בן יהוידע/ברכות/לד/ב

בן יהוידע ברכות לד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה. נראה לי הטעם כדי שיביט בסוף אותיות התאר שלו שהוא אות נו"ן דכהן, הרומז על נפילה של כנסת ישראל, ושם ישחה להורות כי על ידי ענוה שלו בזה סומך נפילת כנסת ישראל, ומה שהולך שׁוֹחֶה בַּתְּחִלָּה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה, רמז שיביט בראש וסוף תואר שלו שהם אותיות מך ד'מֶּלֶךְ', ויהיה תמיד מך ושפל, ולר' יצחק בר נחמני כהן גדול בתחלת כל ברכה יביט בראש תואר שלו שהוא כף לשון כפיפה, והמלך כיון שכרע אינו זוקף, שיביט באותיות מֶּלֶךְ שהם הולכים ודלים במספרם, כן הוא יוסף שפלות על שפלותו יום יום.

תָּנוּ רַבָּנָן: קִדָּה, עַל אַפַּיִם וְכוּ׳ כְּרִיעָה, עַל בִּרְכַּיִם וְכוּ׳ הִשְׁתַּחֲוָאָה, זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם. יש להקשות הוה ליה למימר כְּרִיעָה תחלה כסדר מעלותם מלמטה למעלה? ונראה לי בס"ד נקיט כפי סדר תכונתם בגוף, קידה בחצי העליון, כְּרִיעָה בחצי התחתון, הִשְׁתַּחֲוָאָה בכל הגוף כולו, ומה שאמרו הִשְׁתַּחֲוָאָה, זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דכתיב (בראשית לז, י) לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה, קשא מאי רבותיה דהאי קרא, והלא כתיב בכי תשא (שמות לד, ד) וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ הרי בקידה נמי כתיב 'ארצה' ולא אמר 'אפים', ועוד בפ' בלק כתיב (במדבר כב, לא) וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, ושם כתיב 'לְאַפָּיו' על השתחויה ולא כתיב 'אַרְצָה'? ונראה לי בס"ד כיון דאחר כְּרִיעָה ליכא אלא רק ב' מדרגות, אחת קטנה שהיא אפים דוקא, ואחת גדולה שהיא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, לכן ס"ל מוכרח לפרש קידה על קטנה, והשתחויה על גדולה, יען כי בכל מקום מצינו מקדים הקידה להשתחויה כשמזכירם בהדי הדדי, ובודאי צריך להיות הקטנה קודם הגדולה, שכן דרך לעשות הקטנה שהיא על אפים, קודם הגדולה שהיא פשוט ידים ורגלים ולא להפך, ומה שאמר בפ' כי תשא וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ, כל תיבה שצריכים למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה, וכאלו כתיב וַיִּקֹּד 'לָאָרֶץ' וַיִּשְׁתָּחוּ, רצונו לומר עשה הקידה שהיא על אפים מגעת עד לארץ ממש, ואחר כך וַיִּשְׁתָּחוּ בְּפִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, ופסוק וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אַרְצָה, שם תני והדר מפרש דקאי תיבת לְאַפָּיו על קידה הנזכרת תחלה, ותיבת אַרְצָה על וַיִּשְׁתַּחוּ, ומה שהביא הוכחה על הִשְׁתַּחֲוָאָה שהיא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם מפסוק לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה, נקיט זה לדוגמה בעלמא, ובחר בפסוק זה מפני שלא נזכר בו קידה ורק כתיב השתחויה, וכתיב ביה אָרְצָה דמשמע שטוח כמו שכתב רש"י ז"ל, וגם כי הכא תיבת אָרְצָה יתיר, שהוא אמר משתחוים לי ולא אמר ארצה, וראוי שהם ישיבו לו לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְך דוקא, ולמה הוסיפו אָרְצָה, לכן הוסיפו אָרְצָה, רצונו לומר השתחויה שהיא בהשתטחות אָרְצָה. ברם הא קשיא מה שהביא לדוגמה על קידה שהיא באפים מפסוק (מלכים א' א, לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אמאי לא הביא מפסוקים קודם זה בשמואל וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ (בשמואל א' כד, ח) וכן עוד (שם כח, יד) וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ? ונראה לי בס"ד דניחא ליה בהאי קרא דבת שבע, משום דכתיב 'ארץ' ולא כתיב 'ארצה' בה"א, כדנקיט בכמה דוכתי, והיינו משום דבא ללמדנו דהקידה באפים דוקא, ולא בהשתטחות ידים ורגלים כדמשמע בלשון ארצה בה"א כמו שכתב רש"י ז"ל.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: "זֶה חַי וְזֶה מֵת". נראה בודאי לא היה אומר זה מת בפירוש, דברית כרותה לשפתים ואיך יאמר כן קודם שמת, אלא אומר דברים שמורין כך.

אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף. נראה לי בס"ד אותיות הגיונ"י בפ"י [עם הכולל 178] עולים מספר מקובל [178], רצונו לומר אם הגיוני שהוא יוצא מן הלב שגור בפי אז הוא מקובל, ואם לאו הוא מטורף, מספר מטורף [335] עולה מספר גר"ם בפ"י [335], תיבת גרם רצונו לומר טרף, כמו לשון לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר (בצפניה ג' ג'), שהוא רצונו לומר לא טרפו, ולזה אמר אִם שְׁגוּרָה בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, מְטֹרָף.
ובזה יובן הכתוב (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ, הסימן לזה הוא (שם) ש'אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה', רצונו לומר שגורה בפיו ואין כח מונע לדחות הדברים מפיו. גם בזה יובן בס"ד הכתוב (שם קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, שהמתפלל על דבר צורך לתחתונים, עולה תפלתו תחלה לפני הקב"ה, ואם תקובל ברצון חוזרת לירד לארץ, שיהיו אותיות תפילתו צינורות שבהם ישתלשל שפע עשיית הפעולה המתבקשת בארץ, ואם לא תקובל ברצון תשאר למעלה בשמים ולא תרד, וזה שנאמר הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ, שתפילתו תקובל שאז תרד מן השמים לארץ לצורך מעשה פעולת הבקשה, הסימן לזה הוא, כאשר יראה זה המתפלל שעד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ בפיו בעת שהוא מתפלל.

מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו. הא דשלח שנים ולא סגי ליה בחד, נראה לי בס"ד כדי שיצליחו בשליחותם לבשרו טוב, כי בשורה רעה היא קשה ומרה לשליח, ומזלא דבי תרי עדיף להצליח בזה. ועוד דתרי נפיש זכותייהו. אי נמי עשה כן לכבודו של ר' חנינא בן דוסא, שלא יהיה נראה דבר זה שבקש ממנו להתפלל כמו גזירת נשיא, אלא כאדם ששואל דבר מן הגדול ממנו, והא דעלה לעליה תיכף כשראה אותם, הנה הוא הבין מדעתו שבעבור תפילה בעד בנו של רבן גמליאל באו, יען כי הוא שמע קודם שבאו שבנו חולה, ולא המתין עד שיאמרו לו, דחש שמא יבא לו יוהרה חס וחלילה בזה שרבן גמליאל הנשיא נצטרך לתפילתו, או שרצה להעלים הדבר מעיני הרואין שלא ירגישו שהוא עמד ומתפלל על החולה ויטילו בזה עין הרע, ולכך קדם לעלות להתפלל קודם שידברו עמו כדי שתהיה התפילה בהצנע, וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש כל מילוי דבר נש דאינון באתגלייא דינין שריין עלה, ואלו באתכסייא ברכאן שריין עלה, והוא הדין הכא.

חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הא דהוסיף לומר ויחיה, כיון בתוספות זה בדרך תפילה, שעשה תפילה בזה על בנו בהצנע שלא ירגישו המקטרגים שהוא מתפלל על בנו, אלא דברים הוא מדבר ומודיע לר' חנינא בן דוסא, או יובן דקדק לומר ויחיה, שבקש ממנו שימשך לו חיים ארוכים בתפילתו שיחיה הרבה גם אחר שיעמוד מחליו, כי כמו שתהיה עתה עת רצון שתקובל תפלת ר' חנינא בן דוסא להקימו מן החולי, כן תקובל להמשכת חיים ארוכים עוד מכאן ולהבא.

הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. נראה לי בס"ד רמזו חכמינו ז"ל בנועם לשונם על הכונה שלו שהיה מכוין בתפילתו על החולים, להמשיך אורות ומוחין מן שלשה ספירות ראשונות שהם חב"ד אל ג' אחרונות שהם נה"י, ששם אחיות החיצונים בסוד ו' רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת' (משלי ה' ה'), ובזה החיה את החולה ממילא, ולזה אמר הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כי חב"ד היא סוד הראש, ונה"י סוד רגלים, גם נרמזו חב"ד בראשי תיבות חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וסופי תיבות אנ"א שהוא לשון תפלה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרם הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כי ידוע החכמה בראש, והיא בסוד יו"ד דשם הוי"ה, והחולה נהפך לו אות יו"ד לאותיות דְּוָי, ונהפך לו מספר יו"ד שהוא עשר לאותיות עֶרֶשׂ, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (תהלים מא, ד') הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. וכשיתרפא ימשך לו חיים מן החכמה ותחזור ותתהפך 'דְּוָי' ל'יו"ד' ו'עֶרֶשׂ' ל'עשר', וזהו כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ, וידוע שהבנים יתייחסו לברכים, וכמו שאמרו 'ברא כרעיה דאבוהי', וכל בנים קטנים יתייחסו לתרין ירכין, ולזה אמר הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, כלומר תמשוך הארת החכמה שהיא יו"ד לאותו הבן המתייחס לברכיים.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ. יש להקשות למה לא אמרה לו כן מתחלה כאשר אמר לו חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה? ונראה לי בס"ד כי מעיקרא סברה הא דלא התפלל הוא מפני שהצער מגיע אליו ודעתו מבולבל ואינו יכול לכוין בתפילתו, לכך בקש מן ר' חנינא בן דוסא, אך אחר ששמעה שאמר הם הניח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגחים עליו, מלשון זה דלא היה משגיחים עליו, נראה דלאו משום שלא היה יכול לכוין בתפילתו, אלא משום דתפלת ר' חנינא בן דוסא מקובלת יותר ממנו, ועוד איך כל היום כולו לא יוכל למצוא רגעים שיוכל לכוין בהם, כיון דהוא כל היום עומד ומתפלל, לכך שאלה אותו וכי חנינא גדול ממך, או נראה לי בפשיטות כי מתחלה כשאמר לו בקש עליו רחמים לא ידעה ולא שמעה, ורק דבריו האחרונים אלו שמעה, אי נמיב תחלה היא היתה מבולבלת ולא שמה לב לחקור על דבר זה.

אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. פירש רש"י שאינו רגיל לבא לפניו, ויש להקשות למה תגרע תפילתו משום הכי, אדרבה איפכא מסתברא כיון דאינו רגיל לבקש הרבה, השתא דעמד בצרה והוצרך לבקש ראוי שיענהו? ונראה לי דתפילות אלו צריך להם כונות ויחודים, כמו ענין היחודים שסידר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש, ובודאי הם היה להם יחודים עמוקים וארוכים יותר מאלו היחודים הכתובים בשער רוח הקודש, ור' חנינא בן דוסא שהיה רגיל להתפלל היה בקי בהם ושגורים בפיו ובכונת לבו ומחשבתו, לכך היה עולה בידו הדבר כי הוה קולע את השערה ולא יחטיא כסדר הכונות שלהם, מה שאין כן ר' יוחנן בן זכאי לא היה דרכו להתפלל על אחרים תפילות כאלו, ולכן לא היה רגיל בכונות ועשיית היחודים הצריכים לזה שיהיו שגורים וסדורים בלבבו בדקדוק עצום, אי נמי נראה לי הכונה הוא דומה לפני המלאכים כעבד לפני המלך, שרגיל להתפלל והקב"ה שומע תפילתו, לכך אם יראו אותו מתפלל לא יבאו לחקור על מה הוא מתפלל, אם על חולה או על דבר אחר, מה שאין כן ר' יוחנן בן זכאי דומה בעיניהם כשר שאינו רגיל להתפלל, לכך כשרואין אותו מתפלל תהיה תפילתו כמו חידוש, וירצו לדעת על תפילה זו מה זו עושה, וכיון שמשימין לבם עליו, אז כשיראו שהוא מתפלל על חולה אז מתעוררים לדקדק על מעשיו ועניניו של אותו חולה אם ראוי ואם לאו, וכשימצאו לו עילה בקטרוג יהיה בזה עיכוב.
ובאופן אחר נראה לפרש בס"ד הכונה, כי ר' חנינא בן דוסא רגיל להתפלל ואם כן ודאי כמה עתות רצון נזדמנו לו בתפילתו אשר בהם פתח מעייני ישועה של נס הרפואה לחולים, ולכן עתה נענה בנקל מכח אותם מעייני הישועה שפתח מקודם, מה שאין כן הוא שאינו רגיל בזה ואין לו מעיינות ישועה פתוחים מקדמת דנא בעת רצון כדי שיתעורר על ידם השפעת הנס עתה.
והנה מלבד פירוש רש"י ז"ל נראה לי בס"ד שאמר ר' יוחנן בן זכאי על ר' חנינא בן דוסא כעבד לפני המלך לשבחו, כלומר הוא עניו שמדמה עצמו כעבד לפני המלך שאינו חשוב כל כך, לכן על ידי זכות הענוה זוכה שתקובל תפילתו, אך אני אינני עניו כמוהו שאני רואה עצמי נשיא וגדול הדור, ועל ידי כן אני נחשב בעיני עצמי כשר לפני מלך, לכך אין אני נענה כמוהו.

כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ". נראה לי בס"ד האי עולם הבא לאו של עידון הנשמות, אלא קאי על עולם הזה אחר תחיית המתים, שאז אותו זמן יש גם כן הרכבת גוף עם נפש ואוכלין ושותין, ועיין במדרש הנעלם בפרשת וירא (דף רטז) שאחר תחיית המתים ויעבור זמן כזה, יחזרו וימותו זמן מועט ויחיו, ואז יתחדשו בחומר זך ונקי מאד שאין צריך לאכילה ושתיה, עיין שם, ומה שאמר כאן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה, פירוש בדברים אשר נבאו הנביאים יש רמז לשכר בעלי תשובה, אבל שכר צדיקים גמורים עין לא ראתה, אפילו הנביאים לא השיגו לידע זה איך הוא.

מַאי "עַיִן לֹא רָאָתָה"? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל בפרקי אבות בביאור כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ שהוא 'לשם ה', כי קודם החטא דאדם הראשון היתה התורה גם פשט שלה הוא סוד כמו הפנימיות שלה, והקב"ה רצה ליתן לישראל תורה זו, ועל זה נכתבה לוחות ראשונות, ועל ידי העגל נשברו ונתנו לוחות שניות, שקבלנו התורה שהפשט שלה גשמי ורק פנימיות שלה הוא סוד, ועל ידי שהיו דברי תורה בהתלבשות גשמיי לכך מקיימים המצות עתה בדרך גשמי, ואותם ד' שנכנסו לפרדס רצו להשיג התורה על דרך שנתנה בלוחות ראשונות, ועל דרך שהיתה קודם חטא אדם הראשון ולא עלתה בידם, אך לעתיד אחר גמר התיקון תחזור עטרה ליושנה, ונשיג התורה בדרך זה, ונדע הפנימיות של הסוד, והצדיקים בגן עדן עתה הם משיגים זה, עיין שם.
ובזה יובן בס"ד דברי רבותינו ז"ל יַיִן הַמְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו, פירוש יַיִן הוא סוד התורה הפנימי, והוא מְשֻׁמָּר בַּעֲנָבָיו שהוא מתלבש גם כן בסוד, שגם פשט התורה הוא סוד, מה שאין כן עתה דרך לשמור היין בכלי חרס, כן עתה הסוד שהוא פנימיות התורה מלובש בדברים גשמיים. ונראה לי בס"ד מלוי יַיִן הוא גם כן מספר יַיִן, שהפשט והפנימי שניהם סוג אחר שהם רוחניים.
ובזה יובן בס"ד הטעם שאמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין (דף צ"ב) אר"י עתידין הנביאים שיאמרו כולם שירה בקול אחד, וצריך להבין למה יהיה הנס הזה? אלא הוראה שאז ישיגו התורה שהפשט והפנימי שבה הם מסוג אחד שהוא רוחני. ונראה לי יַיִן זה העתיד בתיבת עַיִן דנרמז בו בהאי קרא, והוא עַיִן עם נקודות פת"ח וחיר"ק עולה קמ"ו [146], כמנין 'יַיִן' מלא יו"ד יו"ד נו"ן שעולה קמ"ו [146], (ועיין לקמן סנהדרין דף צט מה שאפרש בס"ד במאמר זה)

בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין, אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד. נראה לי בס"ד הטעם כי בעת קבלת השכר מכריזין קודם זה שכר מצוה פ', וזה שכר מצוה פ', ואם כן בעלי תשובה שיכולים להפוך העונות לזכיות, ודאי כאשר יתנו להם שכר של עונות שנהפכו לזכיות גם כן מכריזין זה שכר עבירה פ' שנהפכה לזכות, ולכן באותו מקום לא יעמדו צדיקים גמורים, שלא עשו עונות כלל כדי שלא יתביישו בעלי תשובה מהם שיכירו כמה עונות עשו, ואף על פי כי עתה נהפכו לזכיות ולוקחים שכר עליהם עם כל זה יתביישו, ונמצא דר' אבהו על מקום עמידתם לקבל השכר קאמר ולא על מקום ישיבתם דגן עדן, ולכן לא אמר 'יושבין' אלא 'עומדין', ועם כל זה קאמר הגמרא דפליגא דר' אבהו, דעל כל פנים למדנו מזה דבעלי תשובה גדולים דהא יש להם שכר בשביל עונות רבים שנהפכו לזכיות, ואם תאמר אם כן יאמר נמי דפליגא על מאמר תשובה מאהבה מהפכת עונות לזכיות, דזה אמר דהתם אמר עושה הזדונות כזכיות, ולא אמר דמקבלין שכר גם כן אלא רק שלא יהיה ניכר מקום ליכלוך וטינוף, אך מכאן מוכח דיש קבלת שכר גם כן, ועל כן ודאי גדולים בעלי תשובה מחמת רבוי השכר המגיע להם מכמה רבבות זדונות שנהפכו לזכיות. אי נמי נראה לי בס"ד דברי ר' אבהו דלא קאי על עולם הבא במקום השכר ועונג הנפשות, אלא קאי על עולם הזה, כי תשובה מעלייהו באותו מקום באתו פרק באותה אשה, ואם כן בעל תשובה צריך לסכן עצמו ולשמור באותו מקום באותו פרק באותה שעה כדי לשבר יצרו לעשות תשובה מעלייא, אבל צדיקים גמורים אין רשאין לסכן עצמם לילך למקום עבירה כדי שלא יחטאו, אלא (משלי ב' ח') הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ כתיב בהו פן יכשל, ולמה לו לגרות ביצר הרע דאינו מוכרח להביא עצמו לידי נסיון, מה שאין כן בעלי תשובה מוכרחין לזה, ומכל מקום שמעינן דבעלי תשובה גדולים כיון דבאים לידי נסיון, הא ודאי יש רבותא גדולה למי שבא לידי נסיון על מי שלא בא לידי נסיון.

אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל משחרב בית המקדש נעשה חומת ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לכך ננעלו שערי תפילה, אך ידוע דאי אפשר להיות הפסקה גמורה שאי אפשר להסתלק השגחתו יתברך רגע מישראל.
אך הענין דוגמת החומה שעושין בה חלונות שהרואה יראה דרך חלונות, ויש עוד גם כן ראיה על ידי סדקים שיש בחומה, אך ראיה זו קטנה היא לגבי חלונות, כן תהיה ההשגחה בערך זה עתה לפעמים בהרווחה בערך החלונות ולפעמים מועטת בערך ראיה מן הסדקים, ולכן יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות להורות שעדיין השגחתו יתברך עלינו, ואף על פי שיש חומת מפסקת מכח העונות, אלא שההשגחה היא בערך ראיה מן החלונות שהוא יותר מן ערך הסדקים וחרכים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם לזה, דידוע דבית הכנסת נקרא בית תפלה, וכן בית המקדש, דכתיב (ישעיהו נו ז) בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים, ופרשתי בס"ד טעם לשם תְּפִלָּה, שהתפילה עושה בנין ותיקון במלכות, ולכן נקראת 'חיי שעה', כנזכר בגמרא על ר"פ דחזיה לר"פ מאריך בתפלתו, אמר מניחין חיי עולם שהוא עסק התורה, ועוסקין בחיי שעה, שהמלכות נקראת שעה, גם ידוע שהמלכות בניינה על ידי הה"ג, שהם 'חמשה שמות אלהים' שעולה מספרם ת"ל [430], והם רמוזים בפה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שורש הה"ג הם בפה שבו חמשה מוצאות של חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים, שהם כנגד הג' שהם ה' שמות אלהים שעולים ת"ל, ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם לשם תְּפִלָּה שהוא ת"ל פ"ה, כלומר הג' שהם מספר ת"ל ששרשם בפה, ולכן בית הכנסת שבו מגדלים תפילה נקרא בֵּית תְּפִלָּה, ולכן כתיב בבית המקדש בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת ת"ל, תל שכל פיות פונים בו 'תל' דייקא. והנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שיחוד התפילה הוא ו"ה וה"י הוה"י [58] שעולה מספר חֵן [58], וכתב הרמ"ז ז"ל לכן התפילה נקראת חֵן דכתיב (דברים ג, כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' והיינו כי הה"ג של ה' שמות אלהים שעולים ת"ל המתעוררים בתפלה, יתמתקו על ידי יחוד התפילה שהוא מספר 'חֵן', ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת י, יב) דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, שמספר חֵן שהוא יחוד התפילה הה"ג שהם ת"ל ששרשם בפה. ובזה פרשתי בס"ד (בראשית ו' ט') אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ, פירוש אֶת 'ה' אֱלֹהִים' רצונו לומר חמשה שמות אלהים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ הוא יחוד התפילה. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (בתהלים טז, ו) חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי, וקשה הוה ליה למימר אַף נַחֲלָה שהוא שם דבר, ו'נַחֲלָת' מלה דבוקה באחרת אין כאן כן? וזה מובן היטב דידוע שדוד המלך ע"ה אחוז במלכות הכוללת לאה ורחל, שהיה לו אחיזה בשתיהן, ולכך תיקן את שניהם רחל בחברון ולאה בירושלם, וכנזכר בשער הפסוקים, והם עיקר בניינם על ידי הה"ג שהם ת"ל, ולכך הוא ראוי לעשות תיקון זה של הה"ג שהם ת"ל על ידו יותר מצדיקים אחרים, וזה שאמר חבלים נפלו לי בנעימים הם לאה ורחל, שגורלי נפל שם כי אחיזתי היא בהם, ולכן אף נחל"ת אותיות נ"ח ת"ל, דהיינו יחוד של נח הנזכר, שממתק את הת"ל, שפרה עלי נאה ויאה עלי, דשייך הוא לי יותר מזולתי, נמצא יחוד התפילה שממתקת הת"ל הוא מספר חֵן, לכך יתפלל בבית הכנסת שיש בו חלון שהוא אותיות ל"ו ח"ן, וכן חַלּוֹנוֹת אותיות ח"ן ות"ל, ולפי פירוש רש"י ז"ל בטעם החלון כדי שיסתכל ויהיה לו מורא והכנעה, נראה לי חלון [94] גימטריא דחילו לו [94], כי דחילו [58] גימטריא נֹחַ [58] , והאדם צריך לעמוד שם בדחילו.

חָצִיף עָלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חֵטְאֵיהּ. נראה לי בס"ד אומרו עָלַי, הכונה אף על פי שאני חכם ומורה דרך ישרה לבני אדם הצריכין תיקון על עונותם, ולכן מוכרח שיפרשו החטא כדי להורות להם תיקון כפי הקלקול, עם כל זה חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שאומר לפני שהוא חטא בכך וכך שאין בזה צורך, דהא יכול לשאל זה בעד אחרים, לומר אחד עשה כך מה התיקון שלו, ולמה יגיד על עצמו לומר כך וכך עשה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף