בית מאיר/אורח חיים/שכח

בית מאיר ‏ אורח חיים שכח

סעיף א' ואפילו ע"י גוי לשון זה סובל דע"י גוי אסור שיעשה לו מלאכה דאורייתא דזה נמי קיל משבות ע"י ישראל מדלית בי' מעשה ומ"מ אסור במיחושין אבל אמירה לגוי בשבות י"ל דשרי כדאית' סי' ש"ז סעיף ה' בשם הרמב"ם דבמקצת חולי מותר וכן ביאר הה"מ לשון זה דהרמב"ם בפ"ו וכתב ואמנם כוונתן בכאן שאין כאן חולי כולל כל הגוף ולא סכנת אבר אלא קצת צער. ולדעתי זה אינו אלא מיחוש דמי איכא מיחש שאין לו צער קצת. אמנם בהה"מ פ"ב כתב להדיא בלשון זה אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירין לו אפילו שבות דרבנן ואפילו ע"י גוי ע"כ כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ודברים ברורים הם יתבארו בדעת רבינו פרק כ"א ומדכתב שאין מתירין אפילו שבות דרבנן ואפילו ע"י גוי משמע דאפילו שבות דרבנן ע"י גוי נמי לא וזה צ"ע כי לא נמצא זה בהרמב"ם פרק כ"א בביאור ולהכי א"י אם לא יותר ראוי לדחוק אף בלשון זה דר"ל דאין מתירין לו שבות דרבנן ולא די שבות זה ע"י ישראל אלא אפילו השבות דאמירה לגוי דאין בו מעשה נמי אין מתירין ולעולם היינו אך במלאכה גמורה אבל שבות ע"י גוי שרי וצ"ע:

סעיף ג' הג"ה מיהו וכו' עיין לקמן סעיף ל"ז:

סעיף י"א. חולה שיש בו וכו' פי' רש"י בהלכה זו לא שיהא ספק נפשות לשבת אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשה לו היום שמא ימות שבת הבא עכ"ל. ור"ל מפני שאמדוהו שע"י שמונה ימים יצא מן הסכנה אבל תוך שמונה ימים אף דעוסק בהרפואות לא יצא מן הסכנה נמצא במהירות חילול שבת מקדמינן יום שיצא מן הסכנה ודו"ק:

סעיף יד שוחטין לו איתא בתשו' הרא"ש בשם מהר"מ משום דשבת היתר הוא אצל חולה ומדמה לי"ט ששוחטין ולא אמרינן לנכרי לינחר ואף הרשב"א בב"י הכי דן דתלי' אם שבת הותר או דחוי ובעניותי איני משיג סברת הגאונים בענין זה דאטו שבת לבד הותר אצל חולה יותר מכל איסורים הא וחי בהם על כלל מצות התורה נאמר חוץ מג' דברים וא"כ מה הדמיון לי"ט שאיסור מלאכה בי"ט התורה התירה בפירוש וכל איסורים לא התירו משא"כ הכא:

וא"כ י"ל אף דנימא היתר היא אצל חולה מ"מ מדנבילה נמי הותר והוא קל הוי כאיכא טהורים בההוא בית אב היכי דהנבילה מוכנת ואינה צריכה לגוי דטהורין עבדו ולא טמאים. עיין יומא דף ז':

סעיף יז ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירין אפילו אין בו סכנת אבר כתב המ"א משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף (לדעתי זה רחוק במציאות חולי שיש בו סכנת אבר שלא יחלה ויצטער ממנו כל הגוף) שוב כתב וזהו דעת המ"מ ומה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וכו' ר"ל שאין בו סכנת אבר וגם לא חלה ממנו כל גופו וכו' ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר. זה מביא לראיה דלא כהבנת הב"י בהה"מ:

שוב כתב ואם אין בו סכנת אבר ר"ל וגם אינו חולי כולל הגוף והיינו עובדא דאמימר ומדהוקשה לו דא"כ דאין בו סכנת אבר ולא חולי כולל הגוף למה הותר האמירה לגוי המציא מדהוא שבות דשבות במקצת חולי ומסיים ובמיחש אפילו ע"י גוי כמ"ש סעיף א' (וע"ש מה שכתבתי) ואף כי פירושו קצת משמע בהה"מ דלא כהב"י מ"מ לפירושו הוא יותר תמוה דלפירושו מה דנאמר בעובדא דאמימר שהכחיל עצמו ע"י גוי היינו דוקא בסמים השחוקים מע"ש ולא מביא אותם דרך רה"ר ואין זכר לזה בגמרא כל עיקר ומכ"ש בלשון הרמב"ם שכתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי כיצד אומרים לו לגוי והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא הרפואה מרשות לרשות וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה הברור דאך אומרים לגוי שצריך לכחול והגוי עושה הרפואה ושוחק ומביא דרך רה"ר בשבת וכוחל שהרי וכן קאמר וכן פי' הב"ח (ונהי דבמה שמיישב בזה קושית הב"י וכתב אבל שבות מותר ע"י ישראל כגון לכחול בסמנים דשחיקי מאתמול להרמב"ם ואע"פ שאין שם כלל סכנה אפילו אבר אחד הם דברים תמוהים שהרי זה בגמרא מבואר לאיסור. שהרי אסרו המסייע למה שהגוי כוחל) מכל מקום זה ודאי שהרמב"ם מתיר הכיחול על ידי הגוי ואפילו על ידי שהגוי עביד על ידי מלאכה דאורייתא ואם כן הא ע"כ איירי בחולה ממנו כל הגוף וכדפירשו הה"מ גופיה בריש הלכה זו וכתב ופי' דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו כגון חיה ל' יום וכגון לכחול סוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו הרי ביאר בזה דאיירי בו הרמב"ם במה שכתב וכן כוחל והוא עובדא דאמימר כדנאמר שם בהגמרא על סוף אוכלא דהיינו חולי כולל כל הגוף ומ"מ מבואר דהמסייע אסור וזה ודאי אינו אלא שבות ולמה לא יהא שרי אפי' ע"י ישראל לכן לענ"ד העיקר פי' הב"י בהרמב"ם כדכתב מיהו הנ"מ שבות שיש בו עיקר מלאכה שהוא נסמך לה כגון כוחל שאסור מפני שהוא כותב והאמת שבדברים אלו לבדו מיושב הוכחת הר"ן מן כוחל די"ל כל מלאכות שבות שאין בו רק גזירת שחיקת סמנים ולברי גמור שרי שבות זה מותר לישראל עצמו כדמותר בשבות דאמירה לגוי משא"כ כוחל דזולת שבות זה יש בגווה שבות דכותב או צובע דלהכי אף לברי גמור אסור יש לשבות זה דין מלאכה דאורייתא ואסור לישראל אפילו במסייע ולענ"ד אף הרמב"ן מוכרח לתירוץ זה שהרי מתיר נמי אף לישראל ע"י שינוי ולענ"ד אין משנה יותר ממסייע דמ"מ אינו עושה המלאכה להדיא ולמה יאסור במכחול א"ו מההוא טעמא ומכ"ש הרשב"א בתשו' שבפשוט מתיר א"ו כנ"ל. ולשון הרמב"ם דהכא נמי אך מורה לזה במ"ש ואם היה נצרכים לדברים שאין בו מלאכה ר"ל שום עסק מלאכה אחרת אפילו דשבות אך מה שמוסיף הב"י ז"ל תו וכתב או לעשות שום רפואה בסם לזה אין מוכרח מעיקר הוכחת הר"ן מכוחל אלא זה דייק מלשון הרמב"ם פרק כ"א שכתב שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין בסמנים כדי לחוש לשתיקה דמשמע מיניה נמי אבל לעשות רפואה כלומר לערב סמנים שחוקים מע"ש אסור לישראל מגזירת שמא ישחק סמנים. ועיין סעיף ל"ז ודוק ואולם מה שהעלה הב"י מהרמב"ם דאף בסכנת אבר אומר הרמב"ם הכוחל אף בסמנים שחוקים מע"ש בזה מ"מ נראה דיש לסמוך להלכה על יתר כל הפוסקים המתירים להדיא כי תי' הט"ז דחוק:

תו לסעיף י"ז על היש מתירין שבות אפילו בלא שינוי מביא הת"ש קושי' בשם הפ"י דא"כ למה אוסר ר"ש לחולי שאין בו סכנה לכבות הנר כדי שיישן הא כבוי לר"ש אינה אלא שבות מפני שאינו צריך לגופה וע"ש מה שתירץ ולדידי נמי י"ל שאינו דומה לרפואה שהוא מרפא אותו מצערו משא"כ כבוי כדי שיישן אין השינה רפואתו ואינו שרי אלא לחולה שיש בו סכנה דלכל צרכיו מחללין ואעפ"י שאין במניעת אותו דבר סכנה לו (ולענ"ד יש ראיה לדעת זו שהיא שטת הה"מ החולק על רש"י מהכא) ואף יש ראיה ממה דתניא יומא דף פ"ד ע"ב מחמין חמין לחולה בין להשקותו בין להברותו דהיינו רחיצה ואי דהרחיצה נמי רפואה דבלא"ה מסתכן מה הרבותא בה א"ו שהיא אך מידי דצריך לו ואפילו אם לא יעשו לא יסתכן וצ"ע על רש"י ז"ל משא"כ חולה שאין בו סכנה דלכ"ע לענ"ד אין מותר לעשות לו כל צרכיו ע"י עבירת שבות ואפילו ע"י שינוי ודכותה כבוי כדי לישן ואת"ל דיש בכבוי כדי לישן משום רפואה אז י"ל למה שבארתי לעיל ליישב הרשב"א מהוכחת הר"ן דמודה במכחול מעיקרא לק"מ דהכא במבוי נמי יש שבות דאיסור כבוי מבלעדי השבות דגזירת שחיקת סמנים וכ"ע מודים בו וק"ל:

סעיף כה וע"י גוי מותר כתב המ"א דוקא במקצת חולי ר"ל ולאפוקי מיחוש וכ"ז לשיטתו ועיין סעיף א':

הג"ה ואסור ליתן עליה אפר. כתב המ"א וצ"ע דלפי מה שכתבתי וכו' אין זה צ"ע אלא לשיטתו שאינו מעמיד דין הרמ"א בסעיף ל"ז בהג"ה אלא ע"פ שטת הה"מ בדעת הרמב"ם כדכתב שם ס"ק מ"ד אבל ע"ש מה שכתבתי דדין דשם הוא לכ"ע תו אין כאן שום קושי' ומ"ש ונ"ל דמיירי כשלא חלה כל גופו המעיין במרדכי יראה דליתא שהרי כתב שאינו מותר אלא בסכנת נפש ונהי דהמרדכי אפשר דאזיל בשטת הר"ן שבסעיף י"ז מ"מ נראה להרמ"א ליפסק כמותן בנדון זה כיון דלדעת הרמב"ן עכ"פ שינוי בעי ולדעת הב"י בהרמב"ם זה דומה להנעשה בסימנין דאליבי' אף להרמב"ם אסור והוי רבים לגבי הה"מ והברור דאיירי אפילו במצער הרבה דהוי בכלל חולי שאין בו סכנה ומ"מ ל"ק עליו מידי:

סעיף לג וי"א עיין מה שהביא המ"א בשם בעל המלחמות דמשום צער רעבון אין מתירין שבות וקשה הא ההנקה מבואר ביבמות וכתובות דאינו אלא מפרק כלאחר יד ומ"מ אין סברה גבו לומר דמשום צער רעבון התירו בי"ט ואילו גבי הדין דמוללין מלילות דבסי' שי"ט סעיף ו' מסכים עם הרי"ף דבשבת מותר ע"י שינוי ובי"ט שרי בלא שינוי ואין התירו אלא מפני דהוי דש כלאחר יד כמבואר בר"ן סוף פ"ק דביצה וברמ"א סי' הנ"ל ובע"ז סי' תק"ו ומ"מ שרי לאכילה אף בלא שינוי. בשלמא לדעת בעל המאור במלילה דאיכא כלאחר יד עם שינוי מותר לאכילה אף בלא צער רעבון והנקה דהיא כלאחר יד בלא שינוי צריך מצער רעבון. אבל דעת בעל המלחמות צ"ע לי:

סעיף לז הג"ה וכן אם נפל למשכב והוא הדין אפילו לא נפל למשכב אלא שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו כדלעיל סעיף י"ז בהג"ה והנה הט"ז תמה על פסק זה ממה דנראה לו ליפסק בסעיף י"ז כהרמב"ם ע"פ פי' הב"י עיין בו והמ"א מסכים להיתר ע"פ פי' הה"מ בהרמב"ם דשבות מותר לישראל בחולי שאין בו סכנה ועובדא דאמימר וכו' כמ"ש לעיל ועיין נמי לעיל אמנם העיקר דיו זה מפורש בהרמב"ם פרק כ"א הלכה כ' שהרי כתב לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת וכתב הה"מ משנה אין אוכל אזוב יון בשבת וכו' ופי' כל דינין אלו הן בבריא שאין נופל למשכב ולא חולה כמו שהזכרתי בפ"ב ועל הלכה זו מבאר בהלכה כ"א לא יאכל וכו' ולא דברים המשלשלים כגון לענה הרי מבואר להדיא דחולה שאינו בריא מותר אף בדברים המשלשלים ומה יענה הט"ז לדברי רמב"ם אלו וכן הב"י כתב ריש הסימן והא דאסרינן לעשות כל רפואות בשבת פשיטא וכו' וחולה שאין בו סכנה כלל ע"י נכרי' מיהו עושין לו כל צרכיו הילכך ע"כ לומר דביש בו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כברי כך הם דברי הה"מ בפ"ב והר"ן בפ' ח' שרצים וכך הם דברי הרשב"א בתשובה וקשה הא לשיטת הר"ן דאוסר שבות לישראל וכן לשטתו בדעת הרמב"ם מאין מוכח דכל הרפואות לא איירי אלא במיחוש מדלחולה שאין בו סכנה ע"י גוי מיהו עושין מה הראיה משבות דאמירה לגוי לשבות דישראל עושה דהיינו אכילת הרפואה א"ו שסמך על דבריו שכתב תו על דין דסעיף זה בלשון זה כל אוכלים וכו' וכבר כתבתי לעיל שכל דינין אלו באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י גוי ומשמע דאוכל הוא אוכלים המרפאים אותו ובלי ספק לדברים אלו אינו מוכרח אלא לשיטת הר"ן ולשיטתו בהרמב"ם דאילו לשיטת המתירים שבותים ע"י ישראל פשיטא דזה נמי שרי לחולה והוציא זה אף לשטתם מלשון הגמרא אומר לגוי ועושה ומי לא איירי בשצריך נמי לרפואה ע"י אכילה או שתיה שהגוי עושה ואף במאכלים שאין בריאים אוכלים א"ו דזה לכ"ע שרי וה"נ מבואר בהרמב"ם פ"ב שכתב חולה שאין בו סכנה אומרים לגוי לעשות והוא עושה לבשל ולאפות ולהביא לו רפואה וכי נימא דההוא לבשלו היינו דוקא מאכלים בריאים דודאי משמע שמלת רפואה סובבת על לבשל לו נמי וסתם בישול רפואה פשיטא שאינו מאכל בריאים ולהכי מוכרח לידחק לשיטת המחמירים ליכתב ולא חיישינן שמא ישחק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה ע"י ישראל ואפילו ע"י החולי עצמו ור"ל דוקא בהמעשה רפואה דהיינו מלאכת הרפואה כמו להר"ן הכוחל ולהרמב"ם למשל אפילו תערובות הסממנים הנשחקים מע"ש זה לא התירו ע"י ישראל אבל משקה רפואה שעבד הגוי ע"י סמים יהיה באיזה אופן שיהיה ומכ"ש שתיית משקין שאינם מאכל בריאים מותר לחולה שאין בו סכנה לכ"ע ודברים מוכרחים בהר"ן גופיה לחלק בהכי שהרי הר"ן עצמו בפ' ח' שרצים מסיים מיחוש בעלמא כגון חושש בשיניו וכיוצא בו אין מתירין לו ולא עוד אלא אפילו דברים המותרים לבריא אסורין לו כל שמעשיו מוכיחין שהוא מתכוין לרפואה הרי דמוקים כל אכילת רפואות הנאמר בהמשנה אך בחושש ות"ל הא סובר אפילו שבות אסור ע"י ישראל א"ו כדמחלק הב"י שאינו אוסר אלא מעשה הרפואה הא השתיה ודאי שרי כדמוכח מהגמרא שהוציא הב"י מן המשמעות דאומר לגוי ועושה ואפשר הוא מן הטעם המבואר בהר"ן פרק חביות גבי גונח משום דא"א בענין אחר ועכ"ז א"י ליישב דעתם ממה דשרי הפסת מורסא דהא נמי הוי מלאכת שבות דהיינו מלאכה שאצ"ל ומשום צער שרי ואולי נאמר דשבות זה דמלאכה שא"צ לגופה קילה זולת גבי כבוי משום דיש כבוי דאורייתא וצ"ע] וכל זה ברור דלא כהט"ז ודלא כהמ"א אך לפ"ז קשה מה דאיתא ברכות דף ל"ח מתיב רבי יוסף ושוין שבוחשין את השתות בשבת ואי ס"ד לרפואה קמכוין רפואה בשבת מי שרי ומה הקושיא הא נ"מ לחולה שאין בו סכנה דמלאכת הגיבול ע"י ישראל אפילו לחולה אסור ושוין שבוחשין שמלאכה זו אין בה משום שבות והשתי' מותרת להחולה אף דעיקרה לרפואה וצ"ל אה"נ הוי מצי לשנויי הכי אלא דהאמת משני דשרי אפילו למיחוש אמנם עדיין יש לתמוה על הסוגי' דע"ז דף כ"ח דבעי ר"א ככי ושיני מהו כיון דאכושי נינהו כמכה דבראי דמי או דילמא כיון דגוואי קיימו כמכה של חלל דמי אמר אביי ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא שפיר דמי דילמא התנא היכי דכאיב לי' טובא חושש נמי קרי ליה ומה פשט אביי מזה הא ודאי היכא דכאיב לו טובא ומצטער ממנו הרי דינו דין חולה שאין בו סכנה ושרי כדמבואר בהרמב"ם וש"ע ומכל מקום לא הוי מכה של חלל לחלל עליו שבת ובע"כ נמי לומר דהוי מצי לשנוי הכי אלא דהאמת משני אבל לפ"ר הא אינו אמת כדאיתא סעיף ג' בהג"ה:

ובזה מיושב לי מה דתמה הב"י ריש הסימן על הר"ן שנראה שפוסק הכי וכיון דדרך דחי' איתמר ספק נפשות הוא ולקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק אלא לפרש טעמא דההוא דדחי ואפ"ה נראה דס"ל דספיקא לקולא ובודאי מכוין אל האמת שהר"ן נמי פוסק האיבעיא לקולא שהר"ן גופיה שם פסק הכי אלא שהב"י ז"ל העביר עינו לפי שעה מאותן מלות קצרות אבל מה שדחק לפרשו אין הלשון של הר"ן ואמרינן נמי וגם מה שמסיים בהטעם לפי שדבר זה אינו חולה אלא מיחוש מורה אלא שלדינא כתב הכי ואל"ה כולו מותר. להכי הנלענ"ד ברור שכדי ליישב תמי' הנ"ל סובר כדכתבתי שהאמת משני ומ"מ האיבעי' לא נפשטה שהרי האיבעי' בגמרא סובב על מכה שבשניים אם קרוי דגוואי או דבראי ואביי שבא ליפשוט דכאיב ליה טובא מחללין כעל מכה שבחלל ע"כ דסבר כאיב ליה טובא היינו מכה ולהכי משני לו האמת ובודאי היה יכול לשנויי לו דלא נפשט האיבעי' דלעולם י"ל דלא נקרא דגוואי ולא מחללינן אלא היכי דכאיב ליה טובא הוי חולה שאין בו סכנה כדפסק באמת הא"ח וכמו דשרי האמירה לגוי בחבלה דאורייתא ה"ה דשרי בשתיית החומץ אלא דהאמת משני לו דבשיניים אפילו כאיב ליה טובא אינו אלא מיחוש אבל מכה במקום שינים עדיין הבעי' לא נפשט ושפיר פסק הר"ן האיבעי' לקולא ולהכי נראה שהר"ן חולק על פסק הא"ח ומה יפה כחו דהב"י אף שמביא הא"ח לא קבעו להלכה אפשר מדראה שאין מוסכם עם הר"ן ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף