באר שבע/כריתות/ז/א

באר שבע כריתות ז א

דף ז' ע"א

ואינה משלמת את החומש. בירושלמי בפרק ז' ממסכת תרומות אמרינן מאי טעמא דרבי מאיר כי תחל לזנות את אביה את שאינה ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שראויה לחזור לבית אביה ופריך משום לכשר זנתה הרי ראויה לחזור לבית אביה בתמיה ומשני מאי כדון כי תחל לזנות את שחילוליה מחמת זנות ולא מחמת נשואים ומאי טעמא דחכמים ובת איש כהן מ"מ ואיש יתירא דריש והאי טעמא נמי איתיה בריש פ' ארבע מיתות:

ומיתתה בשרפה. פירוש אם זנתה:

ממאי מפיק ליה. כלומר דהא ליכא למימר דמפיק ליה ממאי דקתני על אלו חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דהא ליתא דבאמת הוא חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:

שעבר עליו יום הכפורים שאין מביא אשם תלוי. לקמן בפרק בתרא יליף ליה מקרא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר:

רבי יוחנן אמר במבעט קאמר ולא קאמר יום הכפורים כו'. שבוש הוא וצריך להגיה רבי יוחנן אמר במבעט דקאמר לא תכפר עליו יום הכפורים דאי הדר כו':

דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרה דכתיב יקריב אותו לרצונו. משנה שלמה שנינו כך בפ' האומר משקלי עלי אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו':

אכל חלב והפריש קרבן כו'. וא"ת והא שמעינן ליה לרבי יוחנן בפ"ק דקידושין גבי בהמה של שני שותפין דס"ל דדחוי מעיקרא הוי דחוי אם כן למה אמר אכל חלב והפריש קרבן דכה"ג נראה ונדחה הוי והוה מצי לאשמועינן רבותא טפי דאפילו המיר והפריש קרבן דהוי דחוי אע"ג דדחוי מעיקרא הוא ורבותא הוא טפי דדחוי מעיקרא כדמוכח בפ' לולב הגזול דאפי' מאן דאית ליה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דחוי כבר תירצו התוספות בפ' נגמר הדין דנקט אכל חלב והפריש קרבן אורחא דמלתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד כיון דא"ר יוחנן כה"ג אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וגבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשתטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש נקט הכא נמי כה"ג ולקמן מפרש עוד תירוץ אחר:

הואיל ונדחה ידחה. נראה לי דרבי יוחנן אזיל לטעמיה דאמר בפ"ק דזבחים ובפ"ק דקידושין ובפרק כיצד מערימין גבי בהמה של שני שותפין כו' בעלי חיים נדחין וה"ה אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו ס"ל הואיל ונדחה ידחה אבל לרב דפליג עליה דרבי יוחנן ביומא בפרק שני שעירי וסבר בעלי חיים אינן נדחין ויליף ליה מבעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא וכיון דמומר זה חזר בו יביא קרבן:

תאמר ביום הכפורים שמכפר על המזיד כשוגג. וא"ת נימא דיום הכפורים לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם. כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דקרא דיום הכפורים הוא איכא למאן דאמר דמשמע אפילו אינם שבין וכולי עלמא מודו דמרבינן במזיד ועוד דאדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים שמכפר על המזיד. ולי נראה שא"צ לכל זה דכיון דאשכחן ד' מביאין על הזדון כשגגה כדתנן בפ"ב א"כ ליכא למימר דיוה"כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת ואשם משום די"ל אדרבה נילף מהנהו ד' דמכפרים על המזיד:

אלא שבין דאמר יכפר עלי חטאתי. לא שצריך דוקא לומר בפירוש יכפר עלי חטאתי דהא לא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא רק שיתודה על חטאו בלבד כדכתיב והתודו את חטאתם וגומר והתודה אשר חטא עליה א"כ היאך קאמר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דמשמע שהוא מעכב הכפרה עד שיאמר יכפר עלי חטאתי ועוד דהא בפ"ק דשבועות מייתי הך ברייתא לאשמועינן שאין יום הכפורים מכפר אלא דוקא אם עשה תשובה ודלא כרבי דאמר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה כו' ולא זכר ולא פקד כלל שצריך דוקא שיאמר בפירוש יכפר עלי יום הכפורים רק שיעשה תשובה בלבד דומיא לשבין ואין שבין בפרק יוה"כ גבי ונקה לא ינקה מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים אלא האי דאמר יכפר עלי חטאתי היינו מחשב בלבו דומיא לאין שבים דאמר לא תכפר עלי חטאתי דהתם ודאי לאו דוקא דאמר אלא ה"ה אם מחשב בלבו לא תכפר עלי חטאתי אין מכפר אע"פ שהתודה על חטאו דהוי כטובל ושרץ בידו לפי שזהו עיקר התשובה שצריך להאמין בכפרתן ודכותיה ביום הכפורים וכן כתב בהדיא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וז"ל אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אע"פ שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו וכן המבעט ביום הכפורים אין יום הכפורים מכפר עליו לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכפורים והוא מבעט בו הרי זה לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה אחר יום הכפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו ע"כ. הרי כתב בהדיא או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין כו':

על שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה. נקט הני שהן מדאורייתא לאפוקי רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אינן דאורייתא כדתניא בפרק יום הכפורים אע"פ שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד:

ולא קראו מקרא קדש. פרש"י מקרא קדש בתקון סדר דתפלה וכן פי' בפ"ק דשבועות שלא קבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ וכתבו עליו התוספות שם ואין נראה דלא אשכחן ברכות ביום הכפורים דליהוו דאורייתא ונראה לר"ח קראו מקרא קדש שמורה שב"ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה.

ולי נראה שהדין עם רש"י דלשון מקרא קדש דייק כוותיה כדפירש הרמב"ן בפרשת אמור וז"ל וטעם מקרא קדש שיהו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדש אותו כי מצוה היא על כל ישראל להקבץ בבית אלהים ביום מועד לקדש היום בתפלה בפרהסיא בתפלה והלל לאל ע"כ. ומיהו גם כסות נקיה בכלל מקרא קדש כדדרשינן לקדוש ה' מכובד זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה כבדוהו בכסות נקיה:

תלמוד לומר יום כפורים הוא מכל מקום. תימה דלמא בעשה תשובה איירי ולעולם סבר תנא דאינו מכפר אלא על השבין כך הקשו התוספות בפ"ק דשבועות ולא תירצו כלום. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לומר דאיירי בעשה תשובה אם הוא אכל ועשה מלאכה ביוה"כ וכי זה נקרא שב אין זה אלא כטובל ושרץ בידו. ועוד יש להקשות על דבריהם דאם איתא דאיירי בעשה תשובה מהיכא תיתי דלא יהא מכפר דאיצטריך קרא ומיהו בהא י"ל דהוה אמינא דיוה"כ עם התשובה תולין ויסורין ממרקין כדתני רבי מתיא בן חרש בפרק יום הכפורים :

כל עבירות שבתורה כו'. פי' עבירות שבין אדם למקום אבל עבירות שבין אדם לחבירו גם רבי מודה שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו כדתנן בפרק יום הכפורים :

חוץ מפורק עול כו'. בפרק יום הכפורים מייתי הך ברייתא וכתבו התוספות שם וז"ל חוץ מפורק עול בסוף פ"ק דשבועות נפקא ליה מקרא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת הכרת לפני יום כפורים תכרת לאחר יום כפורים. יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. והקשה הרב רבי יעקב מאורליינש זצ"ל אמאי לא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות בפ"ק דכריתות ותירץ ר"י דלרבנן דפליגי אדרבי לא דרשי קרא הכי אלא בפרק ארבע מיתות דרשי ליה רבי ישמעאל ור"ע לדרשא אחרינא ואליבא דרבי לא מצי למחשבינהו דהתם קאמר מניינא למה לי לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ולדידיה לא מחייב חטאת אלא במילתא שחייבין על זדונו לאו וכרת כדאמר רבי בפ"ק דיבמות נאמר כאן עליה פירוש ונודעה החטאת אשר חטא עליה ונאמר להלן עליה בחייה מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת אף כאן ומינה מה להלן שיש בה לאו אף כאן לאפוקי הני נהי דאתרבי לכרת לאו לית בהו אבל לרבנן לא מצינן לשנויי הכי דלדידהו לא בעי לאו כיון דגמרי מתורה אחת יהיה לכם הוקשה כל התורה כולה לע"א מה ע"א דבר שחייבין על זדונו כרת כו' אבל לאו לא בעינן אע"ג דבע"א איכא לאו דהא בע"א איכא נמי סקילה ואפילו הכי מחייבי חטאת אפילו היכא דליכא סקילה דלא מקשינן אלא לענין כרת דכתיב בההוא עניינא הכרת תכרת הכי נמי לאו לא בעינן לענין חטאת תדע דבפרק אלו הן הלוקין ממעט פסח ומילה מחטאת משום דדומיא דעבודת אלילים בעינן מה עבודת אלילים שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו ואי בעינן לאו לענין חטאת נימא מה עבודת אלילים שיש בה לאו לאפוקי פסח ומילה אפילו אי הוו שב ואל תעשה לא מחייב כיון דלא כתיב בהו לאו:

דאי לא תימא הכי כרת דיום הכפורים כו'. וא"ת למה לי אך לחלק למאי דסלקא דעתיה השתא דידעינן מסברא מכח הך קושיא כרת דיום הכפורים לרבי כו'. כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דהוה מצי למימר וליטעמיך או שמא איצטריך אך אפילו חזר בו מעבירה אלא שמבעט בכפרה שאינו רוצה שיום כפורים יכפר:

סמוך לשקיעת החמה כו'. אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקמה שהוא מכפר כל היום ואע"ג דמשמע לעיל שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח"כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה"ג אשכחן בפ"ק דזבחים דעולה מכפר על היורש מקיפין ולא מקובעת והשתא אתי שפיר דלא משני כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי"מ דיום כפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה"כ מבשעיר שיוה"כ מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא ה"ה שמת בו ביום ולרווחא דמלתא נקטה אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבר סמוך לשקיעת החמה כך כתבו התוס' בפרק קמא דשבועות :

אמרו ליה מאי שנא ידעוני דלא מייתי קרבן משום דלית ביה מעשה כו'. הקשה רש"י ולרבי יוחנן דאמר לעיל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מאי אף דקתני מתניתין דהא אפילו לרבי עקיבא גופי הידעוני מייתי קרבן בפני עצמו ולא תירץ כלום. ובאמת קושיא חזקה היא ושמא י"ל דרבי יוחנן מפרש דאף קאי אפסח ומילה והכי קאמר אף המגדף אין מביאין על שגגתו חטאת אע"פ שהוא מצות לא תעשה שנאמר תורה אחת וגומר והא דלא פליגי לעיל אחר הפסח והמילה מצות עשה כדי לאשמועינן דפליגי גם על רבי מאיר דלא פטר על לא הודע להביא אשם תלוי רק המטמא מקדש וקדשיו בלבד וחכמים אומרים אף המגדף אין חייב אשם תלוי על לא הודע שלו. כן נראה לי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף