בני אהובה/אישות/יג

בני אהובה ‏ אישות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

המדיר

את אשתו שלא תתקשט וכו'. הרמב"ם סתם פה באיזה אופן שהוא יכול לאסור על אשתו כל הני הנזכרים בזה הפרק ואי דתלה הנדר בתשמיש א"כ למה יוציא בנעילת מנעל לאחר מעת לעת ולא בעי ז' ימים כדי נדר דתשמיש וכן במדיר ללכת לבית אבל דיוציא תיכף ולמה לא ימתין לפחות ז' ימים ומדברי המ"מ נראה דפירש הא דכתב הרמב"ם או יתיר נדרו הרצון שימתין זמן שגבלו חכמים לכך והיינו בתולה בתשמיש ז' ימים ובתולה במזונות שלשים יום ומלבד הדוחק שבפירוש הזה דא"כ לא הוי ליה למימר יתיר נדרו אם הכונה במלת יתיר נדרו להמתין זמן שיעור התרת נדר שגבלו חכמים אף גם דקשה אי לזאת נתכון הרמב"ם למה לא נאמר ג"כ גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה חודש אחד יקיים שנים יוציא או יתיר נדרו דהא נוסף על זמן חודש ושתים צריך להמתין ז' ימים בתולה בתשמיש לכל הפחות והב"ח תירץ דמיירי בתלהו בשאילת כלים דזה בידו לאסור עליה ואין בו זמן ודבריו נכונים בעצמן רק דמלבד דקשיא קושיית הבית שמואל סימן ע"ד ס"ק י"א דמ"מ במרחץ או מנעל בכרכים אם נדר יותר על ג' ימים למה יוציא לאלתר ימתין ג' ימים או בכפרים מעת לעת דהא זהו זמן דאפשר למיקם וקאי אף גם דקשה א"כ לעיל בפרק י"ב הלכה כ"ד בהנודר שלא תטעום מכל מיני פירות נתן הרמב"ם זמן ל' יום והיינו דמיירי דתלה במזונות כמ"ש המ"מ ולמה לא מוקי ליה ג"כ דתלה בשאילת כלים וגם זה יוציא מיד ולמה לא נקיט הרמב"ם בפירות הדין השנוי במשנה דקתני יוציא מיד כמו באינך והיינו דתלהו בשאילת כלים כנ"ל.

ולכן היותר נראה בכונת הרמב"ם דס"ל לרמב"ם דודאי הגמרא דפריך ותתקשט ותאסור וכו' ידע נמי הך משנה דלקמן שלא תלך לבית אביה או לבית אבל דעל כרחך כל הני נמי מיירי בתולה בתשמיש דאל"כ היכי מצי לאסור ותקשי נמי ותלך ותאסור ולמה יוציא מיד אלא דזה ידע הגמרא כיון דהוא יודע דצער גדול לה לסבול מבלי לילך לבית אביה או לבית אבל ועל כרחו תלך ותהא אסורה עליו והוא שתק ש"מ דסני לה ואינה מבקשת פתח אבל בנדרה ממניעות קישוט בתליה בתשמיש כיון דהשתא קיימינן אליבא דרבי יוסי דס"ל דאינו עינוי נפש רק דלכך מתקשטת דלא תקרא מנוולת וא"כ בזו סלקא דעתך דבעל דיותר נח לה להקרא בפי אחרים מנוולת משתאסר עצמה לבעלה ולכך שתק כי על זה אינו מקפיד אם תהיה (נקרא) [נקראת] כך ומ"מ לא סני לה והתרצן השיב דאעפ"כ סני לה כיון דידע הוא דעכ"פ תתקשט מבלי להיות נקראת מנוולת וא"כ יהיה התשמיש אסור עליה ולולי דסני לה היה מפיר וס"ל לרמב"ם דזה דוקא בהך דקישוט אבל בנודרת אחד מן הפירות אפילו מאכל רע והוא שמע ושתק איך יעלה על הדעת דסני לה וכי השומע מאשתו שנדרה מן שקדים המרים וקיים לה יהיה סני לה אף דאם היא מקפדת על כך ביד בי"ד לכופו לגרשנה מבלי צער מ"מ אין לה ראיה מכרחת שיתיאש מן התרה לנדרה הואיל ושמע נדר כזה וקיים לה ולכך ס"ל לרמב"ם דמשנה מיירי בנודרת תחתיו וא"כ יש לומר דנודרת מכל מיני פירות כמ"ש מהרש"א בנודרת תחתיו יש אפשרות דנדרה מכל הפירות ובזו שפיר סני לה דודאי לא תסבול להיות פרושה מכל מיני פירות ותאכל ותאסור בתשמיש ומ"מ קיים לה.

אמנם הרמב"ם דהעתיק הדין אפילו בנודרת לעולם כמ"ש לעיל ולכך העתיק הדין כמו ששנוי בתוספתא אפילו מין אחד מכל המינים אי אפשר לה כמ"ש התוספתא ואפילו מין רע ובזו ס"ל לרמב"ם דליכא למימר דסני לה כמ"ש לעיל ולכך ליכא למימר בנדרה היא דיוציא מיד ולכך נתן זמן בנדרה היא כפי תליית הנדר בו בתליא במזונות ל' יום וממילא נשמע בתליא בתשמיש ז' ימים אמנם בכל הפרק הזה מיירי הכל בנדרה היא ותלתה בתשמיש וקיים לה הוא וכיון דסני לה אינו צריך זמן להתרה שגבלו חכמים דמתייאשת מן התרה ולכך כתב סתם הזמן המבואר במשנה ומיירי הכל בנדרה היא וקיים לה הוא.

י

הדירה

שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית וכו'. עיין במ"מ שכתב דמיירי דתלה נדרו במזונות או בתשמיש והתוס' פירשו דאסר כליו בקונם על שכניו וכן כתב הטור והשו"ע והא דלא מוקמינן המשנה המדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי דתלה בשאילת כלים ולא הוי קשיא לן והא משועבד לה לדעת התוס' דאין תשמיש בכלל להנות לו וכן הא דפריך לשמואל מהך דהמדיר את אשתו שלא תאכל פירות וסלקא דעתך דתלה בתשמיש ולא דנדרה היא וקיים לה הוא ולא משני דתלהו בשאילת כלים כבר כתבתי לעיל דדוחק הוא דהמשנה יהיה סותם ויהיה סומך אדין דלא נזכר כלל במשנה רק ברייתא ומימרא היא והוי תלי תניא בדלא תניא ועוד אפשר לומר דיש לדייק מה בכך שאוסר כליו על שכיניו בקונם הלא יש תקנה שימכור כלים אלו ויקח חדשים ואלו חדשים אינן אסורים דאין אדם אוסר דבר שלא היה ברשותו ואפילו בחלופי כלים אלו אבעיא הוא במסכת נדרים דף מ"ז ע"א אי אסורים ומכ"ש בקונה כלים חדשים ודאי דאינם אסורים וא"כ כפיית גט למה והא אין צריך פתח לנדרו ויכול לקיים בקנין כלים חדשים תמורת כלים הללו וצ"ל הואיל דלשאילת כלים אין זמן ואפילו נאסרה ליום אחד כופין להוציא כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ אי אפשר לתקנה זו דלקנות צריך זמן ובין כך ובין כך מה תהא עליה אבל במתניתין בהמדיר מלהנות לו דיש זמן ל' יום לפרנס והמדיר מקישוט דיש זמן לעשירות שלשים יום בין כך יוכל לקנות חדשים ואם כן יש תקנה לנדרו ולכך אי אפשר לומר בשאילת כלים כלל.

והנה בטור ובשו"ע מבואר דאם היא נדרה משאילת כלים ותלתה בתשמיש והוא שמע ולא הפיר לה יוציא ויתן כתובה ומכאן קשה לכאורה להש"ך ביו"ד סימן רל"ד ס"ק (פ"ד) [פ"ה] שכתב דדעת הטור כדעת הרבינו ירוחם דהיכא דתלתה נדרה בדבר שצריך מעשה ואינו מדברים שיש בו עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול הנדר וא"כ איך יכול הבעל להפר תליה דתשמיש כיון דעדיין לא השאילה הכלים ועדיין לא חל הנדר דתשמיש וצריכן לדחוק ולומר דמיירי דכבר ביום שמעו השאילה הכלים וא"כ חל האיסור תשמיש והא דהוצרך ליתן טעם מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה אף דהשתא חל איסור תשמיש גרידא היינו משום דהו"א דתצא שלא בכתובה דמי צוה לה שתשאיל עד שנאסר עליה התשמיש היה לה להזהר שלא תשאיל ולזה אמר דזה אי אפשר לה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה וא"כ היה לו להפר נדר תשמיש והוא נתן אצבע בין שיניה ודוחק הוא.

וכתב המ"מ אע"פ שבגמרא אמרו יוציא ויתן כתובה לא אמרו לאלתר אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה וכו' והקשה הלח"מ א"כ בגמרא שהקשה לשמואל מהך דלא תאכל פירות לשני נמי דתלה במזונות ובאמת ימתין ל' יום ואם תלה בתשמיש ימתין ז' ימים ומ"ש יוציא ויתן כתובה לא הוצרך אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה ואינו נתלה בזמן כמ"ש המ"מ גבי שאילת כלים וגבי נדר שלא תלך לבית אביה או לבית אבל ואפשר לומר דס"ל למ"מ דודאי בדברי אמורא דאמר יוציא ויתן כתובה יש לפרש כן דסמך אמשנה וקיצר בענין רק בא להודיע שהנדר קשה לה אבל במשנה גופיה דנקט פרטי דינים אפשר דס"ל לגמרא לדוחק לומר כך או יש לומר דדוקא היכא דנקט סתם בלי הזכרת זמן כלל בזו י"ל כדברי המ"מ אבל גבי פירות דנקט רבי יהודה זמן בישראל יום אחד ובכהן ב' ימים וכן בקישוט נקט רבי יוסי בעשירות זמן ל' יום בזו ודאי דוחק הוא לומר שיש זמן יותר דאלו יש זמן יותר הוי ליה למימר ולפרוט והיותר נראה לומר דודאי הא דפריך לשמואל לאו מפירות לחוד פריך רק מכל הפרטים דתני במתניתין ובקישוט נאמר לרבי יוסי בעשירות שלשים יום ובעניות שלא נתן קצבה דמשמע דבעניות יוציא מיד ודעת שמואל גופיה הוא בנתן קצבה י"ב חודש יכולה למיקם בלי קישוט ואפ"ה לא אמר רבי יוסי בשלא נתן קצבה דימתין עכ"פ י"ב חודש וזה דקשיא לשמואל דאמר במודר הנאתו עליה אפילו בסתם ימתין ל' יום בתלה במזונות א"כ גבי קישוט נמי אפילו בסתם שלא נתן קצבה ימתין י"ב חודש אולי ימצא פתח לנדרו וזה עיקר קושיית הגמרא לשמואל.

ובהכי ניחא דברי רש"י דפירש בתירוץ הגמרא דנדרה איהי וקיים לה הוא דהיא לא תבקש פתח לנדרה עיי"ש והקשו התוס' דא"כ מה פריך לקמן ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] ומלבד קושיית התוס' קשה נמי דבגמרא אמר לקמן הב"ע דתליא קישוטיה בתשמיש משמע דענין חדש הוא זה מה דלא נאמר קודם לזה ולפי פירוש רש"י כל הסוגיא מיירי מזה דתלהו בתשמיש וא"כ מה חידש לנו דתלהו בתשמיש ודקארי לה מה קארי ולפי מ"ש ניחא דגם דעת רש"י בסלקא דעתך דלא תלתה בתשמיש כיון דהוא גופיה עינוי נפש דנדרה מפירות אינה יכולה לסבול רק שלא תקשי מהך דקישוט בעניות שלא נתן קצבה למה לא תמתין י"ב חודש ולזה פירש רש"י דאם היא נדרה אינה מתחרטת למצוא פתח לנדרה ולכך לא הזכיר רש"י בלשונו כלל מענין תליה בתשמיש רק סתם אם נדרה היא דכונתו לתרץ הך דעניות שלא נתן קצבה והתוס' ג"כ לא הקשו לרש"י מהא דאמרינן הכא במאי עסקינן דתלהו בתשמיש רק קושיא אחרת דמה פריך ותתקשט ותאסור לשיטת רש"י הא כבר תרצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה וע"ז יש לתרץ בכמה גוונא כמ"ש לעיל וכן דעת המ"מ.

והא דפריך לקמן ותתקשט ותאסור לב"ש וכו' ולא אמרינן דהאמת כן דימתין ז' ימים לגוף הנדר והא דלא הוזכר במתניתין משום דבא רק לאשמעינן דעיקר הנדר קשה לה כמו דצריכין לומר לדעת המ"מ דהך יום ויומים דנקט רבי יהודה גבי אכילת פירות היינו מלבד ז' ימים לגוף הנדר כמ"ש המ"מ. ונראה דס"ל לגמרא דודאי ת"ק דנקט המדיר את אשתו שלא תתקשט וס"ל דקישוט הוא מעינוי נפש ודאי פירושו בלי תליא בתשמיש כי לאיזה צורך צריך תליא בתשמיש כיון שהוא נדר שיש בו עינוי נפש על כרחך פירושו הדרה מקישוט לבד ולרבי יוסי החולק שאין בו עינוי נפש פירושו דתליא בתשמיש ואין לתמוה דמלת המדיר את אשתו להתקשט יהיה נחלק בשני פירושים לת"ק בלי תליה בתשמיש ולר' יוסי בתליה י"ל דנקרא המדיר באופן שיש ביד הבעל להפיר ואם הוא לא הפיר א"כ הוא המדיר ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולפי זה לת"ק דקתני יוציא על כרחך פירושו תיכף בלי המתנת ז' ימים משום דלא תליא בתשמיש כלל וא"כ רבי יוסי דעלה דת"ק קאי ואמר בעשירות שלשים יום ודאי שלשים יום לחוד קאמר דמה דקאמר ת"ק תיכף יוציא אמר איהו שלשים יום ואיך נפרש שלשים יום זולת ז' ימים לתשמיש מה דלא מבואר בדברי ת"ק ואם כונתו כך היה לו לומר ז' ימים להוציא מדעת תנא קמא דאמר סתם ושפיר פריך דמשמע דיותר משלשים יום מודה לתנא קמא דיוציא בלי שהיה יותר ולק"מ.

והנה הטור ס"ל דאם הדירה מקישוט ותלה בתשמיש אין לו רק זמן ז' ימים שהוא זמן תשמיש אע"ג דגוף הזמן מהנדר הוא יותר ונראה דס"ל הכי משום דקשיא ליה לטור קושיא זו דמה פריך בגמרא ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] דלמא לא קחשיב רק זמן דתוכל לסבול העדר הקישוט וקאמר בעשירות שלשים יום וכו' אך לענין זמן מנדר תשמיש לא קמיירי והוא המובן ממילא כמ"ש המגיד משנה אלא ודאי דס"ל לגמרא דאם תלה בתשמיש אין נותנין זמן רק זמן דתשמיש שהוא ז' ימים והאחרונים לא נתנו טעם לדבר דלמה והיותר תמוה דהתוס' כתבו בפירוש בדף ע' ע"א בד"ה הכא נמי וכו' דאם תלה מזונות בתשמיש ימתין שלשים יום לנדר דמזונות ואח"כ ז' ימים לנדר דתשמיש ואלו לסברת הטור אין זמן רק ז' ימים והוא סותר דברי התוס' כמ"ש הבית שמואל סימן ע"ד ס"ק ב' וזה תמוה דיסתור הטור דברי התוס' ולא יזכור תחת לשונו כלל דברי התוס' כחולקין ואין זה דרכו של הטור ז"ל.

והיה נראה לומר דס"ל לטור דכל כמה דלא סיפק ביד הבעל למצוא התרה לנדרו אינו נותן ללב שימצא פתח ויעברו עליו כמה זמנים ולא ישגיח אמנם אם סיפק בידו למצוא התרה בזו יש לו זמן כפי מה שגבלו חכמים אולי יתחרט וימצא פתח ולכך בתולה בתשמיש על דרך משל שאמר קונם תשמישך אם תתקשט וא"כ כל זמן שלא קשטה לא חל הנדר ואי אפשר להתיר נדרו דהא לא חל וא"כ אינו נותן ללב להתיר נדרו אמנם אחר שתתקשט אז חל הנדר ויכול להתירו אז יש לו זמן ז' ימים אולי ימצא פתח לנדרו אבל קודם לכן אין לומר דימצא פתח דכל זמן שאי אפשר להתיר אינו נותן לב למצוא פתח ובפרט דלא רמיא אנפשיה דהוא סובר דלמא לא תתקשט באמת ולא יחול הנדר ואי אפשר להתיר וא"כ אינו מטריח בכדי למצוא פתח וכו' האי אדרך רחוק דיחשוב אם תתקשט ותהא אסורה עלי אבקש פתח להתרה אבל עכשיו אינו מבקש ולכן ס"ל לטור בכל הדברים שתולה בתשמיש אין ליתן זמן שימצא פתח לנדרו כי ודאי לא ימצא רק אמרינן שתתקשט ואז הנדר חל ואז יש לומר שימצא פתח לנדרו להתיר ויש לו זמן ז' ימים וזה נראה לענ"ד ישר בסברא. ואפשר דלכך לא הביא הטור דהתוס' חולקין אזה דאפשר לומר דגם התוס' סוברים כן רק סוברים באוסר עליה מזונות ותלהו בתשמיש ודאי דיש ליתן זמן שלשים יום דגם בתוך שלשים יום יכול להתיר הנדר אם מצא פתח דהוא אומר קונם את נהנית ממני מזונות ואם תהיה נזונית ממני תהיה תשמישך אסור וא"כ אף דנדר ראשון אינו חל היינו מטעם דמשועבד לה אמנם אם מצא פתח התרה תוכל היא לומר הריני מוחלת שעבודי עליך וא"כ חל הנדר והרי יכול להפר וא"כ שפיר יש לומר דנותנין לו זמן ל' יום משא"כ בשאר נדרים שאין בידו כלל להדירה רק מחמת תליא בתשמיש בזו אין להתיר עד שיחול איסור תשמיש וא"כ שפיר יש לומר כל זמן דלא חל הנדר אינו נותן לב למצוא פתח אך זה קצת דוחק.

אמנם היותר נראה דס"ל לטור דכי אמרינן דימצא פתח לנדרו היינו במה שהוא בתוך הצער וסובל ג"כ צער אם רב או מעט בזו נותן לב להתיר נדרו אבל במה שהוא אינו סובל צער כלל רק היא לחודא בזה לא נפק"מ לבעל מידי ואינו מתיר נדרו כלל ואין משגיח בה כלל ומה נפק"מ לו בה בסבילת הצער עד שיתיר נדרו והגירסא ישנה היא כך בגמרא בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרווייהו ורש"י דמחקו ס"ל דגם בהדרת מזונות איכא צערא דתרווייהו דהא מוכרח להעמיד פרנס ולומר כל הזן וכו' ואי אפשר לו למזוג לה כוס של צונן אף שדר עמה וכי יש צער גדול מזה וא"כ איך קאמר דקמ"ל שמואל גם במזונות דליכא צערא דתרווייהו. ועיין בתוס' דגרסי להך גירסא וכן הרא"ה ז"ל וס"ל דהכי קאמר דקמ"ל שמואל דגם במזונות איכא צערא דתרווייהו וכן ס"ל להטור דלא אמר שמואל דשמא ימצא פתח לנדרו אלא היכא דאיכא צערא דתרווייהו רק דהו"א במזונות ליכא צערא דתרווייהו קמ"ל דגם בהא איכא אבל במקום דלא רמיא שום טורח והעדר דבר לבעל אף שמואל מודה לרב כמו בס"ד דגמרא ופלוגתא רחוקה לא עבדינן וא"כ האומר לאשתו אם תתקשט קונם הנאת תשמישך עלי למה תמתין שלשים יום אולי יתחרט הלא אין לו צער כלל כי מה נפק"מ לו בהעדר קישוטין וא"כ לא יתחרט ובהא לא אמר שמואל רק תתקשט ותהיה תשמישה אסור עליו ואז יש לו צער ויהיה תקוה שיתחרט ונותנין לו זמן ז' ימים ונכונים דברי הטור משא"כ במזונות אם תולה בתשמיש בזו נותנין לו זמן שלשים יום למזונות ועוד שבעה ימים לנדר דתשמיש דבמזונות יש לו ג"כ צער וטורח כמסקנא דגמרא ותמיד יש להוחיל אולי ימצא פתח ולכך כתבו התוס' דיש להמתין ל"ז ימים ואין זה סותר לדברי הטור כלל.

ובזה יובנו דברי רש"י דכתב בתירוץ הגמרא דנדרה היא וקיים לה הוא דאינה מבקשת פתח והיינו כמ"ש לעיל דרש"י בא לתרץ הך דבעניות שלא נתן קצבה למה לא תמתין י"ב חודש לזה קאמר רש"י דאם היא נדרה אינה מתחרטת ולא תקשי עדיין אולי ישאל הוא על ההיקם דכאן מיירי דלא תלתה בתשמיש כמ"ש התוס' וא"כ מה לו לשאול על נדרו דמה נפק"מ לו בה הלא אין לו צער כלל אבל לקמן דמשני דתלתה בתשמיש פריך שפיר ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] וכו' ואף דהיא לא תשאול דלמא הוא ישאול על ההיקם דהא יש לו צער בהעדר תשמיש ומשני מסני סני לה כמ"ש התוס' ואין לחוש דישאל על ההיקם ודברי רש"י נכונים. וגם לא קשיא כהנ"ל אולי שלשים יום דנתן רבי יוסי לעשירה הוא מלבד ז' ימים דמלבד בעניות שלא נתן קצבה קשיא אף גם דאין להמתין בסתם שלשים יום כיון דעיקר הנדר בתלית תשמיש ותלית תשמיש הוא רק המתנת ז' ימים וקודם חלות נדר התשמיש אין מקום למצוא פתח ואי המשנה מיירי במפרש ולא בסתם קשה דהוי ליה למימר בסתם דיש לו זמן ז' ימים עכ"פ ולזה מתרץ בגמרא דבסתם אין לו זמן כלל דמסני סני לה ואתי שפיר דברי הטור ואין כאן סתירה מדברי התוס' כלל זולת מה שכתבו התוס' בד"ה בעניות שלא נתן קצבה ועל כרחך לשמואל בנדרה היא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו עכ"ל.

וכמה שיעור המתנה נחלקו האחרונים בפירושו החלקת מחוקק סובר י"ב חדשים כשיעור הקצבה לעניות ודעת הבית שמואל משמע רק ז' ימים אמנם לפענ"ד נראה דאין דעת התוס' בזה על עניות כלל דאי דעת התוס' דהא בעניות שלא נתן קצבה פירוש דאין צריך להמתין י"ב חודש א"כ קשה השתא דמשני דנדרה היא וקיים לה הוא למה לא תמתין י"ב חודש ולשיטת התוס' עדיין לא יתיישב דהא אהא דפירש רש"י דאין חוששין דתבקש פתח בנדרה היא השיגו התוס' וכתבו דהשתא לא סלקא דעתא דמסני סני לה רק דלכך תצא דאי אפשר לה להמתין אפילו יום אחד במניעות אכילת פירות ומה יאמרו התוס' בקישוט לעניות דאפשר לה לסבול י"ב חודש ולמה תצא תיכף אלא ודאי דהתוס' מפרשי בעניות שלא נתן קצבה אז תצא לאחר זמן הקצוב דהיינו לאחר י"ב חודש והואיל והוא זמן ארוך קראהו חכמי משנה דבר שאין לו גבול לרב אריכתו וכונת התוס' על עשירה דניתן לה זמן שלשים יום בזה קשה אם הדירה הוא ותלהו בתשמיש יש לה זמן ל"ז ימים ל' יום למניעות קישוט ושבעה ימים להעדר תשמיש והגמרא ותוס' תחילת דברי רבי יוסי נקטו וזהו דסותר דברי הטור ואין זה תימה כל כך על הטור דכיון דיש לפרש בתוס' כדעת הטור דס"ל לגמרא דשמואל אכולי מתניתין קאמר בנדר הוא ובאמת מהיכי תיתי לחלק במשנה דרישא יהיה בין בסתם ובין במפרש וסיפא יהיה במפרש לחוד אלא ודאי מיירי בחד גוונא דהדירה הוא וא"כ קשיא איפכא אם הוא נודר ואוסרה מקישוט בתלית תשמיש למה תמתין שלשים יום אפילו בסתם הא לא ימצא פתח לנדרו רק תתקשט ויהיה זמן רק ז' ימים וזהו כונת התוס' הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו הרי דתליא במציאות פתח וכל כמה דלא נאסר בתשמיש אין כאן פתח ולמה תוחיל ל' יום. ובאמת זה דוחק בפירוש התוס' ומ"מ די בזה דדברי התוס' ודברי רבי יוסי המפורשים לעיל אינם סותרים לדברי הטור ואפשר שבכתב לא היה לו להטור דברי התוס' הללו ואיידי דדברי התוס' בד"ה ובעניות זוטרין מירכסן ליה ועוד דנוסחאות תוס' שונים היה להם לרבותינו הקדמונים כנודע.

ועוד נראה ראיה להטור כיון להס"ד בגמרא דלא ידע מסברת דמסני סני לה וא"כ הא דתנן שלא תלך לבית אבל או לבית משתה יוציא מיד קשה בין שנדר הוא ותלה בתשמיש ובין שנדרה היא נמתין עד שיהיה אבל או משתה והנודר קודם שיש משתה בעיר למה יוציא מיד דלמא בין כך ימצא פתח לנדרו ולמה יוציא מיד וכי בכל יום יש אבל ומשתה בעיר אלא ודאי הוא הדבר דודאי לשמואל על כרחך מיירי בנדרה היא והיא אינה מבקשת פתח כמ"ש רש"י והוא לא ישאל על ההיקם כיון דלית ליה צער אמנם להא דמשני דתלה לקישוט בתשמיש שפיר פריך דלמא ישאל הוא על ההיקם וכו' כמ"ש לעיל ודברי הטור ברורים.

יג

המדיר

את אשתו שלא תלך לבית אבל וכו'. המ"מ כתב על שלא תלך לבית אבל או לבית אביה דיש מי שפירש דמיירי בנדרה היא ותלתה בתשמיש ושמע הבעל ולא הפיר לה עיי"ש וכן הדברים בטור ובשו"ע סי' ע"ד ולכאורה יש מזו ראיה שאין אלו הליכות לבית אבל ובית אביה נדרי עינוי נפש דאל"כ למה הצריך תליא בתשמיש וכן מדייק הש"ך ביו"ד סימן רל"ה מדברי הטור וזהו על כרחך במפרש לבית אביה רגל אחד דהיכא דנדרה היא מודה שמואל בסתם דמסני סני לה ולפי זה מוכח מכאן דלא כש"ך דכתב ביו"ד סימן רל"ד דדעת הטור כרבינו ירוחם דאם תלתה נדרה במעשה [כגון] קונם יין אם אלך למקום פלוני אין הבעל מיפר עד שתלך א"כ כאן באומרת אם אלך בחג הפסח שהוא רגל ראשון לנדרה לבית אביה קונם תשמישך עלי אימת יפר הבעל קודם הפסח אי אפשר דעדיין לא חל הנדר ואי הלכה בפסח למה יקיים הרי אסורה עליו בתשמיש ואם לא ימצא תוך ז' ימים פתח תצא ואי לא הלכה פשיטא דיקיים ומה קמ"ל הא קיימה נדרה ולא הלכה ומהיכי תיתי יוציא ועל רמ"א יש לתמוה דביו"ד הביא דעת רבינו ירוחם וכאן בשו"ע אה"ע סימן ע"ד סעיף ד' וה' לא הגיה כלום על דין זה נדרה היא שלא תלך לבית אביה או לבית אבל וכו' ודוחק לומר כמ"ש לעיל דהיא נדרה מתשמיש ושמע בעלה והפיר לה על תנאי שלא תלך לבית אביה או לבית אבל ובזו מחלקינן אם התנה על רגל אחד או סתם בזו יקיים ובזו יוציא דודאי זהו דלא כדעת התוס' ולא הוי ליה לשו"ע לסתום דא"כ לדעת התוס' אסורה בתשמיש תיכף דבתנאי יש לחוש אולי תעבור ולא תקיים תנאו ותלך ועוד דלישנא דשולחן ערוך לא משמע כן וצריך עיון.

והנה לדעה זו דהליכה לבית אבל ולבית אביה אינו מנדרי עינוי נפש א"כ להס"ד דפריך ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] וקאמר הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה בעל מיפר ועדיין מי ניחא דלקמן דקתני שלא תלך לבית אביה במה מוקי לה ואי בתולה בתשמיש תלך ותאסור ז' ימים ולמה הליכות לבית האבל או לבית המשתה תיכף אסור או לבית אביה לאחר הרגל תהיה לה ז' ימים ולדעת הטור יש לה זמן רק ז' ימים כמ"ש לעיל ולפי מש"כ לעיל בדעת המ"מ ניחא די"ל באמת רגל אחד מלבד שבעה ימים המבוארים והמוגבלים לתשמיש וכן לדעת הטור לקמן מיירי במפרש ולא בסתם דבסתם אין לה רק ז' ימים אמנם במפרש רגל אחד יקיים אותה והיא תקיים נדרה דרגל אחד מצית למיקם ועל זה לא אמר שמואל אפילו בסתם ועל כרחך מיירי במפרש דבמסקנא על כרחך צריכין אנו לומר דמיירי במפרש דהא מסני סני לה ואם כן אף להס"ד אמרינן כן אבל בקישוט הכי פריך דלת"ק דס"ל דקישוט הוא עינוי נפש וא"כ אינו צריך לגבילות זמן לתשמיש וא"כ אף רבי יוסי דנתן זמן לעשירות ל' יום ויותר מכאן יוציא כונתו כת"ק וליכא למימר ז' ימים מלבד השלשים וגם ליכא למימר דמיירי רק במפרש כיון דלת"ק על כרחך מיירי בין בסתם ובין במפרש א"כ רבי יוסי דחולק נמי מיירי בין בסתם ובין במפרש דר' יוסי על מילתא דתנא קמא קאי וקשה שפיר וזה דוחק.

והיותר נראה דהנה התוס' דף ע"א בד"ה כגון דתלנהו וכו' הקשו דאמאי לא קאמר דתלנהו באיסור פירות שבעולם ולא יוכל להקשות ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] אי לבית שמאי וכו' ותירצו משום דאכתי הוה קשה ליה ותתקשט ותאסור לרבי יהודה יום אחד עכ"ל ולכאורה יש להקשות דעדיין תקשי דלמא הא דהמדיר שלא תתקשט ת"ק ורבי יוסי לא ס"ל כרבי יהודה בהדרת פירות יום אחד וצ"ל דס"ל להתוס' דא"כ הוי ליה לתנא למתני בחדא בבא המדיר את אשתו שלא תטעום פירות ושלא תתקשט יוציא ר' יהודה אומר יום אחד יקיים ור' יוסי אומר בקישוט בעניות וכו' ומדלא תני עליה פלוגתא דר' יוסי ש"מ דמודה רבי יוסי בהא אבל הך מתניתין דלקמן בהדרת הליכות לבית אביה או לבית אבל ומשתה י"ל דתלהו בקישוט ות"ק היא דיוציא מיד ולא קשה ותלך ותאסור דאין זמן לקישוט לת"ק והא לא קשה דלתני רבי יוסי גם בהא בעניות ובעשירות דלרבי יוסי אין כאן נדר כלל שיכול הבעל להפר דקישוט גופיה לולי דתליא בתשמיש לא מצי הבעל להפר לר' יוסי א"כ לר' יוסי בהך דלקמן אין כאן נדר כלל.

אמנם היותר נראה דס"ל לטור דהליכת לבית אביה ובית אבל ובית משתה הוי נדרי עינוי נפש כמ"ש השו"ע ביו"ד סימן רל"ד בשם רבינו ירוחם והא דפסק כאן וכתב דתלתה נדרה בתשמיש משום דלא ס"ל דמיירי דנדרה תחתיו וגם לא ס"ל סברת הר"ן דלא בעינא גברא דמקיים לנדרי דבשביל זה נכוף אותו להוציא וקשיא ליה קושיית התוס' דא"כ מה מרווחת בגט ולכך מפרש דתלתה בתשמיש ולכך יוציא דאז תלך ותאסור באמת תשמישו עליה כיון דמגורשת היא ממנו ופשוט הוא.

אך לפי זה דהליכה לבית אבל ובית משתה הוא מדברים שיש בו עינוי נפש למה לא מוקי הגמרא כך לרבי יוסי בקישוט דתלהו בהליכת לבית אבל ולא תקשי ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] דלהליכת לבית אבל אין זמן ודוחק לומר דלא משמע ליה דנדרה תחתיו רק לעולם וא"כ קשיא קושיית התוס' מה מרווחת בגט כמ"ש לעיל בטור דהא בגמרא אמרינן הכא במאי עסקינן דתלהו בתשמיש משמע דסלקא דעתא דמיירי בלא תלית תשמיש ותקשי ליה מה מרווחת ועל כרחך צ"ל דמיירי בנדרה תחתיו או כסברת הר"ן לא בעינא גברא דמקיים לנדרי א"כ אף באמת לימא הכי ולוקי בתלהו בהליכת לבית אבל או לבית משתה ואפשר לומר דודאי המדיר שלא תתקשט אם לרבי יוסי הפירוש דתלהו בתשמיש אף לת"ק הפירוש כן דאין לחלק ולומר במלת המדיר שני פירושים וכן מוכח בתוס' דתירצו דלכך לא קאמר דתלהו בפירות משום רבי יהודה דנותן יום אחד וקשה הא רבי יוסי לא ס"ל כרבי יהודה דהא לא פליג באכילת פירות את"ק ורבי יהודה ס"ל כת"ק דקישוט הוי עינוי נפש ואין צריך לתליה כלל וא"כ מה יחלוק ר' יוסי בסיפא אלא ודאי דס"ל להתוס' דודאי בפי' מלת המדיר לא יחלוקו רבי יוסי ות"ק ואם לרבי יוסי הפירוש דתליא הקישוט באכילת פירות אף לת"ק הכי הוי וא"כ הוי ליה לרבי יהודה לפלוג נמי בסיפא והשתא דאמרינן דמיירי בתליא בתשמיש לרבי יוסי אף לת"ק מיירי בהכי וא"כ קשה באמת לאיזה צורך יש לת"ק לומר דתלהו בדבר אחר כיון דקישוט גופיה הוי בכלל עינוי נפש לת"ק (וכה"ג כתבתי לעיל דדקדקו האחרונים הש"ך והט"ז והבית שמואל בדברי הטור עיי"ש) ולכך קאמר בגמרא דתלהו בתשמיש וא"כ רבותא קמ"ל דאפילו תלהו בתשמיש והו"א דתתקשט ותאסור ז' ימים לבית הלל קמ"ל דמסני סני ליה ויוציא מיד ואין להמתין זמן כלל משא"כ אי מיירי בתלהו בהליכת לבית אבל לא הוי אשמעינן רבותא לת"ק במה דתלהו בדבר אחר (ובזו י"ל לטור ג"כ דנקט בהליכת לבית אבל ולבית אביה בתלתה בתשמיש להודיענו רבותא זו כמו דאמרינן בגמרא בקישוט).

ואפשר דגם דעת התוס' מסכימים לכך והא דהקשו דלוקמי בתלהו באכילת פירות היינו משום דבלא"ה יש לדקדק בדבריהם במה שכתבו ונראה לרשב"א דא"כ לרבי יהודה ימתין יום אחד דלשון נראה לרשב"א מורה כאילו חידש הרשב"א איזה סברא וקשה הלא משנה שלימה היא אלא נראה דס"ל לתוס' דהא דפליג רבי יהודה ואומר דימתין יום אחד דוקא בהדרת מין אחד מן הפירות אבל בהדרת כל הפירות מודה רבי יהודה דיוציא מיד והתוס' כתבו דף ע"א בד"ה שלא תטעום וכו' דאף באומר קונם כל פירות לא חל נדרו מ"מ בתולה בהן נדרו חל הנדר כהך עובדא דשרקא טינא בשלהי נדרים דלא כר"ת רק כשיטת ר"י הובא בהגהת הרא"ש (ולר"ת צ"ל דהיה לו גירסא אחרת בגמרא) וא"כ קושיית התוס' שפיר לימא דתלהו נדרו באכילת כל הפירות ובזו ס"ל לתוס' בקושייתו דרבי יהודה מודה דיוציא מיד ואין כאן מחלוקת ולא קשה נמי מה רבותא אשמעינן לת"ק דתלה הקישוט בזה כיון דקישוט גופיה הוי עינוי נפש דטובא קמ"ל דאף דגוף הנדר לא חל מ"מ יכול לתלות בו ודלא כר"ת ולזה תירצו התוס' ונראה לרשב"א דסתמא נאמר במשנה יום אחד ואין חילוק לרבי יהודה בין מין אחד לכל הפירות וס"ל לר' יהודה דיום אחד מצית למיקם וליתב בתענית וא"כ הא איכא רבי יהודה דחולק וזהו לענ"ד ברור בכונת התוס' וזה דייקו בלשונם בקושייתם באיסור פירות שבעולם והיינו כל מיני פירות וברור הוא.

יז

איש

שהיה מארץ מן הארצות וכו'. עיין במ"מ שכתב שנמשך רבינו וכן הרי"ף ז"ל אחר דברי התוספתא והעלימו עין מהירושלמי דשם נאמר בהיפך כמו שהאריכו המרדכי והרא"ש ותמוה איך יפרש הירושלמי לשיטתם ולא היה להם להניח דברי ירושלמי במקום שאין תלמוד בבלי סותר ולתפוס דברי התוספתא ואולי לא מתנייה בי רבי חייא ורבי אושעיא ואפשר לומר דהם פירשו בירושלמי כך במתניתין קתני שלש ארצות לנשואין ואין מוציאין מארץ לארץ ועל זה קאמר במה דברים אמורים שהיה ביהודה ונשא בגליל ואין כונתו בזה דאם הוא מיהודה ונשא בגליל דאין מוציאין אותה מגליל ליהודה דבזה ודאי מוציאין אותה כדעת הרמב"ם דעל דעת כן כונסה רק דעת הירושלמי בזה דאם הוא ביהודה ונשאה במקומה בגליל והוא רוצה להוציאה לעבר הירדן אין מוציאין אותה דתוכל לעכב על ידו באמרה כי נתרצית לזוז ממקומי שהוא הגליל זה דוקא לילך עמך לארץ מולדתיך ליהודה אבל ללכת לארץ נכר לא ארץ מולדתי ומולדתיך על זה לא נתרציתי לעזוב ארצי ואין כופין אותה אבל אם הוא והיא מיהודה ויושבין בגליל יכול להוציאה מגליל לעבר הירדן דמאי שנא האי ארץ מהאי ארץ ולמה לא יוציא מעיר לעיר ומכרך לכרך כיון שאין רצונה לשוב למולדתה לארץ יהודה רק רצונה לשבת בגליל וחדא היא עם עבר הירדן ודברים אלו אם לא בפירוש נאמרו מ"מ מכללא נאמרו בדברי הרמב"ם דכתב מי שהיה בארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו הרי דוקא לארצו דכופין אבל לילך מאותה מדינה למדינה אחרת אין כופין ובסיפא כתב אבל הנושא אשה באחד מארצות והוא מאנשי ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת הרי דוקא כשהוא מאנשי אותו ארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל כשאינו מאנשי אותו ארץ שהיא יושבת בגליל ושניהם מיהודה יכול להוציאה לעבר הירדן וזה לענ"ד ברור בדברי הרמב"ם.

והטור בסימן ע"ה העתיק מתחילה דברי הרמב"ם כסתמן דאם נשא אשה מארץ אחרת דכופין אותה לשוב לארצו ואח"כ כתב וז"ל וכתב מהר"ם מרוטנבורג אם הוא מיהודה וקידשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן מ"מ כופין אותה לשוב לארצו והאחרונים מחקו מלת אפילו וכתבו תמורתו אם וזהו באמת דעת מהר"ם דדוקא קידש דהוא על ידי שליח משא"כ בנשא דהוא דוקא על ידי עצמו או בקידש ע"י עצמו אינו יכול להוציאה לארצו וא"כ לא שייך לשון אפילו וזהו באמת נכון בשיטת מהר"ם איברא דא"כ קושיית רמ"א בדרכי משה שם נצבה וגם קמה דאיך כתב הטור וכתב מהר"ם כאלו אינו חולק אמה שכתב לעיל מזה והוא באמת חולק דלעיל כתב דעת הרמב"ם אפילו נשא בארץ אחרת מחוייבת לשוב לארצו. ולכן נראה דהטור לא ס"ל כדעת מהר"ם בזה לחלק בין אירוסין לנשואין ונמשך אחרי הרי"ף והרמב"ם בזה רק העתיק מדברי מהר"ם מה דיש ללמוד מדבריו לדינא והוא דהו"א דהא דאמרינן דאם הוא מיהודה ונשאה בגליל דצריכה לילך אחריו ליהודה דסתמא דהנושא אשה אדעת כך נושאה לשוב לארצו והא דהיה לו נשואין עמה בגליל ולא לקחה ביהודה אין כאן ראיה וגילוי דעת דדעתו לעזוב ארצו דכך היא חיבתו של אשתו שנושאה בארץ מולדתה ומשפחתה ואח"כ כשתהיה עם בעלה בטוב וריעות וסמכה דעתה עליו תלך עמו לארצו משא"כ אם יש לה נשואין במדינה אחרת לא במקום מולדתה כלל וא"כ בזו יש לומר דאם רצונו היה לקבוע מושבו בארצו למה היה לו נשואין בארץ אחרת ולא לקחה לארצו הנשואין שמה אלא ודאי דדעתו היה אז מבלי לקבוע דירה כלל בארצו כי אם לעזוב אותו ולכך לא לקחה בארצו לנשואין שאולי יטב מושב הארץ בעיני האשה ולא תאבה ללכת אחריו קמ"ל דזה לא אמרינן דאולי איזה טעם היה לו שעשה נשואין במקום אחר אבל מ"מ לא עזב ארצו ואדעתא דהכי כונסה ודברים אלו נכונים ופשוטים לדעתי וסברא זו למד הטור מדברי מהר"ם ז"ל דאין נפק"מ במקום נשואין.

ודע דהך דינא דנאמר במרדכי והרא"ש בשם מהר"ם דדוקא אירס אבל נשאה אינו יכול לכוף אותה לא משמע כן בתשובות מיימונית סימן כ"ח רק דלבסוף חזר בו מהר"ם ופירש דהכל תלוי בעת קידושין רק העיקר אם היה בעצמו או ע"י שלוחו ותימה למה השמיטוהו הפוסקים ולא זכרו כלל והוא בתראה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.