בית יוסף/אבן העזר/כח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הכסף שמקדש בו צריך שיהיה שלו אבל אם גנב או גזל קודם שנתיאשו הבעלים אפילו שידך אותה תחילה אינה מקודשת וכו' בפרק האיש מקדש (דף נב:) ההוא גברא דחטף זוזי מחבריה ושדא לה א"ל מיקדשת לי אתא לקמיה דרבא א"ל לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוי וגרסי' תו התם (שם) ש"מ ממתניתין קדשה בגזל אינה מקודשת אפילו בגזל דידה מיתיבי קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בגזל דידה הא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן פרושי מפרש קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כיצד כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו והא מתני' דגזל דידה וקאמר רב אינה מקודשת לא קשיא הא דשדיך. הא דלא שדיך ופרש"י בגזל דידה. כיון דקבילתיה אחילתיה: הא. דקתני מקודשת בדשדיך מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דאי קבלתיה לגזל דידה בשם קידושין אחילתיה וכתב הרי"ף והרא"ש שמע מינה דגזל דעלמא היכא דלא נתיאשו מהם הבעלים אינה מקודשת כלל בין שדיך בין לא שדיך וגזל דידה בדשדיך הוו קידושין ובדלא שדיך לא הוו קדושין ובפרק קמא דקדושין (דף י"ג:) גרסינן ההיא אתתא דהוה קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכי מינה אמרה ליה הבא ניהלי אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה אמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי איתיביה רבא לרב נחמן קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בדשדיך ומנא תימרא דשאני לן בין שדיך בין לא שדיך דתניא אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בזו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקא הוו קדושין ונתני מקודשת סתם אלא רצתה דאמרה אין לא רצה דאישתיקא וקתני דאינה מקודשת מ"ט יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואלא קשיא הך דקדשה בגזל ובחמס וכו' אלא לאו ש"מ הא דשדיך הא דלא שדיך. ופרש"י גזלן דלא יהיב דמי. חמסן דיהיב דמי אבל לא נתרצו בעלים למכור: בדשדיך. שדבר בה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו דהתם כי שתקה משום דניחא לה הוא: לא רצתה דאישתיקא. וקיבלתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן מעות אפי' רצתה דאמרה אין לא מיקדשא דמעיקרא קיבלתיה בחובה וכי הדר אמרה לא יהיב לה מידי וז"ל הרי"ף והרא"ש ההיא אתתא דהוות מזבנא וורשכי וכו' א"ר נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס וכו' מקודשת התם בדשדיך ובדלא שדיך נמי לא אמרן אלא היכא דשקלה ליה ושתקה אבל אי אמרה אין ושקלה ליה אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין דתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וכו' אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקא ואוקימנא בדלא שדיך ולפיכך לא הויא מקודשת וכי אמרה אין מיהא הויא מקודשת אלמא בדאמרה אין אפ"ג דלא שדיך קידושיה קידושין בין בחוב דילה בין בגזל דילה וכן הלכתא ודוקא בגזל דילה אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קדושין אא"כ קדשה ביה לבתר דקניא ביאוש בעלים דה"ל כדידיה עכ"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה וז"ל המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו כבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת גזל את האשה או גנבה או חמסה וחזר וקדשה בגזל ובגנבה ובחמס שלה ואמר לה הרי את מקודשת בו אם קדם ביניהם שדוכין ונטלה ושתקה ה"ז מקודשת ואם לא שידך אותה מעולם אע"פ ששתקה כשנתן לה דברים אלו בתורת קידושין אינה מקודשת ואם אמרה הן הרי זו מקודשת החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת ואם לא שדיך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם א"ל אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת בו שהרי לא הגיע לידה ממנו כלום אלא שלה נטלה וכבר נפרעא חובו משעה שנטלה ואינה יכולה לחזור ולתובעו בחוב פעם אחרת עכ"ל: וכתב ה"ה ודפ שאם אחר שהחזיר לה גזלתה א"ל הרי את מקודשת לי בה אפילו אמרה הן אינה מקודשת דדומה להחזיר לה את החוב ומבואר למטה וכן השוו אותה בגמרא בפירוש ודבר פשוט הוא שכיון שבשעת חזרה נתן לה בתורת השבה אחר שיבא לידה והוא שלה במה תתקדש בו עכ"ל ואצל גזל דאחרים כתב הטעם שכשנתיאשו הבעלים הוי מקודשת אע"ג דקי"ל (ב"ק סו סז.) יאוש בלבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה כיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל. והשתא כל דברי רבינו מבוארים אלא שיש לתמוה למה הוצרך לכתוב בשם הרמ"ה מ"ש דהא תלמוד ערוך הוא ודע שיש בקצת נוסחאות מספרי רבינו חסרון ניכר בב' מקומות אחד אצל מ"ש אבל אם שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי בזה ונתנו בידה וכו' צריך להגיה ולכתוב אבל אם שידך תחלה או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה וכו' השני אצל מ"ש קבלתו בשתיקה ולא שידך תחלה אינה מקודשת צריך לכתוב אבל אם לאחר שנתנה בידה א"ל התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת דברי הריב"ש בדינים אלו בסימן ק"ע. כתב רבינו ירוחם מוכח בפרק מרובה (שם) שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ואהא דאמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי כתב הר"ן (פ"ק דקדושין דף תרכ"ז) בשם הרשב"א דטעמא דמילתא הוא דקא מפרש דמש"ה הוא דלא הוי קדושין ומיהו אפילו אמרה בתר הכי דלשם קדושין קבלתינהו לא מהני דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה לאיקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא דהני גווני מהניא גביה כי היכי דתקדוש ביה והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת לגמרי משמע ואפילו פירשה דעתה אח"כ שנתכוונה לשם קדושין עכ"ל. ואמאי דאמרינן גבי א"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וכו' דאינה מקודשת אלא בדשדיך א"נ בדאמרה אין כו' היינו דוקא בדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זה שאני חייב ליכי אבל א"ל כנסי סלע זה סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבילתיה אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין אמרינן דמסתמא לשם פרעון שקלתיה והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומר חזר בו מדיבורו הראשון ואמר שלא יהיה לשם פרעון אלא לשם קדושין אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה נראה שאינה חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפילו בכה"ג בדשדיך א"נ אמרה אין מקודשת וכ"נ מדברי בה"ג ז"ל ולפ"ז אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין דמקודשת אע"ג דלא שדיך עכ"ל וכ"כ ה"ה בפ"ה בשם הרשב"א דלדברי בעל הלכות והרמב"ם אפשר שאם חזר ואמר לה לא לשם פרעון אלא לשם קדושין וקבלתו ושתקה מקודשת ואפילו לא שידך וצריך תלמוד ומ"מ כשלא הזכיר בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע"פ שלא שדך ואע"פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל וכתב עוד ה"ה על מ"ש הרמב"ם ואם א"ל אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת בו וכו' אינה מקודשת דע שאין חילוק בזה בין שדך ללא שדך שכיון שבא לידה בתורת פרעון במה תתקדש אח"כ וכן מתבאר בדברי רבינו ופשוט הוא עכ"ל. ואהא דאמרינן בפ"ב דהא דקדשה בגזל דידה מקודשת היינו בדשדיך ופירש"י דכי קבילתיה לגזל בידה לשם קדושין אחילתיה כתב הר"ן (ד' תרמ"ה ע"ב פ"ב דקדושין) לפ"ז נראה שנתקבלה קדושין ונתקבלה גזלתה אבל בירושלמי אמרו רוצה היא מקודשת ויהא חייב לה סלע. כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ז על האומר לאשה הלויני דינר על משכון זה ונתנה לו הדינר ובשעה שנתן לה המשכון אמר לה התקדשי לי בזה וקבלתו ושתקה מסתברא לי שהיא מקודשת אלא שבזה ראוי להחמיר ואם קבלה קדושין מאחד אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהן שתנשא צריכה ממנו קידושין אחרים עכ"ל ובתשובה אחרת כתב שנשאל על אשה שאמרה לאיש אחד שיתן לתקן טבעתה לאומן וכאשר נעשה אמר אראה אם יכיל אצבעך ואמר בפני עדים הרי את מקודשת לי ואמרו לה העדים ראי מה את עושה והיא נרתעת לאחוריה וצעקה וחרפה האיש ההוא והשיב שאין בזה חשש של כלום לפי שהעדים כבר מעידים שהטבעת שלה היתה ואפילו קדש בו והיא קבלתו דרך שתיקה אינה מקודשת בדלא שדיך כדאמרינן בפ"ק דקידושין בעובדי דוורשכי וכ"ש זו שצעקה מיד כששמעה עכ"ל:
א"ל כנסי סלע זה בפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בו וכו' ואם אחר שנתנו לידה בתורת פקדון א"ל התקדשי לי בו וכו' בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל בא לידה בתורת קדושין וכו' הוו ספק קדושין בפ"ק דקידושין (יב:) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו לו והא לית בה שוה פרוטה אמר להו תקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקותא דלאחר מתן מעות וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא א"ל כנסי סלע זה בפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוו קדושי אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקא משתק ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא קשו בה בפום נהרא משום דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהביבהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה לשדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינ' להו ומתברי מחייבנא באחריותייהו שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרביבא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה וכתב הרא"ש והא דלא חש לה משום דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי שאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות משוה פרוטה וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו שוה פרוט' והר"ן כתב דאפשר דציפתא דבר שאין מתקיים הוא ובהא לא חייש שמואל וכדברי הרמב"ם א"נ דבציפתא ליכא למיחש שהרי מתחלה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בה ש"פ וא"ל אנא נמי תקדוש בד' זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוון לקדשה בציפתא לבד דלא ניחא ליה בקידושי ספק עכ"ל: ופירש"י בציפתא דאסא. מחצלת של הדס: בד' זוזי דאית בה. כרוכים היו בה: שקלתא. כלומר נקטא לה ולא השליכתם: ואישתיקא. בשעת מתן מעות אם קודם שקבלתו אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבלתיה אדעתא דהכי קבלתיה: דשתקה משתק. ולא רצתה דקאמר ה"ק לא אמרה רוצה אני לאו כלום דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא וכתבו הרי"ף והרא"ש אהא דמסיק אתון דשמיע לכו חושו לה הלכך לאפוקה צריכה גט ולעיולה צריכה קידושי אחריני ולא סגי בהנהו קידושי אבל הרמב"ם בפ"ה פסק דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא בפקדון כרבא וכתבו הר"ן וה"ה דטעמא משום דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי לרב הונא בריה דרב יהושע אלא דשלח ליה שהם יחושו לעצמם מפני שהם חייבין בכבודו וקבלו הדבר מפיו וכתב ה"ה שכתב הרשב"א דטעמא דמסתבר הוא וכתב הריב"ש בסימן ק"ע שכן הסכימו האחרונים ושי"א דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אפילו בדשדיך ושכן דעת הרמב"ן וכ"כ עוד הר"ן (פ"ק דקידושין) וז"ל ובכה"ג ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קדושין ומשמע ודאי דלא גרע זה משדיך ואפ"ה אמרינן דאע"ג דא"ל התקדשי בד' זוזי דאית בה דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוי קדושין עכ"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו וקבלה אותו אמרו לו והלא אין בה ש"פ ואמר תתקדש בד' זוזין שיש בתוכה אם אמרה הן ה"ז מקודשת ואם שתקה אינה מקודשת במעות אלו שהשתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת כלום ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה שמא תשוה פרוטה במקום אחר עכ"ל וכתב ה"ה ויש חולקין (הוא הרא"ש והר"ן פ"ק דקדושין) ואומרים דהכא ליכא למיחש להכי שלא היתה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בד' זוזים שהיו בה ודברי רבינו נראין לו עיקר להחמיר עכ"ל :
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דוקא דשקלתינהו ואישתיקא אבל זרק לה קדושין אפי' לתוך חיקה וכו' לא נמצא כן בדברי הרמב"ם וטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב הרמ"ה: היה לו פקדון בידה וכו' בפ' האיש מקדש ( מז.) תניא האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:
ומ"ש רבינו או שהשאילה חפצים כן משמע שם בגמרא ומ"ש בשם הרא"ש דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' שם כתב כן:
היה לו מלוה אצלה אפי' היא בשטר וא"ל הרי את מקודשת לי במלוה שיש אצלך אינה מקודשת כו' מימרות אמוראים בפ"ק דקדושין (ו:) ובפרק האיש מקדש דאמרי המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:
ומ"ש אפילו עדיין המעות בידה וכו' כן פרש"י שם וכ"כ הרא"ש והר"ן וכתב עוד הר"ן וכיון דלהוצאה ניתנה ה"ל כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת מלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי והרמב"ם כתב בפ"ה כל' הזה המקדש במלוה אפי' בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתו עכ"ל כלו' דכיון דלהוצאה נתנה אע"פ שעדיין המעות בידה ה"ל כאילו כבר הוציאה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו:
ומ"ש ל"ש מלוה ל"ש שכירות הכי משמע בפרק האיש מקדש דתניא עשה לי שירי' נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינה מקודשת ואוקימנא לפלוגתייהו בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף דרבנן סברי יבנה מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל הלכך כשמחזירו לו ה"ל מלוה למפרע א"נ פליגי באומן קונה בש"כ ורבנן סברי אינו קונה בשבח כלי הלכך ה"ל מקדש במלוה ואינה מקודשת:
ומ"ש אפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות כך משמע ודאי מהא דתניא עשה לי שירים נזמים וכו' דהא כשעשאם ונתנם לה הרי הגיע זמן לגבות שכירתו ואפ"ה אמרו חכמים דאינה מקודשת:
ומ"ש ואפילו החזיר לה השטר כתב הר"מ ז"ל שאינה מקודשת ואפי' יש בו שוה פרוטה וכו' זה נלמד ממה שיתבאר בסמוך בהתקדשי לי בשטר חוב זה דאיפלגו בה תנאי וע"כ לא פליגי אלא באומר לה בשעת קידושין התקדשי לי בשטר חוב זה אבל כל שלא אמר לה כן בשעת קדושין לכ"ע אינה מקודשת וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה:
ומ"ש אבל אם א"ל התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה שמין את הנייר וכו' בפרק האיש מקדש (דף מח) על הא דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודש' אמרינן לימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר ה"ד אלימא ש"ח דאחרים קשיא דר"מ אר' מאיר דאמר באידך ברייתא דמקודשת אלא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי ודחי הב"ע כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמיה וכו' ומשמע דכיון דבעינן לאוקמא מעיקרא בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה אע"ג דדחי לה לאוקמה לדרב כר"מ מ"מ ילפינן מינה דבשטר חוב דידה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וכתב הר"ן שיש מי שאומר כן וגם ה"ה כתב בפ"ה שיש מי שכתב שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקדושין ויש בנייר שוה פרוטה ה"ז מקודשת דה"ל כמקדש במלוה ופרוטה וכן נזכר בגמרא באוקימתא אחת שעשו שם על ברייתא אחת וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א ורבינו לא הזכיר חזרת השטר וגם בהלכה לא נזכר כלל ואפשר שאף הוא ז"ל יודה בזה (אלא) שא"כ היה דעתו כשהזכיר דין המשכון ה"ל להזכיר זה עכ"ל :
ומ"ש ואם לאו הוי ספק קדושין נראה דהיינו מדאמר שמואל חיישינן שמא ש"פ במדי:
ומ"ש אבל אם אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת ואפילו לא מחל לה המלוה אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן מקודשת וכולי ואסור לעשות כן משום ריבית בפ"ק דקדושין (דף ו:) אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן משום הערמת ריבית האי הנאת מלוה ה"ד אילימא דאזקפה דא"ל ד' בה' הא רבית מעליא הוא ועוד היינו מלוה לא צריכא דארווח לה זימנא ופירש"י דאזקפה. מעיקרא ד' בה' והשתא אמר לה התקדשי לי בזוזי חמישי: רבית מעליא הוא. ואמאי קרי לה הערמת רבית: ועוד היינו מלוה. שאף הזוז הזה כבר מחוייבת ועומדת: לא צריכא דארווח לה. זמן הלואתו וא"ל התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפילו לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לא מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה: והר"ן כתב דאפשר דכל שמחל המלוה עצמו אפילו א"ל בההוא הנאה דעתה אזוזי ומש"ה נקיט לה בגמרא בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא ולא נקטה במחילת כל המלוה ורבינו סתם דבריו כדברי רש"י דאי א"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת וכ"פ הרא"ש ז"ל ובפרק המדיר (עד.) כתב רש"י המקדש במלוה שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו וכתבו התוספות על זה ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרי' בפ"ק דקדושין ולר"י אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת עכ"ל ולענין מה שפרש"י בארווח לה זימנא כן פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה ק"ק זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארווח לך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות מפני שהוא כרבית ופירשו רבותינו בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשמעם עכ"ל: וכתב הר"ן נראה שהוא דוחה דברי הרי"ף וסובר שאילו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרוחת זמן שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה כיוצא בזה מקודשת אע"פ שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואעפ"כ מקודשת למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כדאיתא לקמן פ' האומר (סג.) וה"ה כ' רבי' לא ישרו בעיניו דברי ההלכות דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמו וכיון דבשעת הקידושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרוחת זמן ממלוה גופה וכן דעת ר"ח ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל מסכימים לדעת ההלכות וראיתי לחוש לדבריהם ע"כ: ומ"ש רבי' ובעל העיטור כ' שאין בו איסור אלא א"כ אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פ' וכו' פירושו ובעל העיטור חלק על פי' זה בהנאת מלוה דא"כ היכי מסיים בה שאסור לעשות כן והלא כיון שאינו אומר כן בשעת הלואה וגם עתה אינה נותנת לו דבר וגם לא קץ אין כאן איסור כלל אלא אם א"ל כן בשעת הלואה דאז ודאי איסורא איכא ומ"מ רבית גמור לא הוי כיון דלא קץ בהדיא ד' בה' היינו דמסיים בה ואסור לעשות כן משום הערמת רבית מ"מ למדנו מדברי בעל העיטור שהוא מפרש הא דארוח. לה זימנא כדברי ר"ח והרמב"ם ז"ל וזהו שכתב רבינו על דבריו וכן כתב ר"ח שאם היה לו מלוה בידה ומרויח לה זמן ומקדש בה אינה מקודשת וכולי. והתוספות הקשו על פרש"י דכה"ג רבית גמורה היא ואמאי קאמר דאינו אסור אלא משום הערמת רבית ופר"ת דאיירי הכא שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן פרוטה למלוה לארווחי לה זמנא וקדשה באותה הנאה כלומר שאמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו ואסור לעשות כן אע"ג דלאו רבית הבא ממלוה ללוה הוא משום דהוי כחזר ונוטלו מן האשה:
כתב הר"מ וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן דמעיקרא הוי ספק קדושין וכו' כלומר היכא דבשעה שהלוה לה אמר הרי את מקודשת לי בהנאת הרווחת זמן שארויח לה במלוה זו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פשיטא שהיא מקודשת בודאי לד"ה אבל היכא דקודם לכן היה לו מלוה בידה ועכשיו א"ל הרי את מקודשת בהנאת הרווחת זמן שאני מרויח לך באותה מלוה שאת חייבת לי וכדברי רש"י והרי"ף ז"ל דבהא פליגי ר"ח והעיטור הוי ספק קדושין וכו':
אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידשה בו מקודשת ואפילו משכנה בשעת הלואה ואפילו לא החזיר לה המשכון וכולי בפ"ק דקדושין (יט.) אמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר גבי אמה העבריה מעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו וכו' וכתבו התוספות והרא"ש אין לפרש דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה כדרבי יצחק דא"כ הו"ל להביא ההוא דרבי יצחק אלא אפילו משכנו בשעת הלואה איירי דומיא דאמה העבריה ונראה דאפילו אינו מחזיר לה המשכון אלא שא"ל הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אף ע"פ שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון וכתבו עוד התוספות וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרי' לעיל דמקודשת ולמה אנו צריכין ללמוד מרבי יוסי וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דסלקא דעתך דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מילתא דר' יוסי דמקודשת והר"ן כתב דאינו מחוור דלא אמרו דמקודשת אלא דוקא כשהחזיר לה המשכון דומיא דההיא דר"י בר יהודה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה וז"ל היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה באותה המלוה והחזיר לה את המשכון ה"ז מקודשת שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה וכתב ה"ה היה לו מלוה אצלה וכו' פ"ק אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ופירוש במלוה הוא מקדשה ומחזיר לה את המשכון ויש שהיו סבורים לומר אפילו אינו מחזיר המשכון בשעת הקדושין היא מקודשת ודעת רבינו עיקר וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל דבעינן חזרת המשכון עכ"ל. וכבר כתב רבינו סברא זו בסמוך בשם הרמ"ה ויש לתמוה עליו למה לא כתב שגם הרמב"ם סובר כן וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה אפילו לא הזכיר לה משכון בשעת הקדושין כיון שהחזירה בשעת הקידושין או שהיה ברשותה מקודשת:
וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון וכו' אינה מקודשת כ"כ רבינו ירוחם בשמו וכתב עוד מוכח בפ"ק דאם הקנה לה משכון שלו כגון שאמר לה התקדשי לי בכך וכך מעות ותזכה בהם גוף משכוני ה"ז מקודשת אפילו משכון שלו עכ"ל. ועיין בסימן כ"ט:
ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת וא"א ז"ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה וכו' ברייתא בפ"ק דקדושין (ח:) קדשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים וכדר' יצחק דאמר ב"ח קונה משכון ופירש"י במשכון דאחרים שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הילכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה וכתבו התוספות אף ע"ג דרבי יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שעבודיה ליחשב ממון לקדש בו האשה וכן צריך לפרש בפרק השולח (לז.) ובפרק כל שעה (לא.) והרא"ש הביא דבריהם וכתב אח"כ ומיהו צריך לדקדק בס"פ האומנין (פא:) דבס"פ שבועת הדיינין (מד.) משמע דמשום דרבי יצחק לא הוי אלא ש"ש ודלא כרש"י שפירש בס"פ האומנין דלרבי יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכי ור"ח פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי ליחייב ואי לא חשיב קנין אפילו ש"ש לא הוי אלא ודאי היינו שכרו דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה וכן פר"ת ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלואה דכיון דשלא בשעת הלואה לא הוי אלא ש"ש משום שנהנה שיוכל לקדש בו א"כ בשעת הלואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פ"ב הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו והר"ן ז"ל כתב והא דרבי יצחק בכל ענין הוא אפילו משכנו (שלא) בשעת הלואתו וכמו שכתבתי במקומות אחרים בס"ד והרמב"ם כתב בפ"ה וז"ל היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקדש בו אשה אע"פ שאינו שלו ה"ז מקודשת לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון וכתב ה"ה ברייתא שם פרשוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו בשלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן ז"ל במסכת שבועות עכ"ל: ומ"מ יש לתמוה על מה שכתב רבינו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת שאינו מוכרח לפרש כן בדבריו דאף על גב דסתם ולא חילק איכא למימר דלישנא דברייתא נקט ואזיל כמנהגו ואם היינו מוכרחים לפרש בגמרא דבמשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא איירי היינו מפרשים גם בדבריו כן ואיפשר שלפי שראה רבינו שאין דברי הרא"ש מוכרחים נקט ליה סתמא דהרמב"ם כאילו מפרש דלא שאני ליה ומ"מ לשון גם בזה כ' הרמב"ם שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שבדין הקודם לזה נחלקו אם בעינן שמשכנו שלא בשעת הלואתו והרמב"ם הוא לבדו שכתב דאפי' משכנו בשעת הלואתו מקודשת ואינו כן דבדין הקודם לכ"ע אפי' משכנו בשעת הלואה מקודשת כמו שנתבאר ולכן צ"ל דה"ק כתב הרמב"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת כתב המרדכי בפ"ק דקדושין כתב ראבי"ה קדשה במשכון דאחרים דקני ליה מולך תהיה צדקה וה"מ במשכון דישראל דבר צדקה הוא וכגון שמשכנו שלא בשעת הלואתו דהכי אוקימנא לההיא דרבי יצחק בפ' האומנים אבל במשכונות של עכו"ם לא כדאיתא בפרק כל שעה דהלכה כרבנן לא כר"מ עכ"ל :
היה לו מלוה על אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן מקודשת אפילו הוא מלוה ע"פ כ"כ הרמב"ם בפ"ה וטעמו מדתניא בפרק האיש מקדש (דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומוקי לה בגמרא בשטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה ע"פ קא מיפלגי במלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ר"מ לית ליה דשמואל ורבנן אית להו דשמואל הילכך לא סמכה דעתה סברה אזיל ומחיל ליה ובמלוה ע"פ פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מ"ס ה"מ בפקדון אבל במלוה לא ומ"ס ל"ש מלוה ל"ש פקדון וכיון דקי"ל דמילתא דרב הונא הויא בין במלוה בין בפקדון ממילא קם לה הלכתא כמ"ד מקודשת. וכתב הר"ן ויש מי שלמד מכאן דאפילו שמואל מודה דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול דאם איתא דיכול למחול היכי אמרינן דטעמייהו דרבנן דאמרי אינה מקודשת משום דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאלמא אי. ס"ל דאפילו במלוה אמר מקודשת ואמאי והא יכול למחול דמשום ההוא טעמא אמרינן במלוה בשטר דאינה מקודשת ועוד אמאי דחקו לאקומי רבנן דלא כהלכתא דסברי דדוק' בפקדון אבל במלוה לא הל"ל דכ"ע אית להו דרב בין במלוה בין בפקדון וקמיפלגי בדשמואל דמ"ס יכול למחול ומ"ס אין יכול ואחרים דוחים ראיה זו וסוברים דאפילו במעמד שלשתן יכולין למחול ואיפשר שזה היה דעת הרי"ף שהשמיט כל זה ומדהשמיט משמע ודאי דס"ל יכול למחול ואינה מקודשת אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מה' אישות דבמעמד שלשתן מקודשת אלמא ס"ל דאינו יכול למחול ולא נתבאר בדבריו שם מהו דעתו במקדש במלוה בשטר דאחרים ע"כ והתוספות כתבו דמודה שמואל דבמעמד שלשתן דאינו יכול לימחל וכדברי הרמב"ם ז"ל וגם ה"ה כתב יש מי שכתב שאפילו במעמד שלשתן אינה מקודשת ודבריהם בזה ארוכים וראוי להחמיר ע"כ. וכתב רבינו ירוחם דלמ"ד מקודשת היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא עכ"ל ואינו מוכרח דהא איכא למימר כיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה ה"ל כאילו נתן לה כסף והויא מקודשת דאורייתא וכתב עוד הר"ן אהא דאמרינן במלוה ע"פ פליגי דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי דלא אמרינן הכי אלא במלוה דידה שכבר היתה מחוייבת לו אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה:
ומ"ש רבינו אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר וכו' אינה מקודשת טעמו מבואר במה שכתבתי בסמוך דאוקמוה דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל וכיון דקי"ל דהלכתא כשמואל ממילא קמה לה הלכתא כמ"ד אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה וה"ה כתב בפ"ה שאע"פ שלא נתבאר דין זה בדברי הרמב"ם יש לדקדק קצת מדבריושגם הוא סובר שאינה מקודשת וכתב שיש מחמירים ואומרים שהיא מקודשת ושראוי להחמיר: ומ"ש רבינו אלא שמין בנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ודאי וכו' הוא נלמד ממ"ש לעיל בסי' זה גבי א"ל התקדשי לי בש"ח זה ונתנו לה אבל הר"ן כתב דל"ל בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה הוא כדתנן שהלוה נותן לו את השכר ואי מחיל ליה ע"כ מהדרא ליה ניירא:
היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה וכו' בר"פ האיש מקדש (דף מו.) אמר רבא ש"מ מדרבי אמי המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכתבו הרי"ף והרא"ש דהכי הילכתא וכ"פ הרמב"ם בפרק ה' לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים נזמים וטבעות וכו' אלעיל קאי שכתב המקדש במלוה שיש לו אצלה אינה מקודשת והשתא קאמר דלפי' אם א"ל עשה לי שיריים ונזמים וכו' אינה מקודשת משום דה"ל מקדש במלוה ודין זה איתא בפ' האיש מקדש (דף מח.) דקתני התם בברייתא עשה לי שירים נזמים וטבעות כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ואוקימנא דכ"ע מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קא מיפלגי ואבע"א דכ"ע דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי ואיבע"א דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והב"ע כגון שהוסיף בה נופך משלו דמ"ס מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומ"ס דעתה אמלוה ופרש"י ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה תתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירין לה ה"ל מלוה למפרע: והכא באומן קונה בשבח כלי וכו'. כלומר הכא בשלא התנה להיות שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך ובאומן קבלן וכשמשביחו ועשה מן הזהב כלי קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי ר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ואין בזו לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה וכשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו: אין אומן קונה וכו'. והרי הוא כשאר שכירות ופסק הרא"ש דישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכ"פ הרי"ף בפ"ק דעכו"ם ובקדושין פרק האומר כן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות ובענין אומן קונה בשבח כלי כתב הרא"ש בפ' האיש מקדש הרי"ף פסק בפרק הגוזל קמא גבי הא דא"ר אסי ל"ש אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהן מסמר ושברו אבל נתן לחרש עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושברן פטור מ"ט אומן קונה בשבח כלי דלית הלכתא כרב אסי משום דמייתי התם על מילתיה דרב אסי לימא כתנאי עשה לי שירים נזמים וטבעות וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס אומן קונה בשבח כלי וכו' ודחי לא דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי אלמא ליתא לדרב אסי ונ"ל דאין זו ראייה משום דבעי למידחי הוא דאמר כתנאי הוצרך לומר דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי דאי אומן קונה א"כ לכ"ע מקודשת וכן פר"י ור"ת פסק כרב אסי דאמר אומן קונה בשבח כלי ולהך אוקימתא הלכה כר"מ עכ"ל והר"ן כתב בפרק האיש מקדש דנקטינן דאין אומן קונה בשבח כלי וכדברי הרי"ף וכן דעת הרמב"ם שפסק בפ"ה שהאומר הרי את מקודשת לי במלאכה זי שעשאה עמד ועשה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מ"ש דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי צריך לכתוב וה"ל מלוה וכ"כ הרי"ף אבל ר"י כתב דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה ועיין ברבינו ירוחם:
קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים צריכה גט וכו' בפרק המדיר (עד.) אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמר רב יוסף בר אבא אמר רב מנחם אמר רב אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ופירש"י ר' אמי פליג אדר"א ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע"ת ובעל אינה צריכה הימנו גט משום דבהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרי' לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקדושי קמאי בעל ולא לשם קידושין: במלוה אין הכל בקיאין בהלכות קדושין והרי"ף כ' הא דמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין מקדש במלוה ובעל משמע דס"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאין בה' קדושין וכדר' אמי וכ"כ הרא"ש שכ"נ מדברי הרי"ף דמקדש במלוה ובעל אינה צריכה גט אבל הרמב"ם פסק כר"א שכתב בפ"ז המקדש על תנאי וכנס ובעל סתם ה"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשנכנס וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה הימנו גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן קדושין פסולי' חזקה הוא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשות בעילת מצוה עתה עכ"ל. וכתב הר"ן וז"ל הרמב"ם השוה מקדש במלוה לפחות משוה פרוטה שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא דעולא אר"א מנלן דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע"ג דאמר לה בהדיא פחות משוה פרוטה הא כייל נמי בהדה על תנאי ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפי' נאמר דר"א כאביי ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר אכתי היכי נסמוך עלה לקולא שאם בא אחר וקדשה לא נחוש לקידושא כיון דרבי אמי פליג עליה ואמר אבל בהנך טעי ומש"ה מחוורתא דפסקא דפחות משוה פרוטה צריכה גט אבל במלוה ה"ה כעל תנאי וצריכה גט מספק ע"כ:
והשתא מ"ש רבינו דודאי לשם קדושין בעל נמשך אחר פשט דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע לכאורה דסבר הכי וכמ"ש הר"ן אבל מאחר שהרי"ף נראה שסובר שאינם קדושין מידי ספיקא לא נפקא וכך היא מסקנת הרא"ש ז"ל שכתב שראוי להחמיר וכבר כתבתי שכן העלה הר"ן וגם דברי הרמב"ם כך נ"ל לפרשם דצריכה גט מספק קאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה"ל לכתוב ה"ז מקודשת ועוד הא כיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק וכדמוכח מדכתב שמא ביטל התנאי כשבעל א"כ גם במקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק וא"ת בפחות משוה פרוטה ובעל סתם למה לא פסק שתהא מקודשת קידושי ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י"ל שהוא ז"ל מפרש דצריכה גט דקאמר היינו מספק מדלא קתני ה"ז מקודשת ואפילו את"ל דצריכה גט דקאמר היינו לומר שהיא מקודשת קדושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה ממנו גט איכא למימר דמשמע ליה ז"ל דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא מקדש על תנאי ובעל סתם וכיון דפלוגתא היא פסק בה להחמיר: כתב הרא"ש בפרק המדיר דהא דאמרינן דבועל לשם קדושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה:
מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם אפילו מצאו חבירו וכו' אינם קדושין בפרק האיש מקדש (דף נב:) גבי ההוא דקדש בפרומא דשכרא:
ומ"ש בשם הרמב"ם שאם קידש בדבר שאין מקפיד עליו הוי ספק קדושין בפ"ה מהלכות אישות כתב כן:
כ' הרמב"ם אריס שנטל מן הפירות וקדש בהם אינם קדושין ואם נטל במדה וקדש הוי קדושין ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם אינם קדושין וכו' בספרי הרמב"ם שבידינו אין כתוב אלא ממי שיש לו סחורה בשותפות וכן כתוב בפ"ה ותחלת הדברים אינם כתובים שם ומ"מ הדין דין אמת והכי איתא בפרק האיש מקדש (שם) ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א"ל מאן פלג לך וה"מ במוזא אבל כישא מצי אמר ליה אנא שקל כישא שקיל את כישא כי כישא ופרש"י מוזא דשמכי. מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל אגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת והרי"ף כתב בפירוש מוזא דשמכי ראשי הבצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטנים אמר מאן פלג לך וכתב ה"ה על פירוש זה וזהו שכתב רבינו הואיל וצריך שומת ב"ד וכתב הר"ן יש מי שאומר דאפילו במוזא אם היה שוה ב' פרוטות מקודשת שהרי אחת מהם שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא"ל התקדשי לי בזה במוזא קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ם והרשב"א ז"ל:
השואל חפץ מחבירו וקידש בו כתב בעל העיטור איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר וכו' ור"ש כתב בתשובה שהיא מקודשת כל זה הביא הרא"ש בפסקיו פ"ק דקידושין:
ומ"ש וא"א ז"ל כתב אם השאילו החפץ וכו' בפ' הנזכר והאריך להביא ראיה לדבריו. ובתשובותיו כלל ל"ה האריך ג"כ בזה ובס"פ יש נוחלין הזכיר קצת מזה והריב"ש בסימן ק"ע כתב בזה וגם בתרומת הדשן סי' ר"י כתב בזה וגם בתשובת המיימוני שבסוף ספר נשים ובהגהות מרדכי דקידושין וע' ברבינו ירוחם: כתב הרשב"א בתשובה סי' אל"ף ורמ"א על מי שרצה לקדש אלמנה ולא היה לו טבעת ואמרה לו בת האלמנה הרי לך טבעת וקבלו וקדשה בו איני רואה להתירה בלא גט דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת ושלה הוא וע"מ להחזירו לה נתנתו לו ואע"פ שאיפשר לומר דמן הסתם כל מה שיש ביד האשה מתכשיטין וכיוצא בהן של בעל ואין לה רשית בהם ליתנם לאחרים מכל מקום מידי ספק אינו יוצא והוא בתשובה להרמב"ן סי' קמ"ד:
וכתב הרמב"ם המקדש באיסורי הנאה' אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינה מקודשת עברו ומכרו וקדש בדמיו מקודשת אפילו באיסורי דאורייתא חוץ מדמי עכו"ם בפ"ה:
ומ"ש המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת פשוט במשנה פרק האיש מקדש (דף לו.) ומ"ש שאפילו באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת היינו מדגרסינן בפ"ק דפסחים (ז.) גבי חמץ בערב פסח ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה לא מצי מבטיל ליה דלאו ברשותיה קיימא דא"ר גידל אמר רב המקדש אשה בחמץ מו' שעות ולמעלה ואפי' בחטי קרדנייתא דשרירן ויבישין אין חוששין לקדושיו דאיסורי הנאה נינהו ופירש"י מו' שעות. מתחלת שש: קרדנייתא. הגדלים בהרי אררט וקשים הם מאד ואפ"ה אין חוששין לקדושין אם בא עליהם מים. וכתב הר"ן שהקשה עליו ר"ת דע"כ מו' שעות מסוף ו' משמע (וכ"ת) היכי מוכח דבאיסורא דרבנן בלחוד לאו ברשותיה קאי י"ל דה"נ איסורא דרבנן הוא דחטי קרדנייתא חמץ נוקשא הוא ולא מיתסר אלא מדרבנן הילכך מייתי ראיה לחמץ דאורייתא בשעות דרבנן דלאו ברשותיה קאי מחמץ דרבנן בשעות דאורייתא ולפ"ז אפשר דחמץ דרבנן בשעות דרבנן חוששין לקדושין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ : והרא"ש כתב בס"פ האיש מקדש מוכח בשמעתין דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת מדאמרינן תניא המקדש בחולין בעזרה ר"ש אומר מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מיהו אשכחן בפ"ק דפסחים אמר רב גידל המקדש בחטי קרדנייתא מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו ואע"ג דחטי קרדנייתא קשים וחימוצו דרבנן ויש לחלק משום דחמץ בפסח עיקרו דאורייתא אבל חולין שנשחטו בעזרה לרבי במעון איסורו מדרבנן והתם נמי פעמים מקודשת כמו שפירש ר"ח דוקא מו' שעות ולמעלה ואע"ג דחטי קרדנייתא חימוצו מדרבנן מ"מ איסור חמץ הוי מדאורייתא למעלה מו' שעות אבל בשעה ו' דאיהו חמץ דרבנן וגם חטי קרדנייתא דרבנן חוששין לקדושיו ודלא כפרש"י שפירש מתחלת ו' ולמעלה דלישנא משש ולמעלה מסוף ו' משמע והא דאמר בריש כל שעה (כא.) לא נצרכה אלא לשעות דרבנן וכי הא דאמר רב גידל וכו' הכי מייתי ראיה כי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו ה"נ בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן עכ"ל וכתב עוד הר"ן בפ"ק דפסחים אבל הרמב"ן כתב דמתחלת שש אפילו בחמץ דאורייתא חוששין לקדושין דכיון דלבתר איסורא מבדל בדילי אינשי מחמץ ובשש הכל עסוקים לשורפו לא משמע להו לאינשי דמיתסר בהנאה ואי אמרת דבשש אין חוששין לקדושיו אתו למימר הכי בד' וה' ואתו למישרי א"א ומש"ה נקט בו' שעות ולמעלה דוקא ונ"ל דמש"ה נקט משש שעות ולמעלה דאילו מחמשה ולמעלה איכא למיחש דלמא הנך קדושי בה' הוו אלא דטעו בין ה' לו' אבל מו' ולמעלה ליכא למיחש למימר דה' הוי וטעו בין ה' לז' שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב הילכך בו' שעות חוששין לקדושיו אפ"ה שפיר מייתי ראיה דמאי דאסרוה רבנן עליה לאו ברשותיה קאי כיון דאמרינן דנוקשה מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו והרז"ה השיב על הרי"ף שהביא הא דרב גידל א"ר בהלכותיו ואמר דרב לטעמיה דס"ל כרבי יהודה דאמר חמץ מו' שעות ולמעלה אסור מן התורה ומתסר נמי בהנאה ומש"ה אין חוששין לקדושיו אבל אנן דקי"ל כר"ש דאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום חוששין לקדושיו ואין דבריו נכונים מטעם שכבר כתבתי בחדושי דאפילו ר"ש מודה דחמץ מו' שעות ולמעלה מתסר בהנאה מדאורייתא עכ"ל וה"ה כתב וז"ל מ"ש רבינו ואפילו היה אסור מדבריהם למדו מאיסור החמץ בשעה ו' שמפורש בפסחים בפ"ב שאפילו בזמן שאיסורו מדבריהם אינה מקודשת וה"ה דשאר דברים וכבר תירצו המפרשים הסוגיא שהיא גבי חולין שנשחטו בעזרה בסוף האיש מקדש שנראה שהוא קשה על דין זה וכן הסכים הרמב"ן שבכל איסורי הנאה אינה מקודשת עכ"ל. נראה מדבריו דלהרמב"ם בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת ואפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ"נ מדברי רבינו שאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב וא"א כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן וכו' או בשאר איסורי דרבנן מקודשת משמע דס"ל דלהרמב"ם בכל איסורי דרבנן אינה מקודשת והרא"ש פליג עליה ואין נ"ל כן משום דאי הוה ס"ל להרמב"ם הכי ה"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ו' ומדכתב הכי משמע ליה דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר"ן שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל:
ומ"ש עוד הרמב"ם עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת וכו' משנה וגמרא בס"פ האיש מקדש (דף נו:): ומ"ש בשם הרא"ש המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ו' או בשאר איסורי דרבנן מקודשת כבר כתבתי לשון הרא"ש בזה ומשם יתבאר לך שדברי רבינו סתומים הם מאד שסתם וכתב דלהרא"ש בחמץ בשעה ו' מקודשת וה"ל לפרש דהיינו דוקא בחמץ דרבנן אבל בחמץ דאורייתא אף בשעה ו' אינה מקודשת דומיא דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא:
ומ"ש והמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא בשמכרו לעכו"ם או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה וכו' ז"ל הרא"ש בס"פ האיש מקדש אהא דאמרינן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וא"ת והא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה וי"ל דמיירי בשמכרו לעכו"ם או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה ירושלמי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם ר' זעירא שאין תופסין דמיהם א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל פי' לפיכך היא מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאיסור ודייק מינה רבי חנינא שמקדשין בגזל דמאחר שאין דמיהם נכנסים תחתיה לאיסור נשארו הן אסורים והמעות גזל הם בידו ואבן דקי"ל קדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת צריך לאוקמה כדפרישית ואי לאו הירושלמי דמחשיב ליה גזל לא הוה ק"ל מידי דהאי דמי לאו גזל הם בידו כי בתורת מקח באו לידו ואף על גב דמקח טעות הוא ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו לו עכ"ל והר"ן כתב לדברי רש"י בפ"ק דחולין היינו טעמא דמקודשת אף על פי שהיו הדמים אסורים למקדש משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתן מחמתו מקודשת אבל בירושלמי גרסינן רבי חגי בשם ר' זעירא בשאין תופסין דמיהם א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל ומסתברא דלדידן דקי"ל דקדשה בגזל לפני יאוש אינה מקודשת כי תנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דוקא בשידע לוקח שהם איסורי הנאה ולקח א"נ בשמכרן לעכו"ם או אפשר דאפילו במוכר לישראל כיון שהלוקח נתן דמיהן למוכר להוציאם הלואה הן בידו ומקדש בהם אע"פ שהוא חייב לשלם מביתו מפני שמקחו מקח טעות עכ"ל": ב"ה ומ"ש באחרונה דאפילו במוכר לישראל מיירי עיקר דדברים של טעם הם ולפחות מידי ספיקא לא נפקא: כתב הרא"ש בפסקיו בפ"ק דב"ק לרבי יוסי הגלילי בכור בזמן הזה אפילו תם הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ולרבנן אפילו בכור בעל מום חי בזמן הזה לא הוי ממון בעלים לקדש בו את האשה ויש שפסקו כרבי יוסי הגלילי ומיהו נ"ל דמשמע דהלכה כרבנן וצ"ע עכ"ל כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א שכל צבור יש להם כח לעשות הסכמה ביניהם דכל מאן דמקדש בלא עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין והריב"ש כתב בתשובה סי' שצ"ט שיכולים הקהל לתקן שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה יהו קידושיו מופקעין ובטלים ומעתה באותו זמן מפקירים הקהל כסף או שוה כסף שיקדש בו והמקדש כנגד תקנתא זו אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט זהו מה שנ"ל להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא עכ"ל: וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף ר"ו ששורת הדין רשאים לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר ואם יש ת"ח שם צריך לעשות מדעתו ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרמב"ן הודה לדברי ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל וזה לשון הר"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם וכבר נשאל לראשונים ולא סמכו לעשות בה מעשה וכ"כ א"א בתשובה והרשב"א בסי' תקנ"ח כתב וז"ל אילו רצו לתקן הקהלות או קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשו תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלם הפקעה גמורה הפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני וכן מצאתי לרב שרירא גאון שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחד לנהוג כן וכן ילמד אדם בתוך ביתו וילמד לנערותיו לאסור על עצמן על דעת המקום ועל דעת הרבים בלא שום פתח היתר וחרטה כל ממון שינתן לה בתורת קידושין אפילו תקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני וכך הודעתי אני פעמים לבנות עירנו עכ"ל הרשב"א ובסי' תר"ב כתב אשה שנדרה הנאה מראובן ואמרה כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו ראובן וקידשה נראה בעיני פשוט שאינה מקודשת וכן הנהגתי אני במקומי להסיר המכשלות מפני הרמאין. ומה ששאלת אם אמר כל שיגיע לידי משל פלוני באיזה צד הרי הקדש תיכף שיגיע לידי בזה אני חוכך לאיסור והוה ליה ספיקא בדאורייתא וצריכה גט. ובסי' תר"ג כתב על אשה שנדרה הנאה מפלוני וקדשה בשטר דמקודשת: כתב מהרי"ק בשורש כ"ד קהל שעשו תקנה בחרם ששום בר ישראל לא יקדש אשה בפחות מי' בני אדם ועבר א' וקידש בפחות מי' קידושיו קידושין וה"ה למקדש שעובר על חרם ר"ג וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה וכ"כ בא"ח בשם הרשב"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |