גבורת ארי/יומא/ו/ב

גבורת ארי יומא ו ב

דף ו' ע"ב

לא לעולם לטומאתן סיפא איצטריך לי' פי' אבל לטבילתן אינם שוין דבועל נדה כנדה כרב שימי וק"ל א"כ אמאי לא תנן דב"נ חמיר בהא נמי מט"מ דזה טובל ביום ז' וב"נ אינו טובל אלא עד הלילה כנדה עצמה וי"ל דתנא לא חשיב בלטומאתן אלא מה שבעיקר טומאה לחוד ששניהם טומאת ז' ושב"נ חמור מט"מ שמטמא משכב אבל מטבילתן לא מיירי ובהכי ניחא לי הא דלא משני הכא דב"נ כט"מ איירי מלמחנותן כדמשני התם בפ"ו דפסחים משום דהכא אליבא דרב שימי קיימינן דבועל נדה כנדה וחמור מט"מ לטבילתו ואם איתא הא דב"נ כט"מ למחנותן איירי ולא מטומאתן וסיפא אלא שחמור ממנו לענין משכב לטומאתן איירי אלמא נקט תנא למילתי' בתרי גווני אכתי תקשה לר' שימי אם איתא דבועל נדה לענין טבילה כנדה ובהא נמי חמור מט"מ הו"ל למיתני הא חומרא נמי בסיפא אלא שחמור ממנו ב"נ לטבילה כיון דתנא לאו מטומאה לחוד איירי אלא ממחנותן נמי לפיכך מוקי דלא איירי אלא מטומאה לחוד אבל התם לפי המסקנא קאי דאיתותב ר"ש וב"נ אינו כנדה וקיל כט"מ בהא דטובל ביום ומעתה אין כאן חומר בב"נ מט"מ אלא בהא דמשכב לחוד נ"ל טפי לאוקמי הא דב"נ כט"מ למחנותן דהשתא קמ"ל בהא גופי' מלתא חדתא מלאוקמי סיפא איצטריך ליה ורישא לא קמ"ל מידי ובהכי ניחא לי ולק"מ מה שהקשו התוס' מאי שנא הכא דמשני סיפא איצטריך ליה והתם משני למרנותן דלא ק"מ כדפרשתי והתוס' בשמעתין תירצו זאת בתירוץ דחוק ורחוק והנכון כדפירשנו:

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת פרש"י ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו ק"ל הא הת"ק דמתניתין לא חייש למיתה כדמפרש בגמ' לקמן מיתה לא שכיח מש"ה לא חייש שמא תמות אשתו ואין צריך לתקן לו אשה אחרת ואי אדר"י פריך דחייש לשמא תמות אשתו ואפ"ה לא פליג ארישא דמפרישין אותו מביתו לחוד דהיינו מאשתו ולא מכל אדם ולא חייש לטמא מת א"כ מאי זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור דקאמר רבא הא בהדיא ס"ל לר"י הכי לקמן דקאמר הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה היא בצבור ול"ל לרבא לאתויי הא מדיוקא ועוד האיך קאמר רבינא אדר"י אפילו תאמר דחוי' הוא הא שמעינן לר"י בהדיא דהותרה וי"ל דאליבא דת"ק נמי פריך שפיר דעד כאן לא חייש ת"ק למיתה אלא למיתה דיחיד דשמא תמות אשתו דהוי אדם פרטי אבל למיתה דרבים דשמא ימות א' מן הנכנסין אצלו ס"ד דרבא אי לאו דטומאת מת הותרה בצבור כיון דחייש לטומאת ביתו ראוי נמי לחוש לטומאת מת ורבינא אמר אפ"ת דחוי' אפ"ה ט"מ אפי' דרבים לא שכיח כטומאת ביתו וכה"ג מצינו בפ"י דב"ב (דף קע"ג) לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן והא דפריך לקמן בפ"ה (דף נ"ו) למאי דר"ל דה"ט דר"י דאמר לא היו שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ומאי קושיא הא האי דהשולח הו"ל מיתה דיחיד ומשום הכי לא חייש ליה משא"כ ההיא דשופרות הו"ל מיתה דרבים מש"ה חייש לה ואע"ג דר"י חייש במתניתין אף למיתה דיחיד דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו הא מפרש הגמרא פ"ב דסוכה (דף ל"ד) דמעלה עשו בכפרה דהא גבי עשה בהמה דופן לסוכה מכשיר ר"י התם ולא חייש לשמא תמות בהמה זו וזה יתבאר שם:

זאת אומרת טומאה הותרה היא בצבור. ק"ל תינח יוה"כ דדוחה שבת וטומאה דקביע לו זמן אבל שריפת פרה דלא קביע לו זמן ולא דחי' לשבת וטומאה תקשה הא עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מט"מ [ואפי' למאי דפירשו התוס' לקמן (דף ח') גבי הא דאמר ר"י זה וזה אין מזין עליו אלא ג' וז' בלבד וס"ד דה"ט דר"י משום דטומאה הותרה בצבור ואע"ג דגבי פרה לא הותרה מ"מ כיון דטבול יום כשר בפרה ה"נ נכשיר כהן השורף אותה בלא הזאה כלל כיון דלא בריר לן שנטמא וה"נ דאפי' ג' וז' אין צריך אלא משום מעלה בעלמא מ"מ אכתי קשה אמאי לא עבדי נמי מעלה להפרישו מט"מ כמו שעשו מעלה גבי הזאה ולהפרישו מט"ב ובדוחק גדול יש לחלק ביניהם] וי"ל דמשריפת פרה לק"מ די"ל אין הכי נמי דמפרישין אותו מט"מ ואין בני אדם נכנסין אצלו והא דקתני לעיל אין אחיו הכהנים נוגעים בו לאו למימרא דנכנסין אצלו מיהת אלא אפי' באקראי בעלמא מאבראי כשיוצא חוץ מלשכתו לשינה ולבהכ"ס בפגען בו אין נוגעין בו וכ"ת אי מפרישין אותו מכל אדם ל"ל דתני מפרישין אותו ז' ימים מביתו דהיינו מאשתו משום ט"ב תיפוק ליה דמפרישין אותו מכל אדם משום חשש ט"מ ואשתו נמי בכלל חששא זו י"ל דמביתו פורש כל ז' ימי פרישה מחשש ט"ב אבל מחשש ט"מ אין צריך לפרוש מכל אדם אלא ששה ימים לחוד ולא שבעה והיינו טעמא משום דע"י כשר בפרה ואיכא למ"ד דוקא טומאה דאותה פרשה דאיירי מט"מ וכיוצא בו אבל ט"י דבועל נדה דחמיר שמטמא משכב התחתון כעליון לא וכמ"ש לעיל בשם התוס' וי"ל דתנא דידן כוותי' ס"ל מש"ה משום חשש ט"מ אין צריך פרישה לשורף את הפרה אלא ששה ימים בלבד ויטבול ביום השרפה וישרפנה ט"י אבל משום. חשש ט"ב צריך קודם ז' ימים דאי אפשר לשרפה ט"י דב"נ אבל מיוה"כ פריך שפיר דהא ט"י דמת נמי לא הותר לו ואי ס"ד דצריך לפרוש מכל אדם משום חשש ט"מ א"כ בע"כ צריכה פרישה זו ז' ימים קודם יוה"כ כדי שלא יהיה ט"י ביוה"כ א"כ למה תנן מפרישין אותו מביתו ז' ימים הא מכל אדם נמי צריך פרישה מחשש ט"מ וביתו בכלל אלא ודאי אין צריך פרישה מחשש ט"מ והשתא פריך שפיר. מיהו למאי דפי' לעיל דליכא למ"ד דט"י דבועל נדה פסול בפרה ואפי' למ"ד ט"י דאותה פרשה דוקא היינו למעוטי ט"י דזב וכיוצא בו דטומאה יוצאת מגופו אבל ט"י דבועל נדה דאין טומאה יוצאת מגופו דמי לט"י דט"מ וכשר מהשתא אין לחלק בין ט"י של ט"מ לשל ט"ב ובתרווייהו מדינא בפרישת ששה סגי והא דמפרישין אותו בשריפת פרה ז' ימים מביתו בע"כ היינו טעמא או משום דט"י של תורה נהי דשרי מה"ת בפרה מ"מ מדרבנן אסור וכמש"ל בשם התוס' א"נ כמ"ד קידוש של פרה צריך להיות לפנים בעזרה ואי אפשר לט"י לקדש בעזרה וכמש"ל א"כ מדקתני מפרישין מביתו ז' ש"מ דמכל אדם א"צ להפרישו מחשש ט"מ דאי צריך היה צריך פרישה כל שבעה כמו מחשש ט"ב והשתא אכתי תקשה אליבא דרבא אמאי לא חייש לט"מ גבי שורף את הפרה וי"ל דאליבא דרבא צ"ל דודאי ס"ל כמאן דאמר קידוש פרה צריך להיות לפנים בעזרה מש"ה ט"י דט"ב אי אפשר בפרה כיון דקידוש שלה בפנים וא"א לט"י ליכנס בעזרה אבל ט"מ סגי בששה ימים ואי משום דט"י דט"מ נמי אינו נכנס לעזרה הא לרבא ס"ל האי תנא טומאת מת הותרה בציבור והא אמרינן לקמן לחד לישנא דר"נ דאפי' איכא טהורין בההיא בית אב עבדי נמי טמאים דכל ט"מ בציבור רחמנא שריא א"כ משום חשש ט"מ שפיר סגי בוי"ו ימים וישרפנה בט"י ואי משום קידוש דצריך פנים יקדש בפנים ויעבוד עבודת ציבור של אותו יום ותעלה לו קידוש זה לעבודת ציבור ולפרה אבל משום ט"ב ודאי צריך פרישה ז' כדי שיטבול יום קודם שריפתו דאלו ט"י דט"ב לא הותרה בציבור כלל א"כ אין לו תקנה לקדש בפנים לכך נקט מפרישין מביתו דמש"ה צריך פרישה כל ז' דאלו משום ט"מ בששה ימי פרישה סגי. מיהו ק"ל אשינויא דרבא דקאמר זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור הא אי דחוי' מפרישין אותו נמי מט"מ התינח במתניתין דלא תנן שהיו מזין עליו אבל בברייתא דלעיל (דף ד') דיליף פרישה ממילואים לכה"ג ביוה"כ ולשורף את הפרה ותני בשניהם דמפרישין אותן מביתם וטעונין הזאה כל ז' ומדמצריך הזאה לכה"ג אלמא ס"ל טומאה דחויה בציבור דאי הותרה ל"ל הזאה כדאמר לקמן ותסברא אי ס"ל לר"י טומאה הותרה הזאה כלל ל"ל וכיון דע"כ ס"ל לתנא דברייתא דטומאה דחויה היא תקשה ליה עד שאתה מפרישו מט"ב הפרישהו מט"מ ומכאן יש ראיה למה שפי' לעיל דמאן דיליף פרישה ממילואים צריך הזאה מגזה"כ כמו התם דהא דאמר לעיל נכנסו מים תחת דם דרשה גמורה היא ולא אסמכתא ומש"ה אע"ג דס"ל טומאה הותרה מדאין מפרישין לכה"ג ביוה"כ מט"מ אפ"ה צריך הזאה כמו במילואים מגזה"כ ודלא כדבעי לפרש התם התוס' דאסמכתא בעלמא היא ועיקר הזאה אינו אלא משום מעלה ומחשש ספק ט"מ דא"כ תקשה הא דאמרן אלא ודאי כדפרשתי מ"מ אכתי ק"ל אשינויא דרבא דאמר לקמן אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע לי' זמן כיון דיחיד הוא לא הותרה טומאה אצלו אלא דחוי' לכ"ע ומהדרינן אטהרה א"כ אכתי תקשה ויפרישו מט"מ ומשום אילו של אהרן דיוה"כ דלכ"ע דחוי' אצלו מיהו בהא י"ל דאפי' לט"ב לא חייש אלא משום עיקר כפרה דיוה"כ אבל אילו דאין עיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו לא חיישינן ליה מיהו אכתי ק"ל מפרו דקרוי לקמן פ"ג (דף נ') קרבן יחיד לענין טומאה ועיקר כפרת יוה"כ תלוי' בו ואפילו של ישראל שמתכפרים בשעירים כדאמרינן בכולה מכילתין וכדתניא הפר מעכב את השעיר והא ה"ט כיון דיחיד הוא מהדרינן דקאמר גבי איל שייך נמי גבי פר ואכתי קשה יפרישו אותו מט"מ ומשום פרו ונ"ל דהא דאמרינן כיון דיחיד הוא מהדרינן אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת כיון דקביע לו זמן הותרה וכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לספק מט"מ וכן פירשו התוס' דהא דמהדרינן באילו למ"ד הותרה אינו אלא מדרבנן דהא אילו דדוחה שבת וטומאה נפקא לן ממועדו כמו קרבנות ציבור ובשמעתין הקשו אהא דאמר רבא ז"א טומאה הותרה ובפ"ג דזבחים (דף ל"ג) אמרינן מכלל דתרווייהו פי' אביי ורבא ס"ל טומאה דחויה היא ותירצו דהתם לענין פסח מיירי אע"ג דדמי לקרבן ציבור הואיל ואתי בכנופיא מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן ציבור הבא בשותפות ודבריהם תמוהים בעיני דלפי תירוץ זה צריך לומר הא דס"ל לרבא התם דטומאה דחויה היא בפסח בע"כ היינו מן התורה דהא אמרינן לעולא דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה הא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל דמכניס ידיו לבהונות דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי לעשה דטבול יום במחנה לויה ואם איתא אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ומשני הואיל והותרה לצרעתו הותרה לקריו ואמר רב יוסף ש"מ קסבר עולא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן ועושים פסח ואקשו לי' אביי מי דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחו להא לא אידחו אמר לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי להא לא אישתרי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוי מה לי שני דחויין ועלה מסיק הגמרא מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה בציבור והא רבא בא לקיים דברי ר"י דרובן ט"מ ונעשו זבין דאמרינן הואיל ועושין פסח מטעמא דבדיחוי אמרינן מה לי חד מה לי תרי ואי לרבא מה"ת הותרה בפסח איך עושים פסח הא בהיתרא לרבא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה אלא ע"כ לרבא לגבי פסח מה"ת דחוי' מהאי טעמא הואיל וכל ישראל לאו חד פסח מייתו ולפ"ז פרו ואילו של כה"ג כ"ש דטומאה דחויה מק"ו השתא פסח דחובה על כל ישראל אפ"ה כיון דאין כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות טומאה דחויה לו כ"ש פרו ואילו דאינו אלא חובת יחיד דטומאה דחויה להו והדרא קושיא לדוכתי' דא"כ מאי משני רבא הכא ז"א טומאה הותרה אכתי תקשה הפרישהו מט"מ משום פרו ומהתימא על התוס' שסותרין דבריהם זה את זה ועוד ק"ל אמאי דפירשו התוס' דאפי' למ"ד הותרה אפ"ה לגבי פסח דחויה הא בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) תניא אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אלמא דס"ל לר"י טומאה דחויה והאמר ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור והשתא מאי פריך שהרי הא דמעברין מפני הטומאה אפסח קאי והא פסח שאני דלכ"ע דחויה היא וכ"ת משום דלר"י בע"כ לא שאני לי' דאל"כ אכתי מצי למימר כה"ג ביוה"כ בעבודת פרו דדמי לפסח יוכיח דאין עודנו על מצחו ומרצה א"כ מטונך כיון דר"י לא שאני לי' רבא דאמר כמאן לא כר"י ולא כר"ש ועוד דהתם מסיק לר"י אם מפני הטומאה עיברו אינה מעוברת משום דטומאה הותרה בציבור אלמא לא שאני לר"י בין פסח לשאר קרבן ציבור ואי לרבא שאני לי' רבא דאמר כמאן [גליון. ואין לחלק בין פסח לשאר ק"צ מטעם אחר משום דכל ק"צ וכן פרו של אהרן עבר יומו בטל קרבנו ואין להם תשלומין מש"ה הותרה להם טומאה כיון דזמנם קבוע דהא עיקר דחיית שבת וטומאה בזמנו קבוע תליא כדאמ' לקמן בפ"ה (דף מ"ט) אבל פסח כיון דאין זמנו קבוע כ"כ דהא יש לו תשלומין בפסח שני די אם נאמר דטומאה דחויה ולא הותרה לגמרי דהא ליתא דהא רוב ציבור אין עושין את השני כדמוכח בפ"ז דפסחים (דף פ') גבי היו שלישיתן זבין וכו' א"כ ברוב צבור טמאים אי אפשר לומר דיחוי מפני התשלומין דהא אי לא עבדו בראשון אין לרובא תשלומין א"כ פסח זה אין לו תשלומין ודמי לשאר ק"צ הקבוע להם זמן דטומאה הותרה להו למ"ד טומאה הותרה בצבור. ע"כ] הילכך נ"ל כמו שפי' התוס' בשם ר"י דרבא ז"א קאמר אבל לי' לא ס"ל והכי משמע נמי לקמן (דף ז') דאמר רבא כה"ג דלאו בדידן תליא מלתא כו' אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא דלמ"ד הותרה הזאה ל"ל כלל כדאמ' לקמן אליבא דר' יוסי אלמא ס"ל לרבא דדחויה היא בצבור אלא שזה יש לדחות לפי מה שפרשתי לעיל דאע"ג דהותרה אפ"ה צריך הזאה מגזה"כ כמו גבי מלואים מ"מ יש להביא ראיה דרבא ס"ל דדחויה היא דבפ"ז דפסחים (דף ע"ט) אמרינן גבי פסח דאפי' קהל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו ואמר ר"ח לא שנו אלא שנטמאו כו' עד אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה בצבור ורבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר וכו' כל היכא דקרינן בי' כו' הרי דס"ל לרבא טומאה דחויה היא גבי פסח מן התורה דהא מייתי לה מהקישא דקרא וא"כ הוא הדין נמי לשאר קרבנות דמן התורה אין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר ודוחק לומר דרבא אליבא דמאן דאמר טומאה דחויה היא דקאמר ולי' לא ס"ל דדחויה היא והאי הקישא מיבעי לי' אליבא דנפשיה לכי הא דאמר רבא בפ"ב דזבחים (דף ל"ב) לענין טהור שאכל את הטמא לפני זריקת דמים דאינו לוקה ומה שדקדקו התוס' דקאמר הגמרא מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ולמאי נ"מ אמר הכי אלא משום דרבא ס"ל הכי דהותרה אין זה דקדוק דכן דרך הגמ' בכל מקום לדייק הכא ועוד דבלא"ה איצטריך לי' להגמ' למידק התם הכי לאשמועינן דז"א דקאמר רבא הכא ז"א ולי' לא ס"ל ובתשובה (סי' ל"ד) הארכתי בזה ואין זה מקומו:

רבינא אמר אפילו תימא טומאת מת דחויה בציבור. קק"ל כיון דס"ל לתנא דידן דטומאה דחויה היא אמאי לא תנא נמי דמזין על כה"ג דיוה"כ כמו דתנא בפ"ג דפרה לפלוגתא דתנאי דמייתי לעיל ושמא י"ל דרבינא כמאן דמתני חדא ס"ל. דלעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ וממילא ש"מ דבעי הזאה כל שבעה כמו במילואים אבל פרישה דפרה אינו אלא משום מעלה בעלמא וקמ"ל דאפ"ה הזאה נמי בעי משום מעלה ואפ"ת דס"ל לרבינא כמאן דמתני תרתי ופרישה דפרה נפקא לי' נמי ממילואים מ"מ קמ"ל בפרה לרבותא דלא תימא כמאן דמתני חדא וכ"ש יוה"כ דודאי בעי הזאה:

טומאת מת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור ואיכא תרי לישני אדר"נ ללישנא קמא כל היכא דאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב טהורין עבדי טמאין לא עבדי וללישנא בתרא אפי' אי איכא טהורין וטמאין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי' ור"ש אמר דחויה הוא בצבור וכל כמה דאיכא טהורין לא עבדי טמאים ומשמע ודאי דדיחוי דט"מ בכל קרבן צבור חוץ מפסח כולה מלתא בכהנים לחוד תליא אבל הציבור אינו מעלה ומוריד דממנ"פ אי איכא כהן טהור כיון דלרב ששת דחויה היא וכל כמה דאיכא אפי' כהן אחד טהור לא עבדי טמאים מאי איכפת לן בהא שרוב צבור טמאים הם אפי' כולן טמאים מ"מ כיון דדחויה היא ואיכא כהן אחד טהור עושה בטהרה והא אין לצבור שום עסק בקרבן אלא לכהן בלבד וכן לר"נ לל"ק דבדאיכא טהורין וטמאים בההוא בית אב אפי' רוב צבור או כולן טמאים אפ"ה טהורין עבדי טמאין לא עבדי כיון דאפשר בטהורין דההוא ב"א ולא משכחת לה דתליא טומאה בצבור לגמרי וכ"ש ללישנא בתרא דר"נ דס"ל הותרה לגמרי ואפי' איכא טהורין בההוא בית אב עבדי נמי טמאים אין טומאה וטהרה של צבור מעלה ומוריד ואפי' של כהנים נמי לא אלא לעולם עבדי טמאים כיון דהותרה ולא דמי לפסח דתנן בפ"ז דפסחים (דף ע"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה שאני פסח דרחמנא דחי' לטומאה דכתיב איש כי יהי' טמא ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין ונעשו ונאכל בטומאה והיינו טעמא דהיחיד נדחה משום דהתורה הקפידה שיהי' הבעלים בעזרה בשעת הקרבתו וטמא בעזרה בכרת ואפי' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וחזי לאכול בערב ואע"ג שאי אפשר לו לעמוד בעזרה בשעת הקרבתו וה"ה לטמא בשביעי שלו מ"מ טמא מת יחיד קודם שביעי שלו נדחה הואיל ואי אפשר לו לאכול בערב ואכילת פסח מעכב דעיקרו בא לאכילה וכדאמ' בפ' מי שהיה טמא (דף אבל לציבור נדחה לרב ששת או הותרה לר"נ ביאת עזרה ואכילתו בט"מ כדתנן בפ"ז דפסחים (דף ע"ו) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה אבל שאר ק"צ אין להם עסק עם הצבור לא בשעת הקרבה ולא בשעת אכילה ולא עוד אלא אפי' אי קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדתנן התם ה' דברים שהן ק"צ באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה ולא תלי' מידי בצבור אי טמאים אי טהורים אלא בכהנים המקריבים קרבן לחוד וגדולה מזו נ"ל דהא דתניא התם בפ"ז דפסחים גבי פסח אפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה פי' אפי' הטמאים בט"מ בין כהנים או ישראלים יעשו הואיל ובלא"ה כלי שרת טמאים דאין זה אלא בפסח לבד אבל בשאר ק"צ לר"ש דאמר טומאה דחויה בצבור איכא בין פסח לשאר ק"צ אליבא דרבא דהתם דהכי אמרינן התם אמר ר"ח ל"ש פי' דבשביל כלי שרת טמאים יעשו בטומאה אלא שנטמא הסכין בט"מ דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל דמטמא לגברא דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת מתעביד אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמיא ליה גברא לא מטמיא טהורים עבדי טמאים לא עבדי מוטב שיאכל בטומאת בשר ואל יאכל בטומאת הגוף דבכרת אלמא קסבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור רבא אמר אפי' טמאים נמי עבדי מ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר כל טהור יאכל בשר כל היכא דקרינן בי' אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינן בי' כל טהור יאכל פי' ולא טמא א"כ בשאר ק"צ דאינו נאכל בטומאה בנטמא הסכין בשרץ אין כהן טמא מקריבו דהא לא נדחה אצלו אפי' טומאת בשר כיון שאין נאכל בטומאת הגוף לגבי הקרבה נמי אינה נדחית ואין נדחית ט"מ בכהן בק"צ אי איכא טהורין מחמת טומאת סכין אלא בנטמא סכין במת דמעיקרא בטומאת הגוף קא מתעביד ואפי' בנטמא סכין במת נמי יש לדון בשארי ק"צ אי נעשים בטומאה דאהא דקאמר בטומאת הגוף דבכרת מתעביד הקשו התוס' ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנוס בעזרה אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ותי' בשם ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט אותן בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי א"כ בשאר ק"צ דמועטין הן יש להן כל תקנות הללו ואין טומאה נידחית אצלם כלל מפני כלי שרת שהן טמאים מ"מ בנטמא סכין בשרץ בשאר ק"צ שאין נאכלין בטומאה לא נדחה אצלם ט"מ בדאיכא טהורים ולא עבדי טמאים וכדאמרן זהו מה שנ"ל מוכרח וראיתי להרמב"ם (בפ"ד מהל' ב"מ) כל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן צבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת מת לבדה ק"צ הקבוע זמנם לפיכך כולן דוחין וכו' כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו הקרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים ט"מ או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים במת הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה ואני תמה עליו בתרתי חדא בשאר ק"צ מה ענין קהל להקרבתן שהתיר להם כניסת עזרה שבכרת ואפי' למאן דס"ל טומאה הותרה בציבור היינו בכהנים מקריבי הקרבן אע"ג דאיכא טהורים עבדי טמאים נמי אבל מה טיבם של קהל לכנס בעזרה בשעת הקרבה שאתה מתיר להם לכנס לעזרה בטומאתן ולא עוד אלא אפי' אי כל הקהל והכהנים טמאים ואין כאן אלא כהן אחד בלבד שהוא טהור למאי דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה אינו דוחה טומאה אלא מקריבו הטהור דאין ק"צ חוץ מפסח שדוחין את הטומאה תליא כלל בטומאת רוב הקהל אלא בכהנים המקריבים וכ"ש אי אין כאן אלא טומאת כלי שרת בלבד אם נטמאו בשרץ שלא יעשו בטומאת הגוף של ט"מ ואפי' נטמאו כלי שרת בט"מ יש לדון מהאי טעמא דפי' כ"ש בנטמאו בטומאת שרץ דבודאי הדבר ברור שאין כהן טמא מת מקריבו היכא דאיכא טהורים כיון דקי"ל כר"ש דטומאה דחויה בצבור. עוד כתב שם הרמב"ם היו מקצת בית אב טמאים ומקצתן טהורים אע"פ שרובן טמאי מתים לא יקריבו אלא טהורים היו כל הב"א ט"מ יביאו מב"א אחר היתה כל המשמר טמאי מתים מחזירין על משמר אחר אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה ומפני מה מחזירים על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחוי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה. הנה מה שפסק כר"ש דטומאה דחויה בצבור יפה פסק דכולהו אמוראי שם בפ"ז דפסחים ס"ל הכי והוי לי' ר"נ דאמר הותרה יחידאי ועוד קי"ל כרב ששת לגבי ר"נ באיסורי אבל מה שפסק דאם רוב הכהנים הנכנסים לירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה תמוה בעיני דאין תלוי ברוב הכהנים כיון דטומאה דחוי' אפי' כל הכהנים טמאים ואחד לבד טהור אין דוחה טומאה כיון דאפשר בטהור ואפי' גבי פסח נמי לא תלוי ברוב כהנים לענין טומאה אלא ברוב צבור משום דדרשינן איש כי יהי' טמא איש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי מתים נדחים לשני אבל בכהנים טמאים לא תלי' מילתא ואפי' רוב כהנים טמאים במת נעשה בטהרה ויתעסקו בו כהנים טהורים אע"פ שהן מיעוט הכהנים ורובן טמאים טהורין עושין טמאים אין עושין בין טמאי כהנים להקרבה בין טמאי ישראל לא תדע דהא התם תנן נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה הרי דייק ותני גבי קהל או רובו וגבי כהנים לא נקט או רובו ש"מ דוקא בכל הכהנים טמאים הוא דעושין בטומאה אבל ברובן אין עושין בטומאה לא ע"י כהנים הט"מ ולא ט"מ הישראלים וכדפי' אע"פ שיש לדחות ראיה זו ובדוחק גדול אין נראה ועוד לדברי הרמב"ם כיון דרוב צבור ט"מ מהני להקל לגבי כהן המקריב דאם ט"מ אע"ג דאיכא טהורין מקריבו בטומאה וכיון דט"מ דרוב צבור מועיל אפי' להקל כ"ש דתהני להחמיר והשתא תמה על עצמך הרי שהי' רוב צבור זבין או מצורעין דאין טומאות הללו נידחין בק"צ אלא ט"מ בלבד אפילו כל הכהנים טהורים אין להקריב תמידין ומוספין כל זמן שהם טמאים אפילו על ידי כהנים טהורים והא ודאי ליתא דא"כ לא לישתמיט הגמ' לאשמועינן רבותא גדולה כזו וכה"ג דייק רבא פ' הערל (דף ע"ב) לא לשתמיט תנא וליתני הערל והטמא ונימא ר"ע היא דמרבי לערל כטמא וכיון דלא אזלינן בתר רוב צבור ואפי' להחמיר כ"ש דלא ניזיל בתרייהו להקל וליזיל בתר רוב ציבור ט"מ להתיר להקריב כהן ט"מ אע"ג דאיכא טהורים כיון דקי"ל טומאה דחויה בצבור ומהדרינן אטהרה נמצא אתה למד בכל ק"צ הקבוע להם זמן חוץ מפסח דדוחין את הטומאה היינו בט"מ דוקא אינו אלא בכל הכהנים שנכנסו באותו הפעם בירושלים ט"מ אבל אי איכא אפי' כהן אחד טהור הוא מקריבו ולא טמא כיון דטומאה דחויה היא ולא שני לן בין אם הציבור טהורין או ט"מ ואם הכהנים טהורים או אפי' כולן ט"מ והציבור זבין או מצורעין אע"פ שאין טומאות הללו נדחים מפני ק"צ אפ"ה קרב ע"י כהנים דלא איכפת לן בשאר ק"צ בטומאת הציבור או בטהרתן אם לא שהכהנים נטמאו בשאר טומאות וכהנים וציבור טהורים והכלי שרת לבד טמאים בשאר ק"צ לבד פסח לכ"ע אפי' לרבא אי נטמאו בשרץ כהנים טהורים עבדי טמאים לא עבדי:

כל היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב וכו' נ"ל דזה אינו אלא מדרבנן למ"ד הותרה דודאי מה"ת אין סברא לחלק בין ההוא בית אב לב"א אחר והא דמסיים בתר לישנא בתרא דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא אלישנא קמא נמי קאי אלא דנטר הגמרא עד דמסיים לפרש דברי ר"נ והדר יהיב טעמא אליבא דתרתי לישני:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף