אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/ז

יום ראשון ו אייר - מסכת יומא דף ז

תליית הציץ ושאר כתבי הקודש

תליית הציץ כשלא היה מונח על מצח הכהן

סוגיית הגמרא (ז:) עוסקת בריצוי הציץ על טומאת קדשים. הגמרא מביאה את מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה האם הציץ מרצה רק כשהוא מונח על מצחו של הכהן הגדול או גם כשאינו על מצחו.

אביי מפרש שגם רבי שמעון הסובר שהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו של הכהן הגדול, מודה כאשר הציץ נשבר וכלל אין אפשרות ללובשו, וכל מחלוקתם היא במקרה בו הציץ קיים ועומד לשימוש הכהן הגדול אלא שבמציאות הוא אינו מונח ממש על מצח הכהן הגדול אלא... תלי בסיכתא. דהיינו, תלוי על הקיר באמצעות יתד.

הרב כתריאל דוד קאפלין (ר"י תורת חכם ולפנים דיין בבית הדין הרבני בלונדון) בספרו כתר נהורא מספר ששמע קושיה על דברי הגמרא מהרב דוד ששון. הגמרא במסכת ברכות (כד.) אומרת: התולה תפילין יתלו לו חייו, דורשי חמורות אמרו והיו חייך תלואים לך מנגד, זה התולה תפיליו. ומבואר בגמרא שספר תורה אף חמור מתפילין וצריך להניחו. ואם כן, כשם שתפילין אסור לתלות כך ציץ לכאורה אסור לתלותו וכיצד מבואר בגמרא דידן שתלו את הציץ על סיכתא.

ואמנם למרות ששואל השאלה נקט בפשטות שדין זה אינו בתפילין וס"ת דוקא אלא בכל כתב שיש בו קדושה, הרי שדבר זה תלוי במחלוקת.

תליית כתב שיש בו קדושה ואינו תפילין

רש"י (ברכות שם) פירש דין זה, שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו. נראה בפשטות דבריו שפירש דין זה על כל דבר תורה, ותפילין לאו דוקא. וכך כתב המגן אברהם (או"ח סימן מ סק"א) שסידורים הקבועים בלוחות שבהם שלשלת של כסף אסור לתלות בהם. הרי שאין דין זה בתפילין דווקא.

עוד הביא המגן אברהם שם, וביתר ביאור במחצית השקל, תשובת מהרי"ט על מנהג שנהגו בבית הכנסת לכתוב על הנייר איזה פסוקים לעורר את העם לשוב אל ה', כגון פסוק כי ביום הזה יכפר עליכם או פסוק שמע ישראל וכו' ותולין אותו למעלה מן התיבה או בפתחי בית הכנסת. והשיב המהרי"ט שאין חשש משום איסור תליית פסוקים כיון שאינו דומה לתליית תפילין שיש בהם משום בזיון משא"כ אותן הפסוקים מתחילה על דעת כן נכתבו לתלותן שיסתכלו הרואים כלפי מעלה ויכוונו לבם למקום אין בהם משום בזיון, אבל תפילין שנעשו להניחן על הראש והיד ולא לתולתן איכא בזיון בתלייה. וגם מדברי המהרי"ט הללו מוכח שמעיקר הדין אסור לתלות כל דבר של קדושה אף אם אין זה תפילין, וכל ההתר הוא כיון שמתחילה על דעת כן נכתבו ואין כאן תלייה של בזיון.

אמנם בב"ח (סימן מ) הביא דברי רש"י "שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו" וכתב על זה: ונראה לי שטעות סופר הוא וצריך לומר "שהתפילין חייו של אדם" וכמו שאמרו (סימן לז) גדולה מצוה תפלין שכל המניחן מאריך ימים שנאמר "ה' עליהם יחיו", והם דברי ריש לקיש בגמרא במנחות (מד.). הנה מבוארת דעת הב"ח שהקפידא היא בתפילין דווקא.

ואם כן לשיטת הב"ח אין כלל קושיה כיון שדין זה הוא בתפלין דוקא (ובס"ת מק"ו מתפילין) אבל הציץ אפשר שמותר לתלותו [וכפי שמובא בהמשך הגמרא שתפילין נלמדים בק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, הרי שהתפילין חמורות מהציץ], אך לדעת שאר הפוסקים שדין זה הוא אף בתליית פסוק אם לא נעשה מתחילה לשם תלייה - אם כן מתעצמת הקושיה כיצד תלו את הציץ על סיכתא כיון שאינו מיועד לכך אלא להיות מונח על גבי מצחו של הכהן הגדול.

הציץ נועד לתלייה על מצח הכהן

הרב סלימאן ששון אביו של הרב דוד ששון הנזכר יישב את הקושיה לפי דרכו של המהרי"ט, לדבריו, כשם שתליית כתב עם פסוק כשמתחילה נכתב הפסוק לצורך תלייתו, אין בכך חסרון כיון שתלייה זו אינה בזיון אלא לפי דרכו. הוא הדין תליית הציץ על סיכתא, מאחר שגם כאשר היה הציץ מונח על מצחו של אהרן הוא לא היה מונח על הראש בדרך הנחה כתפילין אלא היה תלוי על מצחו דרך תלייה - הרי שמתחילה עמד הציץ לתלייה ולכן מותר לתלותו אף על סיכתא.

אלא שעל יישוב זה יש להעיר, שאף הוא תלוי ועומד במחלוקת ראשונים. רש"י במסכת זבחים (יט.) כתב ששערו של הכהן הגדול היה נראה בין הציץ שעל מצחו ובין המצנפת שעל ראשו. ואילו התוספות במסכת עירובין (צה:) כתבו: ודומה, דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין. אע"ג דגבי ציץ כתיב מצחו ומתרגמינן בין עינוהי, גבי תפילין נמי כתיב בין עיניכם ודרשינן בגובה הראש. וכן כתב המהרש"ל שם בשם הלכות קטנות להרא"ש, וכ"כ התוספות בסוכה (ה.) בשם ריב"א.

הרי שיישוב זה לא יצדק אלא בדעת רש"י שהציץ היה מונח בתלייה על מצח הכהן הגדול, ואילו לדעת התוספות שהציץ היה מונח במקום תפילין אם כן כשם שהתפילין בזיון הוא להם כשתולה אותם הוא הדין לציץ, וחזרה הקושיה למקומה.

הנחת הציץ על גבי היתד כשרצועות התכלת משתלשלות

בספר אמרי בנימין רצה לייישב בפשטות על פי דברי הגמרא בברכות שם המקשה סתירה בין הברייתא האוסרת לתלות את התפילין ובין מנהגו של רבי כפי שמספר ר' חנינא שראה את רבי שתלה תפיליו. הגמרא מיישבת את הסתירה בשני אופנים: לא קשיא הא ברצועה הא בקציצה, ואיבעית אימא לא שנא רצועה ולא שנא קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופירש רש"י: ברצועה, והקציצה למטה, גנאי הוא להם. אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה.

לפי הגבלה זו באיסור תליית התפילין, יש לומר שאף את הציץ היה הכהן מניח על גבי היתד באופן שהטס היה מונח למעלה על היתד ורצועות התכלת היו משתלשלות למטה, ובאופן זה אין בזיון כדרך שמותר לתלות את התפילין (לצד זה בגמרא) בקציצה כשהרצועות משתלשלות כדרכן למטה.

דעת הירושלמי שהציץ היה מונח בארון

לסיום, מעניין להזכיר את דברי הירושלמי שלמדנו לא מזמן במסכת שקלים (ט:) שם מביאה הגמרא מחלוקת תנאים: תני רבי יהודה בן לקיש אמר ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בתוכו ואחר שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. ואילו רבנן אמרי ארון א' היה. הגמרא מביאה הוכחה לדעת ר' יודה בן לקיש מהפסוק ויאמר שאול לאחייה הגישה ארון האלהים, והלא ארון בקרית יערים היה [- הרי שהיה ארון נוסף שהלך עמהם]. מה עבדון ליה רבנן? הגישה אלי הציץ. וכתב התקלין חדתין: יש מפרשים דארון קאי על ארון שהציץ מונח בו. וכן מבואר בירושלמי בסוטה (פ"ח ה"ג) ובקרבן העדה שם. נראה שדעת הירושלמי שכשלא היה הציץ מונח על מצח הכהן הגדול היה מניחו בארון מיוחד ולא בסיכתא.

הכתר נהורא כותב שיתכן ובתוך הארון היה יתד [ויש לדון לפי זה אם יש בכך דרך בזיון או דהוי כמנח בכיסתא] או שכך היו נוהגים דווקא בעת יציאה למלחמה.