בית מאיר/אורח חיים/שסב

בית מאיר ‏ אורח חיים שסב

סעיף ב' תל וכו' ולכל דבר ר"ל אם ההשלמה היתה לדירה מותר לטלטל בכולה ואפילו ביותר מסאתים ועיין סי' שנ"ח סעיף ב' וסעיף ג':

סעיף ג מחיצה וכו' עיין ב"י ב"ח ט"ז מ"א ויפה כתב הט"ז שאין הגהות הב"ח צודק בשום פנים. וגם מה שרוצה הב"י להסכימו עם פי' הר"ן אין לו מובן דא"כ לאיזה צורך הוסיף לבאר כגון וכו' הא במ"ש והנ"מ הוא די. וביותר קשה למה כתב והבדילו גם ביניהם ופי' המ"א שר"ל דהר"ת כיון לתרי קולות חדא דמחיצה שהיתה בשבת ונסתרה וחזרה אפילו במזיד הותרה ואפילו במחיצה מר"ה לרה"י ושנית דאפילו נסתרה מע"ש אם רק היתה להתיר טלטול נמי אם חזרה ונעשה אפילו במזיד בשבת מותרת והיה לו עכ"פ א"כ להגיה בלשון אי נמי כגון שנים וכו' וגם מוכרח להגיה במה שהרגיש הט"ז דועירבו יחד מותרים וכו' אין לו מובן כלל וגם עיקר חידושו שאפילו נגללו מע"ש בתר שעירבו שנים (חסר) ובעיקר מ"ש שהוקשה להרא"ש כבר הרגישו התוס' בעצמם במקומו וכתבו ומההוא דכל גגות וכו' ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה וזה מה שמרמז לסי' שע"ד וע"ש מה שדחקו עצמם (הן אמת שהרא"ש פ"ק דעירובין פי' דין הספינות באפילו נפסקו מע"ש כבר פי' התוס' ד"ה נפסקו דלא כותי') עכ"פ מוכח להדיא מדבריהם שמפרשים הרישא כמשמעות פשטות הלשון דנגללו בשבת ולזה ודאי נמי מורה סתם לשון הרא"ש לכן לענ"ד עם כל מה שסבר לכוין האמת לא עלתה בידו ולשון הטור בלי שום ספק צריך הג"ה אלא שנעלם מאתנו והתימא על הב"י ז"ל שהעתיק הלשון כהווייתו ודע שברמזים סתם כדעת רש"י ורמב"ם גם לענ"ד לשון תי' הגמ' דף כ' ודף כ"ה בעירובין דאיירי במחיצות לדרבנן צ"ע לפי' הרא"ש דמשמע שם דבמזיד אפילו שם לא היה מועיל להתיר ודוק:

סעיף ה בכל עושין מחיצה וכו' הוא ממתני' דף ט"ו ע"ב שיירא שחנתה בבקעה וידוע דבקעה היינו כרמלית כדאיתא סי' שמ"ה וא"כ לפ"ר יש להסתפק אם בר"ה נמי מועיל מחיצה גרוע אלא שהרשב"א בתשוב' שבב"י למד דמחיצה של בני אדם מועלת אף בר"ה מדמהני לגבי סוכה ומינה יש ללמוד דה"ה בהמה וכלים דהא ע"כ לא אסרינן בהמה וכלים אלא בי"ט כדאיתא בברייתא עירובין מ"ד אלא לפי שאין עושין אהל ארעי בי"ט הא לא"ה אפילו לדופן שלישי היה כשר ש"מ נמי דמחיצה גמורה היא ואפילו בר"ה מהני:

בכל עושין מחיצה בכלים ובאוכפות וברמב"ם פי"ו הכ"א הלשון בכל עושין מחיצה בין בכלים בין באוכלים וצ"ע קצת מה שלא פרט נמי מה דאיתא במסכ' ב"ב כ' ע"ב דבמלח נמי עושין אם הוא סדומית ושל איסתרוקנית דוקא ע"י קורה וכבר הרגיש בזה בעל מסורת הש"ס שם ועיין בספר א"ע סי' שס"ג העלה דבגליד וכפור ודאי אין עושין מחיצה מפני שנמס מאליו:

שם והוא שלא ידעו עיין ט"ז כתב והא דהחמירו בלדעת וכו' ז"ל הריטב"א כאן לדעת פרש"י ובתוס' באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דהו"ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסיר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך עכ"ל ואפשר משום דלדעת מסתמא לא יהרסו המחיצה להכי הו"ל כבנין משא"כ שלא לדעת וק"ל סעיף י ולהרמב"ם וכו' ובסי' שס"ג סעיף ב' בסופו ואם יש בפירצה יותר מי' אפילו אינה במילואה צריך לתקנו בצה"פ ובהב"י שם כתב וכבר נתבאר בסי' שקודם זה שדעת הרמב"ם דלא מהני צ"ה ביותר מי' אלא בעומד מרובה על הפרוץ ובהש"ע שם משמיט מכל וכל דעת הרמב"ם כנראה שחזר בו בהש"ע מפני דברי הה"מ שהביא הכא בהב"י ואולם דברי הה"מ צריכים ביאור וז"ל תחילה כתב ומבוי שאני דבקורה בעלמא סגי ליה ור"ל מדהוקשה לו איך אפשר דלא יועיל לפירצה יותר מי' ופרוץ מרובה על העומד צה"פ הא במבוי סתום מבואר במתני' דאפילו היא פרוצה במילואה ורחבה יותר מי' דאם עשה לה צה"פ אין צריך למעט ומשני תחילה דשאני מבוי דבקורה בעלמא סגי ליה ושוב חזר וכתב ודע שאף לדעת הרמב"ם יש צה"פ מועילה אפילו בפרוץ מרובה על העומד כגון ברוח שלישית כמבואר פי"ז בדין הכשר מבוי מפולש וכן לפעמים שפרוץ מרובה בלא צ"ה מועיל כגון בפסי ביראות ולא בא רבינו להזכיר כאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותי' הוא מחיצה וזה פשוט וברור עכ"ל ור"ל מפני שהוקשה לו ולא נסתפק בדבריו שכתב תחילה דמבוי שאני דבקורה בעלמא סגי לה דתינח במבוי סתום אבל במפולשת הא הדופן שלישית לא סגי לה אפילו בפחות מרוחב י' אלא בצ"ה ולא בקורה ומ"מ אפילו רחבה יותר מי' כל שאינה ר"ה של שש עשרה אמה סגי לה בצ"ה ואפילו כל המחיצה ג' ומכ"ש בפרוץ מרובה וניחא לו שלא בא רבינו להזכיר כאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותיה היא מחיצה כלומר שהרמב"ם לא למד לנו אלא הכשר מחיצה שבעצמו בלא חברותי' כמו לענין כלאים היכי שמחיצה אחת מתרת אם היא בפרוץ מרובה ויותר מ' אין הצ"ה עושה אותה למחיצה והרי היא כלא היה:

וממילא נלמד להדין המבואר הכא לענין שבת בחצר שמארבע רוחותי' נפרצו מחיצותיה ביותר מי' ובפרוץ מרובה שאינו ניתר לשיטתיה בצ"ה שהרי שוב אין לו שום מחיצה משא"כ במבוי מפולשת שהמחיצה שלישית אינה מתרת כלל בלא חברותיה שעיקר התירה בא ע"י חברותיה שתי המחיצות שבצדדין שעושין המקום הגדור מפני שאינן רחב י"ו אמה לכרמלית שמותר מן התורה לטלטל בתוכו והמחיצה שלישית אינה מועילה כלום בלא חברותיה בזה מודה דאפילו ליותר מי' ופרוץ מרובה דמועיל צ"ה וכן בפסי ביראות דאפילו צ"ה לא בעי מפני שאין אחת מועילה כלום בלא חברותי' וא"כ ממילא נשמע דאף הרמב"ם אינו מחמיר אלא כמו בנידן דהכא שהחצר נפרץ מד' רוחות או בנעץ ד' קונדסין [לענין שבת הכי רציתי לומר מפני הנאמר בגמרא דלכלאים התירו לו ע"ש דף י"א ובדף י"ו היה שם קנים הדרוקנין אבל עיין בהלכות כלאים פ"ז הלכה ט"ו י"ו אינו מזכיר כלל מצה"פ דליהני ביתר מי' והוא תימא מן סוגי' הנ"ל הא בחצר המוקף ג' מחיצות שלימות ואך להכשיר צד הרביעי ודאי דמודה הרמב"ם שצ"ה מהני אף לפרוץ מרובה ויותר מי' דמ"ש ממבוי מפולש בדופן ג' ולפיכך סתם שם בהש"ע:

סעיף יא אפילו אינו נוגע בהן אלא וכו'. בד"מ מביא בשם הגהות מרדכי דאם תרחיק ה' או ו' אמות לא יפה עושים ואף שצ"ע שעור זה מנ"ל מ"מ היה אפשר ראוי לחוש אליו לכתחילה אך הרמ"א השמיטו כל עיקר:. שם מן הצד לא מהני. עיין ט"ז ואין פירושו מוכרח כי אדדייק מריש לשון רש"י לידק מסוף לשון רש"י שכתב באמציעותן ולא על ראשן דאילו בפירושו ולא בראשן מיבעי לי לומר וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף