בית מאיר/אורח חיים/שסו

בית מאיר ‏ אורח חיים שסו

סעיף ג' בהג"ה ונראה לי הטעם כתב הכי בד"מ על לשון האגור שהקשה איך יוצאין הא לא הוי לא מקום פיתא ולא מקום לינה (ולפ"ר א"י אם הקושי' קושי' במה משני אותה במה שכתב דעירובין שלנו יש להם דין שתוף דהא בסי' שפ"ו מבואר שהוא נמי עירוב חצירות וע"ש בד"מ וא"כ הא מצד הע"ח הקושי' במקומה אך ע"ש בט"ז לטעמו אף הכא הטעם שפיר דאינו אלא שתוף) ויש לתמוה הא להנחת עירוב לא בעינן לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום הראוי לדירה ולא נזכר תנאי זה דמקום פיתא ולינה אלא לענין הדר שם שאינו אוסר כמבואר סי' ש"ע ועיין דף. פ"ה ע"ב תוס' ד"ה בית התבן:

וע"כ לידחק דכונתו כיון דמצינן דלענין הדר לא מקרי מקום דירה אלא כנ"ל ה"ה דחזי לדירה לא מקרי אלא דחזי לפיתא ולינה ובה"כ לא חזי להכי מפני קדושתו כמבואר סי' קנ"א ובספר א"ע משיג מטעם הנ"ל על הש"ע ולענ"ד נראה כדכתבתי:

אמנם בל"ז יש נמי לעיין דלפ"ז הא מוכח דבית שער לא חזי לדירה וכן מבואר ברש"י ובב"י סי' זה שכתב הטור ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שבחצר ופי' הב"י לאפוקי בית שער וקשה לפ"ז דין דסי' שע"ט סעי' ב' שהטעם שכל אחד הניח עירוב בבית שער הא מ"מ באמת בית הוא דחזי לדירה ומה בכך שלענין שלא יהא אוסר יחשב בית שער הא לא בעינן להנחת עירוב אלא דחזי לדירה ועכצ"ל דבאמת כל בית שער חזי לדירה לולא מפני העוברים ושבים דרך עליו מקרי לא חזי לדירה דהיינו דירה מיוחד והחכמים אמרו דה"ה ב' בתים זה לפנים מזה החיצון נחשב כבית שער שהדר בו אינו אוסר מפני שלא חזי לדירה מעלי' אף שבאמת אינו מיוחד לדריסת רגל דפנימי כמו ב"ש ממש מ"מ דומה הוא לב"ש ובאמת להכי בפשוט רשאים להניח בו עירוב אלא היכי דרוצה לתפוס ב' קולות דסתרי זה את זה וק"ל:

וא"כ במילא בה"כ שאינו מיוחד לשום אדם פשיטא דלא חזי לדירה מקרי דומיא ממש דבית שער ומה שמביא הא"ע ראי' ממה דאם אורחים ישנים ולנים שם דאוסר זה ע"כ בלא זה איירי בדיש שם בעזרת בה"כ חדר מיוחד להם לפיתא ולינה ועיין בתוס' פסחים דף ק"ב וק"ל:

סעיף ד ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב וכו' ז"ל רבינו יונתן הביא הב"י והוא בפ' חלון פליג מיפלג שהי' הכלי יכול להחזיק כולם ולא רצה לערבם כדי שלא יתחלף ככרו עם ככר חבירו ובשעת חילוק יקח כל אחד ואחד ככרו כיון שהם קפדים בזה אעפ"י שכולם מונחים בבית אחד אינו עירוב עכ"ל וכתב הב"י ונ"ל דלאו דוקא מטעם זה אלא שכל שכלי אחד מכיל אותו וחלקו בשני כלים מאיזה טעם שיהי' אינו עירוב דלא פליג רבנן במילתייהו ויראה דלא שייך דין זה דחולק עירובו אלא כשחולק למשל אחד שיהא כל פתו בכלי אחר אבל אם גבי קמח מכל בתים כנהוג ועשו מהם הרבה חלות ושוב חלקו לתת מקצת חלות בבית זה ומקצתן בבית אחר י"ל דמה בכך הא מ"מ בכל בית ובית מונח חלה שכל אחד יש לו חלק בו ואי משום דבין השמשות כשקונה עירוב הרי עירובו מונח בשני בתים ואיך ליהוי כדר בשני בתים. זה אינו דזה אך סברת רבנן בדף מ"ט דאמר שמואל אליבייהו חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם אבל אנן הא קי"ל סי' שע"ח וסי' שפ"ו כר"ש בג' חצירות הפתוחות זה לזה ועירבה אמצעיתו עם שתי החיצונים דמותר עם שתיהן והם מותרים בו וכן בסי' שפ"ו דמותר עם שתיהן ש"מ דזה לא מקרי כלל חולק ערובו ומכ"ש בגוונא דהנ"ל דאינן בכלל חולק ערובו, ובזה יש לתמוה על הח"צ סי' קי"ב במה שהשיג על מנהג ק"ק המבורג שכתב שם ואין לחלק נמי בין כשאחד מזכה לכלם להיכא שכל אחד נותן פת משלו לומר דדוקא כשכל אחד נותן משלו וכו' הא באחד מזכה לכולם אף שחולקין את עירובן בשני בתים עירובן עירוב מטעם דכולם יש להן זכי' בכל אחד מהחצירות או הבתים דאי איתא להך מילתא לא הי' שתיק תלמודא מיני' וכו' דודאי מבואר היכי דיש לכל המערבים זכי' בכל אחד לא מקרי חולק עירובו כנ"ל אלא כמערב וחוזר ומערב שהרי בחלה אחת המונח בבית אחד כבר אשתרי כולם וכן מצאתי מבואר שמשיגו בספר אמתחת בנימין מס' עירובין פרק משנה ו':

אלא שלשונו שם במ"ש ולא שמקרי חולק והניח מחצית דלא עירבו אלא פעם אחד ומזה הפת בזה החצר ומחצית הפת בחצר שני' זה מקרי חולק עירובו דע"כ ר"ל היכי שכל אחד יהיב פתו משלו ונטלו מחצית הפת כלומר מחצית חלקי הפתים באופן שאין בכל חצר או כלי אלא מחצית פתי הבעלי הבתים וק"ל אלא שהלשון קצת מגומגם אבל בעיקר הדין יפה השיגו לענ"ד ואולם כל זה כשכל אחד מהחלות הוא השעור י"ח גרוגרות שצריך להיכי שהעם מרובה מי"ח אנשים ולעם מועט מי"ח הוא כשעור גרוגרות לכל אחד שאז שפיר הוי כל אחת מהחלות שעור המספיק לעירוב כולם ושוב אינו בכלל החולק את עירובו אבל אי לאו הכי אלא דווקא ע"י הצירוף הוא כשיעור לענ"ד אינו עירוב והוא בכלל החולק עירוב אף דטעם הרר"י לא שייך מ"מ כבר העלה הב"י דלא דוקא ולא פליגי החכמים בתקנתן ודו"ק:

סעיף י' לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכים על שולחנו אף דמציאת' לעצמם כמבואר בח"מ סי' ר"ע ואף הרמב"ם פסק הכי כדאיתא בב"י וא"כ קשה מ"ש מעבדו העברי שמותר אפילו הם קטנים עיין מגיני שלמה כתובות דף מ"ו יישב בדוחק דמדינא אף ר' יוחנן מודה דשל אב משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו אלא דקנסו חכמים לאב כדי שיזונו לכך אין לו יד וכו' ע"ש שהאריך:

סעיף הנ"ל וי"א וכו' ועל ידי בתו שבגרה בטור איתא לההוא דעה בלשון זה אבל מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים אם אינן סמוכים וכו' והניחו במג"ש הנ"ל בתימא ע"פ המשנה דפרק נערה דקטנה ונערה מציאתה לאביה ולשטה זו דהיינו ששת ר"ת אף עירוב אין מזכין על ידה ובאמת להכי שינה הש"ע פה כדאיתא בב"י וליישב הטור עיין בח"מ סי' ר"ע שם ג"כ יש סתירה בדבריו עצמם בזה ופירשו שם הב"ח ופרישה שר"ל בתו קטנה שנשאת ונתגרשה ואינה סמוכה דהוי דומיא דבוגרת וה"ה הכא ע"כ להכי כיון:

סעיף הנ"ל ואפילו ע"י אשתו סתם ואפילו אין לה בית בחצר ועיין בב"י הטעם. ועיין בספרי מודע לבינה בסי' רמ"ג סעי' י"ד מה שתמהתי מזה סימן שסז אשתו וכו' ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אעפ"י שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו עיין ב"י דזה יצא להרא"ש לפירושו מאידך מימרא דשמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עמהם ואינו רוצה בני מבוי באין ונוטלין בע"כ ופירשו עם דעת אשתו ובאינו אוסר לכן צריך רגיל להשתתף וצ"ע דא"כ דאינו אוסר על בני מבוי מה עסק דבני מבוי עמו ומה להם לטפל בו להשתדל העירוב ע"י אשתו וצ"ל שהם מרובים מח"י אנשים ויש להם תועלת בעירובו להשלים השעור די"ח גרוגרות ועיין סי' שי"ח:

שם ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו בזה נסתפקו התוס' וכתב הרא"ש בשם הר"מ דמה שיש לספק אם בחצר שבין ב' מבואות דלא ידעינן בהו ניחא לי' (ור"ל דאפילו לדידן דפסקינן עירבן עם שתיהן מותר בשניהן מ"מ כיון דלא ידעינן דניחא לו בזה למה נוציא ממונו בחנם ולא הוי ברור זכות לו) אבל חצר הפתוח למבוי אחד הא קי"ל כר"י דא"צ להודיע (ור"ל אליבא דפרש"י אפילו במערב משלו) מזה מבואר מדאינו נשמע דין בני בית אלא מדמיון בני חצר דא"א ללמוד יותר קולא לבני בית מלבני חצר וא"כ צ"ע מה זה שמחלק בין בני בית לבני חצר ומה זה שכתב תחלה ואפילו הי' פתוח לב' חצירות אם הוא רגיל לערב באחד מהן מערבין עליו (ודין זה בהטור אינו והוסיפו הב"י ובבני חצר אוסר לערב שלא מדעתו אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם. והנה דין זה שכתב אבל בני החצר וכו' יוצא ממה שהוכיח הרא"ש מדלא משני על רומי' דשמואל אדשמואל דלהכי מצריך במימרא שני' רגיל להשתתף משום דנוטלין בע"כ ואפילו דעת אשתו לא צריך ולעולם תרתי המימרות איירי בדלא אסר דהיינו בחצר שבין ב' מבואות ואינו רגיל לילך אלא בפתחא האחרינא והיינו ההבדל דבלא רגיל להשתתף צריך דעת אשתו וברגיל נוטלין בע"כ א"ו דפשיטא לי' דאין שום עירוב מועיל בע"כ נמצא דלא מוכח מזה אלא דלא מהני בע"כ דהיינו מיחה אבל שלא בידיעתו לא מוכח מהכא מידי וגם לא מוכח מזה אלא דבאינו אוסר לא מהני הרגיל להשתתף לענין בע"כ. אבל באוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל דאפילו בע"כ דנהי דאוסר ואינו רגיל להשתתף נשמע ממימרא ראשונה דדוקא אשתו ולא בע"כ אבל אוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל כנ"ל:

אך דף פ"א ע"ב מדמשני התם בחצר שבין שתי מבואות סתם ולא קאמר התם בדאינו אוסר משמע דאפילו באוסר ורגיל כל שהוא חצר שבין ב' מבואות אף דרגיל לצאת בזו וגם רגיל להשתתף מ"מ בעינן דעתן משום דדילמא בההוא היום לא ניחא לי' ואין מותר בלא ידיעתו אלא בחצר שבמבוי אחת וממילא פשיטא ומכ"ש דבע"כ נמי לא. וא"כ לענ"ד המשך הטור הכי האשה יש לה עדיפות הן במקום שאוסר והן במקום דרגיל להשתתף דהיינו במקום שאוסר נשמע מן מימרא ראשונה דשמואל ורגיל להשתתף נשמע מאידך מימרא דלכל הפחות הבעל כרחו מתפרש בידיעת אשתו ושוב כתב דבני בית יכולים נמי לערב באם אין לו אלא פתח אחד דזה נפשט בק"ו מן בני חצר שלא בידיעתו כדכתב הרא"ש משא"כ בב' חצירות ואוסר אלא דאינו רגיל או איפכא או אפילו אוסר ורגיל דלא משום דזה הכל בספק התוס' אם בני ביתו שוים לאשתו אם לאו ושוב כתב אבל בני חצר אין יכולים ליקח פת מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני בית (ר"ל דזה פשיטא אבל מדעת אחד מב"ב הוא בספק אם הם כמו אשתו) אפי' רגיל ואוסר כיון דהוא בין בחצירות ודילמא בההוא לא ניחא לו היום אבל בבית הפתוח לחצר אחד פשיטא דיכולין כמבואר סי' שס"ח ובזה מיושב הטור במה שנתקשה בו הב"ח וביישובו לא ניחא לי כאשר הקדמתי דלענ"ד א"א להקל על ב"ב מבני חצר אבל הש"ע ודאי צ"ע שהרי מקיל בבן בית מבני חצר ברגיל להשתתף ומחמיר בבני חצר וצ"ע:

שוב אחרי כותבי כל זה השקפתי עיני וראיתי שהב"ח בסופו מביא בשם מהר"מ לובלין ז"ל ממש כדפרשתי ודוחה אותו בשתי ידים והבוחר יבחר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף