בית מאיר/יורה דעה/קכט

בית מאיר ‏ יורה דעה קכט

סעיף א' בהב"י מביא בשם הראב"ד שכתב הרשב"א בשמו דבחביות סתומות ולא הודיעו שיעור הפלגתו אפי' אמר לך ואני בא אחריך שרי ולכאורה קשה דא"כ היכי מוקים הברייתא דטהרות דאם אמר לך ואני בא כו' טמאים וכ"ת בפתוחות א"כ קשה רישא למה שמביא הטור בשם הראב"ד דפתוחות במעביר דיש לו צד נגיעה בחביות אפילו חסירה ואפילו בבא דרך עקלתון ולא אמר אסור. והנה עלה בדעתי דהראב"ד יש לו שטה בפ"ע כדי ליישב קושי' תוס' ד"ה מ"ש וסובר ע"כ הברייתא בסתומות מיירי דאל"כ קשה רישא וכדהביא הטור בשמו וא"כ קשה סיפא דאם אמר לך וכו' מדוע טמאות ת"ל דמירתת כסברתו שהביא הרשב"א בשמו אע"כ דאיירי הברייתא בהודיעו שמפליג. ומקשה מ"ש רישא דבהודיעו שמפליג אפילו לא אמר לך יהא אסור וכמבואר במתני' ומשני בבא לו בדרך עקלתון שהוא קרוב ויכול לבא תוך שיעור ההודעה ולכן רישא שרי וסיפא אסור כיון שאמר לך סומך שלא יבא אלא בדרך שהלך וטמאות. כך עלה בדעתי. אבל עיינתי בתה"ב וראיתי שהרשב"א עצמו מביא בשמו בלשון זה ואעפ"י שלענין טהרות אמר שאם אמר וכו' טמאות התם בחביות פתוחות ובאמת א"א כלל לפרש בסתומות מדקאמר כיון שנתעלמה עינו מהם טמאות וכמבואר בתוס' הנ"ל וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה ואולי ע"כ לא החמיר בפתוחות אפילו ביש דרך עקלתון אלא ביי"נ דחשוד הכותי מד"ג לכונת ניסוך בזה סובר דבפתוחות לא מהני דרך עקלתון דחיישינן שיכוין לנסך ולא יהא נתפס כגנב וכסברתו. משא"כ בטהרות שלא נחשדו אלא לנגיעה במתעסק בזה שפיר מהני שיהא רמי אנפשי' יראת שיבא דרך עקלתון. ואולי כן לדידן דלית להו לכותים חיבת ניסוך בפתוח לגמרי בנקב רחב ובא בדרך עקלתון ולא הודיעו שמפליג שרי בשתי'. אך צ"ע דף ע' ע"ב לא משמע הכי אלא דטהרות אלומי מיי"נ. והדרא הקושי' לדוכתה:

שוב עיינתי וראיתי שבלא הנ"ל מה שעלה בדעתי ליתא כיון דמוקמינן מתני' דהיכי דמי בחזקת משתמר על אותו דרך דהברייתא ומתני' פשיטא דמיירי בלא הודיע שמפליג. אמנם עיקר הקושי' עיינתי בהתה"ב וראיתי שהאמת אף הראב"ד דעתו כדעת הרמב"ן להתיר בפתוחות שאינם פתוחות לגמרי דהיינו שסתומים בפקק של עץ שהרי העתיק מתחילה דברי הרמב"ן וכתב עליו וכן דעת הראב"ד. ובהכי מוקים הברייתא דטהרות. ומ"ש הטור והרמב"ן הכריע ועיין פרישה. צ"ל דהטור לא ראה התה"ב כדפי' הב"י תמיד. ולא ראה מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דבסתומות אפילו אמר לך ואני אבא שרי אבל לדידן ע"כ ברייתא דטהרות בפתוחות מיירי וכדמוקי לי' התה"ב אליבי' מוכרח לומר דהראב"ד מודה להרמב"ן ואין שום פלוגתא ביניהם והכי דייקי לשון הראב"ד שכתב פתוחות לגמרי ודוק:

סעיף ב' בש"ך ס"ק י"ג מביא קושי' המ"ב ותירוצו ומקשה עליו מחנויות ודחק שלאו דוקא. וקשה א"כ סתימות הברייתות וכן קשה מסעיף ח'. ולענ"ד נראה ודאי אף בעיר שייך לחלק בין יש שומרים. אמנם דוקא אם מניח כותי בהחנות ומכ"ש במעביר ממקום למקום או המניח יינו בקרון שאין מירתת אלא על הנגיעה. אבל בשוכר בית בחצירו של כותי שאף על הכניסה מירתת כדמבואר בלשון הרמב"ם שבב"י סי' ק"ל בזה אינו מזיק מה שיש לו שומרים כי בטרם שיכנס השומר להגיד לו יבא היהודי בקרוב לביתו וימצא הכותי יוצא מביתו. משא"כ בפחד נגיעה שמיד ברמז השומר יוכל ליזהר להתרחק מהיין וזה ברור ופשוט ללשון הרמב"ם הנ"ל. אבל לא לדברי הרשב"א שמביא הב"י:

בס"ק הנ"ל בריש דבריו שכתב ומשמע וכו'. נ"ב א"י דפשיטא דאך בלא הודיעו שמפליג איירי שמהני בו דרך עקלתון:

סעיף ה בהג"ה ואם הגוי אינו מירתת הכל אסור. סתם וכתב הכל אסור ומשמע אפילו סתומות והיינו בפקק בלא טיחה שזה מדרכם לחזור ולסתום מדאינם חשודים לקלקל ולהזיק. ומשמע נמי מסתימתו דאף אם יש חבית אחת פתוחה לגמרי אינה מטהרת חברותי' כדפסק הרשב"א בתשו' שבב"י סי' קכ"ח. ואף שבד"מ סק"ג כתב ועיין לקמן (דר"ת) ומהר"מ וריב"ש סוברים דאין אוסרים כל החביות מטעם הרשב"א וכן כתב שנית סק"י ובש"ע סעיף י"א פסק בהג"ה כהריב"ש מ"מ שפיר עביד דחזר בו וסתם הכא כהרשב"א כדכתבתי כבר בסי' קכ"ח דלית כאן פלוגתא כלל מן המהר"מ וריב"ש ולמה שביארתי שם דברי רשב"א אף הר"ת שלם עמו ע"ש וק"ל ודלא כהט"ז ס"ס קכ"ו:

סעיף יא בש"ך ס"ק כ"ח. הניח הש"ע בצ"ע דרוב ומיעוט אין לצרף ועיין בספרי צ"ה סי' י"ג שם מיושב:

בט"ז ס"ק י"ט ונ"ל וכו' כיון דלאו למגע יין נתכוין. נ"ב עיין לעיל בהג"ה מבואר דאפילו נתכוין למגע יין ע"י דבר לדידן שרי:

סעיף יב בט"ז ס"ק כ"ב. לענ"ד כל דבריו אינם מכוונים להלכה. הביא דברי התוס' והתוס' לא דייקו הכי אלא משום דמשמע להו בכל ענין אפילו בפתוחות הרבה דיש הוכחה דאדעתא דממונא ואיהו לא חילק בזה. ועוד אף ההוא דינא דפתוח הרבה המעיין בתוס' שם יראה שלא למסקנת הלכה הקשו הכי כי לפי' ר"ת שבתוס' ב"ב בביאור רחב ובע"א בקיצור. קושי' מעיקרא ליתא דע"כ לא שרי לעיל אלא משום דהוי ס"ס ספק ישראל משא"כ בבלשת דודאי עכו"ם ודאי קושיית' אינה אלא לפרש"י דפי' דאליבא דר"א הואיל ומכשיר בס' ביאה כחד ס' ה"ה היכא דמוכח מילתא להתירו דהיינו דפתחו טובא. וכל קושי' תוס' אינה אלא דלא ניחא להו לאוקים מתני' דלא כר"א כמבואר במהרש"א אבל ודאי להלכה דפסקינן כת"ק ה"ה פתחו טובא לא מהני ולא שרי אלא בס"ס ומטעם זה לא מובא כלל לדינא ההוא בבא דפולמסא ועוד דע"כ התוס' הבינו הפשט פתוחות שפתחו הבלשת ולכן שייך דבריהם היכא שפתחו טובא משא"כ לשיטת הש"ע שמפרש הדין בפתוחות מעיקרא ל"ש כלל:

ואף מה שמקשה על הב"י שמפרש בסתומות שנפתחו חיישינן אף בשעת מלחמה וכתב שהב"י הוסיף על זה מדעתו ליתא ובפי' מבואר הכי בדברי ריב"ש שבב"י והרמ"א בהג"ה פסק הכי דבגנב שלא נמצא ריעותא אפילו פתוחות שרי דגנב כבלשת בשעת מלחמה דמי וכתב ועובדא דהנהו גנבי דפתחודאמרינן התם דאם אין רוב גנבי ישראל אסור היינו בודאי כגון שהיו סתומות ונמצאת פתוחות הרי לפנינו בסתומות שנפתחו לא מהני שעת מלחמה שהרי ראינו שהי' להם פנאי לפתוח אלא דההיתר הוא או משום רוב ישראל או היכא דדרכי' לאצנועי ממנו ומשום ס"ס ספק ישראל וכו' משא"כ בלשת דכולהו נכרים וכבר הי' להם פנאי לפתוח משום ספק זה לחוד דילמא לא אתו אלא בשביל ממון לא שרינן. ולא מיבעי' להש"ך שהניח אף דברי הטור וש"ע בצ"ע בס"ק כ"ח והדין עמו דפשיטא דלא שייך הכא להתיר. אלא אפילו להטור וש"ע דההכרח לידחק דנראה לו דעובדא דנהרדעי לא הי' בחזקת החצי בגנבי ישראל אלא במיעוט ומשום קולא דסתם יינם תפסי המיעוט ישראל ג"כ לחד ספק אבל ודאי בלשת ליכא למ"ד דמשום ההוא ספק לחוד למשרי נמצא דאף להלכה מה שהקיל בבלשת שפתחו אינו מכוון ודוק:

סעיף יד בט"ז ס"ק כ"ד גם בסי' קי"ט סעיף ד' דהנחשד על החמור. נ"ב ע"ש בפר"ח ובעצמו מביא דברי הב"י שם:

סעיף י"ח בש"ך סק"מ. הכא כיון שנמצא תוך הכרם עדיף טפי. נ"ב בפירוש מבואר במשמרת הבית דלא כותי' בזה (אלא כדעת הט"ז ס"ק כ"ז) ע"ש. והכי מוכרח דאל"כ לא הי' סלקא הה"א של הגמרא בכרם כר"ח כיון שנמצא באותו כרם לשיטת הרשב"א. מה שכתבתי בהג"ה כדעת הט"ז היינו לדינא אבל פירושו דהאצ"ל שכתב עיין לשון הרשב"א עצמו:

בט"ז ס"ק כ"ז. וכיון דאנן קיי"ל באמת דהולכין אחר הרוב נ"ב עיין בדבריו עצמם סי' רצ"ד ס"ק י"ז תראה כי לק"מ וגם צדקו דברי הש"ך ס"ק מ'. ולא דברתי בו נכונה במה שכתבתי לעיל בצידו:

אלה הדברים סובבים להנ"ל בצד הט"ז וש"ך סק"מ. הנה הש"ך כתב על הטור ורשב"א סגנון אחד דהיכא דנמצא תוך הכרם לא אזלינן בתר רובא. וכבר כתבתי שבהדיא מבואר במשה"ב דלא כותי' וגם הטו"ז כתב על הטור דברים דחוקים כמבואר ג"כ במשה"ב דבכרם ל"ש כלל לומר שכונה בפ"ע ע"ש ודוק. אמנם פירושם הכי באמת ההוא סברה אם נאמר בתוך הכרם ליזל בתר רובא או דהכא אפילו לר"ח הולכין אחר הקרוב. במחלוקת שנוי' כמבואר סי' רצ"ד סעיף י"א וסברת הטור שם גבי ענבים מ"ש הט"ז ס"ק י"ז היא סברת הנ"י בשם הרמב"ן. והרא"ש פליג התם בפירוש. והנה הרשב"א פה ביי"נ מבואר שסובר כסברת הרא"ש דאפילו כשנמצא בתוך הכרם] הולכין אחר רובא ולכן כתב מתחילה כשיש הרבה כרמים של ישראל סביבו דאז רק מטעם אחד אסור דאזלינן בתר רובא אבל משום הטעם דאין דרך אין לאסור דהא אף אם נאמר דלא מההוא כרם מ"מ נימא דמכרמים אחרים קרובים דישראל הוא רק דאמרינן רובא עדיף ולהרשב"א ההוא טעמא לחוד מספיק משום דס"ל כסברת הרא"ש גבי ענבים ושוב כתב ואצ"ל כשאין שם כרמים אחרים של ישראל שאז יש עוד טעם לאיסור משום דאין דרך. אמנם הטור לשיטתו בסי' רצ"ד הוצרך להשמיט טעם הראשון גבי היכא דאיכא כרמים אחרים של ישראל כיון דס"ל דלא אזלינן כה"ג בתר רובא ומוכרח לבאר על הכל הטעם דאין דרך ומ"מ שפיר כתב ואצ"ל דבבא ראשונה אף אם נאמר אין דרך טעם זה לחוד אינו מספיק אם לא בהצטרף אח"כ רוב וקרוב הולכין אחר רוב דהא אף אם נאמר דלאו מההוא כרם הוא משום דאין דרך מ"מ הא איכא ג"כ כרמים אחרים של ישראל אלא דאז כשעכ"פ לאו מההוא כרם הוא ממילא שוב הולכין אחר הרוב אבל אי לא הוי אמרינן דאין דרך לא הי' מספיק הטעם ליזל בתר רובא הואיל ונמצא תוך הכרם כמבואר בהש"ך ואצ"ל הוא כשאין כרמים אחרים של ישראל שאז ההוא טעם לחוד מספיק שאין דרך ובודאי של כרם כותי הוא וק"ל. ומזה תראה כי אותה הסברא שכתב הסמ"ע בסתמא בסי' רנ"ט בנמצא אבידה במקום שרוב ישראל מצוי ורוב העיר כותים דהולכים בתר מקום המציאה לאו [ד"ה הוא כי הרשב"א ורא"ש חולקין וכן המרדכי סוף פרק הזרוע בשיטת הרא"ש דאל"ה לא מקשה מידי ע"ש ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף