גבורת ארי/יומא/ה/א

גבורת ארי יומא ה א

דף ה' ע"א

מאי בינייהו אר"י וכו' וק"ל לימא דאיכא בינייהו נתינת אורים ותומים אל החושן דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבין וכדאמ' לקמן תינח כל מה דכתיבא בהאי ענינא דלא כתיבא והיינו הא דאורים ותומים שיתנם אל החושן כדפירשתי מנ"ל ומייתי לה מקרא דמעכבי להאי מאן דאמר אבל למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב דהא אורים ותומים לדורות לא מעכבי דהא בבית שני לא היו אורים ותומים כדא' בס"פ (דף כ"א) ואפ"ה היו כה"ג ואומר אני מכאן ראיה למאי דפירשו התוס' שם דהיו בבית שני אלא שלא היו שואלין בהן וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ב"ה אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו עושין אותן אלא כדי להשלים ח' בגדים לכה"ג כדי שלא יהא מחוסר בגדים ודלא כהראב"ד שם בהשגות שחולק עליו וכתב וחיסר בגדים שאמר לא כלום שאין מחשבין הבגדים וא"כ קשה לימא הכא דאיכא בינייהו הא ובס"פ אכתוב עוד בזה:

סמיכה איכא בינייהו למ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא ק"ל הא אמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה') אין מחוסר זמן לבו ביום ופריך רב פפא מהא דתניא הקדים חטאתו פי' של מצורע לאשמו לא יהא אחר ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ופריך והא ר"פ הוא דאמר שאני הלכות מצורע דכתיב בי' הויה הכי קא קשיא ליה אימא ה"מ עבודה שחיטה לאו עבודה היא וש"מ כל היכא דכתב רחמנא עיכובא גבי ענינא דקרבנות ואפשר לאוקמי העיכובא על דבר עבודה לא מוקמינן ליה על דבר שאינו עבודה וא"כ ה"נ האי עיכובא דכתב רחמנא ר"ל ככה עיכובא הנאמר במילואים כדאמ' לקמן כיון דאפשר לאוקמי האי עיכובא על דברים אשר הם עבודה האמורים בפרשת מילואים אין לנו לאוקמי אסמיכה דאינה דבר עבודה וה"נ קשי' אשאר אמוראי דאמרי איכא בינייהו תנופה או ריבוי ז' ומשיחה ז' ור"פ גופי' אוקי דא"ב פרישה ז' דלמ"ד כל הכתוב בהן מעכב מעכבא מהא דככה ואמאי והא כל הני לאו עבודה נינהו וא"כ אפי' למ"ד דככה עיכובא אפ"ה כל הני נימא דלא מעכבי כיון דלאו עבודה נינהו לא קאי עלייהו עיכובא דחוקה כלל אלא אדבר עבודה שבפרשה לחוד קאי האי עיכובא דחוקה כדא' ר"פ התם גבי עיכובא דהויה דמצורע דלא קאי אלא אדבר עבודה לחוד:

אם עשאה לסמיכה שיורי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר ופרש"י כאלו לא כפר מן המובחר וכפר כדאמרינן בזבחים (דף ט') כפר גברא דעיקר כפרה בדם אבל לא כפר כמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר וק"ל שלא פי' כפי מסקנת רבא בפ"ק דזבחים (דף ו') דמיבעי לן התם עולה מכפרא אעשה דלאחר הפרשה או אינה מכפרא ואתינן למיפשט להא מהא דוסמך ונרצה דמעלה וכו' כאלו לא כפר וכפר מאי לאו דכפר אעשה דקודם הפרשה לא כפר אעשה דסמיכה דהו"ל עשה דלאחר הפרשה ושני רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא קאמינא אלמא האי כפר ולא כפר דקאמר את"ל דאעשה דלאחר הפרשה נמי מכפר כפר הכל קאמר ולא כפר אעשה דסמיכה לחוד קאי וכ"ש אי אעשה דלאחר הפרשה לא מכפרא דלא כפר אלא אעשה דקודם הפרשה לחוד קאמר ואע"ג דא"ל ר"ה לרבא התם אימא כפר גברא לא כפר קמי שמיא פי' דלא קיים מצוה מן המובחר כדפרש"י הכא ומביא ראיה מי לא תנן והנותר בשמן וכו' שדחי לה רבא התם נמי כפר מתן בהונות אלא דזה אינו קושיא כל כך דבשילהי שמעתתא התם משמע דמיבעי ליה לר' ירמיה אפי' אעשה דלאחר שחיטה אי מכפרא אי לא גבי ב' כבשי עצרת שקבלו דמן בשתי כוסות ומשמע מפרש"י התם דר"ז הדר לי' דאפי' אעשה דלאחר שחיטה וקודם זריקה נמי מכפר וא"כ עשה דסמיכה דהו"ל עשה דלאחר שחיטה מכפר ומהשתא בע"כ לא כיפר וכיפר דגבי וסמך ונרצה לכפר כפר גברא לא כפר קמי שמיא קאמר וכדפרש"י הכא אלא דמשמע שם דהגמרא ל"ל הא דר"ז גבי הא דקאמר שם במסקנא דילמא את"ל קאמר ואין להאריך כאן בזה יותר:

כאלו לא כפר וכפר ק"ל הא בפ"ק דזבחים (דף ז') נפקא לי' לר"א דשלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים לשם חובה מהאי קרא ונפקא לי' מוכפר עליו ולא על חבירו ומונרצה לו לכפר נפקא ליה הא לו לכפר ולא על חבירו והשתא כיון דהאי לכפר דריש לה לענין סמיכה דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לבעלים ה"נ הו"ל למדרש להאי לכפר גופי' לענין לו ולא על חבירו דמעלין עליו כאלו לא כפר ומ"מ עלתה לבעלים לשם חובה דכיון דהאי לכפר אהני תרתי קאי אוסמך דרישא ואלו דבתרי' ראוי להשוות ולמדרש אשניהם בענין אחד או שלא עלתה לשם חובה בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים או בין שלא סמך בין שלא לשם בעלים לעולם כאלו לא כפר ומ"מ כפר ועלתה לחובה ובשלמא לרבא דמפרש להאי כאלו לא כפר היינו אעשה דסמיכה גופא קאי לק"מ דאפשר לומר דודאי יותר ניחא למדרש למעלה עליו כאלו לא כפר מלמדרש ללא עלתה לחובה הלכך לענין סמיכה דהוי בבעלים דוקא ניחא לן למדרש לא כפרו הבעלים דסמיכה שעברו בעולה זו אבל האי שלא לשמה דאינו בבעלים דוקא דהא זריקה ושאר עבודות דהוי בכהן ואפי' שחיטה דכשירה בזר אין צריך בעלים דוקא כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף כ') לא שייך למדרש לא כפר עבודה שלא לשמה הנעשית ע"י אחר שאינו בעלים של הקרבן ואין לו כפרה כלל בקרבן זה אבל למאן דמפרש התם להאי לא כיפר דסמיכה ל"כ קמי שמיא וכמ"ש בסמוך ה"נ איכא למדרש להאי לא כיפר לגבי לו ולא לחבירו נמי כה"ג לא כפר קמי שמיא דאע"ג דהא שלא לשמה אינו בבעלים דוקא אפ"ה שייך לומר לא כפר קמי שמיא דהא הני אמוראי מפרשי התם לוהנותר בשמן לכפר דדרש ריב"ן ששירי מצוה הן בין נתן בין לא נתן כפר ומעלה עליו כאלו לא כפר דכפר גברא לא כפר קמי שמיא אלמא אע"ג דמתנות הראש דמצורע נעשין ע"י כהן אפ"ה שייך לומר לא כיפר קמי שמיא ה"נ נימא הכי לא כפר לענין שלא לשמה קמי שמיא אע"ג דשלא לשמה נעשה ע"י אחר ולא ע"י בעלים דוקא:

ריבוי שבעה פרש"י ששימש כה"ג ז' ימים רצופים כשממנין אותו לכה"ג וילבש ח' בגדים בשעת עבודה ריבוי לשון מרובה בגדים הוא שמשמש בח' וההדיוט בד' משמע מפירושו שריבוי אינו אלא כשמשמש באותן ח' בגדים ואינו נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' כה"מ כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וחוזר ולובש למחר ז' ימים יום אחר יום שנאמר ז' ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו הרי שלבישת ח' בגדים לחוד קרוי' ריבוי ואין צריך לעבוד בהן כלל ולכאורה לא משמע כן אלא כפרש"י לקמן (דף י"ב ע"א) דאמרינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו אמר רב אב"א באבנט הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זהו כו' אמר אביי לובש ח' ומהפך בצינורא ואי ריבוי אינו בעובד עבודה בלבישת ח' בגדים דוקא אלא בלבישתם לחוד נמי הוי ריבוי א"כ אין לחלק בין אירע בו פסול קודם תמיד לאירע בו לאחריו דהא אפשר לו ללבוש ח' בגדים בלי עבודה לאחר תמיד כמו קודם ועוד לאביי דאמר לובש ח' ומהפך בצינורא היפוך זה ל"ל בלובש ח' לחוד בלי היפוך סגי לריבוי אלא ע"כ אין מצות ריבוי אלא בלבישה ועבודה. מיהו ק"ל הא ריבוי דאהרן בז' ימי מילואים היה בלבישה לחוד בלתי עבודה דהא משה שימש בז' ימי מילואים כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף י"א) ובפ"ב דע"ז (דף ל"ו) במה שימש משה בז' ימי מילואים בחלוק לבן ואפי' הקרבנות שלא באו לחובת המילואים כמו התמידים והמוספים שבאו לחובת דורות הכל הקריב משה והכי משמע מפירוש רש"י בפ"ב דזבחים (דף י"ט) דאריב"ח כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו ופרש"י משה ואהרן תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בז"י המילואים ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מ"מ קרא להכי מידרש וש"מ דאהרן ובניו לא כהנו כלל בז"י המילואים מדפריך דלא כהנו כאחת וש"מ דריבוי דאהרן היה שלא ע"י עבודה ותדע דלמ"ד מילואים כל הכתוב בהם מעכב וריבוי ומשיחה מעכבי א"כ לא כהנו אהרן ובניו בז' ימי מילואים והו"ל זרים ואפי' למ"ד דבר שאינו מעכב לדורות לא מעכב מ"מ לכתחלה לא היו רשאים עד אחר ריבוי ומשיחה כל ז' ימים ועוד דע"כ ריבוי דאהרן ובניו היה בלבישה לחוד בלי עבודה דהא לקמן אמרינן מכנסים אין כתובים בפרשה כשאמר זה הדבר אשר תעשה להם להביא מכנסים ואי ריבוי היה ע"י עבודה וכי ס"ד שהיו משמשין מחוסרי בגדים והא מחוסר בגדים ששימש מחלל עבודה כדאמ' רפ"ב דזבחים (דף ט"ו) וחייב מיתה כדאמ' בסנהדרין (דף פ"ב) אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ואף על גב דמשה שימש בשבעת ימי מילואים בחלוק לבן לחוד שימוש דמשה שאני דגזירת המלך היה לפי שעה דלאו בתורת כהונה שימש כדפרש"י התם אלא ודאי ריבוי דאהרן בלבישה לחוד בלתי עבודה היא וה"א כיון דלא כתיב מכנסים בפרשה אין צריך ללבשן בשעת ריבוי קמ"ל זה הדבר דצריך ללבשן וכיון דריבוי דאהרן בלבישה בלתי עבודה היא ה"נ לדורות ריבוי דכה"ג סגי בהכי ואע"ג דאבנט ושאר בגדי כה"ג היו של כלאים אפילו תאמר כלאים של בגדי כהונה לא הותרה לכהנים שלא בשעת עבודה וכמ"ש לקמן רפ"ז (דף ס') מ"מ ריבוי זה של כה"ג גזירת הכתוב הוא שיהא בשמונה בגדים והשתא תקשה כדאמרן הא דאירע פסול לכה"ג אחר תמיד דקאמר במאי מחנכין אותו הא אפשר בלבישה לחוד בלתי עבודה דבהכי סגי וי"ל דודאי ריבוי דאהרן היה בלבישה לחוד בלתי עבודה הואיל ולא היה אפשר בעבודה עד יום השמיני אבל לדורות דאפשר בעבודה יש לקיים שיטת רש"י דאין ריבוי אלא בעבודה עם הלבישה ומידי דהוה ככל הכלים שעשה משה דמשיחה מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כדאמרינן לקמן (דף י"ב) וראיתי להראב"ד שם אהא דכתב הרמב"ם ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' או קודם שימשח כל ז' עבודתו כשירה הואיל ונתרבה או נמשח פעם א' נעשה כה"ג לכל דבר שכתב עליו נראה מדבריו דימים שהיו בהם המשיחה לא היה עובד ואין זה מן החכמה אלא כשאמרינן נתרבה ז' ונמשח ז' דבעינן ז' לכתחלה ה"מ לעבודת יוה"כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום בשמונה בגדים עובד:

אין לי אלא שנתרבה ז' ופרש"י אין לי שיהא כשר לבוא אל אהל מועד ביוה"כ אלא כשנתרבה ז' ונמשח ז' כשנתמנה. וק"ל דא"כ ריבוי ומשיחה יום א' מיהו מעכב לעבודת יוה"כ דהא לא ריבה קרא אלא יום א' לדיעבד כדמסיק אבל לגמרי אפי' דיעבד לא והא בההיא דאירע בו פסול לאחר תמיד קאמר ר"פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתו מחנכתו והשתא האיך אפשר דעבודתו מחנכתו הא קרא גלי להדיא דריבוי יום א' מיהו מעכב ולא דמי לכלים דהתם גלי להדיא דלדורות עבודתן מחנכתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם אותם במשיחה אבל לדורות בעבודה אבל הכא כיון דגלי קרא להדיא דאין כשר ליוה"כ אלא א"כ נתרבה שעה א' עכ"פ אי אמרת עבודתו מחנכתו אין צריך ריבוי כלל והיכי משכחת לה דריבוי יום א' מעכב הא אין צריך ריבוי כלל כיון דאמרינן עבודתו מחנכתו ואפי' לכתחלה ועוד ק"ל אפי' לר"א דאמר מחנכין אותו באבנט למ"ד אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו של הדיוט אין זה מילוי ידים דקרא דמילוי דקרא הוא ח' בגדים דכה"ג דכל השנה כדכתיב ובגדי קודש אשר לאהרן יהי' לבניו אחריו ולמלא את ידם ובגדי אהרן דקרא מח' בגדים מיירי ולא מאבנט של יוה"כ דאין זה מילוי כלל וש"מ דמילוי אפי' יום א' אינו מעכב לעבודה של יוה"כ ואם נפרש דמילוי אינו ענין כלל לעבודת יוה"כ דבחינוך אבנט או עבודה סגי ולא כדפרש"י וקרא דוכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לאו למימרא דאין כפרת יוה"כ אלא בנמשח ונתרבה דוקא אלא סימנא בעלמא נקט קרא איזה כהן מכפר ביוה"כ היינו כה"ג דוקא דבעי משיחה או ריבוי לאפוקי כהן הדיוט וכן אידך קרא דז"י ילבשם וכו' אשר יבוא אל אוה"מ לכפר אינו אלא לסימנא בעלמא דכה"ג הראוי לעבודת יוה"כ הוא דבעיא מילוי ולא כהן אחר אבל לעבודת יוה"כ גופי' אין צריך מילוי אלא באבנט סגי או עבודתו מחנכתו לר"פ וקרא דמשמע דכה"ג בעי מילוי היינו לקדושת כה"ג של שאר ימות השנה ונ"מ לכל הדברים שבין כה"ג להדיוט דתניא לקמן דאין מתחנך להם אלא ע"י ריבוי ז' לכתחלה ובדיעבד בריבוי יום א' סגי ומשום דבשאר ימות השנה ליכא היכרא שיוצא מן הדיוטות לקדושת כה"ג אלא ע"י ריבוי הא נמי ליתא דהא אחד מן הדברים שבין כה"ג להדיוט דחשוב הוי עשירית האיפה שמביא כה"ג בכל יום ואי לכתחלה בעי ריבוי שבעה לקדושת כה"ג הא תנן בפ"ד דמנחות (דף נ') גבי חביתי כה"ג שהביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של א' אלא מביא עשרון שלם וחוצהו מקריב מחצה ומחצה אבד והא כה"ג שמינו בין שחרית לערבית בר יומו הוא ולא אפשר שהי' לו ריבוי יותר מיום א' בלבד ואפ"ה מביא חביתי כה"ג ערבית לכתחלה והא דלא סגי לי' בחצי עשרון מביתו היינו טעמא כדמפרש בגמרא התם משום שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא אבל למחר ודאי מקריבו לחצאין אע"ג דלא נתרבי אכתי ז' ימים וכמו שיש עליו קדושת כה"ג בריבוי יום א' לענין חביתין ה"ה נמי לכל דבר בודאי יש עליו קדושת כה"ג לא מיבעי לחומרא כגון מצווה על הבתולה ושאר חומרות דקא חשיב התם בודאי נוהג בו כיון דבדיעבד בריבוי יום א' סגי הוי כה"ג מעליא אלא אפי' לשאר דברים דחשיב התם כגון להחזיר הרוצח במיתתו ולהקריב אונן נמי בריבוי יום א' סגי להו דמ"ש מחביתין וא"כ הא ריבוי כל ז' דבעי לכתחלה למאי נ"מ אי לעבודת יוה"כ הא אין צריך ריבוי כל עיקר דהא בחינוך אבנט לחוד סגי לי' או לר"פ עבודתו מחנכתו ואי לקדושת כה"ג דשאר ימות השנה הא ע"י ריבוי דיום א' נכנס לקדושת כה"ג לכל דבר אפי' לכתחלה כדמוכח ההיא דפ"ד דמנחות גבי חביתין וי"ל דמ"מ מצוה בעלמא הוא שיהיה כה"ג נמשח ונתרבה ז' ימים כשנתמנה לכה"ג אע"ג דאינו מעלה ומוריד לדיני כה"ג לא לשל יוה"כ ולא לשל כל ימות השנה:

ככה עיכובא ק"ל מאי טעמא דמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אין מעכב בהן הא קי"ל כל מקום שנאמר ככה אינו אלא לעכב והרי בפי"ב דמס' יבמות (דף ק"ד) תנן קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ר"ע אומר חליצתה כשרה אמר ר"א ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר"ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש ועד כאן לא פליגי אלא ברקיקה דר"ע סבר דככה לא נאמר אלא אמעשה באיש אבל לכ"ע ככה עיכובא הוא לפיכך בלא חלצה לכ"ע פסולה ובשלמא למ"ד סמיכה ותנופה איכא בינייהו י"ל דהיינו טעמא דמ"ד דלא מעכב משום דככה גבי ועשית לאהרן ולבניו כתיב וי"ל דוקא מעשה באהרן ובניו עצמם מעכב אבל לא סמיכה ותנופה שאינו מעשה שבגופו אלא בקרבן אבל למ"ד פרישה וריבוי ומשיחה נמי לא מעכבי הואיל ואינו מעכב לדורות אמאי הא מעשה דבגופו הוא וככה קאי עלייהו ותעכבי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף