מחצית השקל/אורח חיים/תכב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תכב

(א) (ס"ק א) עיין לעיל סימן כו' עיין סימן רל"ו ס"ב דלא כע"ש. ר"ל דהע"ש כתב דהשמש יתחיל תפלת ערבית כשנכנס ר"ח קודם שיתחילו הקהל כדי שיגיע ליעלה ויבא קודם הקהל ואז כשיגיע ליעלה ויבא יכריז בקול רם יעלה ויבא להזכיר את הצבור אבל אינו רשאי להפסיק בין קדיש לתפלת י"ח ולהכריז יעלה ויבא ולעיל בסימן רל"ו מבואר דרשאי להפסיק כיון שהוא צורך תפלה וגם תפלת ערבית רשות וע"ש במ"א:

(ב) (ס"ק ב) ואם כו' משמע כו' ר"ל מסברא:

מ"ד אמי שא"ר כו'. וסיים תפלתו דצ"ל לראש. וניהו דהוא רגיל לומר תחנונים מכל מקום הא סיים התחנונים וה"ל כמי שסיים התפלה:

ש"מ דס"ל כו' דע"כ כיון שעקר רגליו סיים התחנונים דלמה יעקור רגליו באמצ' תחנונים. ואפ"ה כיון דרגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש דהוי כאלו לא סיים תפלתי. וע"כ משום דאין קבע לתחנונים ואפילו עקר רגליו עדיין יכול להוסיף תחנונים:

וא"כ לל"ב כו'. רצה לומר כדקי"ל דתרתי בעי' רגיל לומר תחנונים וגם לא עקר רגליו:

ונ"ל כו' יהיו לרצון כו' כתב בס' א"ר אפי' למ"ש מ"א לעיל סימן קכ"ב ס"ק א' בשם ל"ח וב"ח לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם מ"מ אמירת יהיו לרצון הראשון שקודם התחנונים לא מיקרי סיום והיסח הדעת. ולענ"ד הדבר ספק אצלי:

(ג) (ס"ק ג) ואם כו' עס"י ק"ח בטעה ולא התפלל מנחה בער"ח כיצד יתנהג. וכן טעה ולא התפלל מנחה בר"ח:

וסי' קכ"ד סעיף יו"ד דאי שכח יעלה ויבא דצריך לחזור ולהתפלל. דסגי אי מתכוון להש"ץ מתחלת י"ח ער סופו. מ"מ כ' מ"א שם בשם רש"ל וב"ח דאין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל.

(ד) (ס"ק ד) הוא ספק כו' דאפילו בשבת וי"ט דהא רגיל יותר כו' תיבת וי"ט הוא לאו דוקא דהא ר"ח רגיל יותר דנקטי' משום דברי כל בו:

והכל בו כ' כו' ז"ל. הכל בו בפרק שלשה שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר"ח וחה"מ אין מחזירין אותו וצ"ע למה לא הזכיר דין שבת וי"ט. וא"ל דבשבת וי"ט מחזירים אותו לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל אמרינן כיון דנסתפק ודאי שכחו) או י"ל דה"ה דאין מחזירין אותו אבל לא ביאר דינם לפי שאין טפל בהם ספק לפי שהיא ברכה בפ"ע (ר"ל ודברו בהוה שאין דרך להסתפק בהם. אבל אי אירע שנסתפק באמת אינו חוזר). וכן יש להורות. ועיין בט"ז שחילק מסברא דאי זכר בשעת התפלה שהיום ר"ח וצריך לומר יעלה ויבא כה"ג אם אח"כ נסתפק א"צ לחזור. ואם לאו צריך לחזור. ובס' א"ר הביא דבריו וחלק עליו ופסק כמ"א:

(ה) (ס"ק ה) וקורין כו' דדווקא בדבר שהוא בא לח"ש כו' ר"ל דמסברא אין לברך כ"א אפרי המתחדש משנה לשנה. או ברגל שאינו בא כ"א פ"א בשנה אלא דמצינו בתוס' ברכות דאפי' הבא מחצי השנה לח"ש מברך שכ' אברייתא דקתני שכהן מקריב מנחה מברך שהחיינו. דמיירי שמקריב פ"א במשמרו. כיון שהיו כ"ד משמורות כהונה והיו מתחלפים כל שבוע היה עובד משמר אחר. ולכך כיון שאינו מגיע לכל משמר כ"א ב"פ בשנה כשמקריב תחלה במשמורו מברך שהחיינו. אבל בדבר שבא בקרוב מחצי שנה לא מצינו שיברך שהחיינו. אלא דצ"ב דהא קי"ל הרואה חברו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו וכדלעיל ר"ס רכ"ה ועיין בס' א"ר:

וצריך לחלק. ואפשר שע"ז רמז מ"א במ"ש ועיין מ"ש סי' רכ"ה או נתכוין למ"ש שם סעי' ו' בהג"ה דעל פרי המתחדש שני פעמים בשנה מברך שהחיינו וכ' מ"א שם ראיה מתוס' הנ"ל ומשמע דוקא ב' פעמים אבל ג' פעמים לא דבעי' דוקא חצי שנה:

נשים פטורות מכל הלל כו' תוס' ברכות כו'. ובסוכה דף ל"ח ע"א כתב התוס' דהלל שאומרים בליל פסח בהגדה גם נשים חייבות שהן ג"כ היו באותו נס:

פ"ג דסוכה דף ל"ח איתא שם כן:

כתב הבד"ה כו' שאינו יודע לענות. ר"ל הללויה:

אא"כ עונה אחריו הללויה על כל דבר ודבר. אך לא סגי בזה אלא צריך גם לענות עמו ראשי פרקים. ואיך תהיה מחלוקת שם בסוכה רש"י ותו' מהו עניית ראשי פרקים ע"ש:

תלמוד ערוך הוא פ"ג דר"ה וכ"ה לעיל ר"ס קכ"ד:

פ"ג דסוכה דף ל"ח ע"ב. אלא דאם לא יצא אין קפידא בקורא כצ"ל:

בשביל עצמו. ואין ההקפדה כ"א על השומע לצאת וה"ל לענות הללויה. דבקריאה לחוד ליכא איסורא. וא"כ אין חילוק בין יצא ללא יצא. דהא אפי' יצא אין קפידא בקורא כיון דאינו מברך א"כ מה איסור יש באמירת מזמורי תהלים. אלא בזמן שתקנו חכמים:

ועמ"ש מ"א ר"ס תקפ"ד:

(ו) (ס"ק ו) לקרות כו' וכיוצא בזה כתב בהגדת פסח כמבואר בטור סי' ת"פ דאמרינן בפסחים כוס ד' אומר עליו ברכת השיר. ומפרש מאי ברכת השיר. ר' יהודה אומר יהללוך וחותם מהולל בתשבחות. ור' יוחנן נשמת כל חי וחותם בישתבח. וכתב רשב"ם כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כתרווייהו וחותמים בהלל בא"י מלך מהלל בתשבחות. ואומר הלל הגדול ונשמת כ"ח וחותם שנית בא"י מלך מהלל בתשבחות. והר' חיים כהן. לא היה חותם בחלל ביהללוך בא"י כו' אלא היה חותם אחר נשמת כ"ח. כי למה יחתום ב' פעמים בענין אחד עכ"ל. וקי"ל כהרר"ח כהן. וה"ה הכא. אבל בימים שגומרים דמברך אליבא דכ"ע לא יאמר אותו באמצע כו' שלא יפסיד הברכות:

(ז) (ס"ק ז) אומר כו' ומשום ס' ברכה. די"א דיחיד אינו מברך. וכיון דמצרף להודו שני ב"א מיקרי רבים:

דמצוה לענות ר"פ. כנ"ל בסוכה דף ל"ח ע"ב. כדמצינו בשירת הים שאמרו משה וישראל כן כדאיתא בסוטה פ"ה:

(ח) (ס"ק ח) וכן וכו' ומוטב שיאמרו בעצמו. אף דשומע כעונה. מ"מ לפעמים איננו מכוין. ולפעמים הש"ץ מאריך בניגונים. אך העולם טועים ואין אומרים כ"א יאמר נא ישראל ולא מסיימים כל"ח. וכן בפסוקים אחרים, ובאמת בזה לא סגי. וצ"ל יאמר נא ישראל כל"ח. דאל"כ לא אמר כ"א חצי הפסוק ואף שאומר אח"ז הודו לה' כ"ט כל"ח. אין זה נוסח הפסוק יאמר נא ישראל הודו כו'. שב' ב"א אמרוהו כדאיתא פ' ע"פ דף קי"ט דהיינו ישי ושמואל ודוד ואחיו. ואמר שם אנא ה' הושיעה נא אמרו אחי דוד. אנא ה' הצליחה נא אמר דוד. וכיון דתחלה נחלק הפסוק לשנים גם אנחנו רשאין לחלקן. ועיין ברוקח שנתן טעם למה חולקים כו'. וכ"כ בשמו לעיל ס"ס ל"א אולם מ"א סיים שם וז"ל וצ"ע מנ"מ לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבנו עכ"ל. לכן לענ"ד בעל נפש יאמר כל הפסוק. אך יאמר חצי הפסוק שאין כל הקהל אומרים בלחש:

היחיד יאמר הללו כו' עד הודו בלחש וחזן להיפך מפני המחלוקת ושינוי מנהג:

לחלק פ' אז ישיר כו' שמנהג קצת מקומות שהסנדק והמוהל אומר א' מהן תחלת כל פסוק והשני סוף כל פסוק:

(ט) (ס"ק ט) א"צ כו. ואם כן בימים שגומרים צריך לחזור היינו למ"ד לעיל סימן ס"ה דמחמת אונס חוזר:

ובד"מ כתב כו' לכן לא הגיע כו' ר"ל להרב"י ניחא דסתם פה וכתב דאפי' שהה לגמור כלו אצ"ל לראש משמע אפילו היה אונס. ואפי' בימים שגומרים אף שבחבורו כתב דבימים שגומרים צריך לחזור מ"מ לא כ' כן אלא למ"ד לעיל סי' ס"ה בקריאת שמע דצריך לחזור וכיון דרב"י סתם לעיל סימן ס"ה בקריאת שמע דא"צ לחזור כ"ש בהלל אפילו בימים שגומרים. אבל רמ"א שהביא לעיל סימן ס"ה דעת י"א דצריך לחזור וכ' שם דהכי נהוג. אם כן ה"ל להגיה כאן דבימים שגומרים צריך לחזור. אלא דאזיל לשיטתיה שבד"מ חלק על הרב"י וס"ל דאפילו למ"ד לעיל בק"ש דצ"ל בהלל דרבנן מודה ועמש"ל סעיף ב'. וכתב מ"א שם ס"ק וי"ו. דאם עומד בפסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל כשהוא בימים שגומרים הלל. לא יפסוק דיפסיד הברכות. אולם אי אירע כה"ג שכבר קרא ושהה כדי לגמור שחוזר וקורא בלי ברכה אם אומר אח"כ פסוקי דזמרה והקהל אומרים הלל. מפסיק ואומר עמהם. דהא בלא"ה אינו מברך כה"ג:

(יא) (ס"ק יא) מעומד חוץ מליל פסח. והטעם מבואר בט"ז ס"ק ד' ע"ש:

אסור לסמוך כו' ואם הוא בעל בשר רשאי לסמוך קצת. אבל אי סמוך כ"כ שאם ינטל הדבר שנסמך עליו יפול הוא גם לבעל בשר אסור כ"מ לעיל סי' קמ"א לענין קריאת ס"ת וה"ה הכא:

לענין עדות כו' ר"ל דבעי' שיעמדו העדים בשעת הגדת עדותן דכתיב ועמדו שני האנשים ודרשו חז"ל דהיינו עדים:

הוכיחו מגמרא דזבחים דף י"ט ע"ב דאמרי' כיצד מצות קידוש ידים ורגלים במקדש מניח ירו הימנית ע"ג רגלו הימנית. וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר"י אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו. וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו. ומקדש. א"ל א"א לעשות כן. והקשה ש"ס שפיר קא"ל א"ר יוסף וחבירו מסייעו. ובמאי קמפלגי אמר אביי עמידה ע"י סמיכה כה"ג איכא בנייהו. דת"ק ס"ל דלא הוי עמידה. ולכך א"א שאחר יסייעו. ור"י בר"י ס"ל דהוי עמידה וכיון דקיי"ל כת"ק א"כ קי"ל דעמידה ע"י סמיכה ל"מ עמידה:

והבין רמ"א כו' קאי על העדים. דאי קאי על הדיינים דצריך לישב וכמו דרישא איירי בדיינים אם כן איך כתב דמותר לכתחלה. וסיים הטעם דסמיכה אינה כישיבה אדרבה מה"ט ראוי לאסור לדיינים עמידה על ידי סמיכה דהא דיינים צריכים לישב. אלא ע"כ קאי על העדים דבעי' שיעמדו. וע"ז א' דעומדים ע"י סמיכה מותר לכתחלה. וע"ז שייך שפיר הטעם דסמיכה אינה כישיבה. וקאי אדיינים אבל בעדים אסור כה"ג:

וכ"מ בשבועות דף למ"ד ע"ב. דשאל הש"ס אם בא לפני הדיין אדם שחייב בכבודו וחייב לקום מפניו. כיצד עושה בשעת גמר דין. דהא קי"ל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובע"ד בעמידה ועז"א דיתיב כמאן כו' פירש"י לא עומד ולא יושב אלא כאדם שמתיר רצועה מן הסנדל עכ"ל. והיינו עמידה ע"י סמיכה. אלמא כה"ג חשוב ישיבה. ואע"ג דשם הוי כעמידה ג"כ כו' דהא יוצא הדיין בזה שמה שמחויב לעמוד בפני בע"ד כנ"ל:

דל"ב אלא הידור. ר"ל דהא לא כתיב בתורה שיעמוד בפני ת"ח אלא והדרת פני זקן אלא כשעומד לפניו זהו הידור. אם כן עמידה עי"ס. ניהו דל"מ עמידה. מ"מ יצא בזה מצות והדרת פני זקן. (ובזה מסולק השגת הב"ח על הסמ"ע בח"מ סי' י"ז הובא בש"ך ס"ק ה' ע"ש). בזבחים דף י"ט ע"ב כצ"ל:

ואע"ג דכתבו שם אף ע"ג דאין ישיבה כו' קאי אהא דפריך הש"ס וליתב מיתב ולקדש ומשני כתיב לעמוד ולשרת דבעי' דוקא עמידה. והקשו התוס' וז"ל על קושית הש"ס וליתב מותב. וז"ל לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה עכ"ל (וכ"כ בהג"ה תוס' ר"פ דף ט"ז ע"א) הרי אי לאו קרא לעמוד ולשרת היה עמידה עי"ס מותרת אף על גב דאין ישיבה בעזרה. ע"כ צ"ל דזה לא מיקרי ישיבה אבל בישיבת הדיינים כו' וה"ה בכ"מ דבעי עמידה כגון הכא בהלל ולעיל בקריאת התורה וכה"ג:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.