בית יוסף/חושן משפט/תיח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אש הוא אב דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק הרוח המוליכו לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו והולך ומזיק הוא תולדתו וכו' בריש ב"ק (ג.) תולדה דאש מאי ניהו אילימא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ה"ד אי בהדי דאזלי מזקי היינו אש מ"ש אש דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתן עליך הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך אלא תולדה דאש כאש כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל: כתיב כי תצא אש אפילו מעצמה שמדליק בתוך שלו והולך ודולק בשל חבירו בס"פ הכונס (ס.) פשוט במשנה:ומ"ש אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו וכו' שם במשנה ובגמרא יליף לה מקרא: ומ"ש אלא אם כן הרחיק כשיעור אבל אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק פטור שם במשנה (סא.):ומ"ש וכמה שיעור הרחקה הכל לפי הדליקה וכו' שם במשנה פלוגתא דתנאי ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי שמעון דאמר הכי: ומה שכתב וכן אם יש ביניהם גדר ומשערים שדליקה זו אינה ראויה לעבור גדר שביניהם וכו' אם יש ביניהם נהר וכו' וכל זה לא איירי אלא וכו' שם במשנה עברה גדר שהוא גבוה ד' אמות או נהר פטור אמר רב לא שנא אלא בקולחת אבל בנכפפת אפילו עד ק' אמה תייב ושמואל אמר מתניתין בכופפת אבל בקולחת אפילו כל שהוא פטור ת"כ דרב בד"א בקולחת אבל בנכפפת ועצים מצויים לה אפילו עד מאה מיל חייב עברה נהר או שלולית שהם רחב י' אמות פטור ואהא דתנן או נהר קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדילאי מ"ד נהר ממש אע"ג דליכא מיא ומ"ד אריתא דדילאי אי אית ביה מיא אין אי לא לא. ופרש"י ל"ש דפטור אלא בקולחת. אש קולח מתמר ועולה למעלה: אבל נכפפת. שהרוח מטה אותה וכופה לצדדין ומפסיק השלהבת ודולגת. וז"ל הרא"ש דרב פפא מוסיף אמתני' ואמר דבעינן שיהא גבוה הגדר מדבר הנשרף ד' אמות אם הוא קוצים ד' אמות מצד אחד לפי שקוצים בקל נאחז בהם הדליקה וכו' והאי שיעורא בקולחת וכו' ובמתני' איירי בקולחת לענין רוחב והה"נ לענין גובה דתניא במה דברים אמורים בקולחת וכו' ואם עברה נהר רחב ח' אמות אפי' אין בו מים או אריתא דדילאי שיש בו מים פטור ורב אלפס לא הביא כל זה ונראה דזו היא סבירתו משום דקיי"ל כרבי שמעון ואין שיעור אלא הכל לפי הדליקה בין לענין גובה בין לענין רוחב ואע"ג דלכאורה לא איירי ר"ש אלא לענין רוחב עכ"ל: וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חבירו וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נ"ש הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן ח' אמות פטור עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויים שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב בד"א באש הקודחת [הקולחת] אבל אם היה לה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויים שם אין לה אמוד אלא אפילו עברה אלף אמה חייב עכ"ל ומדלא הזכיר הרמב"ם אריתא דדלאי משמע דס"ל דרב ושמואל בנהר דרוחב ח' כדקתני בברייתא פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאיתא ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא ומ"מ בעינן שיהא רוחב ח' אמות ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ורבינו שכתב אם יש ביניהם נהר רחב ח' אמות וכו' או יאור קטן נראה שהוא סובר דרב ושמואל לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא דרב אמר נהר ממש דהיינו רחב ח' אמות כדקתני ברייתא ושמואל אמר אע"פ שאינו רחב כ"כ אלא אריתא דדלאי שהיא קטנה ומסיק תלמודא דלא פליגי אלא דרב בדלית ביה מיא ושמואל בדאית ביה מיא וכן נראה מדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך:ומ"ש בד"א שיש שיעור לפטור במדליק בתוך שלו אבל בשל חבירו אין לו שיעור לפטור וכו' כ"כ שם הרא"ש שנראה לו שהמדליק בתוך של חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו בו שיעור:
נפלה דליקה בחצירו והיה גדר בינו לבין חבירו ונפל הגדר שלא מחמת הדליקה אם היה יכול לחזור ולגדור שלא תעבור חייב וכו' מבואר בפרק כיצד הרגל (כג.) בסוגיא אשו משום חציו:
השולח הדליקה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים משנה בפ' הכונס (נט:):ומ"ש בד"א במוסר לו גחלת שדרכו לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב שם פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל משמיה דחזקיה ופסקו הפוסקים כר"ל דאמר הכי משום דקאמר לה משמיה דחזקיה דהוה רביה דר"י: שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור משנה בפרק הכונס (שם):ומ"ש וכן אם מסר הבעירה ביד שומר לשמור ויצאה והזיקה השומר חייב כ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' נ"מ וכתב ה"ה שיצא לו מדין שאר מזיקים שהשומרים נכנסים תחת הבעלים:
הביא האחד עצים ובא חבירו והביא האש והדליקו בעצים או שהאחד מביא האש והשני עצים והדליקו בהם האש לעולם האחרון חייב בא אחר וליבה המלבה חייב משנה בפ' הכונס (שם):ומ"ש ליבתו רוח שאינה מצויה כולם פטורים ואם נתלבה ברוח מצויה האחרון חייב שם במשנה ליבתו הרוח כולם פטורים וכתבו התוס' דמיירי ברוח שאינה מצויה וכן משמע בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון וכתב ה"ה פי' רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה דאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן מפורש בירושלמי וכן עיקר וכתבו ז"ל וכולן פטורין דוקא כשלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהאחרון עושה מעשה אבל אם היה מנשב באותה שעה הרי חזר כרוח מצויה וחייב עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם אחר שהיו שם האש והעצים בא אחר וליבה עם הרוח שסייעתו אם יש ברוח לבדו כדי ללבות פטור המלבה וכו' שם (ס.) ת"ר ליבה ולביתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור וכתב הרא"ש (והר"א) שאין ברוח כדי ללבות דאי יש ברוח כדי ללבות אפי' יש בליבויו כדי ללבות פטור דמאי קא עביד בלאו איהו נמי תתלבה ותזיק ואם אין בליבויו כדי ללבות וגם לא ברוח כדי ללבות ונצטרפו יחד וליבו פטור ולא אמרינן (כיון) [אע"פ] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור עכ"ל ודבריו כאוקימתא דרב אשי שם וכך הם דברי רבינו והרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות נזקי ממון וזה לשונו ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין וכתב ה"ה בהשגות א"א ואיך לא הפליג כמו שהפליגו בברייתא אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ע"כ והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו לפסוק כאחת מהאוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא דאביי ורבא ור' זירא דכולהו דברי רבינו קיימים דאביי דאמר התם כי בעינן בליבוי כדי ללבות הני מילי כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פירוש והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא אם לא היה בליבוי כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה רוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא רוח מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואחר כך ליבתו רוח שאינה מצויה ומש"ה פטור ור' זירא אמר דצמרא צמורי פי' שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש"ה פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין הוא ופטור בכל גווני אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפי"א מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וצל"ע עכ"ל ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא שכל מ"ש לדעת הרמב"ם קושטא הוא ומה שהוקשה לו ממ"ש בפרק י"א מהלכות שכנים מתוך לשון הרמב"ם עצמו הוא מתיישב שכתב בפרק י"א מהלכות שכנים כלשון הזה מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' אף על פי שהוא חייב להרחיק כ"כ אם הוליך הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא מסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל הרי מבואר בדבריו שטעם הפיטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי כולהו דאמרי חייב :
עשה אחד האש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ואם לאו הראשון פטור והאחרון חייב מבואר בסוגיא בפ"ק דב"ק (דף י.) אמתני' דהכשרתי מקצת נזקו וכו':
הכופף קומתו של חבירו כדי שתגיע בה הדליקה אם כפפה במקום שתוכל להגיע שם הדליקה ברוח מצויה חייב לשלם ואם לאו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ברייתא וגמרא ר"פ הכונס (נה:) וכתב ה"ה בפי"ד מה' נזקין ודוקא שאינה מצויה בעת הכפיפה ואח"כ נשבה אבל אם היתה מצויה באותה שעה אפילו בדיני אדם חייב ע"כ. ופי' רוח שאינה מצויה נתבאר למעלה בסימן זה סעיף ד':
גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב משנה בס"פ הכונס (סב:):ומ"ש שפשע במה שהרבה במשאוי עד שנכנס בתוך החנות מבואר בגמ' פרק כיצד הרגל (כב.):ומ"ש ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נ"ש ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נ"ש ועל השאר חצי נזק למד רבינו זה מדין כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש שנתבאר (שם) וכבר הזכיר ה"ה סברא זו בפי"ד מה' נ"מ והרמב"ם כתב המשנה כפשטה:ומ"ש ואם הניח החנוני נרו לחוץ הוא חייב לשלם במשנה ס"פ הכונס (סב:):ומ"ש אף דמי הפשתן לבעל הגמל כ"כ הרמב"ם בפי"ד מה' נ"מ ופשוט הוא:ומ"ש ואפי' הוא נר חנוכה משנה בפ' הכונס (שם) קתני ר"י אומר בנר חנוכה פטור ולא קיי"ל כוותיה אלא כת"ק דלא מפליג. וכתב רבינו ירוחם בנל"א ח"א אם עמדה הבהמה וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה וכתבו המפרשים אין בעל הבהמה שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה עד כאן לשונו:
הלכתא טמון באש פטור בפרק הכונס (דף פא:) פלוגתא דר"י וחכמים והלכה כחכמים דפטרו ובגמרא יליף לה מדכתיב קמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי:ומ"ש שאם הדליק גדיש חבירו אפילו שהיו טמונים בו מוריגים וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש פטור ורואים מקום שהכלים טמונים כאילו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא הגדיש וכך ישלם לו במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכו' אבל הדליק בשל חבירו וכו' חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר ובבית כל דבר שרגיל להיות בבית הכל מבואר בס"פ הכונס (שם) וכתבו התוס' דטעמא משום דרבנן פטרי במדליק בתוך שלו כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטרי מסברא דלא איבעיא ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש:ומ"ש רבינו לחלק בין כלו חציו ללא כלו חציו מבואר בפרק כיצד הרגל (כג.) דלרבי יוחנן דאמר משום חציו וקיי"ל כוותיה לא משכחת ליה טמון פטור אלא בנפל גדר שלא מחמת הדליקה והוה ליה לגדור ולא גדר והרמב"ם בפי"ד מהלכות נזקי ממון לא הזכיר חילוק זה ותמה עליו ה"ה וכתב אולי שרבינו מפרש בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא עכ"ל: ומ"ש ולא עוד אלא אפילו בכל מה שישבע ב"ה שהיה בביתו נאמן ונוטלן שם אמרו בגמרא דלרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו וכתב הרא"ש דנ"מ לרבנן במדליק בתוך של חבירו:ומ"ש והוא שיטעון בדבר שהוא אמוד בו שיהיה לו או שיהיה רגיל להפקידו בידו נלמד מדין זורק כיס חבירו לים שנתבאר בסימן שפ"ח וכתב הרב המגיד בפי"ד מהלכות נזקי ממון שנחלקו המפרשים בגלוי אם היה המדליק טוען ברי לא היה כי אם כור חטים והלה טוען שני כורים ונודע שהדליק אלא שאין שם עדים כמה היו שיש מי שכתב שמשלם כור אחד ונשבע ונפטר כיון שהוא טוען ברי ויש מי שכתב שהלה נשבע ונוטל כדין הנגזל וכן עיקר עכ"ל:
המשאיל מקום לחבירו להגדיש והגדיש והטמין בו כלים ועשה המשאיל אש ויצאה והדליק הגדיש אינו משלם אלא דמי הגדיש בלבד השאיל לו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפן בשעורים או שעורים וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורים פשוט בברייתא ס"פ הכונס (סב.) ופרש"י חטים וחיפן בשעורים. אע"פ שנתן לו רשות לחטים אינו משלם אלא שעורים דא"ל לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהם כ"כ:
ראה אחד הדליקה שמתקרבת לקמת חבירו והלך וכיסה אותה אע"פ שגרם לו הפסד שהרי עשה טמון וגרם לו שנפטר המבעיר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ברייתא ומימרא בריש פרק הכונס (נו.):
הלכתא אשו משום חציו וכו' ואם שרף אדם נהרג על ידו ואם הזיקו חייב בד' דברים בפ"ב דב"ק (דף כב.) איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו ר"ל אמר אשו משום ממונו ואסיקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בארבעה דברים ולר"י חייב ולר"ל פטור וידוע דהלכה כר"י ופשוט שם בסוגיא דאיכא בינייהו נמי אם שרף אדם דלר"י חייב ולר"ל פטור:ומ"ש במה דברים אמורים כשהאש ראוי להגיע שם וכו' כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש אפילו אם היה אפשר לו לגדרה כבר כלו חציו ויש בו דין ממונו שהזיק מבואר בסוגיא בפ' הנזכר:
(יג) הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור וכו' הניח על בגדו ונשרף חייב וכו' מימרא דרבא בסוף פ"ב דבבא קמא (שם):ומ"ש אפילו התרו בו וכו' כך כתב שם הרא"ש ופשוט הוא:
ומה שאמר ועבדו כגופו וכו' ושורו כממונו שם בעיא דאיפשיטא:
תולדות האש אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו [דרך הילוכן] חייב וכו' מבואר בפ"ק דב"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |