בית נתן/ברכות/לח/א
כעבין חייבים כלמודים פטורים אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי וכו' (ומן תיבת א"ל אביי לר"י כובא דארעא עד מ"ט לחם עוני קרינן ביה ל"ג הכא בכ"י כ"א לעיל וע"ש):
ויין תפוחים וחומץ סיתוניו' ושאר מי פירות וכו':
א"ל ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו יתיב רבינא קמיה א"ל דקורטמי קא אמרת או דפורצני קא אמרת או דשומשמי קא אמרת א"ל רבא האחשילתא קא אמרת ואדכרתן מלתא דרב אסי דאמר רב אסי תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא מפני שאין מזיקין ואסור לעשות מהן שכר מפני שהן מזיקין והלכתא תמרי:
הא בעבה הא ברכה עבה במ"מ דלאכילה עבדו לה רכה שהכל נ"ב דלרפואה מתיב רב יוסף ושוין שבוחשין את השתית בשבת ושותין זיתום המצרי ושותין ואי ס"ד לרפואה קמכוין רפואה בשבת מי שרי א"ל אביי ולא והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה אלא מאי אית לך למימר לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ה"נ לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא אי הכי פשיטה מהו דתימה כיון דמעיקרא לרפואה קא מכוין לא ליברך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי והלכתא שתיתא היכא דעבידא סמיכתא במ"מ קלישא דעבידא כמיא בעלמא שנ"ב מאי טעמא לרפואה קא מכוין כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי (עד כאן לשון גי' הכתב יד, ועי' רש"י ד"ה והלכתא ל"ג ומה"ג הוא עכ"ל ובבה"ג שלפנינו ה"ג קליינון לחטי ושוינון שתיתא אי סמיכא בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אי קליישא ולשתיה עבדין לה שהכל דאמרינן שתיתא רב אמר וכו' עכ"ל ולא נזכר בבה"ג הך לישנא דוהלכתא ועמ"ש לעיל ועל הא דאיתה לעיל מזה והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא לא כתב רש"י דל"ג):
תנו רבנן על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא ת"ק סבר המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע שנא' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ורבנן סברי ההוא מיבעי ליה דקאמר להו רחמנא לישראל דכי מפיקנא לכו ידעיתי לי דכתיב וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים משתבחי ליה רבנן לר' זירא בי רב זביד אבוה דר"ש בר רב זביד ואמרי לה במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא אמר להם כשיבא לידכם הביאיהו לידי כי אתא קריבו ליה ריפתא א"ל לישרי לן מר בריך מוציא אמר זהו שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות בשלמא אי אמר המוציא ואמר לן טעמא קמ"ל הלכה קאמר ליה אלא במוציא כ"ע לא פליגי ואיהו סבר לאפוקי נפשיה מפלוגתא (ע"כ גי' הכ"י והך והלכתא המוציא וכו' שכתוב בנוסחתינו ל"ג בכ"י)
(מדברי הפרישה בסי' קס"ז שפי' דברי הטור שכתב אפ"ה פסק תלמודא המוציא ופירש הוא וז"ל בירושלמי כדי שלא לערב האותיות וכו' ומה לו להביא הירושלמי הלא כפי נוסחתי' מפורש בתלמודן והלכתא המוציא דקי"ל כרבנן דאפיק משמע אלא בודאי שהך והלכתא לא היה בגרסתו וכגי' הכ"י
(והנה מרן בב"י נזדמנה לפניו בטור נוסחא משובשת שהיה כתוב דכ"ע מודו דלהבא משמע וכו' הלכך צריך להגיה לשעבר במקום להבא וכן פשוט וגם בד' טורים שנדפסו בהאנווא שנת שע"א כך הוא הגירסה דכ"ע מודו דלשעבר משמע וזה פשוט וברור ועם כל זה כתב מר"ן אח"ך וז"ל ואפשר שגי' רבנו בגמרא היא זאת במוציא כ"ע לא פליגי דמפיק משמע וכו' וזו גירס' ספר מערכת אלהות שכתב בשער הברכות דרך ו' וז"ל בפ' כיצד מברכין אמרינן על הפת מהו מברך המוציא ר' נחמיה אומר מוציא אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דמפיק משמע כי פליגי בהמוציא ורבנן סברי המוציא נמי דמפיק משמע והלכה כרבנן דאמרי המוציא ע"כ וכ"נ גי' התוספות שכתבו וז"ל והלכתא המוציא וכו' ואע"פ דמוציא כולי עלמא לא פליגי דמפיק משמע וכו' ע"כ והנה כמה תמוהים דברי מרן ז"ל שבנה דייק לגי' המשובשת הנז' מדברי התוספות הלא מרן גופיה באיזה שורות קודם לזה העתיק דברי התוספות על נכון וז"ל לעיל וכתבו התוספות ואע"ג דמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי וכו' וא"כ איך בתוך כדי דיבור העתיק התוספות בנוסחא אחרת משובשת דכ"ע לא פליגי דמפיק משמע והנה בנוסחת הדפוס כתוב על נכון בתוס' וז"ל דכ"ע לא פליגי דאפיק משמע ואף את"ל שמרן מצא כך באיזה נוסחא פשוט שהוא נוסחא משובשת ובר מן דין סוגיא ערוכה בעירובין דף י"ט אלא מעתה דכתיב המוציא והמעלה דמסיק ודמפיק הוא אלא דאסיק ואפיק עכ"ל והוא הפך דברי ספר מערכת אלקות וחידוש על מרן ז"ל של העיר מסוגיא הלזו וצ"ע?).
ועיין בצל"ח שעמד בדברי רש"י מה שפירש על אשמעינן טעמא פירושו דקרא וכו' וכתב הוא ז"ל ואין דברי הגמרא סובלים פירוש זה דאין זה לשון טעמא וע"ש מה שפירש ולפי גי' הכ"י דגרס אי אמר המוציא ואמר לן טעמא קמ"ל הלכה קאמר ליה הפירוש פשוט דזה ידוע שצריך להשמיע חידוש בברכותיו וא"כ אם היה אומר המוציא אעפ"י שהיה קשה לנו למה לא יאמר מוציא שהוא אליבא דכ"ע ומפרש הגמרא ואמר לן טעמא שמ"ה אמר המוציא כדי להשמיע לנו הלכה שגם המוציא שפיר דמי והוא חידוש בברכותיו וק"ל ועיין בספר חכמות מנוח אריכות בסוגיא זו
ודע שהרא"ש מביא הירושלמי משונה ממה שהוא בנוסח' הדפוס וז"ל רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא המוציא לחם מן וקלסיה מאי כרבנן (ובירושלמי שלפנינו מה כר' נחמיה וזה נראה יותר נכון והפי' בתמיה שבק רבנן ועביד כר' נחמיה לאפוקי לגי' הרא"ש מאי כרבנן מאי קושיא שבודאי יותר טוב לעשות כרבנן דאשמעינן טעמא והלכתא מלעשות כר' נחמיה והמעיו"ט הרגיש בזה וע"ש מה שפירש)
עוד כתב הרא"ש ירושלמי על דעתיה דרבנן הבורא פרי הגפן על דעתיה דר' נחמיה בפ"ה עכ"ל גם זה הפך מנוסחתינו בירושלמי כי הגי' כך על דעתיה דרבי נחמיה הבורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן בפ"ה ע"כ ונוסחת הירושלמי כמו שהוא לפנינו מוזכר ג"כ בבראשית רבה פ' ט"ו וע"ש במ"כ שכתב ובירו' מסיים שלדעתו י"ל ג"כ לחם המן הארץ ע"כ וע"ש בידי משה שלא כ"כ ודו"ק בלשון הירושלמי וגם הרא"ש מפרש כמו שפי' הי"מ והמעדני יו"ט כתב אבל בירושלמי קאי בקושיא עד כאן לשונו ע"ש):