בית מאיר/אורח חיים/תכב

בית מאיר ‏ אורח חיים תכב

סעיף א' ואם הוא רגיל לומר וכו' בגמרא איתא בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר ר"פ הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר ר"נ בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה (ויראה לענ"ד לפרש דמי שרגיל לומר תחנונים אלא ששכח ועקר רגליו טרם שאמר מה שרגיל דהיינו אלהי נצור כדפרש"י מ"מ לא חשוב סיים ע"י עקירת הרגלים כיון שלא סיים מקרי הואיל ולא התפלל מה שרגיל) ואיכא דאמרי אמר רנב"י הא דאמר כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל חוזר לראש וכלשון א"ד פסקו הפוסקים נמצא לפירושי היכא דעקר רגליו אף שרגיל אלא ששכח ועדיין לא אמרן מ"מ חוזר לראש ואינו חוזר לעבודה אלא היכי שלא עקר וגם רגיל לומר תחנונים ועדיין לא אמרן ובודאי נשמע נמי דאף שלא עקר אלא שגם אמר מה שרגיל מ"מ חוזר לראש וכן כתב המ"א שמשמע הכי אלא שכתב שלשון הש"ע לא משמע הכי ותו כתב וגם בגמרא איכא חד לישנא דמי שרגיל לומר תחנונים אפילו עקר רגליו אינו חוזר לראש ש"מ דס"ל דאין קבע לתחנונים וא"י לפרשו היכי ש"מ דאין קבע הא אדרבה בין לפירושי הנ"ל ובין שאומר שמפרש אבל רגיל לומר היינו דרגילתו לומר תחנונים אחר עקירת רגליו וזה נזכר אחר שעקר רגליו טרם שאמר תחנונים נשמע דיש קבע שהרי מפני שלא אמר מה שרגיל אף שעקר מקרי לא סיים וכנראה מפני שלא נראה לו לפרש שרגיל לומר תחנונים בתר עקירה דמן הסתם התחנונים נאמרים קודם העקירה כדפרש"י בעמידה ואף לא נראה לו פירושי ע"י שכחה. לכן מפרש הכי אבל רגיל לומר אף שאמר מה שרגיל וגם עקר רגליו מ"מ לא חשוב סיים תפלתו וחוזר לעבודה משום דאין קבע לתחנונים והי' יכול לרבות בתחנונים לכן לא מקרי סיים תפלתו ובעיני פי' זה תמוה ואינו דאיך ס"ד שאם סיים לומר מה שרגיל וגם עקר רגליו דנימא מדהי' אפשרות לו לרבות לא מקרי סיים:

והעיקר לענ"ד כדפרשתי וממילא נמי מה שכתב וא"כ ללישנא בתרא וכו' ג"כ ליתא והעיקר כדמשמע לו תחילה דהיכי דאמר מה שרגיל ונזכר קודם שעקר נמי חוזר לראש ומה שכתב מיהו בירושלמי וכו' ע"ש כי אפילו ריח משמעות אין שם ודוק:

הג"ה ואם הוא ספק א"צ לחזור זה מדברי הכל בו שבתר שכתב תחילה בשם מהר"מ שצריך לחזור כתב מיהו בפ"ג שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר"ח ובחש"מ אין מחזירין אותו אלא שהב"י תמה עליו איך לא הסתכל במה דאיתמר התם עלה דההוא אשכח תנא ופליג כל יום שיש בו קרבן מוסף צריך להזכיר ואם לא הזכיר מחזירין אותו וכיון דפלוגתא היא ותלמודא דידן אייתא ברייתא דקתני מחזירן פשיטא דלא חיישינן לאידך ברייתא ואפשר עוד דהתם בירושלמי לא לענין הזכרה בתפלה איירי אלא לענין הזכרה דברכות המזון ועל זה כתב הד"מ ואין דבריו נראין דא"כ מה אירי' ספק אפילו ודאי לא אמרו מחזירין אותו כמ"ש סי' קפ"ח ועל פי זה חילוק בסברה בין דר"ח לבין משיב הרוח כדאיתא במ"א בשמו ולענ"ד בין דאיירי בבהמ"ז ובין דאיירי בתפילה צ"ע הירושלמי דאם ספק דוקא לידק הא ודאי מחזירן כדדייק הד"מ א"כ מה אמר אשכח תנא ופליג כל יום וכו' ואם לא הזכיר מחזירן הא זה בודאי איירי ובע"כ דלישנא דירושלמי קלילא הוא וסובר כשיטתי' דפ"ק דתענית דכל ספק כודאי לא אמר משוי לי' מדלא רגיל בכך ומותיב ודאי על ספק מפני דשקולי' לדעתו וא"כ הא בהדיא מוכח מן הירושלמי דלא כסברת הד"מ וכבר איתא נמי בהרשב"א נוסח בשם הירושלמי פרק אין עומדין בהדיא דאף בספק דר"ח מחזירן ואף שאינו בנוסח שבפנינו מ"מ בודאי נוסחו עיקר לכן העיקר להלכה כהב"י:

סעיף ז מצות קריאת הלל מעומד עיין מ"א וכבר כתבתי סי' קס"א שחשד בכשרים שהרמ"א ז"ל שגג בדבר שתינוקת של בית רבן יודעים והוא לא עיין בהד"מ ואולם בגוף הדין דהרמ"א ז"ל כבר עמד הט"ז בח"מ תוך ההשמטות לסי' י"ז ג"כ להשיג מטעם המ"א והב"ח שם השיבו דבדרבנן עמידה ע"י סמיכה נמי עמידה קרי והט"ז משיבו דמנ"ל לחלק בין עמידה לעמידה ע"ש שהח"צ מצדיק פסק הרמ"א מדברי הריב"ש ומסיים וא"כ בעמידה ע"י סמיכה אפילו לכתחילה נמי כיון דאינו אלא מדרבנן והמ"א תקע עצמו בראי' מקריאת התורה שבסי' קמ"א ומסיים ואע"ג שכתבו שם דף י"ט ע"ב אע"ג דאין ישיבה בעזרה מ"מ מותר לסמוך א"כ משמע דסמיכה אינה כישיבה. י"ל דש"ה דאין אסור אלא ישיבה ממש מפני הכבוד אבל בישיבת הדיינים מקרי סמיכה ישיבה ולענ"ד ממקום שבא דהיינו מס' סוטה דף מ' משם ראי' לדעת הרמ"א דבכל מקום שהעמידה דרבנן אף ע"י סמיכה שפיר דמי דהנה שם בסוטה יש לדקדק למה לא משני כדמשני הירושלמי שהי' יושב ע"י סמיכה כדאיתא שם בתוס' שבזה מבואר בתוס' זבחים הנ"ל דאף לתלמודו אין בסמיכה משום אין ישיבה בעזרה:

וביותר יש לדקדק שם מ"א ע"ב גבי מלך דקדק ג"כ עומד מכלל שהוא יושב והא אין ישיבה בעזרה וגבי מלך בפשוט יוכל להקשות מדתנן יושב וקורא כדבאמת הירושלמי מקשה אך על מלך ומשני תיפתר ע"י סמיכה ולכן הנראה משום דמה דתנן וכ"ג עומד ומקבל וכה"ג גבי מלך עמידה זו שבשעת קבלה אינה אלא מדרבנן וכמו שאין ישיבה בעזרה אלא צריך לעמוד ומ"מ מותר בסמיכה וקרוי אינה ישיבה ה"ה הקבלה דצריכה עמידה מדרבנן אף ע"י סמיכה שרי ומקרי עמידה וא"כ שפיר דלהכי גבי מלך אינו יכול להקשות כדמקשה הירושלמי ממה דתנן יושב וקורא דידע לשנוי כדמשני הירושלמי ע"י סמיכה מה שא"כ תלמודן מדקדק יותר מדקתני עומד מכלל שהוא יושב לגמרי דאילו בעמידה ע"י סמיכה הא מסמיכה זו א"צ לעמוד אפילו בשעת קבלה. הרי להדיא דאפילו במקום שנאמר החיוב בעמידה דהיינו בשעת קבלה מותר בסמיכה והיינו כהרמ"א:

תו יש ראי' משם כי הנה דברי התוס' סוטה דף מ' ע"ב בסופם קשאים להולמן כדעמד עליהם המהרש"א ופירושו ממש אין לו מובן והנלענ"ד דהנה התוס' מקשים מקודם על השוחר טוב דאילו בכ"ג מותר הישיבה בעזרה מה מקשה הכא ולפ"ר הא איפכא קשה על תלמודן מן המקרא מפורש שמביא הש"ט ועלי יושב על הכסא א"ו דזה ל"ק דתלמודן סובר דזה הדין דאין ישיבה בעזרה אינו אלא דרבנן ובזמן עלי עדיין לא נגזר וכשנגזר הי' אף על כ"ג ולהכי מקשו תוס' על הש"ט דנשמע מיני' דסובר הא דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא ושפיר מביא ראי' מעלי דכ"ג אינו בכלל האיסור ולהכי מקשו דמתלמודן מוכח דלא כותי' [ומה דאיתא בקדושין ע"ח ע"ב דמותיב על שכיבת שמואל מדין זה ע"כ שם בשטת הש"ט אזיל דהוי דאורייתא. ובאמת בל"ז מוכח פי' הפסוק שם דפשיטא דלא שייך שכיבה בהיכל ה' שהרי אפילו בעזרת כהנים אין ישראל נכנס לשם כדאיתא מס' כלים פ"א] והנה איתא בזבחים דף י"ו בתוס' סוף ד"ה יושב הג"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמרינן אין ישיבה בעזרה וכו' ושמא אינו מן התורה תדע דאי דאורייתא אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחוואה. ויש לתמוה בדבריהם מה דוחקייהו לעובד בהשתחוואה ולמה לא בפשוט דאיצטריך למעוטי עובד בעמידה ע"י סמיכה כדבאמת הרבנן פסלו אפילו עמידה ע"י סמיכה בדף י"ט ע"ב דהיינו מן הצד ובד"ה וליתב שם כתבו דהיינו ע"י סמיכה דאין בו משום אין ישיבה בעזרה. לכן ע"כ דמסתביר לתוס' דהא דמוכח מקושי' הגמרא וליתב דלענין אין ישיבה בעזרה סמיכה לא מקרי ישיבה אלא עמידה נקראת היינו לפי מה שמוכח נמי מקושי' הגמרא בסוטה על כ"ג דדינא דאין ישיבה בעזרה אינה אלא דרבנן וי"ל דלא ראו להחמיר דוקא בעמידה שלא ע"י סמיכה אלא דה"ה ע"י סמיכה נמי קרי' אין ישיבה אלא עמידה משא"כ אם הוא דאורייתא סוברים מאי שנא מעבודה וכמו דבעבודה סבירא להו לחכמים עמידה מן הצד דהיינו ע"י סמיכה לא שמי' עמידה ה"ה לענין ישיבה בעזרה לא שמי' עמידה אלא ישיבה ולהכי כשכתבו ומיהו ור"ל דמ"מ י"ל דהוי דאורייתא כשטת הש"ט לא מצי למימר דצריך למעט ע"י סמיכה דאם הוא דאורייתא אף לענין ישיבה בעזרה אף סמיכה אסורה בלא עבודה ומוכרחים לומר דאיצטריך לעובד בהשתחוואה דזה אף בענין דאורייתא כמו הקריאה בתורה דנפק מן ואתה פה עמוד עמדי ומ"מ אמר ר"ח שהי' משה רבינו לא עומד ולא יושב אלא שוחה וקרא לו ואנכי עמדתי בהר שזה ודאי אינו בכלל אין ישיבה בעזרה וגם בל"ז אדרבה השתחוואה מי לא הוי בעזרה ומ"מ בעבודה מיעטה הכתוב דצריכה לעמידה ממש:

וא"כ דברי התוס' סוטה פשוטים דמעיקרא מביאים הירושלמי ואף דנמי משני תיפתר בסמיכה והדר מקשה מדוד (וע"ש מהרש"א) אין להוכיח ממנו דסובר דדין אין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא די"ל דרוצה לשנוי יותר מרווח אף אם דרבנן כבר הי' בימי דוד משא"כ הש"ט דמוכח מיני' ברור דס"ל שהוא דין דאורייתא כנ"ל ומ"מ משני מה וישב לפני ה' שסמך עצמו. ומקשו תוס' עלי' חדא דמוכח מתלמודן דליתא ותו קשיא איך משני על דוד דישב בסמיכה מפרק שני דזבחים דעמידה מן הצד דהיינו סמיכה לרבנן אסור בעבודה דלא מקרי עמידה וממילא ה"ה לענין אין ישיבה דאורייתא נמי אסור בסמיכה ולא משני מידי על דוד וא"כ זה נמי ראי' דבעדים דעמידה דידהו נמי דרבנן להסמ"ע וב"ח וט"ז וח"צ הנ"ל אף ע"י סמיכה שפיר דמי כמו לענין אין ישיבה בעזרה ומה שהתוס' לומדין קריאת התורה מעבודה היינו משום דמסתביר דהוי דאורייתא כנ"ל. אמנם מאוד תמהני על כל האחרונים הנ"ל ובראשם הסמ"ע שכתב בח"מ סי' י"ז בשם הר"ן בשם הרשב"א דהאי קרא דועמדו אינו אלא אסמכתא ולא מצאתי דברים אלו בשום מקום ואחריו החזיקו הב"ח וט"ז וח"צ בהגהת ט"ז לומר שאינו אלא דרבנן והם דברים מותמהים לענ"ד כדמוכח מתוס' ריש פרק שבועת העדות שהקשו דבמועד קטן משמע דועמדו לא משמע עמידה ואילו אינו אלא אסמכתא אין מקום לקושי' וע"ש דמשני שפיר:

ותו איתא התם ע"ב גבי ת"ח ההוא עשה והאי עשה עשה דכבוד מודה עדיף ואינו אינו אלא דרבנן איך קורא לו עשה סתם אלא הוי לי' למימר ההוא דרבנן ובמקום עשה דאורייחא לא אמרו וביותר תימא איך ס"ד שהוא אך דרבנן דא"כ איך מקשה בזבחים דף י"ו פירכא על הק"ו דאורייתא מה ליושב שכן פסול לעדות מדרבנן אדאורייתא כדכתבו נמי בהגהות תוס' הנ"ל בפשיטות דלהכי לא עביד פירכא מן אין ישיבה בעזרה. א"ו בלי ספק אצלי אף דהוכיחו הפוסקים דהמצוה אינו לעכב מ"מ עשה דאורייתא היא לכתחילה ומה שהריב"ש סי' רס"ו כתב ועוד דמאי דאמרינן דדיין בישיבה אינו אלא דרבנן ואסמכתא כיון דבדיעבד כשר היינו בישיבת דיינים דמכיון שמוכח דבדיעבד כשר שוב מסתביר לי דאינו אלא מדרבנן והפסוק שמביא הש"ס מן וישב משה אינו אלא אסמכתא אבל הפסוק ועמדו שנאמר בלשון ציוי כדהוכיחו התוס' הנ"ל הברור שמודה שאף שבדיעבד אינו מעכב מ"מ מצוה דאורייתא היא לכתחילה ולא רק אסמכתא כדמוכח מן הש"ס לעיל וא"כ לא מיבעי' שאין להרמ"א ז"ל ראי' לדינו מהריב"ש דהוי מדרבנן אדאורייתא אלא אף מוכח מתוס' מדמדמו קריאת התורה לעבודה אף דנמי אינו לעכב כדהוכיח המ"א ריש סי' קס"א מ"מ מדהמצוה לעמוד היא דאורייתא נראה להו לדמות לעבודה ה"ה עמידה דעדים שהוא דאורייתא צריכה להיות בלא סמיכה ויפה השיגו המ"א וגם ראייתו שפיר מקריאת התורה אמנם מה שמ דמיך נמי עמידה דהול"ל דצריכה להיות בלא סמיכה דזה ודאי אינו אלא דרבנן הברור לענ"ד שאף ע"י סמיכה שרי כמו אין ישיבה בעזרה ודו"ק (שוב ראיתי שדעת תוס' בזבחים הנ"ל אף דלא כדעת הריב"ש בד"ה מה אלא דתרווייהו מן התורה ומ"מ אין בם עכוב בדיעבד וא"כ אילו אף לדעת תוס' עמידה ע"י סמיכה כשר בדיינין לכתחילה שפיר יוכל הרמ"א ללמוד אף על העדים עמידה ע"י סמיכה וצ"ע].

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף