ב"ח/חושן משפט/תיח

ב"ח ‏ חושן משפט תיח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אש הוא אב דכתיב וכו'. פי' מאי דכתיב בקרא בהדיא אב קרי ליה כדלעיל בסימן ש"ץ שצ"א ת"י: ומ"ש אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל וכו'. משנה סוף פרק הכונס השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש וכו' ופרש"י או עפר ליחכה נירו ונתקלקל עכ"ל ובגמרא שדה למה לי לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו והדבר פשוט דהא דקתני ואכלה עצים לא איצטריך דסתם עצים ראוי לו אלא כלומר אין חילוק בין עצים שהוא ראוי לו ובין אבנים ועפר שאין ראוי לו חייב על שאינו ראוי כמו על הראוי ולא אמרינן אנוס היה כיון שאינו ראוי לו כדאיתא התם ולפי זה מ"ש רבינו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו וכו' האי אפי' אינו חוזר אלא על אבניו ונירו דאע"פ שאינו ראוי לו דינם כמו עציו: ומ"ש וכמה שיעור הרחקה וכו' עד אפילו עברה כמה מילין חייב. הכל שם וע"פ מה שפי' לשם הרא"ש:

ב

נפלה דליקה בחצרו והיה גדר וכו'. מבואר בפרק כיצד הרגל בסוגיא אשו משום חציו ומסיים בה הרמב"ם פי"ד מנזקי ממון וז"ל למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהו"ל לשמרו ולא שמרו עכ"ל:

ג

השולח הדליקה וכו' וכן אם מסר הבעירה ביד שומר וכו'. כ"כ לשם הרמב"ם וכתב ה"ה שיצא לו ז"ל מדין שאר המזיקים שהשומרים נכנסים תחת הבעלים וע"ל בסי' שצ"ו מסעיף ו' עד סוף הסימן דין מסר שור לשומר וחילוקי דיניו:

ד

הביא האחד עצים וכו'. משנה שם וע"פ דברי התוספות והרא"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות: ומ"ש בא אחד וליבה המלבה חייב. כלומר והשנים הראשונים אחד שהביא את האור ואחד שהביא את העצים פטורים ודוקא כשלא היתה מתלבה ברוח מצויה בלא ליבויו של מלבה אבל אם בלא ליבוי היה מתלבה ברוח מצויה פטור המלבה והאחרון משנים הראשונים חייב הרמב"ם כתב בסתם ליבה וליבתו הרוח חייב ומשמע לכאורה דס"ל אפילו יש ברוח לבדו כדי ללבות ובליבויו גם כן כדי ללבות א"נ אין בכל אחד כדי ללבות לבדו אלא ע"י שניהם חייב וכבר כתב הרב המגיד ליישב דבריו וכן הב"י ולא נקטינן הכי אלא כדברי רבינו ע"פ דברי התוס' והרא"ש וכאוקימתא דרב אשי ופשטא דברייתא:

ז

גמל שהיה טעון פשתן וכו'. נראה מדכתב סתם בעל הגמל חייב שפשע וכו' אלמא דאפילו עמדה להטיל מים דאנוס הוא בעל הגמל ואפילו לא היה הולך הגמל ומסכסך וכו' חייב בעל הגמל דכיון דתחלתו בפשיעה במה שהרבה במשאה כ"כ עד שנכנס לתוך החנות ואילו לא הרבה במשאה אלא כדרך שאר כל הטוענים על הגמל לא הדליקה הבירה אפילו היתה עומדת א"כ פושע הוא שהרבה במשאה ואף ע"ג דסופו באונס חייב אלא דבלא סכסך על מקום הדליקה חייב נ"ש דהיזק בידים הוא ועל השאר ח"נ דחציו דגמל הן כצרורות אבל אם סכסכה על כל הבירה חייב נ"ש: ומ"ש ואם הניח [החנוני] נרו וכו'. פסק כת"ק דרב יהודא דאפי' בנר חנוכה חייב מיהו בהולך ומסכסך אף בעל הגמל חייב וכל אחד משלם מחצה דמי הבירה אבל אם עמדה להטיל מים אנוס הוא אפי' הולך ומסכסך פטור בעל הגמל והחנוני משלם הכל כל זה עלה מן הסוגיא פ"ב דב"ק:

ח

הלכתא טמון באש פטור וכו'. כל זה מבואר סוף פ' הכונס (סוף דף פ"א) ועל פי דברי התוס' והרא"ש:

ט

המשאיל מקום וכו' ברייתא שם (ס"ב) ולא היה צריך למיתני להגדיש חטין והגדיש שעורין וכן שעורין וחיפן חטין דפשיטא דאינו משלם יותר ממה שהזיק אלא כלומר דאין חילוק בין זה לזה כי היכי דאינו משלם אלא שעורין בהשאיל להגדיש חטין והגדיש שעורין וכן שעורין וחיפן חטין הכי נמי בהשאיל להגדיש שעורין והגדיש חטין א"נ הגדיש חטין וחיפן שעורין אינו משלם אלא שעורין דלא קביל עליה אלא נטירותא דשעורין:

י

ראה אחד הדליקה וכו'. ברייתא ר"פ הכונס הכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ומוקי לה דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה רב אשי אמר טמון איתמר דשוייה טמון באש ורבינו לעיל בסעיף ו' פסק כאוקימתא קמא וכאן פסק כאוקימתא דרב אשי ס"ל דהאוקימתות לא פליגי אלא מר שמיע ליה מרביה הכי ומר שמיע ליה מרביה הכי ותרווייהו הילכתא נינהו וע"ל בסי' שפ"ו ס"ג ונראה מדברי התוס' לשם דמיירי במאן דידע דטמון פטור באש והתם אפי' נתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך אפ"ה בד"ש חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבוא לו הפסד בכך אלמא דאי לא ידע דטמון באש פטור וליכא למימר דהו"ל לאזדהורי וכו' אנוס הוא ואפי' בדיני שמים פטור:

יא

הלכתא אשו משום חציו וכו'. כך עולה מן הסוגיא פ"ב דב"ק (דף כ"ב כ"ג) ופי' רש"י ד' דברים נזק צער ריפוי שבת אבל בבושת לא דאינו חייב בבושת עד שיהא מתכוין וכו' עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בסוף פי"ד מנזקי ממון דחייב נמי בבשתו כאילו הזיקו בידו אע"פ שאשו ממונו הוא ה"ה כמי שהזיק בחציו עכ"ל ולפי זה צריך לפרש הא דקאמר תלמודא ד' דברים היינו צער ריפוי שבת בושת דחייב בהו משום חציו דאילו משום ממונו פטור מד' דברים אלו אבל נזק לא קא חשיב בהדייהו משום דאפילו למ"ד משום ממונו חייב בנזק כי היכא דחייב בהזיק שורו או בורו:

יב

הניח לחבירו גחלת על לבו וכו'. ספ"ב דב"ק אמר רבה הניח לו גחלת על לבו ומת פטור על בגדו ונשרף חייב ואסיקנא עבדו כגופו דמי ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהוה ליה לעבד לסלקה שורו כממונו שאין בו דעת לסלקה כך פי' רש"י ומשמע דמיירי בעבד ושור שאינן כפותין אבל התוס' והרא"ש לשם פירשו דמיירי בכפותין ועבד פטור כיון דהעבד חייב במצות סמך על זה שלא יניחנו לשרוף כדי שישלם לו זה עבדו אבל שורו כממונו וחייב עכ"ל וכתב בנ"י עבדו כגופו ופטור וה"מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא הו"ל כשורו שהוא חייב דכממונו הוא עכ"ל ונראה דאין זה אלא לפי' רש"י דבעבד פטור משום דהו"ל לעבד לסלקה א"כ עבד קטן דלאו בר דעת הוא לסלקו הו"ל כשורו וחייב אבל להרא"ש ותוס' דאפי' בשור שאינו כפות פטור דדרכו לברוח מהאש ה"ה בעבד קטן נמי פטור וכיון דעבד כפות אם רבו אצלו פטור משום דעבד חייב במצות ודאי רבו יסירנה מעליו עבד קטן נמי פטור דיגיע לחיוב מצות כשיהיה גדול:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.