובק"צ אינו מרצה אלא ע"י ציץ דוקא ואין בין ק"צ לק"י אלא בטומאת הגוף של ט"מ דבק"צ הורצה ולא ע"י ציץ ובשל יחיד אפי' ע"י ציץ לא הורצה וכ"כ מזה לעיל מה שיש בידי והשתא דברי ר"ש ניחא כפשוטה כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה על טומאת הקרבן דאל"כ אפי' דיעבד היה פסול ואפי' אין לו אחר בלא ריצוי ציץ וכ"ת הא אי אפשר לטומאת גברי בלא טומאת בשר דהא כי נגע הטמא בבשר טימאהו וא"כ טומאת גברי דמרצה בלא ציץ היכי משכחת לה דהא ממילא איכא לטומאת בשר דצריך לרצויי דציץ וכבר הזכרנו זה למעלה לק"מ דשוחט משכחת לה בשוחט בקרומית של קנה דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה כדמשני להא דטמא ששחט במוקדשים שחיטתו כשירה רפ"ק דחולין (דף ב'):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף