בית מאיר/יורה דעה/קסב

בית מאיר ‏ יורה דעה קסב

סעיף א' כתב הט"ז נראה לי וכו' וישלם לו סאה אחרת תחתי'. לפ"ר הי' נלענ"ד לפרשו דר"ל דרך מקח דהיינו שמוכר סאה חטין לשלם לו בזמן קצר סאה קטניות וצ"ל בלשונו סאה תבואה אחרת תחתי' דזה שפיר הי' דרך מו"מ ושרי אף אילו הי' נותן לו מיד הסאה קטניות והי' מלוה אותה לו להוציאה וליתן אחרת תחתי' הי' אסור היינו משום דהוא דרך הלואה. משא"כ זה דרך מקח הוא ושרי אבל כשמוכר חטים כדי לשלם חטים הא זה הלואה ממש דאטו בלשון מכירה או הלואה תלי' מילתא. ולפירושי בדבריו יש ראי' לדינן מדברי התוס' דף ס"ג ע"א ד"ה כשמשך ע"ש.. אבל עיין סוף הסימן כנראה משם מוכרח אף לפירושי לחלק בהלשון אבל כבר העיד הב"י לעיין בהגמרא הזהב ריש הפרק בתוס' שם על דין הג"ה זו וצ"ע מדוע לא הרגישו האחרונים בדברי התוס' דלשם. ועיין סי' קע"ג מה שכתבתי שם כי שייך ג"כ להכא ובסוף הסימן עיין ט"ז דלענ"ד יפה הקשה מדינא דסי' קס"ג. ותירוצו איני מבין אין להפריד כ"א שנימא שבלשון תלי' מילתא בין לשון מכירה ללשון הלואה דהא כמו שהכא מחייב עצמו בליתן לו דוחן כן התם מחייב עצמו ליתן לו יין לזמן ובשנתקייר יש לו שכר המתנה וחילוק זה של הלשון לא מצאתי בשום מפורש כ"א כאשר אבאר. והנה בש"ך מביא ראיות בה"ת לדין זה בקיצור [ולשעה זו לא הי' הספר בידי] והיא מפעולת פועלים אף דחשוב יש לו ובשער אחד. ועל ראי' זו יש להשיב דבמלאכות אינם שונות חששו להכבדת המלאכה זו מזו או בזמנים שונים ג"כ מטעם זה. והטעם דלא מהני בזה ההיתר יש דהא זה ההיתר היינו משום דאז חשבו כאלו ברשות דמצוה נתיקר ומזלו גרם אבל כבידת המלאכה איך שייך ברשות מלוה נעשה כבידה הא המלאכה מצד עצמה זו כבידה מזו וכן בגריד בזמן זה המלאכה כבידה ומכיון שזה מחייב עצמו בכבידת בשכר המתנה חששו לאיסור רבית לכל מלאכות אינם שוות משום דלפעמים זו כבידה מזו ולא פליגי ומשום דכבידות מלאכה משעה ראשונה כבר בשעת הפסיקה הוא ממש כמלוה סאה בסאתיים דפשיטא דלא מהני יש לו כמבואר בתוס' ריש פרק הזהב משא"כ הכא הדוחן הוא בשער אחד עם החטים כשעת הפסיקה ואח"כ תתייקר מה בכך הא יש לו. ומעתה כבר התעורר הבה"ב וכתב לעיין ריש פרק הזהב ברש"י ותוס' ורא"ש ונמוקי ועיינתי שם וראיתי שבתוס' המשמעות אפילו כשמלוה מטבע ע"מ ליתן לו בעד מטבע זו שוי' במטבעות אחרות ויותר לא הוי כ"א רבית דרבנן כיון דהוא דרך מו"מ ור"ל כיון שהלואה לא מקרי אלא בשמשלם לו באותה מטבע שלוה אבל במטבע אחרת מקרי דרך מו"מ וביש לו התירו משום דחשיב אוזלי הוא דקמוזיל גבי' כמו אילו הי' משלם לו מיד. ומהרא"ש ויותר מפסקי הרא"ש נראה דלא שרי אלא כשמקבל מטבע והוא נותן מטבע פסולה דדמי' לפירות אבל במשלם נמי מטבע היוצא אף מין מטבע אחרת הוי רבית קצוצה ולא מהני יש לו ופלוגתא זו מבוארת נמי בהנ"י ע"ש. דתחילה כתב כדעת הרא"ש ולבסוף כתב בשם הראב"ד כדעת תוס'. והכלל היוצא מדבריהם עכ"פ שדרך מקח וממכר מקרי כשנותן דבר אחר ושייך נמי גבי' היתר יש לו דאוזיל מוזיל גבי' משא"כ בהלואה ממש והיינו סאה בסאה דלא שייך ההיתר דאוזיל מוזיל דמה"ת הא זה שמקבל הוא נותן לכן אין ההיתר כ"א בסאה בסאה ולא בסאתיים דאז אין האיסור כ"א בנתיקר ועל זה נופל ההיתר יש לו מטעם דברשותו נתיקר ודוק. ומעתה לדבריהם ל"מ אם נאמר דחטין בדוחן כיון דשני מיני פירות נינהו חשיבי ודאי דרך מו"מ לכ"ע ואפילו לשיטת הרא"ש ונ"י דשני מיני מטבעות היוצאים חשיבי הלואה שאני מטבע דלהוצאה קיימו תרווייהו בשוה אבל במיני פירות דאיכא דניחא לי' בהאי וכו' פשיטא דלמו"מ דמי ושייך לדידהו ההיתר יש לו אפילו סאה חטין בסאה ולוג דוחן. א"ו בשהדוחן ביוקר ומטעם דיש לו חשבינן ברבית דרבנן כאוזלי הוא דמוזיל גבי' ואינו דומה לשכר פעולת מלאכות כבידות דשם לא יפול המכירה על המלאכה הנעשית כ"א על העושים והם שוין במין ושפיר הוי דומיא דהלואה דלא מהני היתר יש לו בסאה בסאתיים. אלא אפילו נאמר דב' מיני פירות הוי דומיא דהלואה ממש מ"מ ודאי אין. שוב באמצע הכתיבה עיינתי במקצת וראיתי כי כל דבריי הנ"ל למותר דכבר הרגיש הש"ך לקמן סי' קע"ג בכל הדברים ומסקנת האחרונים דבלשון נמי תלי' מילתא כדברי הט"ז וגם מה שרציתי להשיב על ראיות הבעה"ת כבר דקדק בלשונו דאיירי שהשער שוה וא"כ שפיר לא הוי כ"א כמו סאה בסאה באופן שכל הנ"ל אך למותר ובלי עיון ע"כ מצאתי כתוב בפנקסי והעתקתי הדברים כהווייתן סעיף ב הג"ה לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל וכו' וכן איתא סי' קס"ג בהג"ה ואיכא לברורי היכא שבשעת הפרעון חוזר בו ואומר שקרתי בך כדי שתלווני ובאמת לא הי' לי ואיני רוצה לפרוע הרבית ובודאי היכא שיש לו מגו לענ"ד פשיטא דנאמן וישבע ויפטר אלא היכא דאין לו מגו כגון שההלואה היתה בפני עדים ובתוך הזמן וע"י ההיתר דאמירתו יש לו מ"מ יראה לענ"ד שנאמן כיון שנותן אמתלא להודאתו שעשה כדי שילוה לו אין בזה משום הודאת בעל דין. והכי משמע סי' קס"ח סעיף י"ג מדברי הפוסקים שהביא הש"ך ס"ק ל"ט ודוחק לומר ששם איירי דוקא ביש לו מגו אבל היכא דל"ל מגו אפילו לא התפיס משכון אינו נאמן וע"ש מה שמביאים בשם מהרש"ל. ואולם אם עשה על החוב שטר בעדים ומבואר בהשטר ההיתר שאמר שיש לו בזה נלענ"ד דאינו יוכל לחזור בו ועד כאן לא פסק הרא"ש שבטור סוף סי' זה שהמלוה אינו נאמן אלא מפני המבואר שם בב"י הואיל שלשון השטר אינו מוכיח אם היו ללוה בשעת הלואה הילכך לענין התוספת הוי מלוה ע"פ וישבע ויפטר אבל היכא שההיתר מבואר בהשטר אף דאינו אלא ע"י הודאתו מ"מ אחרי שכבר הי' נאמן נעשה מלוה בשטר אף מן התוספת ואינו נאמן לטעון נגדו ומכ"ש כשיש ביד המלוה משכון דהיינו עצמות הדין דסי' קס"ח הנ"ל:

סעיף ג' בש"ך ס"ק י"א. ונראה לי דהיכא דקבע זמן וכו' נ"ב לענ"ד י"ל שאינו דומה לח"מ סי' ע"ד כי יכול לשמור תבואתו בביתו עד זמן שקבע משא"כ התם עכ"ל. אבל כמדומה אין דברים ברורים:

סעיף ה' בט"ז סס"ק ז'. נ"ב ועיין בש"ך סי' קס"ט ס"ק פ'. סימן קס"ג בסוף הסימן בט"ז. ונ"ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה וכו'. במח"כ לא דק שהרי בהדיא מוכח מדברי הג"ה שבסעי' זה שכ' ועדיין הם שוים מאה דלא כותי' שהרי בא לאפוקי אם הוזלו קודם שחזר ולקחן וזה ודאי א"א שיוזלו בשעה חדא וטעמא שהוזלו הא לא הוזלו אפילו אחר שעה יש איסור וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף