בית יוסף/חושן משפט/ר
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ויש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם וכו' ברייתא בפ' הספינה (פה.) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה ופר"ש ברשות לוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקבל עליו מוכר שנתרצה ואמר ליה כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אף ע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו: ומ"ש דחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אינו עומד שם וכו' בפ"ק דמציעא (יא.) גמרא ראה אותם רצין אחר המציאה וכו' אוקימנא הא דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו דוקא בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ואיכא התם בגמרא תרי לישני לחד לישנא לא שנא לן בין מציאה למכר ומתנה דבכולהו בעינן שיהא עומד בצד חצרו אם היא חצר שאינה משתמרת ולרב פפא דוקא. במציאה בעינן שיהא עומד בצד שדהו אבל במכר ומתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה אפילו אינו עומד בצד שדהו קנה והרי"ף פסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה והרא"ש פסק כרב פפא וכן כתב הר"ן בשם ה"ר יצחק ברגלונ"י וכ"נ מדברי המרדכי שם וכן דעת הגהות בפ"ו מה"מ ואפילו לדעתם נראה לי דבנדון דידן מודי שאם אינה חצר משתמרת בעינן שיהא עומד בצדו ואי לא לא קנה משום דחצר שאינה משתמרת דאמרינן התם אף על פי שאין חצר זו משתמרת לדעת הלוקח או המקבל מתנה אבל מ"מ משתמרת היא לדעת המוכר או הנותן וכגון שהשכיר או שהשאיל לו המקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו אבל היכא שאינה משתמרת כלל ליכא מ"ד דקני אפילו במכר ומתנה והכי דייק לשון הרא"ש שם שכתב אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם עכ"ל ואם כן היכא שהמטלטלין בחצר הלוקח ואינה משתמרת כלל ודאי דאפילו להרא"ש והסוברים כמותו לא קני. וכתב ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פרק כל גגות. כתוב בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא אם מקצה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות בע"ה לא קנה ומיקרי חצר שאינה משתמרת וע"ש:
(ג) (ד) ואם אין המקח ברשותו וכו' בהספינה (פה.) בברייתא הנזכרת ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופר"ש דמשיכה לא מהניא גבי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות מוכר לרשות לוקח או לסימטא או שצירף ידו למטה מג' בר"ה סמוך לאסקופת הבית וקבלה כדאמרינן באלו נערות (לא.) גבי היה מגרר ויוצא ולקמן בשמעתין מייתי לה: המופקדין אצלו. שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד רשותו לצורך פירותיו לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות והכא נמי שייך הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו הילכך קתני התם הגבהה והוצאה וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי דהוה נפקד של זה הראשון ה"נ ישמור פקדונו של שני וכתבו התוספות דקשה לפר"ש דא"כ ליערבינהו וליתנינהו ועוד דאין נראה דתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בכיצד משתתפין דמזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והרא"ש הסכים לדעת התוס' וכן דעת רבינו ירוחם בנ"י ח"ב. וגם הרמב"ן תמה על פר"ש והסכים לדעת התוס' והרא"ש דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו או עד שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם לשכירות ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זוכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו. ודע שבגירסת הרי"ף גבי רשות המופקדין אצלו אין כתוב כיון שקיבל עליו אלא ה"ג ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. וכתב הרמב"ן דגם לפי גירסא זו כיון שקיבל עליו קנה דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמורה והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו היא משיקבל עליו הלה שמכיון שקיבל עליו יצא מרשות מוכר עכ"ל ואע"פ שכתב ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני וכו' נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דהו"ל כאומר זכה בהם לפלוני ומ"מ למדנו מדבריו דעד שיקבל עליו הנפקד היינו שיקבל עליו במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו על פי מאמרו וכ"נ מדברי ה"ה בפ' ד' מהלכות מכירה. והרמב"ם בפ"ד מה"מ כתב היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו. נראה שהיה גורס כגירסת רי"ף ולא פי' כפי' הרמב"ן לחלק בין הוצאה מרשות מוכר להוצאה מרשות המופקדין אצלו דאתרווייהו בעינן שיוציאם מרשותו ממש ומשמע לדעתו דברשות המופקדין אצלו אע"פ שקיבל עליו לא קנה. וכתב ה"ה ויש גורסין ברשות המופקדים אצלו עד שקיבל הלה פי' הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתם ללוקח ובודאי דסגי בכך עכ"ל משמע דס"ל דקנה מטעם זכייה כדברי הרמב"ן:
ומ"ש רבינו ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע"פ שלא מדד כן משמע שם בברייתא שכתבתי בסמוך וגם במשנה שם (פד:) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה ופר"ש דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלוי מילתא בעלמא כמה מכר:
כליו של אדם גם כן קונות לו וכו' בהספינה (שם) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואסיקנא במדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח אבל מדד ונתן על גבי קרקע לא דסימטא לא הו"ל כחצרו שיקנה לו המקום אלא כליו קונה לו כיון שיש לו רשות להניח שם רב ושמואל דאמרי תרוויוהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד וה"נ מסתברא דאמר רבי אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם יש לו רשות שם אין אין לו רשות לא ש"מ. כתב הרא"ש וא"ת והא לעיל אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואוקימנא בכליו של לוקח ומשמע דוקא מדד ונתן לתוכן אבל לא מדד לא קנה ליה כליו ויש לפרש דאם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה בעי למימר ליה זיל קני ואי לא אמר ליה לא דלא הוה דעתיה דליקני ליה כליו כיון שמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשכם ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני עכ"ל וכ"כ התוס' והרי"ף לא כתב הא דר' אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גב סימטא וכו' משמע דס"ל דהיינו כעין הא דאמרי' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות לו בכ"מ וכו' ואין חידוש במאמר זה יותר מבזה והא דא"ר אסי א"ר יוחנן מדד לאו דוקא מדד ואורחא דמילתא נקט ולית ליה חילוק זה שכתב הרא"ש בין א"ל זיל קני או לא א"ל וגם הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה לא ראיתי שחילק בכך ורבינו סתם הדברים לדעת הרא"ש. והגהות בפ"ד מה' מכירה כתבו דברי התוספות שכתב הרא"ש וכתבו עוד וראב"ד כתב דאפילו מדד לוקח לא קנה אא"כ נתן לתוך קופתו שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה אלא למכירה בעלמא נתכוין ולהרב רבינו יונה נראה שאם מדד הלוקח קנה ועיין עוד שם:
וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו' גם זה שם (פה:) בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א"ל תניתוה זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ופירש רשב"ם ה"ז מגורשת דקנה לה קלתה ברשות המגרש א"ל רב נחמן מ"ט פשטת ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דא"ר יהודה והוא שתהא קלתה תלויה בה וכו' אלא פשוט מיהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר אמר רבה ת"ש משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי ופרשב"ם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר כלו' שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פרקן ופסק קנה דקנה רשות קודם המדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו של לוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את כליו של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהם עד עתה: במתכלי דתומי. חבילות של שומים דליכא שקים. ובתר הכי אמרינן תא שמע רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא"ל זיל קני וכתב הרא"ש והשתא לא איפשיטא הך בעיא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני אי לא היכא דלא אמר ליה זיל קני נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי הילכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אבל הרי"ף גורס בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הכי גרסי' בכל הספרים אמר ליה תנינא זרק לתוך חיקה וכו' ובעי למיפשט דקני ודחי ליה רב נחמן ולא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא בגמרא תא שמע לפשוט הבעיא הוי ליה למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה הילכך נראה כיון דלא איפשיטא דלא קנה לא זה ולא זה עכ"ל והילך דברי הרי"ף בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמר ליה לא קנה אלא אי אמר ליה קני בהכי תניא משך חמרין ופועלים וכו' ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן וכו' ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואף ע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן עכ"ל ולכאורה נראה שדבריו סותרין את דבריו שבתחלה כתב גבי משך חמרין ופועלין וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דאמר ליה זיל קני דמי א"נ דכיון דאמר ליה סאה בסלע הוה ליה כאילו אומר לו כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי אמר ליה זיל קני קנה הוא הדין לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי אמר ליה זיל קני קנה וזה שלא כדברי הרב ר' יונה שכתב רבינו בסמוך. והרא"ש שכתב בשם הרי"ף דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה אפשר שלא היה כתוב בספרו תניא משך חמרין וכו' ואוקמה מר בר רב אשי וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה שאילו היה כתוב כן בספרו לא היה מחליט המאמר שהרי"ף סובר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לפי שהכלי בטל לגבי הרשות ואם תאמר אם כן דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות אם כן הוי ליה למיפסק בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח שהכלי בטל לגבי הרשות יש לומר כיון דאשכחן דמר בר רב אשי אוקי ההיא דמשך חמריו ופועליו וכו' במתכלי דתומי דליתנון בכלי כלומר אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח אית לן למימר דתרתי בעינן כלי ורשות דכל היכא דחד מינייהו לא הוי דלוקח לא קנה לוקח כמצא דלפי זה דלהרי"ף לא שנא כליו של לוקח ברשות מוכר ול"ש כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכן כתב הרמב"ם בפ' ד' מה"מ וכתב שם הרב המגיד כשם שאין כליו של לוקח קונות לו ברשות מוכר וכו' מפורש בהספינה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן לכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכולהו וכן כתב הרב ן' מיגא"ש דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה עכ"ל: והנה דעת הר"י ן' מיגא"ש כדעת הרא"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא אי קנה לוקח ואין נראה כן מהרמב"ם שכתב בשניהם לא קנה ואם איתא הוי ליה לכתוב שהוא ספק אם קנה אם לאו כמנהגו בספיקי לחומרא וגם הרי"ף לא הו"ל לכתוב א"ל לא קנה אלא הול"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי"ף והרמב"ם סבירי להו דנקטינן כמאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בר רב אשי דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן וכמו שכתבתי ומה שתמה ה"ה שאותן סוגיות אליבא דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמר בר רב אשי ס"ל נמי כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח א"א לאוקמי האי ברייתא בפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי אע"ג דכי אוקימנא לה במתכלי דתומי לא מצינן לאתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ"מ דינא הכי הוי אפילו למר בר רב אשי ויש לדקדק כן מדברי הרי"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש דמר רב רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקמי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו ולא בדרך דחייה דאיהו נמי ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו לרי"ף לפרש כן הוא דכיון דס"ל דהלכה כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מה דאיפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע"ג דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואם כן מנא להו לרי"ף והרמב"ם דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואיפשר דכיון דחזינן דמשכן גופיה לאוקמה במתכלי דתומי דהיא אוקימתא דחיקא טובא לאו לדחייה איכוין אלא לקושטא כי היכי דלא תיפלוג אמאי דקיי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ודברי הה"מ תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא דכולהו ועוד שכתב וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש כיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא להר"י ן' מיגא"ש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז"ל כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי:
ואין דעת הר"י הלוי כן שכתב אם קנה כלי וכו' גם הרמב"ם כתב כן בפ"ד מה"מ וכתב הה"מ דנפקא ליה מדאמרינן בפרק הזורק (דף עח) אמאי דתנן זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואוקמה רב דימי כגון שהיה בעלה מוכר קלתות ופירש"י מוכר קלתות. לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. והרמב"ם והר"י ן' מיגא"ש מפרשים שהבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וכתב עוד הה"מ ואף על גב דההיא אוקימתא לא קיימא גבי גט דקיי"ל כר"י דבכל גווני אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו נ"מ לגווני אחריני עכ"ל: וכיון שספק אם קנה וכו' נתבאר בסמוך: (ב"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו על דברי הרמ"ה ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין: ופי' ה"ר יונה כך כתב הרא"ש בפרק הספינה בסתם ולא ידעתי למה כתבו רבינו בשם רבינו יונה ולא כתבו בשם הרא"ש ועיין לקמן בסי' זה גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר כי שם כתבתי כי נראה שהרמב"ם אינו סובר כן: וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי וכו' נלמד מדתנן בסוף בתרא (דף קעג.) האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואינו יודע איזה הוא שטרות כולם פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן שור בין שורי אני מוכר לך וכו': ומה שכתב וה"ה נמי בתרי תובעין וכו' נלמד מעובדא דסוף פרק מי שהיה נשוי (צד.) ופ' יש נוחלין (קכז.) גבי בני התערובות וכן בפ' נושאין על האנוסה (צט.):
משיכה מהניא בכליו של מוכר וכו' בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה בעי למיפשט מדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר וכתבו התוספות משמע מהכא דמשיכה מהניא ללוקח בכליו דמוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו וכ"כ הרא"ש והביא עוד ראיה מפ"ק דמציעא וכן כתב הר"ן בפ"ק דמציעא גבי הא דבעי האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו וכו' וכן כתבו תלמידי הרשב"א שם וז"ל רבי' ירוחם בנ"י ח"ב משיכה או הגבהה קונה אפילו בכליו של מוכר מאחר שאמר לו זיל קני או זיל משוך הפירות אפילו לא נתן לו רשות למשוך הכלי קנה מה שבתוכו או משוך קופה זו וקני כלים שבתוכה וכן כתב הרי"ף עכ"ל. והרמב"ן גבי הא דאמרינן בהספינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וכו' כתב דיש אומרים דמשיכה לא מהניא בכליו של מוכר ודחה הוא ז"ל דבריהם והסכים לדברי התוס' והרא"ש ז"ל וכתב שכן נראה מדברי רשב"ם ור"ח וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן:
אין הרשות קונה וכו' בהספינה (פד:) משנה המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ופר"ש מדד ולא משך כגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גב סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמרא ואיתא תו התם (פה:) אמר רבא משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן ומפרש בגמרא טעמא משום דפסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה ופי' לא סמכה דעתיה דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהם והלוקח יזלזל בדמיהם שהרי אין דמיהם קצובים עכ"ל וכתב הרא"ש ובדבר שדמיו קצובים אע"פ שלא פסק קני וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה וכתב ה"ה שהוא פשוט ויצא לו מעובדא דהנהו קרי דקייצי דמייהו ומהא דנוטל כלי מן האומן וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש ז"ל ולקמן בסי' זה גבי נוטל כלי מן האומן אבאר בע"ה מה נקרא דמיו קצובין וכתב הרמב"ם בפ' הנזכר דקנה באחד מדרכי הקנאות עד שלא פסק לא קנה לפיכך המושך חמרין ופועלין וכו' פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו אם פסק דמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהם וכתב ה"ה ומה שכתב המחבר פסק ואחר כך מדד י"מ דלא בעי מדידה בסוף אלא פסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופירשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין יכולים לחזור בהם עכ"ל : כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ב וכתבו בשם הרי"ף דלא קנה עד שיפסוק אפילו דמיו קצובין עד כאן. ולפירוש הרשב"א והרמב"ן בדמיו קצובין נ"ל שאפילו הרי"ף יודה דהו"ל פסק: ומ"ש וכן אם אמר לו הריני מוכר לך כפי שישימוהו ג' אע"פ שאין דמיו קצובים קני נ"ל שלמד כן מדגרסינן בסוף ע"ז וכתבה הרי"ף בסוף פרק בית כור דאי אמר ליה מזביננא לך האי ארעא כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכתב וקיי"ל דהני שמעתתא כולהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה וסובר רבינו דדין טלטל בדרכי הקנאתו שוה לדין קרקע בדרכי הקנאתו וכי היכי דבקרקע כי קנו מידו ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה הכי נמי במטלטלין כשקנאם באחד מדרכי הקנאתן ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו:
בד"א שאין המדידה מעכבת וכו' שם (פו:) ובסוף פרק בית כור (דף קו:) ובסוף פ' השואל (דף קב:) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופר"ש בהספינה כור בל' אני מוכר לך. צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יתר הילכך אם משך אע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירת פחות מכור ויותר מכור ומש"ה יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כל שכן שאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני ומתני' משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר וכן דעת הרא"ש שכתב ואע"ג דאמרי' במתניתין משך ולא מדד קנה שאני הכא שפירוש כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שלא רצה שיגמר המכר אלא בבת אחת שהיה צריך לדמי כור שלם עכ"ל והיינו לומר שאף על פי שמשך הכ"ט סאין לא קנה אך היכא שמשך כל הכור קודם מדידה לא נתבאר בדברי הרא"ש אי קנה אי לא ורבינו שכתב שדעת הרא"ש דלא קנה איפשר שלמד כן מדלא כתב דברי הרי"ף שאכתוב בסמוך וכתב הרי"ף בהספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' וכו' משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי בר"ה הא קיי"ל דאין כליו של לוקח קונה בר"ה ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנון בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ואם כן מה שאמר רבינו בשם הרמ"ה והרי"ף דוקא בסימטא היינו לאפוקי רשות הרבים או רשות המוכר אבל רשות לוקח כל היכא דאיתיה בכליו דמוכר דינו שוה לסימטא ומה שאמר אבל אם היה ברשות לוקח היינו לומר שהיה ברשות לוקח לגמרי כגון שהיא ברשותו ובכליו אבל אם היא ברשות לוקח והכלי ממוכר לא קנה. והרמב"ם כתב בפרק רביעי מהלכות מכירה כדברי הרי"ף וכתב עוד דבין כי א"ל כור בשלשים אני מוכר לך בין כי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך מיירי בשקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד לתוך כליו של מוכר וכתב ה"ה דדברי הרי"ף נוטים לדברי הרמב"ם אלא דאיפשר דהרי"ף טרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וכתב דדעת שאר מפרשים דכי אמרינן ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא ובחצר של שניהם ואצ"ל ברשותו ואז כליו קונה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא"ל כור בל' לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם המדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא זו היא שיטת רש"י והרשב"א ורבינו יונה וזו דעת הראב"ד בהשגות עכ"ל וכתב הה"מ ששיטת רש"י וסייעתו עיקר: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה: כתב רבינו ירוחם בנתיב י' ח"ב כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך וכו' אבל אם מכר לו כל החבילה ומשך אפי' לא מדד קנה הכל וכן פי' רשב"ם. וכתב הרשב"א שאם נתן מעות אפי' אמר כור בל' אני מוכר לך ראשון ראשון קנה נגד מעותיו עכ"ל: ות"ר יונה הוסיף לומר וכו' כבר כתבתי בסמוך בשם הרב המגיד שדעת רבינו יונה דאע"פ שמשך לא קנה כל שלא מדד כיון שאמר ליה כור בל' אני מוכר לך וזה שלא כדברי הר"ר יצחק אלפסי ואם רבינו הבין כן בדברי רבינו יונה קשה דאחר סברת הרי"ף לא שייך למימר והר"ר יונה הוסיף וכו': וכתב עוד הרב רבי' יונה ואין נראה לא"א הרא"ש [וכו'] א"ל כור בל' סאה בסלע וכו' [כל זה] כבר נתבאר בסמוך: וטעמא משום דמספקא לן וכולי הכי אסיקנא בסוף פרק בית כור (שם) ובסוף פרק השואל (שם) וא"כ לא שנא אמר כור בל' סאה בסלע לא שנא אמר סאה בסלע כור בל' לעולם ראשון ראשון קנה ואין המוכר יכול לחזור בו כיון דברשות לוקח הוא מספיקא לא מפקינן מיניה מיהו הלוקח יכול לחזור בו ולישנא דייק הכי ראשון ראשון קנה דמשמע דלטובת הלוקח אמרינן דקנה מדלא קתני אין אחד מהם יכול לחזור בו וזהו מ"ש הרמ"ה דאם לא נתן המעות אף במה שהוא תפוס יכול לחזור בו וא"ת להרב רבינו משה בר מיימון דמוקי להא דכור בל' וכו' כשהם אחר מדידה ג"כ בכליו של מוכר כמבואר בדבריו בפרק הנזכר וכיון שהוא פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח לא מפקינן מיניה וצ"ל דכיון שמדד המוכר הו"ל כאילו א"ל זיל קני וס"ל להרמב"ם דזיל קני מהני ג"כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ושלא כדברי רבינו יונה שכתב רבינו לעיל בסימן זה:
שאלה לא"א כלל ק"ב סי' א': כתב הריב"ש בסימן רכ"ב רואה אני שהדין עם דון שלמה המוכר כי מאחר שנעשה המכר בפני עדים ונתקיים בקנין ובשטר ושניהם מודים בזה לא נתבטל המכר מחמת מה שטען הקונה שנפל מחלוקת בינו ובין גקמי בוניט במשקל הצמר ובברירתה סגר הדלת אז ומאן לתתה אליו וע"ש:
הכניס הלוקח את החמורים לביתו וכו' אלא א"כ פרקם והכניסם וכו' ברייתא פרק הספינה (פה:) וכתבתיה בסימן זה: ומ"ש ומדד המוכר על החמורים [כו'] והראב"ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה וכו' שתי הסברות איתא בהגהות פ"ד מהל' מכירה עיין עליו:
היה המוכר מודד וכו' ברייתא בפרק הספינה (שם.) ד' מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה בד"א בר"ה ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ופי' רשב"ם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. שאם נשפך היין או השמן או הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמיה במדה שהשאילו שניהם: משנתמלאת הרי היא ברשות לוקח. לקחתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו בכליו דלדעת כן השאילוה להם וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשותו דמודד דהיינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או הגביה. אבל אם היתה מדה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון שנותנים לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אף על פי שנתמלאת המדה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח עד שימשוך ואם המדה של לוקח אע"ג דלא נתמלאת נמי אחד אחד קנה דדמי למשך אע"פ שלא מדד עכ"ל ובתר הכי (פו:) אוקימנא הא דתניא אם היתה מדה של אחד מהם וכו' כדא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכשהיו שנתות בהין כלומר שהיו רשמים בהין למקום מדת כל לוג ולוג וכיון שהגיע לרושם נתמלאת המדה קרינן ביה ודמיא לכור בל' סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה"נ קנה כל לוג ולוג ומשמע דמדסיפא כשהיו שנתות בהין רישא נמי כשהיו שנתות בהין ואפ"ה לא קנה עד שתתמלא המדה וכ"כ הר"ש ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדא"ל הין בי"ב לוג בסלע אפ"ה לא קני לוקח א' א' המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהם עסקילן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה ה"ה מושאלת לו עד שיגמור מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דע"מ כן שאלוה שניהם זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכם בכליו או ברשותו. ובגמ' אוקימנא דהא דקתני בר"ה היינו סימטא או חצר שאינה של שניהם היינו חצר שהיא של שניהם דאילו בר"ה ממש ובחצר שאינה של שניהם אלא של אחד לא הוי קני כליו ללוקח כלל ובפרק הנזכר תנן המוכר יין ושמן לחבירו והוקירו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ובגמרא הא מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דהלוקח היא ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מדה דהמוכר היא אר"א במדת סרסור היא ופי' ר"ש במדת סרסור שהשאילה לשניהם וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית והרב רבינו משה בר מיימון כתב דינים הללו בפ"ד מהל' מכירה וכתב כלשון הברייתא היתה המדה של אחד מהן והיו בה רישומין וכו' וכתוב בהשגות של אחד מהן אמר אברהם של לוקח וכתב ה"ה זהו כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דוקא בכור בשלשים שלא נגמרה מלאכת המדידה עכ"ל: ואם הסרסור מודד להם וכו' משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ופיר"ש היה סרסור ביניהם. והמדה שלו דרך הסרסור לקנות מבע"ה ומוכר לאחרים ומרויח נשברה לסרסור דקני ליה כליו וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח והתוספות כתבו שריב"ם פי' היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה וכתב הרא"ש דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכך הם דברי רבינו: (ב"ה) אלא שהוקשה לו מאיזה טעם יתשב שומר שכר על החבית ולכן שינה וכתב נשברה המדה במקום נשברה החבית ואין לו טעם דהא מתניתיו נשברה החבית קתני:
הנוטל כלי מבית האומן וכילי בהספינה (פז:) גמרא השולח בנו אצל חנוני אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמי ובסוף פרק ד' נדרים (לא:) מוקי להא דשמואל בדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה ומשום דהנאתו של לוקח היא מיחייב באונסין. וקיצי דמי פיר"ש כגון כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מה"מ וכתב הרב המגיד שהרשב"א כתב דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך עד כאן לשונו והרמב"ן כתב כדברי הרשב"א. והרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה התנה תנאי אחר דהיינו שיגביהנו כדי לקנות כולו וצ"ע ברבינו ירוחם נ"ט ח"א: ומ"ש דמשעה שלקחו חשוב כשלו כתבו בתוספות דלכאורה נראה דטעמא דנאנסו חייב משום דחשוב כשואל אך רש"י ור"י פירשו הטעם משום דחשוב כלוקח וכן הסכים הרא"ש וכן דעת הרמב"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה: ומ"ש ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו וכו' פשוט הוא: ומ"ש אבל מיהו הלוקח יכול לחזור בו גם זה פשוט וכן כתב הרב המגיד בפרק הנזכר ושכן כתב הר"י ן' מיגא"ש ז"ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב: אלא שמדת חסידות הוא וכו' שם (פח.) ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה אטו משום דגמר בלבו לקנותו קנה אמר רב הושעיא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו:
ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו וכו' בס"פ ד' נדרים (לא:) אמרינן תניא כוותיה דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש המפרש לנדרים נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו ומשמע שהרמ"ה מפרש כן בענין חזרה פטור וכבר כתבתי סימן קפ"ו גבי הלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שדעת כל המפרשים דבהליכה חייב באונסין ובחזרה פטור מאונסין מפני שהוא כנ"ש בחזרה ולא כשואל אך רש"י פי' בהאומנין ומהו נשיאת שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהם ולפי זה בנוטל כלי מן האומן לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי ש"ש בחזרה ואפשר שזהו טעמו של הרמ"ה ולדעת האומרים שהוא חשוב כש"ש נ"ל דס"ל דהתם הרי אומר לו אם אין מקבלין אותם אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם הילכך אע"פ שנתפאר בהם לא עדיף מנוטל כלי מבית האומן לבקרו כיון דכשמחזירו אינו נותן לו שום שכר: ורשב"ם פי' שחייב באונסין עד שיחזירנו בפרק הספינה גבי הא דא"ר הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כתב דסמכה דעתיה לקנותה מאחר שפסק דמיו ואפי' אם חוזר בו ואמר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגבהיה על מנת לבדקו ולקנותו אח"כ הוא דאיחייב באחריות וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ"ל. ואע"ג דגבי לוקח כלים לשגרן לבית חמיו תניא בפ' ד' נדרים ובהאומנין דבחזרה פטור שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהן הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה ויש לדקדק דהא בהספינה תנן השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו מדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואיבד האיסר החנוני חייב ר' יהודה פוטר ואוקמה רב הושעיא בב"ה מוכר צלוחיות וכגון שנטלה חנוני ע"מ לבקרה וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב כלומר דרבנן אית להו דשמואל הילכך כיון שנטלה לבקרה חייב באונסין ור' יהודה לית ליה דשמואל והרי כאן דאע"ג שגילה דעתו שאינו חפץ בה כיון שהחזירה לתינוק ואפ"ה חייב באונסין וא"כ היאך אפשר דשום פוסק יאמר שאם גילה דעתו שאינו חפץ בה שיהא ש"ש או ש"ח וי"ל דשאני התם דכשהחזיר לתינוק פשע בה דהוי כמחזיר למקום האיבוד הילכך כיון שמתחילה נעשית ברשותו להתחייב באונסיה מההיא דשמואל כל שהחזירה למקום האיבוד כיון דפשע בה חייב אבל כשגילה דעתו שאינו חפץ בה ולא פשע בה פטור מחיוב אונסיה ולא הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם למר כדאית ולמר כדאית ליה כנ"ל: ומ"ש רבינו וכן דעת א"א הרא"ש: ומ"ש והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה וכו' כבר כתבתי בסמוך דבס"פ ד' נדרים מוקי לדשמואל בהכי: בפ"ק דקידושין (ז.) גרסינן בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו מר זוטרא משמיה דרבא אמר מקודשת וה"מ באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה קא מקניא נפשה ואמרינן בתר האי שמעתתא ושמעתא אחרינא אמר רבא וכן לענין ממונא ופירש"י דקאי לאינך שמעתא לא להאי שמעתא וטעמא דבקידושין גופייהו מספקא ליה והיכי לימא וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב משמע דהוא הדין נמי דלענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב הילך מנה ויהיה לך ככסי דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה קונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין ולא מדין דמים שא"כ אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית בההיא הנאה אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן חליפין וכדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנות בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מהל' מכירה: יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כדגרסינן במציעא (ט:) גמרא ראה את המציאה ונפל וכו' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכל מקום לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסימטא או בצידי רשות הרבים דלא דחקי ביה רבים אבל ברשות הרבים דדחקי ביה רבים אי נמי בשדה חבירו לא וכתב הר"ן נראה מדברי הראשונים דלא אמרו אלא לזוכה מן ההפקר דלא ליתו לאינצויי אבל במכר ובמתנה דלא אתו לאינצויי לא אבל בירושלמי דגיטין משמע דכל שכן במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ולפי זה הא דא"ר יוחנן בהזורק (עח:) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לאו לארבע אמות קאי אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה ובהא הוא דאמר לגיטין בלחוד איתמר אבל ארבע אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות יש לומר דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו לתוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי עכ"ל וכן כתבו תלמידי הרשב"א ונראה מדבריהם שהם סוברים דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן דעת הרא"ש בפרק הנזכר אבל לא כתב החילוק שכתבו הר"ן והרשב"א בין קדם הוא לכלי לקדמו הכלי וד' אמות שאמרו שקונים לאדם אם הם ד' אמות לכל רוח עיין בהרא"ש פ' מי שהוציאוהו ותמיהני מרבינו שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא"ש סובר שקונה ורבינו ירוחם כתבו בנתיב י' ח"ב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |