בית יוסף/אבן העזר/קג
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בב"ד ושלא בהכרזה ל"ש וכו' משנה בפ' אלמנה ניזונית (דף צז:) אלמנה בין האירוסין בין מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד רש"א מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד וכו' מכרה כתובתה או מקצתה וכו' וחכ"א מוכרת היא אפילו ד' וה' פעמים וידוע דהלכה כחכמים ואסיקנא התם דאינה צריכה הכרזה וכתב המרדכי בפרק הכותב דדוקא במכרה היא בעצמה שלא בב"ד הוא דאינה צריכה הכרזה הואיל והפסידה לעצמה אם יפחות אבל היכא דב"ד מגבין וב"ד צריכים למכור התם צריך הכרזה משום דאם יטעו בפחות משתות הויא פסידא דיתמי :
ומ"ש אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכו' בפ"ב דמציעא (דף לב:)איתמר עלה דמתניתין משמיה דרב נחמן אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות וכתב הרמב"ם בפי"ז מה"א דהיינו ג' אנשים נאמנים כבר כתבתי סימן צ"ג שכן דעת הרי"ף והרא"ש והר"ן ז"ל ודלא כרש"י שפירש דהיינו לומר שיראו שנים שלא תמכור בזול. וכתב הריטב"א בפרק אלמנה ניזונית והשתא דפרישנא טעמא דאלמנה מן האירוסין משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כ"ש דאיתנהו להני טעמי באלמנה מן הנישואין וכיון שכן אפילו היכא דליכא משום הפסד מזונות כגון שאינה מוכרת אלא מקצת כתובתה שעדיין יש לה מזונות מוכרת היא שלא בב"ד ומיהו טעמא דמזוני טעם כעיקר הוא ונ"מ כי אע"פ שמכרה כבר לעיקר כתובתה כיון שעדיין יש לה מזונות לרבנן משום תוספת כדמפרש בר"פ אע"פ אף היא מוכרת משום תוספת שלא בב"ד ואפילו תימא תוספת ליכא לאחמורי על היתומים משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד הא איכא משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבת במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד דלא חיישינן לחינא ולא לביזוי ב"ד עכ"ל. ואם מכרה בלא ב"ד הדיוטות כתב ר"ח שמכרה בטל כבר כתבתי בסימן צ"ג שכ"כ בעיטור בשמו ושכן דעת הרמב"ן ז"ל:
ומ"ש שהרמב"ם כתב גבי מוכרת למזונות שקיים ז"ל פי"ח יש לה למכור למזונות שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים ואם מכרה לעצמה שוה בשוה מכרה קיים וכשיבואו היורשים להשביע אותה נשבעת. ומ"ש שהרא"ש כתב בתשובה כר"ח הוא בכלל צ"א סי"ט:
ומ"ש ונשבעת בכל אלה שלא זלזלה יתבאר בסמוך:
ואחריות המכר על היתומים בין אם תמכור היא או ב"ד מימרא דרב יוסף בפרק אלמנה ניזונית (דף צז.) ואמרינן שם אף על גב דאלמנה דזבינא אחריותה איתמי כשמוכרת למזונות אינה יכולה לחזור ולטרוף מהלקוחות התם בעד כתובה דאמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילתא אחריות דנפשך קבולי קבילתא וכתב הריב"ש בסימן רמ"ד כבר תרגמוה האחרונים דדוקא באלמנה שמכרה לצורך עצמה שהיא קבלה המעות לצורך מזונותיה אבל אפוטרופוס או ב"ד דזבינו לא איבדו זכותן שיש להן על הקרקע ההוא מחמת חוב ושיעבוד עכ"ל:
וגרושה לא תמכור אלא בב"ד משנה שם פירוש לא תמכור אלא בב"ד מומחין ובגמרא (שם) גבי אלמנה דמוכרת לכתובה שלא בב"ד בעי מ"ט אמר עולא משום חינא רב יהודה אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מאי בינייהו גרושה למ"ד משום חינא גרושה נמי בעיא חן למ"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד גרושה לא איכפת ליה ומותיב למ"ד משום חינא מדתנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ומשני הא מני ר"ש הוא וכתב הר"ן שהרשב"א פסק כעולא ואין דעת הרי"ף נראה כן שלא הכריע בכאן כלום וכתב בסמוך משנתינו כצורתה וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אלמא ס"ל כרב יהודה דמתניתין אתיא אליביה אפילו לרבנן עכ"ל וכן פסק הרא"ש הלכה כרב יהודה והרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות מלוה דנזקקין לנכסי יתומים משום חינא ובפי"ז מהלכות אישות כתב וגרושה לא תמכור אלא בב"ד וכתב ה"ה שטעמו משום דע"כ לא קי"ל טענת חן אלא להזדקק לנכסי יתומים קטנים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בבית דין לית לן ההוא טעמא שהרי איפשר לה בבית דין אלא לא אמרו מוכרת שלא בבית דין אלא מפני שאדם רוצה שלא תתבזה אשתו בבית דין וכדברי האומר כן ואין זה הטעם בגרושה לפיכך לא תמכור אלא בבית דין זהו דעת רבינו וקצת נראה מן ההלכה כן ועיקר עכ"ל והר"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה התם אלא אמוראי אחריני שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפילו בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי"ל כוותיה מאן פליג לן דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ"ע עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואלמנה נמי אם נשאת לא תמכור אלא בבית דין כך מצאתי בספר מוגה והטעם משום דאהא דאמר עולא משום חינא פירש"י שיהו בעליהם לחן בעיניהם ולא ימנעו הנשים מלינשא לאנשים וכתב הר"ן ור"ת פירש כדי שתהא נדוניא לנשים שבשבילה ימצאו חן בעיני האנשים וישאו אותם וכן פירש הרי"ף ז"ל לקמן בפירקין וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה ועיקר ונ"מ שאם נשאת אינה מוכרת אלא בבית דין שהרי בטל החן שלה וכן נמי בהא דאמרינן התם דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לב"ח שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חינא דוקא בשלא נשאת אבל נשאת לא שהרי בטל החן שלה וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מלוה עכ"ל :
ואם ב"ד מוכרים ונותנים לה אז אינה נשבעת אלא שלא התפיסה צררי ושלא תפסה היא משלו ואם היא בעצמה מוכרת צריכה היא לישבע שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים בפרק אלמנה ניזונית (דף צח.) אסיקנא דאלמנה המוכרת מנכסי יתומים לכתובתה צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכתב שם הרא"ש דמשביעין אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך ואע"פ שהיו שם ב"ד הדיוטות בשומא שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנות הם וכך הם דברי התוספות. כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"ג אחר שתמכור אם רצו היתומים להשביעה אם מכרה ביותר ממה ששמו לה הבית דין משביעין אותה לפי שאפי' מכרה שוה מנה במאתים הריוח ליתומי' כמו ששנינו ואם היא פקחית ותרצה לפטור את עצמה מידי שבועה לא תמכור אלא בעדים :
ואם לקחה לעצמ' אינו כלום אע"פ ששמוה ג' הדיוטות אלא צריכה להחזיר ליתומים אפילו אם הכריזה עליו שם אמר רבי זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום ואסיקנא דאפילו הכריזה נמי משום דאמרינן לה מאן שם ליך (ופירשו התוספות) כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אתה יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו ואין לפרש דשומא ממש קאמר דאף על גב דליכא בית דין מומחין בית דין הדיוטות מיהא איכא כדאיתא בפרק אלו מציאות (לב.) ומה שהחזיקוה בית דין הדיוטות אינה חזקה דיושבי קרנות הם ואינו אלא לשומא בעלמא והר"ן כתב יש מי שאומר דכי אמרינן אלמנה ששמה לעצמה לא עשה כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בבית דין הדיוטות יכולה לשום לעצמה וכן נראה דעת הרמב"ם בפי"ז מהלכות אישות ולפי זה אפילו בלא בית דין הדיוטות אם שמה לאחרים בדיעבד מכרה קיים אבל אחרים אומרים דשמה לעצמה היינו בבית דין הדיוטות שכל שאין שם בית דין מומחין שמה לעצמה איקרו וכ"ת כיון שיש שם בית דין אמאי לא עשתה כלום י"ל לפי שאלו אינם אלא שמאים בעלמא שאילו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהבית דין אביהם של יתומים והם עומדים במקומם והאלמנה כאחר בעלמא ויכולה לקנות מיד ב"ד אבל כיון שאלו אינם אלא שמאים בעלמא ה"ל אלמנה זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכך הדין בשליח אחר כדמוכח בעובדא דכסותא דיתמי דאיתא בגמרא עכ"ל : וה"ה בפי"ז מהלכות אישות כתב שתי סברות אלו וכתב שדעת קצת מפרשים כדעת הרמב"ם דהא דאלמנה שמה לעצמה לא עשתה כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בב"ד הדיוטות יכולה לשום לעצמה ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל:
ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובה שלא יאמרו שמוכרת הכל לצורך מזונותיה ויקראוה רעבתנית בפרק אלמנה ניזונת (דף צו) תניא גבי אלמנה המוכרת למזונות כותבת למזונות מכרתי ואמרינן בגמרא בריש פירקין (צו:) דעצה טובה קמ"ל דלא ליקרו לה רעבתנית. וכתב עוד וה"ה נמי אם לא כתבה אלא מכרה סתם נאמנת לומר למזונות מכרתי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כל זמן שלא נשאת:
ומ"ש ואם אינה חוששת שיקראוה רעבתנית טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובה אבל אם תפרש שמוכרת לצורך כתובה לא תוכל לטרוף מהלקוחות מזונות כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ויש ספרים שיש בהם חסרון הניכר וענין עצה זו בר"פ אלמנה ניזונת (שם) רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה ופירש"י הסתם יפה לה מפני הלקוחות שלקחו שדות מבעלה וכו':
ומ"ש ויש צד אחר שטוב לה יותר שלא תפרש שאם לא תפרש ויצא עליו שטר חוב תאמר שלכתובה מכרה וכו' שם אמתניתין דכותבת למזונות מכרתי כתב הרא"ש בירושלמי מפרש יפוי כח דרבי יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי:
היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה והוזל וכו' וכן אם מכרה שוה מנה בק"ק והוקר וכו' בפ' אלמנה ניזונת (צח.) תנן היתה כתובתה ק"ק ומכרה שוה מנה בק"ק או שוה ק"ק במנה נתקבלה כתובתה וכתבו התוס' בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה ר"י בשהוזל המקח בשהוקר המקח ור"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר רבי יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה ק"ק במנה תימא קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בו לגבי הלקוחות שהרי המכר לא היה כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ק"ק מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל:
ומ"ש רבינו והיא רוצה לקיים המקח תימא כיון דכתב דטעמא דרישא משום דכיון דבשעה שקבלה הקרקע להכניסו לרשות הלוקח היה שוה ק"ק הוי כאילו כיונה לקנות הקרקע א"כ מאי איריא רוצה לקיים המקח אפילו אינה רוצה נמי וצ"ע ומ"מ זה שכתב רבינו אינו אלא לדעת ר"ת והרא"ש דסברי דיש אונאה לקרקעות בדבר מופלג וכמו שנתבאר בטור ח"מ סימן רכ"ז אבל להרי"ף והרמב"ם דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל מתניתין מיתוקמא כפשטה ולפיכך הרי"ף הביא משנתינו כצורתה וכן הרמב"ם בפי"ז מהלכות אישות העתיק לשון המשנה בלבד וכתב נתקבלה כתובתה ובלבד שתשבע שבועת אלמנה:
טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה וכו' דברים אלו כסותרים לדברים שקדמו שהרי כתב בסמוך שאם מכרה שוה ק"ק במנה נתקבלה כתובתה אלמא דכשמכרה בפחות משויו המקח קיים וההפסד שלה וצ"ל דהב"ע בשאין כתובתה אלא מנה וכך הוא שנויה בהדיא בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואפילו היא אומרת אני אחזור את הדינר ליורשים וטעמא כדפי' רש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה ואף על גב דרשב"ג פליג התם במתניתין ואמר לעולם מכרן קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בית ט' קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות אישות פסק כת"ק:
ומ"ש רבינו טעתה ומכרה שוה מנה ודינר במנה או שטעתה אפילו כל שהו שם כתב הרא"ש הא דקתני במתני' מכרה שוה מנה ודינר במנה לאו דוקא דינר ה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות עכ"ל:
היתה כתובתה ת' זוז ומכרה לזה במנה וכו' הראשונים מכרן קיים והאחרון מכרו בטל שם במשנה:
ומ"ש בד"א שהם ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו לד' לרב אלפס שפסק במכור כור וזבין לתכא שהמכר בטל וכו' שם (דף צט:) בגמרא איבעיא לן אמר לשלוחו זבין לי כורא ואזל וזבן ליה לתכא מאי מי אמרינן א"ל דטבי לך עבדי לך דאי לא מצטרכי לך זוזי לא מצית הדרא בך או דילמא א"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי ת"ש היתה כתובת' ת' זוז ומכרה לזה במנה וכו' במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים ופירש רש"י והא הכא דלזבוני בת' שדרוה ומכרה לראשון במנה דהיינו זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני ופירש"י בקטיני. לא היו שדות הללו יחד ואין ראויה לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח וסובר רבי' דכיון דפסק רב אלפס במכור לי כורא וזבין ליה לתכא דמעביר על דבריו הוי ממילא איצטרכינן לאוקמי מתניתין בקטיני או במכרה לכולם בשטר אחד דליכא חששא דליפשו שטרי עילויה ולר"מ שפסק במכור לי כורא וזבין לתכא שהמקח קיים מתניתין מיתוקמא בכל גווני אפילו בשדה אחת ובד' שטרות וסברא זו לא ראיתיה בשם רבינו מאיר אלא בשם רבינו האי כתבה הרא"ש וגם רבינו בח"מ סימן קפ"ב בשם רבינו האי כתב אחר כך מצאתי כן בספר מוגה רבינו האי במקום רבי' מאיר:
ומ"ש שהסכמת הרא"ש ז"ל כרבי' האי איני יודע היכן מצא כן והוא עצמו כתב בטור ח"מ סימן קפ"ב על דברי רב אלפס ודברי רבינו האי וא"א ז"ל הביא דברי שניהם ולא הכריע ואיפשר שטעמו כאן מפני שהביא הרא"ש דברי רבינו האי לבסוף שכך דרך רבינו בהרבה מקומות לכתוב שהסכמת הרא"ש כאותה סברא שמביא לבסוף והרמב"ם אע"פ שבפ"א מהלכות שלוחין פסק כרב אלפס דמעביר על דבריו הוי כתב בפרק י"ז מהלכות אישות משנתינו כצורתה ולא חילק בין שדה א' לד' שדות ובין מוכר בשטר א' למוכר בד' שטרות ונ"ל דטעמא משום דאיכא למימר דלא דמיא מתניתין לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה הא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש ולרביע הרשות בידה וכדתנן בהדיא מוכרת היא אפילו ד' וה' פעמים ועוד שהרי ר"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר"ת ולפי זה גבי אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לד' בני אדם בד' שטרות מכרה קיים ותלמודא הוי מצי לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |