ברית אברהם/אורח חיים/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברית אברהם אורח חיים א

אורח חיים
סימן א

תשובה נדרשתי לאשר שאלוני אדם קשה כברזל. הוא ניהו כבוד ידידי ש"ז הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' עזריאל הלוי נ"י אב"ד דק"ק לובלין [בהיותי מתאכסן בק"ק הנ"ל להשתעשע עם בתי תחי' וחתני המופלג השנון הנגיד מו"ה משה הירש נ"י] על דברי הב"י לא"ח (סי י"א) שחולק ע"ד רבינו ירוחם במ"ש דהא דשרי כלאים בציצית דווקא כשאינו מוצא ממינו. אבל אם מוצא ממינו הוו אפשר לקיים וכו'. והשיג הב"י דאע"פ שאין מצוי לו מאחר שהי' אפשר לקיים אילו הי' מצוי לו לא דחינן הל"ת יעוש"ה ותמה הגאון הנ"ל דזהו נגד סוגיא מפורשת בשבת (ד' קל"ג ע"א) דאמר ואי איכא אחר ומשני דליכא אחר ולא אמרינן כיון דאילו הי' מצוי אחר הוי אפשר וכו' וע"כ דלא כסברת הב"י עכ"ד:

א

(א) והנה בתחלת המחשבה עלה בדעתי דלכאורה נראה דהוי סוגיות חלוקות בסברא זו. דהא כהך סוגי' דשבת מצינו ממש בסוגי' דנזיר (ד' נ"ח ע"א) דפריך ומי כתיב קרא הכי והא אפשר דליגלח כלו והתם לא מצי לשנויי כמו בשבת דהא הקרא אתי להתיר. אכן דמצינו עוד כיוצא בזה בנזיר (דף מ"א ע"א) דאי ס"ד וכו' מדלא כתיב תער וכו' וא"כ התם יקשה למה לא מדחה דאתי להורות בלית לי' מלקט וע"כ דהוי אפשר כיון דאילו הי' מצוי מלקט כסברת הב"י. וגם דנראה כן מסוגי' דיבמות (דף ך' ע"ב) בח"ל דעשה דוחה ל"ת דאפשר לקיים שניהם בחליצה ולא מדחי רק דחליצה במ"י לאו מצוה וזהו דווקא למ"ד מ"י קודמת כמ"ש הב"ש (סי' קע"ד סק"ג) דלמ"ד מח"ק הוי אפשר וכו' [ולדעתי אין הכרע די"ל דבכ"מ דס"ל לר"ל דאפשר לקיים היינו אותו מצוה גופה וזה שאמר דחליצה במ"י היינו דזהו מצוה אחרת והוא רוצה לקיים מ"י יעוש"ה] ולא מצינו לחלק כלום בין לית לי' מנעל של חליצה לומר דבכה"ג אי אפשר ומאי פריך דלמא אם בעלו קנו בליכא מנעל. אף דסנדל שאינו שלו כשר מ"מ משכחת שאין שום אחר רוצה להשאיל לו או שאינו כמדת רגלו וכי חדת היא לשנויי הכא במ"ע וכו' וע"כ דמ"מ הוי אפשר כב"י הנ"ל. ויש לומר דס"ל להב"י שלא יסתרו הסוגיות הנ"ל להך סוגיא דשבת דע"כ מוכח דס"ל לש"ס לחלק בזה. דרק התם דהא אפשרות הוא ע"י אחר ובאמת המצוה לכל ישראל נאמרה שכל מי שיוכל למולו יקיים המצוה ובוודאי המצוה טפי על אבי הבן והוא קודם לכולם. עש"ך (סוף סי' שפ"ב) בזה ומ"מ באיכא אחר לא דחינן הל"ת משום הך מצות קדימה ועכשיו דליכא אחר חל המצוה עליו ולא אמרינן דהוי אפשר מחמת דאילו הי' מצוי אחר. כיון דעכ"פ עכשיו דהחיוב מצוה עליו לא הוי אפשר בדידי' לקיים בענין אחר. אבל בהך דינא דרי"ו וסוגיות דנזיר ויבמות הנ"ל גם לדידי' לא שייך לומר דהמצוה הוא לעשות באיסור רק משום דחיות עשה את הל"ת אמרינן כיון לאילו הי' לו וכו' דהקרא לא מיירי במי שאין לו. משא"כ בהא דשבת לא שייך לומר להקרא לא מיירי בליכא אחר. דהא המצוה נאמר לכל מי שיוכל למול דוק בחילוק זה. ואם כי הוא דחוק קצת מ"מ הב"י הוכיח כן מסוגיות הנ"ל כהנ"ל:

ב

(ב) ועוד אני אומר דבאמת גם באיכא אחר אינו ראוי לומר דהוי אפשר דלא דמי לדר"ל דהא איהו חפץ לקיים המצוה ובדידי' לא הוי אפשר ואי יעבד אחר לא יקיים הוא המצוה ואיהו רוצה לזכות במצוה ואין ענין לדר"ל. וכדמות ראי' נראה לסברא זו מסוגיא ליבמות דחזינן דאיצטריך עלי' דלא נימא דע"ד ל"ת שיש בו כרת ולכן בח"ל עדל"ת ומתייבמת מן התורה והא היכי דאיכא אחים אחרים שמותרת להם הא אפשר באחים אחרים. ואי משום מצוה בגדול לייבם הא הך קדימה לא עדיף מקדימת אבי הבן למולו. וע"כ משום דאיהו חפץ לקיים המצוה ומאי פריך בשבת למהלי' אחר נימא ג"כ דאיהו רוצה לזכות במצוה דהא האחר יעשה שלא בתורת שליחות מהאב. כמו שהכריח המשנה למלך (פ"י מצרעת סוף ה"א) מדברי רש"י שם יעויש"ה. ואפשר הא דפריך ביבמות (ד"כ) ליתי עשה ולידחי דמשמע לי' לישנא דמתני' דנפלה לפניו ליבום וליכא אחים אחרים. אך דמ"מ הא בקרא דעלי' דרשינן לצרור על צרת צרה וע"כ איכא אחים אחרים והאיך מפלפל הש"ס דסד"א דע"ד ל"ת שיב"כ הא אפשר באחר. ולפי המסקנא (דף ח' ע"א) דסד"א הואיל ואשתרי וכו' לא דמי להא דשבת דהא אחר לא יעבור כלום. אבל הכא שגם האח השני יעבור באשת אח ואשתרי אשתרי לגמרי. אבל לפי הס"ד דמשום ע"ד ל"ת ובאשת אח מצותו בכך כמ"ש התוס' יקשה כהנ"ל [ויש לפלפל בסוגי' דף י' ע"ב דפריך לימא לדידי חייבי לאוין נינהו והא לרבי שמעון דמתיר לאח הנולד לאחר הקדושין א"כ גם בח"ל הטעם דעשה דוחה ל"ת. הא משכחת בכה"ג דאפשר באח הנולד אחר הקדושין. אך דז"א דאי ס"ל כר"ש מאי משני שאינם בצרות צרה דמשכחת כקושית התוס' ועוד דגם אי אין ע"ד ל"ת מ"מ אין חייבי לאוין פוטרת צרתה כמו שיבואר בס"ד] וצריכין לדחוק דעלי' אתי בכה"ג דליכא אחים אחרים או שאינם חפצים ליבם ולא אמרינן כיון דאילו היו רוצים האחרים דעכ"פ עכשיו המצוה בו כהנ"ל בשבת ולצרור אתי באם אזדמן שהאח השני מיבם הצרה ואפסקי' לקראי. דבלא"ה צריכין לומר הכי למסקנא ד"א דעלי' אתי רק בנשא מת ומת ואחר זה נשא חי והא בכה"ג לא משכחת כלום צרת ערוה. וע"כ דעלי' איירי לאסור גם בכה"ג ולצרור מיירי באינך גווני לאסור הצרה וכ"כ להדיא בס' תוספי הרא"ש יעוש"ה והה"ד להס"ד י"ל דעלי' אתי גם בכה"ג דלא אפשר באח השני. אך דמ"מ יקשה בסוגי' דיבמות (דף ך' ע"ב) דבח"ל מה"ת ע"ד ל"ת ולכן אם בעלו קנו ונפטרה צרתה ולמה לא ניחא דהיכי דאיכא צרה המותרת תהא אסורה הח"ל להתייבם מדאורייתא דאפשר בצרה ולכמה פוסקי' כופין את היבמה שתתייבם דבשלמא בהא דפ"ק דסד"א דע"ד ל"ת שיב"כ לא שייך להקשות דאפשר בצרה ז"א דלפום הך ס"ד בלא גז"ש דעלי' לא הוי מיירי אחות אשה במקום ייבום רק שלא במ"י והוי אסורה הצרה כמו הערוה ממש וכמו דפירש מהר"ם לובלין פרכת הש"ס (דף ח' ע"א) מאי שנא ערוה וכו' צרה נמי לא תיבעי קרא יעוש"ה וא"כ לא הוי אפשר טפי בזו מבזו. אבל בח"ל דגם אי הוי אמרינן דאין ע"ד ל"ת כלום מ"מ הוי הצרה מותרת דבח"ל לא כתיב לצרור וכן מבואר להדי' בנימוקי יוסף שם במתניתין ד"ה איסור מצוה וכו' וא"כ ממילא נימא בכה"ג דאיכא צרה שלא תתיבם הח"ל מה"ת. ולפום ריהטא הוי אפשר ליישב בזה קושית חידושי הרשב"א בריש הסוגי' דלמה פריך מקפסיק ותני ולא מסיפא דתני בהדי' ח"ל ולהנ"ל י"ל דמסיפא לק"מ די"ל דמיירי באיכא צרה המותרת ואפשר בצרה וע"כ יצטרך למיפרך גם כן מקפסיק ותני אף בליכא צרה. אבל מאלמנה לכה"ג פריך שפיר דגם הצרה היא אלמנה:

ג

(ג) ואם כנים אנחנו בהצעה זו ממילא ע"פ האמור יתישב ג"כ קושי' התוס' (דף ח' ע"ב סד"ה מאי וכו') דילמא אתי הקרא שייבם הצרה ולא הערוה להך שינוי' דצריך קרא על הערוה. אך נ"ל דהא דצריך קרא על הערוה הוא דלא נימא הואיל ואשתרי ובנשא מת ומת וכו' וכמו שהבאתי בשם תוספי הרא"ש דעלי' אתי גם בכה"ג דליכא צרת ערוה. א"כ י"ל ג"כ דעלי' אתי ליאסור בכה"ג דליכא צרה כלל דאל"כ הוי אפשר בצרה כיון דאינה צרת ערוה. אבל הכא בדרשא דרבי אתי שפיר ממ"נ דליכא למימר דאתי הקרא שתתייבם הצרה ולא הערוה דלא נימא על הערוה הואיל ואשתרי בכה"ג דנשא מת ומת וכו' ז"א דממ"נ אי ליכא צרה כלל לא הוי תרי ליקוחין והקרא דולקחה איירי דווקא בב' ליקוחין ואי באיכא צרה מהי תיתי להתיר הערוה הא אפשר בצרה דבכה"ג דנשא מת ומת לא הוי הצרה צרת ערוה כלל ועיין תוס' (דף ז' סע"ב) ד"ה ואמר עולא וכו' והבין. כ"ז הי' נראה לי דרך פלפול קצת בלימוד הסוגי' אבל לדינא לא קיי"ל הכי. אך דבח"ל ע"ד הל"ת גם באיכא צרה המותרת ויקשה כהנ"ל [וקושית התוספ' הנ"ל לרבי בלא"ה יש ליישב כיוון דאיהו דריש לצרור לכדר' שמעון ואחות זקוקה ד"ת לא משכחת כלום נשא מת ומת ונשא חי עיין מהרש"א (דף ח' ריש ע"א) ובדברי תשו' הרשב"א (סי' שנ"ח) דאי יש זיקה לא משכחת כלום בכה"ג יעוש"ה] ועלה בדעתי לומר דאף שהבאתי לעיל דברי הנמוקי יוסף דבח"ל לא כתיב לצרור הצרה מתייבמת י"ל דזהו דווקא אי ילפינן מקרא דעלי'. אבל רבי דמוקי עלי' לגז"ש דחטאת וצרת ערוה ילפינן מולקחה דאי בעי האי נסיב וכו' ממילא י"ל דגם בח"ל אי אין ע"ד הל"ת אסורה גם הצרה ולכן לא הוי אפשר בצרה וע"ד ל"ת. דאף שבתוס' (דף ח' ע"ב ד"ה כל) כתבו דגם בחייבי עשה הוי אי בעי האי וכו' י"ל לחד תירוצא דהתוס' שם משום דח"ע זקוקה לחליצה הוי בכלל ולקחה היינו כפירש"י (ד"ט סע"א) דלא אלים האיסור בלא כרת לאפקועי הזיקה בכדי. אבל בח"ל לפום הך סברא דאין עשה דוחה ל"ת משום דאפשר בצרה לא פקעה הזיקה בכדי דהא יתקיים בצרה וממילא לא תהי' הח"ל זקוקה לחליצה אך בכלל כל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה וקרא דיבמתו לא מיירי בהכי כלל לרבות לחליצה בכה"ג דאיכא צרה דהא יופקע הזיקה ע"י הצרה. וא"כ הדר לא הוי אי בעי האי נסיב ולכן לא הוי אפשר בצרה ומהאי טעמא ע"ד הל"ת. ולדינא הביא הרי"ף פלוגתא דרבי ורבנן ולא הכריע. והאריך בביאור הסוגיא דתורה אחת אליבי' דרבי שחלק הכתוב בין יחידים וכו' יעוש"ה. ודברי הרמב"ם בפי' המשנה רפ"ק נראים סתורין בזה ובפ' וא"ו מיבום הל' ח' נקיט טעמא דולקחה עיין הה"מ שם בזה. וביש"ש (פ"ק סי' ב') תמה ע"ז דהא רבי ע"כ ס"ל כרבי שמעון ואנן לא קיי"ל כר"ש ויש ליישב קצת ע"פ דברי חידושי גלאנטי שם דלמ"ד ערוה צריכה קרא לא אתי לצרור לכדר"ש אך על כרת גבי צרה. ויש לפלפל בדבריו שם ואכ"מ. א"כ יש לומר דלהלכה לא הוי אפשר בצרה ולכן ע"ד הל"ת ורק מדרבנן אין מתייבמת הח"ל וממילא מתייבמת הצרה אך דלפי אידך תירוץ דהתוס' בחייבי עשה כיון דהוי תפיסת קידושין הוא בכלל ולקחה נסתר זה. ועוד די"ל כיון דאילו ליכא צרה הוי ע"ד הל"ת ממילא יש לומר דגם בכה"ג דאיכא צרה שהערנו דהוי אפשר לקיים בהצרה מ"מ מיקרי דאי בעי האי נסיב. כיון דאילולי הצרה הוי רשאי ליקח להח"ל וגם דבתר העיון קצת נראה דלא ק"ל כדרשא דרבי דהא קיימא לן בכריתות (דף ג' ע"א) ובמכות (דף י"ג ע"ב) דבפסח ומילה ליכא חטאת משום דהוי בקום ועשה וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות שגגות (פ"א ה"ב) והא כבר כתבו התוס' (דף מ' ע"א ד"ה מה) דלרבי דילפינן בגזירה שוה מאחות אשה בלא"ה ליכא חטאת רק בלאו וכרת כמו באחות אשה יעוש"ה ודוק:

ד

(ד) ואחרי שביארנו דלא יתישב בכל זה הערה הנ"ל דנימא דהוי אפשר בצרה. ע"כ צריכין לומר כיון דנראה פשוט ומוכרח דגם על האשה חל מ"ע דיבום כמו שהכריח הספר פ"י פ' אלו נערות (דף מ' ע"א) בזה [וזהו דלא כדעת הרמ"ח ביומא (דף פ"ו) בהא דגדולה תשובה יעוש"ה] א"כ דהיא ג"כ מוזהרת במ"ע דיבום לא שייך לומר דאפשר בצרה דאיהי רוצית לזכות במצוה ואין ענין לדר"ל. אך משום דאינהו גופייהו אפשר לקיים בחליצה. וא"כ האיך פריך בשבת ולימהלי' אחר, דע"כ מוכרח מסוגיא זו דלא דמי לשאר מצוות שיוכל כל אחד לקיימו. משא"כ מצות מילה זו אם ימולו זה תו לא ימולו האחר ועיקר המצוה שזה הבן יהיה נימול. והך פעולת המצוה אפשר באחר וא"כ גם ביבום נימא הכי דבאם יתקיים מצות יבום בזו לא תתייבם הצרה ולמה לא נימא דהוי אפשר בצרה. אך דבאמת גם בלא סוגי' דשבת הנ"ל והוי אמרינן בכה"ג דע"ד ל"ת משום דאיהו רוצה לזכות במצוה. מ"מ לא יתישב הא דיבמות דאף דבדידה שחפצה לקיים המצוה ע"ד ל"ת מ"מ האיך יעבור הוא הא איהו יוכל לקיים בהצרה כמ"ש התוס' גיטין (דף מ"א ע"א) ובכמה דוכתין דאף דאיהי מיפקדא אפו"ר מ"מ אפשר לה בכיוצא בה. וא"כ הה"ד הכא נימא להיפוך. וע"כ נראה דכיון שכתבו התוס' פ' א"נ (דף מ' ע"א) דזה לא מקרי אפשר בטלית של צמר. היינו כיון דחפץ בטלית זה של פשתן עשה דוחה הל"ת ועיין כ"מ (פ"ג מציצית ה"ו), ובב"י (סי י"א) בזה. רק דעל החוטין אמרינן דאפשר במינו אבל לא מקרי אפשר בטלית אחר. וא"כ הה"ד די"ל הכי במצות יבום כיון דחפץ לייבם לזו ולא לצרה, וגם היבמה חפיצה בו ולא באח השני לא מיקרי אפשר לקיים. וא"ל דלא דמי לטלית כיון דיבום לא שרי רק בלשם מצוה ולא לשם דבר אחר ואם כן המצוה אפשר בהצרה. והאיך נאמר דחפץ בזו דהא החפיצה הוי הכוונה לדבר אחר. אך ז"א דהא הסוגיא קאי למ"ד מ"י קודמת כדברי הב"ש הנ"ל אות א' ולדידהו שרי בלשם נוי. כמ"ש הב"ש (סי' קע"ד ס"ק ג'). ועוד דעכ"פ י"ל דאינו חפץ בהצרה וגם בזו אינו חפץ לשם דבר אחר רק למצוה וממילא כיון דאינו חפץ בהצרה ותו לא הוי אפשר גם משום לתא דידיה לחוד [ואתי שפיר גם לפי דעת הרמ"ח הנ"ל דבדידה ליכא מ"ע ליבום ודחינן משום לתא דידי' לחוד] ואין ענין לתוס' גיטין הנ"ל דאמרינן דאפשר לה בכיוצא בה דלא מצינו דהיא חפיצה דוקא בחציו עבד וחב"ח הזה ואיתתא בכל דהו ניחא לה. אבל הכא רוצה לקיים המצוה בזו ודמי להא דטלית ש"פ הנ"ל. אבל התם בסוגי' דשבת אין המצוה רק שזה הבן יהי' נימול. והך פעולת המצוה אפשר ע"י אחר כדי שלא יודחה הל"ת כן נלפע"ד ליישב הסוגיא בזה. ועכ"פ נתבאר דגם באיכא אחר הדבר קשה מאד לדמותו להא דריש לקיש. דהא איהו רוצה לזכות במצוה כהנ"ל ריש אות ב' בזה. וממילא י"ל דאך בכה"ג מועיל הא דליכא אחר ומוטל המצוה עליו משא"כ בהא דרי"ו הנ"ל דגם בדידי' הוי אפשר אילו הי' מצוי לו כמו שהוכחנו מהא דמלקט ומהא דחליצה הנ"ל אות א' ודוק:

ה

(ה) ועוד אני אומר דאפשר דסבירא לי' לב"י דדווקא גבי מוהל דבעינן אומן דלא להוי סכנה הוי מלתא דלא שכיח להשיג מוהל אחר אם לא ע"פ טורח והוצאה לעיר אחרת לא הוי אפשר. וכמו דמחלקים הפוסקים לענין דבר שיש לו מתירין. דלפירש"י הטעם דעת שתאכלנו באיסור וכו' דמ"מ ע"פ טורח והוצאה לא הוי אפשר לאכול בהתירא. אבל בהא דחוטין דמינו או מלקט ומנעל הוי מלתא דשכיח טובא בכה"ג ואף שזה אין לו עכשיו מיקרי אפשר וכו'. ודכוותי' מצינו בדברי המג"א (סי' תק"ז ס"ק ט') דמפרש הטעם דלא הוי דבר שיל"מ בצלי משום דחפץ לאכלו כך. והביא ראי' מזה לבשרא אגומרי דלא הוי אפשר לצלות בשפוד יעוש"ה והיינו כדברי התוס' הנ"ל דחפץ בטלית של פשתן. וכיון דהמג"א מדמי הא מילתא להא דדבר שיל"מ א"כ הה"ד בענין זה יש לדמות לדשיל"מ דלא הוי אפשר לקיים במידי דלא שכיח. ועפ"ז אתי שפיר ג"כ מה דיש להעיר ע"ד הב"י מסוגי' דביצה (דף ח' ע"ב) לענין כסוי דבעי להתיר משום עשה דוחה ל"ת והיינו בכה"ג דלית לי' דקר נעוץ ואפר מוכן עיין טו"ז (סי' תצ"ח ס"ק י"ב) בזה. ונימא כיון דאלו הי' מצוי לו. וע"כ דבכה"ג דהוי לא שכיח כמו"ש התוס' (שם ע"א) ד"ה א"ה לא הוי אפשר לקיים. אך דהמעיין בדברי הספר פ"י בסוגי' שם יש ליישב קצת יעוש"ה. וגם דהא הטו"ז כתב שם אף לשחוט לכתחילה משום דע"ד הל"ת. אף דשייך לומר לא לשחוט ולא לכסי כמו שתמה בספ"י שם בזה. וע"כ דבזה לא מיקרי אפשר לקיים כיון דחפץ לאכול משום שמחת י"ט וכדברי התוס' הנ"ל דלא הוי אפשר שלא ללבוש טלית ש"פ. והלא גם בכסוי לחוד שייך שמחת יו"ט כמו"ש הט"ז שם סוס"ק י"ב ובמג"א ס"ק כ"ה בזה. ואין להביא משם סתירה לדברי הב"י הנ"ל יעוש"ה ודוק. אך דיש לדון עוד בסוגיא דיבמות הנ"ל (אות א') דהא מצינו גבי חרש וחרשת דאינן באמר ואמרה ואי אפשר בחליצה דמ"מ עולה ליבום כמ"ש התוס' (דף מ"ד ע"א) דפומייהו הוא דכאיב להו. וא"כ לפום סברת רבא משכחת בכה"ג שדוחה מ"ע דיבום את הל"ת. וע"כ כיון דעיקר המצוה אפשר לקיום כל היכי דמהאי טעמא מיקרי עולה לחליצה. מהאי טעמא גופי' הוי אפשר לקיים שניהם אף שלזה נזדמן שאי אפשר לחלוץ דפומייהו דכאיב [ועיין תשו' שב יעקב חלק אה"ע סוף סי' ל"ו בזה] ואילו נתרפא הוי אפשר בחליצה תו לא דחינן הל"ת אף דלא שכיח שיתרפא ומוכח במכ"ש כסברת הב"י הנ"ל. והך סוגיא דשבת כיון דבדידי' אי אפשר לקיים כהנ"ל אות א' ובאות הקדום בזה. כנלפע"ד ליישב דברי הב"י [ובסי' שאחר זה יבואר עוד תירוצים ע"ד הב"י הנ"ל בס"ד]:

· מעבר לתחילת הדף