ביאור הגר"א/אבן העזר/כח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) המקדש כו'. נ"ב א' ודלא כירושלמי הביאו הרא"ש ספ"ב וש"פ שם וכן הסוגיא פשוטה בספ"י דסנהדרין:
(ב) או כו'. לשון הברייתא שם מיתבי כו' ואמרי' שם פרושי כו' כיצד כו':
(ג) או בחמס. דמ"מ החפץ אינו שלו:
(ד) ונודע כו'. ולשון הרמב"ם וש"ע מ' דוק' שהמקדש צריך שיקנה ביאוש וכגון שיש שינוי רשות עמו וכ"מ ברא"ש פ"ז דב"ק ס"ב שכ' וביאוש בגזילה פליגי רבה ור"י כו' וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא כו' ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דיאוש לא קני כעולא כו' ע"ש וכ"כ רי"ו וכמ"ש בהג"ה קדשה בגזל כו" והוא מדברי הרא"ש הנ"ל. אבל כרשב"א כ' דבייאוש לבד מקודשת דהוי שינוי רשות בידה וקנאתו וכ"כ הר"ן והמ"מ וכ"מ שם דקא' לית דחש לר"ש אע"ג דלא הוי שם אלא יאוש לבד וכן הסוגיא שם דרב ור' יוחנן דוקא משום דלפני יאוש אלא דלהרא"ש י"ל דמדרבנן קני אבל כ"ז דוחק דזה הוא דוקא לרבא דס"ל יאוש קני ומספקא ליה כו' אבל עולא ורב נחמן וכל החולקים סבירא להו דיאוש לא קני כלל וכן ס"ל לר' יוחנן כמ"ש בפ"ז דב"ק וכן לרבא ועתוס' שם ס"ז ב' ד"ה אמר עולא. ותדע דהתם ר' יוחנן קא"ל ור"י אית כו' ושם ד"ה רבא אמר כו'. ומ"ש או בגניבה אע"ג דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים כמש"ש בקדושין לית דחש כו' מכלל דקי"ל כת"ק וכמ"ש בב"ק קי"ד א' וכן שם ס"ח ב' תדע כו' וכמ"ש בח"מ' סי' שס"ח דבעכו"ם אפילו גניבה לא הוי יאוש בעלים ובישראל סתם גניבה יאוש ודלא כהטור והרב שם וכבר השיגו עליהם כל האחרונים מ"מ כאן מיירי בברייתא בידוע שלא נתייאשו ועל הרמב"ם בלא"ה ל"ק שצריך שיקנה המקדש וע"ז קאמר ונודע שקנה כו' וכן סברת הרב כמ"ש בהג"ה לכן לא הגיה כאן כלום אע"ג דס"ל בח"מ שם כדברי הטור אבל מ"מ דברי הרשב"א עיקר דאפילו נתן במתנ' הוי ש"ר כמ"ש בתוספתא וכמ"ש בח"מ סימן שס"א ס"ה וכ"ש כה"ג וכן הקדישו כמ"ש בב"ק שם ובכמה מקומות ובספ"ב אמרינן מכרן וקדש בדמיהם מקודשת וכ' הרשב"א והר"ן שם ואע"ג דדמי אסורי הנאה אסור למוכר עצמו כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין מ"מ כיון שהוא מותרת ליהנות קנאתו ומתקדשת דומיא דגזל לאחר יאוש כו' כנ"ל וכ"כ בפ"ק דחולין אלא שהם הסכימו שם דאף למוכר עצמו מותר וערא"ש שם שתי' בע"א:
(ה) קדשה כו'. ליתא דקי"ל גזל גוי אסור מדאורייתא ועמ"ש בח"מ סימן שמ"ח ס"ב אבל דברי התשובה דכאן מיירי כמו הפקעת הלואתו דאינה אסור אלא במקום חילול השם כמש"ש בהג"ה ועי"ל סי"ג בהג"ה ואם מכרו כו' וזו היא התשובה דכאן וע"ש בתשובה. ליקוט. עיין רש"י בסנהדרין נ"ז א' ד"ה ישראל בעכו"ם כו' וכ"ה בירושלמי פ"ד דב"ק מעשה ששלח המלכות שני אסטרטיוטות ללמוד תורה מר"ג כו' ובסוף א"ל כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מב' דברים הללו כל גזילו' של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזילת עכו"ם שיהא אסור מפני חילול השם אבל י"ל דאתי כמ"ד גזל הגוי מותר:
(ו) קדשה כו'. עמ"ש לעיל:
(ז) דהיינו שנתרצית כולי. עח"מ וע"ל סימן כ"ט ס"ח:
(ח) וצריך לשלם כולי. ירושלמי פ"ב אגזל דידה אמר שם במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע:
(ט) אע"פ ששידך תחלה. כ"כ המ"מ בהא דס"ג וכמ"ש בש"ע ס"ג אע"פ כולי וה"ה כאן דחד דינא להו כמ"ש בפ"ק שם ודברי המ"מ לקוחים מדברי הרשב"א גבי פקדון והיכא דשדיך איכא מ"ד דמקודשת ממ"ש שם מ"ז האימר לאשה התקדשי כו' ומפרקי דהתם בדשדיך וליתא דשם בדאמרה אין ועיקר דינא דנגנב קמ"ל כולי ע"ש ליקוט וכתב הרשב"א והר"ן אצל פקדון דלאחר מתן מעות לא מהני שידך דהא בעובד' דציפתא דאסא שם נתרצית תחלה בציפת' ולא גרע משדיך כולי ע"ש. ועבה"ג סק"ז:
(י) ואינה נאמנת כוליה. דלכאורה משמע שם דאמר יכולה למימר כולי דווקא דאמרה כן וא"כ מאי פריך קדשה בגזל כו' דהתם בסתמא והרשב"א והר"ן כ' ממ"ש לא רצתה דאישתקה וקתני אינה מקודשת סתם מ' לעולם אפילו אמרה כו':
(יא) אע"פ כולי. מ"מ וכנ"ל בסי' שקדם:
(יב) וכ"ז כולי. דלא גרע משדיך אע"ג דא"ל שאני חייב ליכי כ"ש כאן דאמרינן דמסתמא לשם קדושין קבלה דחזקה כל הנשים רוצות להתקדש ואפי' אמר' לסוף אין שקלי ודידי שקלי אינה נאמנת דסמכינן אחזרה זו דהא סתמא קתני או שחטף סלע כו' וכמש"ש יכולה למימר כול' איתביה כולי התם בדשדיך כ"ש כאן. רשב"א:
(יג) א"ל כנסי כו'. מתחלה פירש הרשב"א ברייתא זו שחזר וא"ל לא לשם פרעון אלא כו' מדקתני בברייתא וחזר כולי ואח"כ כ' מיהו מדברי הרמב"ם הנ"ל שכ' וא"ל כנסי כו' והרי את כו' משמע שמפ' בלא חזר כו' אלא בפרעון זה תתקדש ומ"ש בברייתא חזר ואמר לא חזרה מן הפרעון אלא חזר עוד ואמר לה ולא הוי כעין חזרה דבברייתא דלעיל דפקדון וכ"נ מדברי בה"ג וכ"ה בתוספתא בפ"ב הילך סלע זו שאני חייב ליך א"ל בשעת נתינה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת אינה רוצה אינה מקודשת ולפ"ז בחזר ואמר לא לשם פרעון אלא לשם קדושין שתקה מקודש' ואפילו בדלא שדיך וצ"ע עכ"ל ועוד כ' בלא חזר כנ"ל דנתקבלה גם פרעונה וכ"כ רש"י נ"ב ב' ד"ה בדשדיך כו' אמילתיה אבל בירושלמי לא כ' כן וכנ"ל והא דחטף וורשכא אה"נ דצריך לשלם לה א"נ שאני התם דמפרש בהדיא אי יהיבנא לך מקודשת משמע דבחזרתו בלבד הוא מקדשה ומכאן משמע ג"כ כנ"ל דא"צ לומר לא לשם פרעון כו' וכן מדברי רש"י הנ"ל ל"ב ב' עכ"ל הרשב"א בקיצור ע"ש:
(יד) ביקש כו'. דדמי לכנסי סלע זו שאני חייב לך שהרי המשכון חייב לתת לה והוי ממש כעין שאמרו בתוספתא הנ"ל אלא דמ"מ גוף המשכון שלו ועח"מ וב"ש דאמר משכון זה כמש"ש בתשובה:
(טו) וי"א כו' בה"ג כו'. דהא דתנן זרק לה קדושין קרוב לה מקודשת דווקא דאתרצתה מעיקרא לשם קדושין אבל סתמא אפילו ספק קדושין לא הוי שם. ונ"ל ראיה ממש"ש בגמ' לגיטין אמרו כו' איתביה וכן לענין החוב כו' וי"ל דשאני התם דא"ל זרוק לי חובי אלא דגם בקדושין צריך שתתרצה בקדושין ועח"מ וב"ש:
(טז) ואם אח' כו'. אפילו בדשדיך דהא בעובד' דציפת' כבר נתרצתא להתקדש לו והוי כמו שדיך רמב"ן ור"ן וריב"ש:
(יז) א"ל התקדשי כולי. כרבינא שם. רי"ף ורא"ש וש"פ אבל הרמב"ם ורשב"א פ' כרבא וכ' הריב"ש שכן הסכימו כל האחרונים וטעמם ממש"ש אנן לא כו' אתון כו' משמע דוקא אתון משום כבוד רבם אבל כ"ע לא דאל"כ אף לרבינא ה"ל לחוש כו'. רשב"א. אלא דלהרמב"ם הוי ספק קדושין משום החפץ עצמו כמ"ש בסימן ל"א כ"ג אבל הרא"ש כ' משום החפץ אינה מקודשת כלל דהרי חזר ממה שרצה לקדש בהציפתא וכ"כ הר"ן אלא שכ' דגם מתחלה לא היה דעתו לקדש בציפתא וכ"כ הרשב"א:
(יח) וה"ה אם כולי. עב"ש ס"ק י"ד ט"ו:
(יט) אשה שחטפה כולי. דדמי לפקדון בס"ד וכמש"ש מי דמי התם בתורת כו' וה"נ אי שריא ומתברי מתחייבא וכמ"ש ר"ן דוקא גבי קדושין ס"ל דאין לך אשה שתסבור שאם תשליכה תתחייב משא"כ כה"ג:
(כ) ודוקא כו'. כמש"ש ז' ב' אי דא"ל בכ"ד כולי. אבל הרשב"א כ' דאם א"ל סתם בפקדון שיש לי בידך מקודשת אבל אם א"ל בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת וכמ"ש בירושלמי ר' אבוה בשם ר' יוחנן מתני' בשא"ל בפקדון שי"ל בידך אבל אם א"ל בכל מה שהפקדתי בידך אינה מקודשת עד שיהיו כולן קיימין וכ' ונ"ל דאם א"ל במנה שהפקדתי בידך הוי כאלו א"ל בכל מה כו' ועב"ש:
(כא) ה"ל מלוה כו'. ו' ב' מ"ו מ"ז מ"ח ופ"ז דכתובו' ופ"ב דסנהדרין ופ"ט דב"ק:
(כב) אפי' כו'. מ"ז ב' מ"ח א' אלא שט"ח כו':
(כג) אפילו עדיין כו'. רש"י מ"ז א' ד"ה אינה כו' ושם ב' ד"ה וקאמרי כו':
(כד) ואפילו כו'. ויש כו'. ממש"ש מ"ח א' נימא כתנאי כו' אלא בשט"ח דידה כו'. אלמא בשט"ח דידה שמין את הנייר וכ' הרשב"א לכולהו פריקי ל"ג במלתא דחכמים ואם לאו כו' ור"מ מודה לחכמים דשמין את הנייר ואין בזה חולק כלל ול"פ אלא אם אין בו ש"פ דאל"כ ל"ל לאוקמי דרבנן ספוקי מספקא להו לימא דרבנן ס"ל כר"מ ופליגי עליה בהא דשמין את הנייר והטעם כ' המ"מ והר"ן כאן משום דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וס"ל אע"ג דהנייר שלה הוא מ"מ משכון הוא אשווי' של שטר וה"ל כפרוטה וכמ"ש בסי"א ועמש"ש וס' הראשונה היא טור בשם הרמב"ן שכ' דווקא אם הזכיר השטר הדין כן וכמ"ש בבריי' שם התקדשי לי בשטר:
(כה) אפילו הגיע כו'. כמש"ש ישנה לשכירות כו' בשכר שעשיתי עמך כו':
(כו) א"ל התקדשי בשטר חוב כו'. זו היא דעת הטור בשם הרמב"ן הנ"ל בסי' שקדם:
(כז) מלוה כו'. כן פיר"ח מש"ש ו' ב' בהנאת כו' וסתר פירש"י אבל הרשב"א סותר פירושו ומקיים פירש"י ע"ש:
(כח) ה"ל מלוה כו'. וכן כו' רש"י שם ד"ה ל"צ כו' ותוספת ורא"ש שם וש"פ ודלא כרש"י בכתובות ע"ד א' וע' תוס' שם ד"ה המקדש כו' ועבח"מ סי' קצ"ט ס"ב וסי' ר"ו ס"י בהג"ה:
(כט) ויש אומרים. הוא דעת הר"ח והרמב"ם שחלקיו על פירש"י ופ' כמ"ש בס"ט והקשה על פירש"י יציבא בארעא כו' וערשב"א:
(ל) ויש לחוש כו'. טור בשם רמ"ה:
(לא) היתה כו'. כן פירש תוספת שם ד"ה דארווח בשם ר"ת:
(לב) אפילו במשכנו כו'. תוס' שם ד"ה מלוה כו' ע"ש וכ"כ הרא"ש שם:
(לג) וקדשה באותה מלוה כו'. כן כ' הרא"ש שם וכן כ' הרשב"א דקמ"ל כאן דמדר' יצחק לא שמענו אלא במקדש במשכון עצמו אבל השמיענו כאן שאף אם קדשה במלוה וז"ש במלוה שיש עליה משכון ול"ק במשכון ובין במלוה שלה ובין במלוה של אחרים ומ' מדבריהם דכאן עדיף טפי כיון שי"ל משכון אף במלוה מקודשת אבל בתוס' הנ"ל כ' דוקא במחילת מלוה כמ"ש בס"י וכאן גרע טפי שאפילו לא החזיר המשכון כו' ע"ש אבל מדברי הרמב"ם וכל הפוסקים מ' שלא כדבריהם:
(לד) והחזיר לה המשכון. דאם לא כן לא הוי יליף מייעוד דהא מחזיר לה גופה רשב"א ור"ן:
(לה) או כו'. עתוס' הנ"ל ונ"ל לדקדק כו':
(לו) וי"א כו'. תוס' שם והרא"ש שם ודייק ממ"ש במלוה שיש עליה משכון ול"ק במשכון אבל הרשב"א כבר תירץ זה כנ"ל:
(לז) ה"ל כו'. ולדעת רשב"א הנ"ל אפילו בהמלוה:
(לח) וי"א דוקא כו'. כן כ' הרא"ש וכמ"ש בפ' האומנין דהא דר' יצחק דוקא שלא בשעת הלוואתו וע"ש שהאריך בזה וכ' וכ"מ ממש"ש מ"ח א' עשה לי שירים נזמים כו' דה"ל מלוה ואע"ג דתפיס להו אאגרי' ועמ"ש בסט"ו בהג"ה וכ"כ תוס' בגיטין ל"ז ב' סד"ה שאני כו' אבל בתוס' קדושין שם כ' אפילו בשעת הלואה וכ"כ הרשב"א והר"ן וש"פ:
(לט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפסחים ל"א ב':
(מ) ואם מכרו כו'. כמ"ש בס"א בהג"ה עמש"ש:
(מא) ה"ל חוב כו'. מ"א א' וכמ"ש בגיטין י"ג ב':
(מב) וי"א כו'. כחכמים דאע"ג דמעמד שלשתן קנה מ"מ לא סמכה דיכול למחול כמש"ש במלוה בשטר והא דלא משני גמ' הכי והוצרכו לאוקמי דרבנן דלא כהלכתא כדי לאוקים גם אליבא דשנויי קמאי דפליגי בכו"מ אבל לשינויי בתראה א"צ לזה אלא משום סמכה דעתה או בדשמואל פליגי ומלוה ע"פ להודיעך כחן דרבנן ובשטר להודיעך כח דר"מ רמב"ן ורשב"א אבל ס' ראשונה ס"ל דא"י למחול וכמ"ש תוס' שם ד"ה כי כו' ובגיטין י"ג ב' ד"ה תנהו כו' וש"מ וכ"ד הרא"ש וכ"פ בח"מ סי' ס"ו סכ"ט:
(מג) אלא בספק. אם נייר ש"פ מקודשת. טור ולמד ממש"ש ע"ת נימא כתנאי כו' ה"ד אילימא כו' אבל דרבנן ל"ק אהדדי אבל הר"ן כ' דאפילו הנייר ש"פ אינה מקודשת כלל דהנייר של לוה הוא ועבח"מ סי' ס"ו סכ"ג בהג"ה מיהו כו' ובלא"ה דעת הרמב"ן דוקא בדהזכיר השטר כמ"ש בסי' ז"ח וזה שסתם המחבר וכ' שלעולם הוא ס"ק דחשש גם לדברי הטור:
(מד) א"ל התקדשי כו'. כתי' בתרא דאין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה וע"ס כו'. ממ"ש דכ"ע כו' וכן ס"ל לרב ששת בפ"ט דב"מ וכן ישנה לשכירות כו' מ"ש בפ"ק דע"ז ועתוס' דב"ק שם ד"ה אב"א:
(מה) וי"א כו'. כרב אסי ומ"ש דכ"ע אין אומן כו' משום דבעי למידחי מ"ש כתנאי. הרא"ש בשם ר"ת בקדושין שם ובב"ק צ"ט אבל בפ"ט דב"מ לא כ' אלא דברי הרי"ף וכן דרכו בכמה מקומות והרש"ק האריך בזה להקשות על הטור אבל בח"מ סי' ש"ו ס"ב וסי' של"ט ס"ו פ' כס' ראשונה ועבי"ד סי' ק"ך ס"י ומש"ש וערא"ש פ"ט דב"ק סוף סי' י"ד ומיהו כו' ומע"מ פ' ואיירי בשכיר יום שאינו קבלן וגם דבריו תמוהין דא"כ נשאר ראייות הרי"ף דהא יכול רבא לומר דכ"ע אומן קונה ובשכיר יום ומסוגיא דגמ' א"א אלא דאין קונה בשבח כו':
(מו) ואם הכלי כו'. כמ"ש בכ"מ פ' ב' משום דתפיס ליה אאגריה הוי ש"ש ועתוס' שם ד"ה דקא כו' וכ' רי"ו וברייתא דעשה ליה שירים כו' מיירי שכבר החזיר לה השירים כו'. אבל הרא"ש לא כ' כן שכ' בפ"ק סוף ס"ו וכ"מ לקמן גבי עשה כו' וכ"כ הרשב"א והר"ן דוקא במלוה על משכון משום דקני ליה מדר' יצחק אבל הכא מעיקרא לאו בתורת משכון אתא לידיה וראיה ממ"ש בב"מ פ' ב' לימא מתני' דלא כר"מ כו' ואילו במלוה על המשכון תנן במתני' לת"ק דר"י דהוא ש"ש וכן במסקנא דאוקמי' דלא כר"י ורי"א בהלוהו פירות הוי ש"ש ואומן כהלוהו פירות דמי וכמש"ש בההיא הנאה כו' ועוד תי' הרשב"א דדוקא באומר הבא מעות וטול שלך הוי ש"ש כמש"ש והכא בסתמא לא הוי ש"ש וכן לשון הר"ן ולא חשיב משכון עד דליתבע מיניה ותפיס ליה אאגריה וכ"כ הטור כ' הרמ"ה אהא דמלוה על משכון דוקא בדאתי לידיה בתורת משכון אבל בלא"ה לא אא"כ גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון:
(מז) נתן לו כו'. גמ' שם וכנ"ל בסי"ד:
(מח) קידש כו'. וה"ה כו'. כתובות ע"ד א' וכר' אלעזר. הרמב"ם. ולשון הרמב"ם בשניהם ה"ז צריכה גט כלשנא דגמרא ודקדקו הר"ן והמ"מ מדבריו דודאי מקודשת והקשה עליו הר"ן דהא כייל להו בקידש ע"ת ובעל ושם ודאי אינו אלא ס"ק כמש"ש ולא היה כח בחכמים כו' אבל הוא ב' דבמלוה ספק ובפחות מש"פ ודאי מדכייל בברייתא שם ע"ג ב' בהדי קטן ובקטן ודאי קדושין כמו בקטנה שם א' ואחרים מחמירים דבין מלוה ובין פחות מש"פ וכ"ה במ"מ שם. וכ"מ כ' שכ"ה דעת הרמב"ם דלא כמ"מ וכמש"ש המקדש ע"ת כו' צריכה גט כו' שמא כו' וכן המקדש כו' וכ"כ האחרונים בדברי הרמב"ם דלא כהרי"ף שהשמיט הא דמלוה וס"ל דא"צ גט שאין הכל יודעין שהמקדש במלוה אינה מקודשת וכמ"ש שם ובסי' ל"א ס"ט בהג"ה ודוקא כו' וס"ל דתרי מימרא בתראי רב יוסף ב"א ורב כהנא פליגי אמימרא דרב עולא ב"א הרא"ש והר"ן אבל הם חלקו עליו ע"ש ושם:
(מט) אם קדשה בדבר כו'. שמא מקפיד עליו וכמש"ש ומנין הוא יודע כו'. משא"כ כאן כנ"ל:
(נ) אורח כו'. ממ"ש בחולין צ"ד א' ואין האורחין כו' ומעשה כו' מ' הא בלא"ה שרי וז"ל יש"ש שם ודוקא לבנו ועבדו אבל לשמש שרי ממ"ש בפכ"ה ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש בין כו' שמא כו' ובמס' ד"א זוטא הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתנו לשמש שמא יארע דבר קלקלה בסעודה אלא יטלנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו:
(נא) הואיל וצריכה כו'. כפיר' הרי"ף שם וז"ל מוזא דשמכי ראשי בצלים ולפי שיש בהם גדולים וקטני' מש"ה אמר רבא מאן פליג לך:
(נב) ואפי' נתן לה כו'. דאל"כ ההוא עובד' נהי די"ל דלא הוי ב' פרוטות מ"מ הל"ל שהוא קדושי ספק הר"ן וכשיטתו ושיטת הרשב"א והגאונים דכ"ע אית להו דשמואל וכמ"ש בסי' ל"א ס"ג:
(נג) השואל כו'. כיון שהשאילו אדעתה דהכי גמר בלבו ליתנו באופן המועיל ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה ע"מ להחזיר שלכן אמרינן בס"פ בגזל דידה בדשדיך דמקודשת ובגזל דעלמא אין חילוק וה"ט כיון דנתרצתה אנן סהדי דאחילתא כדי שיוכל לקדש בו דלעולם אמרינן דעת כו' בב"ב קל"ו ב' אלא הכא אי מיפק כולי אלא כו' ערשב"ם ד"ה יצא כו' ומנהג שלנו כו' ובמ"ק כ"ו ב' רשבג"א הא"ל השאילני חלוקך כו' וא"ל הודיעו כו':
(נד) ואם לאו כו'. כ"כ הרא"ש והטור בשם בע"ה מטעמו הואיל שהוא מחלוקת הפוסקי' וע"ש ברא"ש שדעתו אם נתן לו רשות להשאיל לאחר עד זמן פלוני והודיע לאשה אז היא מקודשת בהנאת קשוטה כמו בארוח לה זימנא וכן נתנה היא באדם חשוב ורקוד לפני המקדש בתרומות ומעשרות למ"ד טובת הנאה ממון ובתוספתא המקדש בפקדון מקודשת היינו בכה"ג ועיין שם בתשובה אבל בלא"ה אינה מקודשת בודאי דגרע ממתנה ע"מ להחזיר וכמו קדשה בגזל דגוף הטבעת אינו שלו וגזל הוא בידו ול"ד למשכון דמקודשת אע"ג דלא הוי רק ש"ש שאני התם דקני למשכון וכ"ד הריב"ש וש"פ וז"ש וה"ה לשוכר כו' וכ"ש הוא משואל דחייב באונסים וכמש"ש בתשובה דדוקא לחובתיה אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב ודומיא דגזלן ושואל שלא מדעת וכיוצא:
(נה) שאל כלי מאשה כו'. עב"ש:
(נו) הנותן כו'. דהוי מתנה לכ"ד כמ"ש בקדושין שם לבר כו' וקי"ל דיכול אפי' להקדישו ועתוס' דב"ב קל"ז א' ובסוכה מ"א ב' ד"ה הילך כו':
נה) המקדש כו'. ממ"ש נ"ח א' אשכחינהו כו' ועתוס' שם ד"ה אלמא כו' ונ"כ הרא"ש שם וכ' דבחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא אין חוששין לקדושין כ"ה דרב גידל אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקדושין וכפר"ת ועתוס' דפסחים ו' ב' ד"ה משש כו' וכ"כ הרא"ש שם ברפ"ב אהא דאמרי' שם ל"צ אלא לשעות דרבנן דאר"ג כו' וכ' ואע"ג מרבינן חמץ נוקשה מקרא היינו דוקא תוך זמנו אבל לפני זמנו לא אסור אלא מדרבנן וחמץ דרבנן ושעות דרבנן הוי כדברים שא"ל עיקר בדאוריית' וכ' הר"ן בפ"ק דפסחים שכ"ד הרמב"ם אבל המ"מ והטור כ' שדעת הרמב"ם כרש"י דאפי' בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אין חוששין לקדושין וב"י הסכים לדעת הר"י וכירושלמי בפ"ק דקדושין כתבו ע"ד שהוא אסור בהנאה תני זונין מעשה בא לפני רבי ואמר מגורשת ר' אלעזר אומר אינה מגורשת הווין בה רבנן מ"ד מגורשת מקודשת מאן דאמר אינה מגורשת אינה מקודשת רבנן דקסרין משום רבי יעקב בר אחא מ"ד מגורשת ומקודשת באיסורי הנאה מדבריהם מ"ד אינה מגורשת ומקודשת באיסורי הנאה מד"ת באיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לית הדא פליגי להא דרב משום ר"מ המקדש בחמץ בי"ד משש שעות ולמעלה לא עשה כלום תמן בגופו קדש ברם הכא בהנאה שלו קדש מעתה אפי' באיסור הנאה דבר תורה אתתא מקודשת מה בינו לשטר שאין בו ש"פ תמן אין ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי להשלים עליו ר"ל כמ"ש בגיטין כ' א' דלמא שאני טלה כו' מ' מהירושלמי אפילו באיסור הנאה שא"ל עיקר מד"ת אינה מקודשת וכפיר' רש"י ור"מ דמשש שעות דקאמר מתחילת שש כפירש"י דהא התם ל"ק בחיטי קורדינית' וההיא דחולין בעזרה תי' הר"ן שם דה"ק לאו דאוריית' ואינה אסור אלא באכילה ודעתו שם כרש"י ועוד הביא הרשב"א שם מהתוספתא פ"ד דקדושין המקדש ביי"נ ובעורות לבובין כו' והביאה תוספת בב"ק ע"ב ב' ד"ה דאי כו' וכל דבריהם כתב הרשב"א בקדושין שם ושיטה אחרת לרמב"ן בחמץ ער"נ בפ"ק דפסחים והנה המחבר תפס שיטת הרמב"ם לפ"ד ש"פ כר"ת אלא דלפ"ז הל"ל בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן דאין חוששין לקדושין כלל דליכא מאן דפליג בזה רק הרמב"ן ס"ל בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן חוששין לקדושין אבל בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לא ואף במה דפליג יחידאה הוא וכל רבוואתא חולקין עליו וא"כ בשני אלו אין חוששין לקדושין כלל. וחמץ דרבנן ושעות דרבנן לדבריו משמע דהוי קדושין ודאי אינו נכון דנכון לחוש לדעת רש"י וכן בכל איסורי הנאה אף שא"ל עיקר מד"ת כנ"ל בירושלמי וכמ"ש הר"ן בקדושין ורשב"א בשם י"א וכן כתב תוספת בחולין ד' ב' סד"ה ונהי דאמרי' כו' ור"ל דדוקא בא' מהן דרבנן אמרי' שם דאינה מקודשת וכפירש שם אבל בשניהם לא וה"ה לחליפין דא"ל עיקר בדאורייתא דהוי כשניהם דרבנן:
נו) קהל שתקנו כו'. דלא עדיף מח"ל ושניות וכיוצא דתפסי קדושין שם:
(נז) אע"פ כו'. ר"ל יש לדמות למ"ש ביבמות צ' ב' וש"מ דמאן דמקדש כו' ואפקעינהו כו' ושם ק"י א' הוא עשה כו' וערש"י שם ושם מ"מ צ"ע למעשה עתוס' ד"ה לפיכך כו':
(נח) אשה כו'. דאף ע"ג דיכולה לישאל עלי' מ"מ השתא אסורה וכמ"ש ככר זה הקדש אין מערבים בה ואף על גב כו':
(נט) ודוקא כו'. מירושלמי הנ"ל ודוקא באיסור דבריהם כמש"ש בירושלמי ואע"ג דבגיטין שם אמרי' סתמא דכשר מ"מ כיון דפי' בהדיא שם דוקא בדרבנן נקטינן כוות' ואפילו את"ל דגמ' דידן פליגי ולעולם מגורשת אפ"ה לגבי קדושין לא אשכחן בגמ' כו' שם בתשובה והרב סובר דלא קי"ל כהרשב"א כמ"ש בר"ס קכ"ד דאפילו באיסור דאורייתא כשר וסובר דה"ה לקדושין דמ"ש ואפילו את"ל כו' לחזק דבריו כ' כן ועיקר דעתו דגם בגיטין הדבר כן ולא קי"ל כן אבל בס"ס ל"ב כתב פלוגתא בזה וגם שם לא ביאר דהל"ל באיסור דאורייתא ומ"מ נראה עיקר כמ"ש כאן דכשר כיון דמדמי בירושלמי לגיטין וחילק שם דחזי לאיצטרופי כס"ד דגמ' שלנו ולא קי"ל כן ואין לחלק:
(ס) ספק מקודשת. לפ"ד הירושלמי אינה מקודשת שפי' טעמא דמתניתין משום דס"ל קדשה בגזל לפני יאוש מקודשת אלא לס' אחרונה שכ' שם הרא"ש והר"ן דאפשר דגמרא דידן לא ס"ל הא דירושלמי משום דלהוצאה נתנו לו ועיין בה"ג וכתב בבד"ה שיש לחוש לסברא זו לחוש לספק כו' ע"ש:
(סא) בכור כו'. מתנית' פ"א דמ"ש דמקדשין בו את האשה ומוקמי' בפ"ק דתמורה בזה"ז וכ"פ רמב"ם וכ"פ הרא"ש ברפ"ה בכורות וכ"פ בטוש"ע י"ד סימן ש"ו ס"ו אבל כאן כ' הש"ע ע"פ דברי הרא"ש בפ"ק דב"ק שתוספת הקשו בתמורה שם ובב"ק י"ב ב' ד"ה ואם כו' מסוגיא דשם נ"ג ב' וכ' שם דה"ג אלא מתנות כהונה שאני ודר"נ כריה"ג ודאביי ורבא כרבנן ועתוס' שם ונסתפק הרא"ש שם כמאן הלכתא דכולה סוגיין דשם כריה"ג וכן סתם מתניתין שם כוותיה מיהו אביי ורבא פליגי אליבא דרבנן ובתראי נינהו כו' וכ"ז בחי ועתוס' שם ומ"מ עיקר כמ"ש בי"ד שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |