באר שבע/כריתות/ו/ב

באר שבע כריתות ו ב

דף ו' ע"ב

אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין כו'. נראה לי שרצה לומר משס"ה מנין היה נשאר בכל שנה פשוטה י"א מנין כמנין ששנות החמה יתרים על שנות הלבנה ואע"פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות מ"מ רובא דרובא נשאר ועוד נהי דלמצוה בעינן מנה בכל יום מכל מקום אם לא הקטיר אלא כזית שחרית וכזית ערבית יצא וגם ב' מנה וחצי לכל הפחות היה נשאר בכל שנה משלשה מנין שמהם היה כ"ג לוקח מלא חפניו ביום הכפורים ובין הכל סלקי לחצי שעור הקטורת דהיינו קפ"ד מנין אבל רש"י פירש וז"ל שלא היה צריך לפטם אלא חצי שעור משום דמותר דששים או שבעים שנה סלקי לחצי שיעור הקטורת פעמים לששים פעמים לשבעים או סמוך להם לפי שאין כל החפנים שוות כו' משמע מתוך פירושו שלא היה מותר מהקטורת רק על שלשה מנין שמהם היה חופן כ"ג ביום הכפורים אבל לא של שס"ה מנין דאל"כ לא הוה שתיק מיניה וכן משמע בהדיא מדבריו בפ"ק דשבועות וכן פירשו התוספות בסוף פרק ולד חטאת וכן פירש בהדיא הכלבו ושאר מחברים ולפי פירושם צריך לומר הא דתניא אחת לששים אין הכונה על אותה השנה ממש אלא לכלל השנים שיש מששים עד שבעים קורא ששים. ודכוותיה הא דתניא אחת לשבעים לכלל השנים שיש משבעים עד שמונים קורא שבעים ולאו משום דלא דק בלישניה אלא בהכרח נקט לישניה הכי דלא יכול התנא ליחד שנה פרטית שנת ס' וכך וכן באחת לע' לא יכול התנא ליחד שנה פרטית ע' וכך כי לא היה כן תמיד בשנה אחת כפי שינוי החפנים וכן פירש מהר"ל אבן חביב ז"ל ומוכרח הוא דאל"כ קשה מאד היאך יאמרו דבר שאין לו מציאות כלל שאיך אפשר שבששים שנה יעלה המותר של שלשה מנין כל כך לחצי שעור הקטורת דהיינו קפ"ד מנין והלא אפילו כל השלשה מנין שלימות אינן עולין לחצי שעור הקטורת שהרי אינן עולין רק ק"פ:

דאמר רבא קטורת שפטמו לחצאין חייב. לאו דוקא לחצאין שהרי סיים כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים והא דנקט לחצאין משום שאמר רבא לעיל שמן שפטמו לחצאין פטור והתם נקט לחצאין לרבותא אף על גב דפטמו לחצאין פטור הלכך נקט הכא נמי לחצאין פעמים בשנה בימות החמה כו'. אפשר לפרש דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים היו צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה. ואפשר לפרש דלאו תרי מילי נינהו אלא הברייתא מפרש ואזיל פעמים בשנה היינו פעם אחד בימות החמה פזורה ופעם שני בימות הגשמים צבורה:

אחד עשר סממנים נאמרו לו למשה בסיני. לאו למימרא הלכה למשה מסיני דאם כן קשה מאי פריך רב הונא מאי קראה הלא כל הלכה למשה מסיני לא בעי קרא ואדרבה בכל דוכתא שכתוב בקרא פריך הגמרא למה אמרת הלכה למשה מסיני והלא קרא כתיב כדפריך הגמרא בפ"ק דסוכה ובפ"ק דעירובין גבי הא דקאמר שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה ושעורה כו' ומסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן בפ"ק דמועד קטן גבי כי גמירי הלכתא ל' יום לפני ר"ה כו' וכן בפרק בתרא דיומא גבי הא דא"ר יוחנן שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני עונשין מכתב כתיבי ומשני אלא ה"ק רבי יוחנן שיעורין של עונשין הל"מ ועוד דא"כ הוה א"ר יוחנן בהדיא אחד עשר סמנין הל"מ וכי תימא שלא רצה לומר כן בשביל שכתוב בהדיא בקרא ארבע סמנין והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה אכתי הוה מצי למימר ז' סמנין הל"מ אלא על כרחך כדאמרן.

ולכן תמיה אני טובא על הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פרק ב' מהלכות כלי המקדש דשאר סמנים שלא נתפרשו בתורה הל"מ הן ונגררין אחריו האחרונים ז"ל נושאי כליו. ועוד שהרי הרמב"ם גופיה מנה כל הלכה למשה מסיני דבכולי גמרא בהקדמתו לפירוש המשניות ולא מנה הך בהדייהו.

ואפשר לדחוק וליישב דהא דכתב הרמב"ם דשאר סמנים הל"מ לאו אמנין קאמר אלא על השמות והמשקל של הסמנים מפני דמקרא לא ילפינן אלא מנין י"א סמנין אבל השמות של ז' סמנין לא כתיבא ולא רמיזא בקרא וכן המשקל של כל הסמנין ואי לאו דהל"מ הן מנא ידעינן מה הם וכמה הם וכן דייק לשונו דוק ותשכח:

אביי אמר מהכא ואגודתו על ארץ יסדה. בפרק הקומץ רבה מייתי דרשה זו נמי על ארבעת מינין שבלולב שנים מהן עושין פירות ושנים מהן אין עושין פירות ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו עד שיהו כולן באגודה אחת וכן ישראל בתענית אין נענין עד שיהיו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים דומיא דעושין פירות:

הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים פטור לע"א ולמתים פטור. הא דנקט הסך ולא נקט הנותן משמן המשחה על בהמה וכלים כו' משום דאורחא דמילתא נקט דמסתמא אינו נותן שמן על בהמה וכלים ומתים כי אם כדי שיריחו ריח טוב מהשמן וזה טוב לעשות דרך סיכה. וכבר היה אפשר לומר דלרבותא נקט הסך דאפילו הסך פטור וכ"ש הנותן אמנם יותר נכון בעיני לומר דלהכי נקט הסך ולא נקט הנותן משום דדוקא הסך פטור אבל הנותן חייב משום דגבי נותן לא כתיב אדם אלא זר וכבר מצינו שיש חלוק בין הסך להנותן גבי מלכים וכהנים שכבר נמשחו ולכן יש לחלק נמי גבי הנהו אבל לגבי מלכים וכהנים צריך לומר הא דנקט הסך לאו דוקא אלא ר"ל הנותן אבל הסך ליכא מאן דפליג דחייב בכל שהו כדקאמר רב יוסף בסמוך כן נראה לי. וא"ת ליערבינהו וליתנינהו כולהו כחדא הואיל ואינן חלוקות בטעמם. וי"ל תנא תרתי תרתי שמעינהו וגרסינהו וכי האי גוונא פריך ומשני הגמרא בפ"ק דקידושין גבי תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי כו':

וכן נ"ל ליישב הא דקאמר רבי יוחנן בפרק עשרה יוחסין מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות וכו' הא דלא עריב ותני להו בחדא מלקין וסוקלין ושורפין על החזקות משום דרבי יוחנן כסדר ששמעם מרבו אמרם ורבו לא אמרם לו בפעם אחת אלא לסירוגין. ואף על גב דרבי יוחנן אמרינהו משמיה דנפשיה ולא אמרינהו משמיה דרבו אין בכך כלום שהרי בפ"ק דקדושין שהבאתי לעיל משני נמי הכי תנא תרתי תרתי שמעינהו וגרסינהו אף על גב דהתנא אמרינהו משמיה דנפשיה ולא אמרינהו משמיה דרבו.

ומכאן קשה לי על דברי מהרי"ק ז"ל בשורש פ"ז שהרגיש בקושיא זו שהקשיתי במימרא דברי יוחנן שהבאתי ודחה האי תירוצא שכתבתי מחמת דרבי יוחנן אמרינהו משמיה דנפשיה.

ולי נראה דאין בכך כלום כמו שאתה רואה מפורש בפ"ק דקדושין שהבאתי לעיל וכן כאן בשמעתין וכהנה רבות בגמרא.

ועוד הקשה שם מהרי"ק ז"ל למה הוצרך רבי יוחנן לומר לנו ההיא דמלקין הלא מק"ו דסוקלין ושורפין שמעינן לה דהשתא בדיני נפשות סמכינן אחזקה לענין מלקות לא כ"ש.

ולי נראה דלא קשיא מידי משום דלא זו אף זו קתני ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא:

אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם כו'. וא"ת בריש ע"א ובפרק ארבע מיתות דרשינן עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא כה"ג שנאמר אשר יעשה אותם וגו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ופרש"י בסנהדרין דההוא לית ליה הך דרבי שמעון דדריש אתם קרויין אדם כו' ויתכן לפי ספרים דגרסי התם רבי ירמיה אבל לפי ספרים דגרסי התם רבי מאיר קשיא דשמעינן ליה לרבי מאיר הכא דסך שמן המשחה לעכו"ם פטור ומשמע דטעמא משום דכתיב על בשר אדם ואין עכו"ם קרויין אדם ומיהו מצינן למימר דטעמא דרבי מאיר דפטור הוי מטעם דכל שהוא בסך הרי הוא בלא ייסך וכל שאין בסך אין בלא יסך.

כבר תירצו התוספות בפרק הבא על יבמתו בשם ר"ת דיש חלוק בין אדם להאדם דעכו"ם בכלל האדם נינהו והא דקאמר כהנים לוים וישראלים לא נאמר ה"ק אדם לא נאמר דהוי משמע כהנים לוים וישראלים אלא האדם וכל הני קראי דמייתי כתיב אדם דלא פריך מקראי דכתיב האדם. והר"ר משולם היה אומר דגבי פורענות דוקא קאמר אתם קרויים אדם דלא רצה לכתוב ישראל בהדיא גבי פורענות אבל גבי האדם וחי הוה ליה למכתב בהדיא כהנים לוים וישראלים כמו שרגיל בכל מקום והא דפריך מהני קראי אע"ג דאומות העולם עכו"ם נמי קרויין אדם מכל מקום פריך כיון דגבי פורענות ישראל קרויין אדם היכא דלא איירי אלא בעכו"ם דוקא לא הוה ליה למקרינהו אדם והא דכתיב בקום עלינו אדם היינו לפי שהזכיר השם וכן את האדם ולא אמר גבי חירם והא דכתיב ואתן אדם תחתיך הא דרשינן בברכות אל תקרי אדם אלא אדום גבי ההוא רומאה והא דכתיב והארץ נתן לבני אדם ודרשינן מיניה דיש קנין לעכ"ם היינו בני אדם הראשון:

וכמה יסוך ויהא חייב כו'. מלת יסוך אם אינו טעות סופר וצריך להיות יתן צריך לפרש דאפקה נתינה בלשון סיכה אגב דנקט ברישא הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים כו' פטור והתם מוכרח לומר הסך מהטעם שפירשתי לעיל אבל אי אפשר לפרש יסוך דהכא סיכה ממש שהרי מפשט הסוגיא מתחלה ועד סוף מוכח בהדיא דבסיכה לא פליגי כלל ר"מ ור"י ואפילו רבי יהודה סבירא ליה דחייב בכל שהוא כמו שאפרש בסמוך והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהו ולא אמר בקצור אבל סיכה דברי הכל כל שהו משום דתרתי מילי אתא לאשמועינן חדא דלא פליג רבי יהודה על רבי מאיר אלא דוקא בנתינה אבל בסיכה גם רבי יהודה מודה דבכל שהו משום דלא אשכחן שיעור בסיכה תניינא דבסיכה אין חלוק בין מלכים וכהנים לשאר בני אדם משום שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע אפילו מלכים וכהנים בכל שהו.

ולכן יש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק בפרק א' מהלכות כלי המקדש דאפילו גבי סיכה אינו חייב אלא דוקא בכזית וכבר השיגו הראב"ד ז"ל מכח הסוגיא דהכא והכסף משנה הליץ בעד הרמב"ם ז"ל וכתב ואפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה"ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפינן מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר"מ כל שהו ור"י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר ר' יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר להעלות על הלב וכל שכן להוציא מן השפה ולחוץ פירוש זה שאין לו קיום והעמדה כלל ועיקר מכמה וכמה קושיות חזקות דלית נגר ובר נגר דיפרקינהו. חדא היאך אפשר לפרש הא דנקט וכמה יסוך ויהא חייב דבסיכה ממש איירי ולהכי נקט וכמה יסוך ויהא חייב ולא נקט וכמה יתן משום דבסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית שהרי הגמרא פריך עליה והאמר רבי יהודה פטור ומשני כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב הרי בהדיא אמר דגבי מלכים וכהנים פטר רבי יהודה אפילו בכזית ואם איתא דבסיכה ממש איירי קשה הלא הרמב"ם גופיה פסק בהדיא דאפילו גבי מלכים וכהנים חייב הסך בכזית ועוד דא"כ קשה על רב יוסף דאמר בהא פליגי ר"מ סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהו אף נתינה כל שהו ור"י סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא כו' הלא עיקר חסר מן הספר למה לא מהדר רבי מאיר ורבי יהודה למילף שעור סיכה כמה הוא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. וע"ק מדקאמר מה סיכה כל שהו ואף ר"י לא סתר זה משמע דליכא מאן דפליג בהא דסיכה כל שהו ולא פליגי אלא דוקא בנתינה וכן דייק לשון רב יוסף לקמן מדקאמר מחלוקת בנתינת שמן המשחה כו'. ועוד קשה היאך אפשר לפרש לדעת הרמב"ם הא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו שהרי הרמב"ם גופיה פסק שם בהדיא דבסיכה דזרים אינו חייב אלא דוקא בכזית וז"ל הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת כו' וא"כ למה יהיו גריעי מלכים וכהנים שלא נמשחו משאר זרים גמורים יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ועוד קשה דזיל בתר טעמא שהרי רבי יהודה לא פטר גבי נתינה מלכים וכהנים אלא משום דמעיקרא לאו זרים הוו ופרש"י דהא נמשחו מתחלה וממילא קודם שנמשחו הוו זרים א"כ למה פסק הרמב"ם גבי סיכה דזרים שאינו חייב אלא דוקא בכזית וגבי סיכת מלכים וכהנים שלא נמשחו בכל שהוא ועוד קשה דאי איירי במלכים וכהנים שלא נמשחו א"כ למה השמיט הרמב"ם דין זה ולא כתב אם סך מלכים וכהנים שלא נמשחו חייב אפילו בכל שהו שהרי ידוע שהרמב"ם אינו משמיט שום דין השנוי בגמרא אליבא דהלכתא ועוד קשה דאם כן מאין הוציא הרמב"ם דין זה שכתב אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע שהרי דין זה לא היה ולא נברא בדברי רב יוסף לפי מה שפירש הוא דבריו דמיירי במלכים וכהנים שלא נמשחו אלא על כרחך דבסיכה כולי עלמא סבירא להו דחייב אפילו בכל שהו וכן משמע בהדיא מדברי התוספות בפרק כל שעה שמביא בסמוך מדכתבו והוי נמי דומיא דסיפה דהויא בכל שהו לדעת רבי יהודה וכדכתב הראב"ד והא דנקט וכמה יסוך ולא נקט וכמה יתן הוא מהטעם שפירשתי. על כן אומר אני כבוד הרב בעל הכסף משנה במקומו מונח חס ליה להרמב"ם ז"ל שיפרש פירוש שאין לו שחר כזה והא דפסק הרמב"ם דאפילו גבי סיכה אינו חייב אלא דוקא בכזית נראה לי שטעמו כיון דאפקה הקרא לסיכה בלשון נתינה כדכתיב ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו דהיינו נמי סיכה דאם לא כן קשה למה קתני המשנה והברייתא הסך בשמן המשחה חייב כרת דהא לא כתיב גבי סיכה רק אזהרה בלבד א"כ כרת מנלן וסבר רבי יהודה דלהכי אפקה בלשון נתינה לאפוקי ממשמעות דסיכה קאתי דמשמע כל שהו אלא צריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש דהוי בכזית. ובהכי מיושב שפיר מה שהקשו התוספות בפרק כל שעה גבי ואין נתינה פחות משוה פרוטה כו' אדיליף רבי יהודה נתינה דעל זר מנתינת תרומה דהוי בכזית לילף מכל נתינה לחומרא דהוי בכל שהו כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שעור והוי נמי דומיא דסיכה דהויא בכל שהו ולמאן דאמר נתינה בכל שהו אתי שפיר והעלו בקושיא אבל בפרק ב' דגיטין גבי ודלמא נתינת גט הוא כו' תירצו כמו שפירשתי וכן אשכחן במנחות בפרק כל המנחות גבי ולא יתן עליה לבונה דאצריך כזית משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן והרמב"ם לא גרס כל שהו כמו שכתוב בנוסחת הגמרא שלפנינו אלא הכי גרס אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל חייב ותו לא מידי. כן נראה לי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף