באר יצחק/אורח חיים/כג
|
< הקודם · הבא > |
כבוד הרב הגדול חו"ב ומפורסם וכו' מוהר"ר אורי דוד נ"י אב"ד דק"ק זאגער ישן.
ע"ד מה ששאל אם יש מקום למש"כ המ"א (בסי' קל"א ס"ק מ"ב) גבי נפילת אפים בחתן שמונין ז' ימי המשתה שהמה מעל"ע דאפילו ביום ו' שהוא ח' לחופתו אין נופלים כגון שהחופה היתה סמוך לערב, ורבים רצו מזה לנהוג לומר ז' ברכות בבוקר בבית החתן, כבר העיר בזה הכנסת יחזקאל (בסי' נ"ט) בח' אה"ע והוכיח דאין מקום לומר כלל דז' ימי המשתה הוא מעל"ע ע"ש, ולפע"ד אפשר להסביר סברת המ"א, משום דבירושלמי (מועד קטן) במשנה דאין נושאין נשים במועד יליף לז' ימי המשתה מן מלא לי שבוע זאת, והובא בתוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה כו', ומהאי טעמא מבואר בירושלמי כתובות (פ"א ה"א) דמשה התקין ז' ימי המשתה, ופי' שם הפ"מ דילפי מהא דכתיב מלא שבוע זאת, וי"ל דלשון מלא שבוע משמע דהשבעה ימים יהיו מלאים, ולכן לא אמרינן בזה מקצת היום ככולו וכמו דחזינן בלשון חודש מלא דהכוונה הוא מלא ממש, וכן פי' רש"י בחומש בפ' תולדות ובמדרש שם על פסוק וימלאו ימיה ללדת דלהלן חסרים וכאן מלאים, ולכן שאני זה מאבילות דקיי"ל מקצת היום ככולו, משום דהתם יליף מן ויעש לאביו אבל שבעת ימים, משא"כ בז' ימי המשתה דיליף מן מלא שבוע בעינן דיהא מעל"ע, ובאמת יש לדון לכאורה למאן דדריש ז' ימי אבילות מן והפכתי חגיכם לאבל כמבואר במ"ק (דף כ') דמה חג ז' אף אבל ז', א"כ אמאי אמרו באבילות דמקצת היום ככולו, אך אפשר דשאני אבילות דהוי דרבנן וכמבואר בנזיר (דף ט"ו) דע"כ לא אמר אבא שאול דיום ז' עולה לכאן ולכאן אלא באבילות דרבנן כו', ורש"י פי' שם בנזיר דרבנן תקנו ז' ימי אבילות דסמכו אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים, ובאמת בש"ס דילן במ"ק מבואר דילפי זה מן והפכתי חגיכם לאבל, רק התוס' שם בד"ה מה חג שבעה כו' הביאו להך דרש דויעש לאביו אבל כו' ודחוהו, וכן בירושלמי מ"ק (פ"ג ה"ה) הביאו לדרש זה ודחו משום דאין למדין מקודם מ"ת, ואפשר דרש"י נתכוין שם בנזיר לתרץ דלכן אמרו באבילות מקצת היום ככולו משום דדרשי זה מן ויעש לאביו אבל משום דלמאן דדריש מן והפכתי חגיכם לאבל הל"ל דבעי מעל"ע כמו חג ויש להאריך בזה הרבה, נחזור לעניננו די"ל דשאני ז' ימי המשתה דבעינן מעל"ע דילפי זה מן מלא שבוע זאת, ולפ"ז נדחה ראיית הכנסת יחזקאל שהוכיח מן הרא"ש בכתובות שכתב דאם לא אכלו עד הלילה לא גרע מפנים חדשות דהא בלא"ה הוי זה בכלל יומא קמא אי נימא דבעי מעל"ע כו', דיש לחלק שלעולם ביומא קמא אמרינן מקצת היום ככולו משא"כ בז' ימי המשתה דכתיב מלא שבוע ובעינן למלאות הז' ימים.
אבל באמת מוכח דזה ליתא דהא בנזיר בפרשה נשא כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' עד מלאת הימים לה' קדוש יהיה וילפי מזה בנזיר (דף ו') דבעינן שלשים יום, ואפ"ה אמרו שם דרב מתנא ס"ל דבנזיר הוי מקצת היום ככולו אלמא אף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרו שם דמקצת היום ככולו, והא דאמרו שם דנטמא ביום ל' סותר הכל כבר הקשו התוס' (שם ע"א) בד"ה נטמא ביום ל' ותירצו ע"ש אלמא דאף דכתיב לשון מלאת אפ"ה אמרינן מקצת היום ככולו, וגם מבואר שם דר' יונתן דרש מעד מלאת הימים דעד ועד בכלל ומזה נפק לי' דבעינן ל' יום בנזיר ואפ"ה אמרינן דאם גלח ביום ל' משום מקצת היום ככולו. ואפשר לחלק קצת דשאני מלא שבוע זאת דכתיב בהדיא משא"כ עד מלאת הימים דלא נכתב בפירוש דבעינן שלשים יום רק מדרשא ילפינן זה, ועפ"ז ניחא מה דלא אמרינן ביום ז' דז' ימי המשתה דמקצת היום ככולו.
ולפע"ד נראה להוכיח כהכנסת־יחזקאל מהא דכתובות (ד' ע"א) בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה כו' שהקשה הרשב"א דאמאי לא דייק מרישא דקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעה, ותירץ הר"י דהוה מצי למימר פורש משום דם בתולים, אך מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהיה משום אבילות דאי משום נידות כיון דבעיל אשתי ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע בכולהו דהוה מחד טעמא כו' עכ"ל.
- הגה. [ואגב נתרץ מה שהקשה המהרש"א שם למה ישן בין האנשים הא כיון דבנידות דיש עליו איסור חמור לא חשו חז"ל רק באבילות דקילא חשו, א"כ כיון דאסורה לו מחמת איסור נידות בז' ימים הראשונים וחמיר לו איסורי' א"כ אמאי התמירו להיות ישן בין מאנשים, ותירץ דמיירי במוכת עץ, או באלמנה שנשאת לבחור, או דבאמת אתי כמשנה ראשונה דלא ס"ל להא דרבותינו החמירו להיות פורש מדם בתולים (ע"ש, וכ"כ הנקה"כ ביו"ד (סי' שמ"ב), ולי נראה לתרץ ע"פ מש"כ הש"א (בסי' ק' א') גבי ראש השנה שאסור בו מחמת יו"ט ומחמת ר"ח דיו"ט דאורייתא לא בעי חזוק ור"ח דרבנן [לפי הס"ד] בעי חזוק דכיון דרבנן עשו חזוק לדבריהם לכן אף היכא שאסור מדאורייתא ג"כ לא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, והוציא כן מר"ה (דף י"ח) גבי ותיפוק לי' דהוה לי' יום דלאחר ר"ח כו' ע"ש, וכבר כתבתי בתשובה אחת לפלפל בזה הענין והעליתי שם] דזה הכלל תלוי בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות (ל"ו ע"ב) דאמר אביי עד כאן לא אמר ר' מאיר אלא משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אבל הכא דמדאורייתא פרשי, והא בנשא אשת אחיו בתוך ג' חדשים דמיירי התם דעבר ג"ג על איסור דרבנן דגזרו על שלשה דהבחנה ואפ"ה לא עשו חזוק לדבריהם, א"כ מוכח דס"ל לאביי דהיכא דיש איסור תורה ג"כ לא עשו חזוק לדבריהם, ורבא דלא ס"ל שם חילוק של אביי הנ"ל מוכח דס"ל כסברת הש"א הנ"ל.
- ולכאורה יש להוכיח להיפך מיבמות (דף פ"ה ע"ב) דאמרינן שם מאי בינייהו בין טעם דמרגילתו ובין טעם דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ושקיל וטרי הגמ' שם הרבה, וקשה דה"ל לומר איכא בינייהו אם נשאת אלמנה לכה"ג וכה"ג, והיא ג"כ שניה דיש עליו איסור דרבנן ודאורייתא א"כ למאן דס"ל הטעם דמרגילתו לה כתיבה דהא לא מרגלא לי', אבל למאן דס"ל הטעם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם י"ל דכיון דהיא שניה ג"כ אין לה כתובה, אע"כ מוכח דהיכא דיש דרבנן ודאורייתא ביחד לא שייך לומר עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה, וע' בלח"מ (פכ"ז מה' מלוה ה' ו') שכתב דאף דמצינו כ"פ בתוס' שכתבו דה"ה דהוה מצי למימר א"ב אחרינא, זה לא שייך אלא היכא דהכל הוא על דרך א' לפלוני לקולא ולפלוני לחומרא אבל היכא דיכול להמציא גונא דהוה בהיפך קולא למר וחומרא לאידך בודאי יש להקשות דהו"מ למנקט גונא אחרינא ע"ש וכן מוכח בתוס' סוכה (כ"א ע"ב) ד"ה שאין לה קבע כו' שכתבו תדע מדלא קאמר א"ב כו', לכן שפיר הוכחתי מדלא נקט הך א"ב.
- שוב ראיתי דביבמות (דף ל"ו) הנ"ל שכתבתי לעיל דמוכח דאביי ס"ל דהיכא דיש דאורייתא ודרבנן אז לא עשו חזוק לדבריהם, וי"ל דנה רבא דקאמר שהורו ור"א אמרו ד"א ג"כ מודה בזה לאביי, ואפושי פלוגתא לא וכשוק אך שא"ה דס"ל לרבא דהא איגלאי מלתא דיבום מעלייתא הואי כיון דנמצא הולד אינו של קיימא וכפירש"י שם ד"ה תני משום ר"א כו', ומה"ת אינו אסור אלא אשת אחיו שיש לו בנים לכן השוה אותם רבא להדדי, ואביי ס"ל דזה מקרי דאורייתא משום דבעת ביאתו הי' ספק בדאורייתא שמא יהי' הולד קיימא, א"כ מוכח מכל הנ"ל דלא כסברת הש"א הנ"ל.
- אכן לפי הכרעת הש"א הנ"ל דס"ל דהיכא דרבנן עשו חזוק לדבריהם דאף היכא דיש אסור דאורייתא ודרבנן ביחד דלא פלוג רבנן ועשו גם בזה חזוק, א"כ ה"ה בהא דכתובות הנ"ל דכיון דתקנו חז"ל להחמיר באבילות דקילא ואתי לזלזולי בי' דהוא ישן בין בין האנשים, ולכן קודם שתקנו רבותנו לפרוש מדם בתולים או גם האידנא במוכ"ע, או באלמנה שנשאת לבחור דלא שייך אסור נדות אז רק אבילות לבד דתקנו חז"ל דהוא ישן בין האנשים, וכן באבילות דשבוע שני', א"כ ה"ה בשבעה ימים הראשונים אף דיש אסור נדות ואסור אבילות ביחד, ג"כ תקנו רבנן לתקנתם לחזק דהוא ישן בין האנשים, דכיון דתקנו באבילות לזה ה"ה אף היכא דיש נדות ג"כ דלא פלוג רבנן, ולכן הוא ישן בין האנשים, ומתורצת שפיר קושיית המהרש"א והנקה"כ הנ"ל, ובאמת מוכח מהמהרש"א והנקה"כ הנ"ל דלא ס"ל כשיטת הש"א הנ"ל כמו שהוכחתי בעז"ה, כ"ז ראיתי לבאר אגב אורחא אף שאין זה שייך לעניננו לפי שזה הכלל הוא מלתא חדתא בעז"ה.]
ואי נימא דז' ימי המשתה בעינן מעל"ע כהמג"א הנ"ל, אין מקום לקושיית התוס' שהקשו איך מדייק מהא דישן בין האנשים דדברים שבצינעה נוהג דהא י"ל דזה הוי מחמת אסור נידות, ותרצו דהגמ' סמך על הא דרב יוסף שהובא לקמן, ובאמת קצת דוחק הוא דהא בתחלת הסוגיא אמרו מסייע לי' לר' יוחנן כו' ואח"ז אמרו דרש רב יוסף ל"ש אלא שלא בעל, א"כ מתחלה לא ידעו עדיין מדרב יוסף, וכן תירוצם הב' ג"כ דחוק קצת הא בפשיטות י"ל דשפיר הוכיח הגמ' דדבר שבצינעה נוהג, דאי נימא דמחמת אסור נידות אסור בתשמיש כל שבעת ימים הראשונים ומחמת אבילות לא נאסר משום דדברים שבצינעה ג"כ אינו נוהג בז' ימי המשתה דהוי כמועד. א"כ איך אמרו דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים, דמשמע בלא הפסק כלל, הא משכחת לה דיהי' מותר בתשמיש באמצע הימים כגון אם הית' החופה במו"ש קודם הבוקר והבעילה ג"כ היתה סמוכה לזה, א"כ בזמן התנאים דלא נהגו בחומרת ר' זירא דיושבת עליו ז' נקיים, ומבואר בנדה (דף ס"ו) דרבא אמר אמינא לך אסורא ואת אמרת מנהגא, ומצינו בכולי ש"ס דבזמן התנאים רק מיום שראתה משלמת עליו ששה ימים והוא בכלל ז' ימים כמו הא דהתקין רבי בשדות המבואר בנדה (שם) א"כ מיד בהגיע תחלת מו"ש תוכל לטבול, ומשום אבילות לא שייך לאסור רחיצה דהא התירו גם בגיהוץ ותספורת, וגם תשה"מ אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג, ובודאי מותר גם ברחיצה, וזה פשוט.
ולפ"ז תוכל לטבול בתחלת מו"ש ואח"ז תוכל להבעל דמחמת אסור תשמיש לא תאסר דהא אזלא לה לנידות אחר ז' ימים וז' ימי נידות הא לא בעי מעל"ע, ומחמת אבילות לא נאסר אי נימא דדברים שבצינעה אינו נוהג במועד, וכיון דעדיין לא כלו ז' ימי המשתה אי בעי מעל"ע א"כ הוי עדיין כמועד לגבם עד הזמן שהית' החופה, א"כ איך קאמרי דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים דמשמע בלא הפסק כלל.
ולומר דמן הסתם מיירי בבתולה הנשאת ברביעי ונבעלת בה' כדין המשנה, לא יתכן, דהא מבואר שם בכתובות (דף ג') דאם מחמת אונס כמו פתו אפוי וטבחו טבוח מותרת להבעל אף בשני וכל הימים כפי רש"י שם בד"ה כדתניא כו' ע"ש ובודאי קאי על כל הימים, דמאי פסקא לומר דמיירי באופן דלא משכחת לומר כמש"כ, והא כללא כייל דכל אותן הימים כו', א"כ קשה הא משכחת דתהא מותרת בתשמיש באמצע הימים, אלא ע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, א"כ אימת דכלין ז' ימי נידות אז כלין ג"כ ז' ימי המשתה, ולכן שפיר הקשו התוס' איך הוכיח הגמ' דדברים שבצינעה נוהג דילמא הא דישן בין האנשים הוי מחמת איסור נידות ולכן הוכרחו התוס' לתרץ בגווני אחריני.
ולכאורה י"ל דהוכחת הש"ס דקאמר מסייע לר' יוחנן כו' דדברים שבצינעה נוהג, ולא אמרו דזהו משום איסור נידות כקושיית התוס', משום דהש"ס סמך על סברת התוס' שם לקמן בד"ה אבל דברים של צינעה נוהג כו' שכתבו אבל קשה דכל אותן הימים משמע אף בשבת עכ"ל, א"כ י"ל דמזה הוכיח הש"ס דדברים שבצינעה נוהג דאל"כ אמאי אסורה בשבת שנייה, ואין לומר דגם בשבת שני' נאסרה מחמת אבילות למאן דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה לכן אסורה לטבול מחמת איסור רחיצה ונשאר ממילא איסור נידות, דהא אי נימא דדברים שבצנעה אינו נוהג בשבת ומועד א"כ ממילא מותרת לטבול דהא ליכא איסור אבלות אף בדברים שבצנעה, ועוד דהא הט"ז ביו"ד (סי' שפ"א ס"ק ב') כתב דהא דאסרו לאבל' ברחיצה של טבילה אף דאינה של תענוג היינו מחמת שהוא לא לצורך כיון שאסורה בתשמיש, א"כ אי נימא דמותרת בתשמיש ממילא מותרת לטבול ופקע איסור נידות, אלא ע"כ מוכח דכיון דאסורה גם לשבת שני' בתשמיש ממילא מוכח דדברים שבצנעה נוהג, א"כ קשה עדיין מאי הקשו התוס'.
אך באמת שפיר הקשו משום דאין ראי' כלל מן שבת על מועד, דהא במ"ק (כ"ג ע"ב) אי' דמאן דס"ל יש אבילות בשבת הוא משום דקתני שבת עולה כו', א"כ לפ"ז י"ל דאף דמוכח מברייתא הנ"ל אבילות בשבת אפ"ה י"ל דבמועד לא שייך אבילות אף בדברים שבצנעה, דהא שאני יו"ט דהא אינו עולה כמבואר שם במשנה (דף י"ט) דרגלים אינם עולין, וכמש"כ התוס' שם (דף כ"ג) בד"ה מ"ד יש אבילות בשבת דשאני רגלים דכתיב בהם שמחה כו' א"כ לפ"ז שפיר הקשו התוס' דאיך קאמר מסייע לריו"ח על מועד הא שאני מועד משבת, וע"כ מוכח דהוכחת הש"ס הוי מן מועד, דז' ימי המשתה הוי ג"כ כמועד, א"כ קשה דילמא נאסר בתשמיש בז' ימי המשתה מחמת נידות, לכן הוכרחו התוס' לתרץ בשני האופנים שכתבו וקושיית התוס' שם בד"ה אבל כו' שהקשו דהא. כל אותן הימים משמע אף בשבת, קאי על רב ושמואל דס"ל דתשמיש המטה לאבל בשבת הוא רשית, לכן שפיר הקשו שם כן אבל הוכחת הש"ס ליכא למימר דמן שבת הוכיח הגמרא לסייע לריו"ח כנ"ל.
וראיתי להפני יהושע בכתובות (שם) בתוס' ד"ה אבל דברים של צנעה נוהג כו' שכתב דגם בשבת שני' יש לומר איסור נידות משום דמיירי בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' והא פולטת ש"ז סותרת ובעי ז' נקיים ועוד דהא אסורה לטבול בימי אבלה כו' עכ"ל, וכל דבריו בזה אינם מובנים כלל, דהא בזמן התנאים לא נהגו לחומרת ר' זירא שתהי' יושבת ז' נקיים כנ"ל, וכן מש"כ לאסור הטבילה מחמת איסור רחיצה ג"כ אינו, דהא אי נימא דמותרת בתשמיש א"כ איך תאסר ברחיצה הא תוכל לטבול בליל שבת, כדקיי"ל בביצה (דף ל"ח) וביו"ד (סי' קצ"ד) דאדם מותר לטבול בשבת דנראה כמיקר, וגם מה שכתב דמיירי בבתולה הנשאת בד' ונבעלת בה' ג"כ ליתא, דהא רש"י פי' שם דאם מחמת אונס מותרת להנשא אף בשני מחמת פסידא דטבחו טבוח, ולכן העיקר כמש"כ.
נחזור לעניננו דמוכח מקושית התוס' הנ"ל דס"ל דז' ימי ימי המשתה לא בעי מעל"ע לכן שפיר הקשו, וע"פ שיטת המ"א הנ"ל דז' ימי המשתה הוי מעל"ע, יש לתרץ קושית המהרש"א בכתובות (דף ד') בתוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה כו' הנ"ל שהקשה להר"י הלוי שהובא ברא"ש בסוגיא זו דס"ל דבדם בתולים דקי"ל אסור ביחוד א"כ ליכא סייעתא לריו"ח ע"ש, ולשיטת המ"א הנ"ל ניחא קושיתו משום די"ל דשפיר הוכיחו לסייע לריו"ח, דאי נימא דהוא משום נידות א"כ איך אמרו דכל אותן הימים ישן בין האנשים הא משכחת דיהא מותר בתשמיש באמצע הימים כנ"ל, ואבילות עדיין לא נהג בו משום דהא לא כלו לז' ימי המשתה ומי נידותה כבר כלו כנ"ל, אכן באמת אין הכרח מהר"י הלוי הנ"ל לסייע להמ"א הנ"ל, די"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל אותן הימים משמע דהוי הכל מחד טעמא, וקושית מהרש"א הנ"ל מתורצת.
- הגה. [ואגב אכתוב מה שיש להעיר בברכות (דף י"ז) דמי שמתו מועל לפניו פטור מק"ש ותפילין והקשה בחידושי רשב"א שם דמאי איריא מוטל לפניו אף יום ראשון כמי כו', וכן הקשה הירושלמי שם דהא ביום ראשון אסור להניח תפילין אף באין מתו מוטל לפניו, והצל"ח (שם) כתב לתרץ דמיירי בחוה"מ לפמש"כ המג"א (סי' תקמ"ח) דאבל בחוה"מ שכיח תפילין ביום א' דלא שייך בי' מעולל בעפר קרנו, והרשב"א לשיטתו דחוה"מ בלא"ה אינו זמן תפילין, ול"כ לתרץ דמיירי בחתן שמת אביו והתירו לכנס לחופה כנ"ל ואח"ז קובר את אביו ושייך בי' דין אנינות כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' שמ"ב סק"ג) ואך לבעול ביאה ראשונה התירו חז"ל, ואחר הקבורה חייב בכל המצות ובתפילין, דהא עדיף מחוה"מ, דהא חוה"מ אסור בגיהוץ ותספורת ובז' ימי המשתה הכ"ל התירו להחתן גיהוץ ותספורת כמש"כ הראשונים שם, ומה"ט אינו עולה לשלשים כמבואר ביו"ד (סי' שמ"ב) משום דחתן דומה למלך וביפיו תתזינה עיניך, לכן דוקא במתו מוטל לפניו כטור ואח"ז חייב, ואף דכונס את הבתולה בלא"ה הא פטור מק"ש אפ"ה נ"מ במוכ"ע או באלמנה שנשאת לבחור או בחתן שאירע עליו אבילות בתוך ז' ימי המשתה דכש"כ דאינו נוהג בו אבילות, דהא קדם לו הרגל וחל עליו מתחלה ז' ימי המשתה, דודאי אין אבילות חלה עליו וחייב בק"ש.
- ואפשר דכיון דחזינן דהירושלמי לא מתרץ כן מוכח מזה דחתן בתוך ז' ימי המשתה אף שמותר בגיהוץ ותספורת אפ"ה אסור להניח תפילין, דדוקא בגיהוץ ותספורת שייך בי' הטעם דמלך ביפיו וגו' ובתפילין אפשר דלא שייך, וממילא מוכח לבחוה"מ ג"כ אבל מניח תפילין, ויש לחלק ולהאריך בפרט זה ולא באתי אלא להעיר לב המעיין.
ועוד נ"ל להוכיח כהכנה"ג הנ"ל מהא דבכורות (ל"ד ע"ב) בנגע שנקצצה בלא מתכוין דר"א אומר לכשיולד נגע אחר יטהר ממנו כו', בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן למאי נפ"מ לחתן שנראה בו נגע כו' אי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' לברייתא נטרין לי' ז' ימי משתה, והקשו התוס' והא בעי תגלחת ואסור בתשה"מ כל ימי ספורו, ותרצו דמיירי במצורע מוסגר או במוחלט רק דעשה התגלחת ומנה ימי ספורו מקודם שנולד בו הנגע דאף דטמא מדרבנן עכ"ז מהני תגלחתו ומניית ימי ספורו מתחלה, ועיקר קושיית התוס' הוא דמה תועלת יש דנותנים לנגע אחרונה ז' ימי המשתה הא טמא מחמת ימי ספורו, ואי נימא דז' ימי המשתה הוא מעל"ע א"כ אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל כלל דהא נפ"מ לענין זה כגון אם היתה החופה ביום א' סמוך לערב ועשו התגלחת והבאת הצפרים באותו היום דהא כל היום כשר לטהרת מצורע ואחר זה מונה ז' ימים ואסור בתשה"מ וביום הז' מתגלח שנית ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא והרי הוא ככל טבול יום ואוכל במעשר כמבואר ברמב"ם (פי"א ופי"ד מה' נגעים), ומיד אחר הטבילה מותר בתשמיש א"כ נטהר וכלין ימי ספורו ביום א' בבוקר ויכול לטבול בבקר ולטהר מטומאתו להיות מותר בתשה"מ ביום א' עד זמן שהיתה החופה סמוך לערב, א"כ הוי נפ"מ ותועלת ממה שנותנין ז' ימי משתה לנגע אחרונה, כדי שיהא יכול לבעול ביום א' שעדיין לא כלין ז' ימי משתה דהא הוי מעל"ע, אע"כ מוכח דז' ימי המשתה לא בעי מעל"ע, לכן הקשו התוס' שפיר דמאי נפ"מ דאין רואין הנגע אחרונה הא בלא"ה טמא ואסור בתשה"מ, ואימת דכלין ימי ספורו אז כלו ז' ימי המשתה, וע' בכתובות (דף נ"ו) בגמ' שם דאמרו אטו ביאה בלילה אי' ביממא ליתא הא אמר רבא אם הי' בית אפל מותר.
ואין לדחות ולומר דקושית התוס' היא דכיון דאסור בתשה"מ בימי ספורו א"כ הוי חופה שאינה ראוי' לביאה ולא הוי בשם חתן כלל, כי מלבד שאין זה במשמעות לשונם אין מקום כלל לאמר כן, דאכתי קשה דמה הקשו התוס' הא כיון דמה"ת יכול למנות ימי ספורו מתחלה ואף דמדרבנן אינו יכול למנות, וכמו שהי' ס"ל להתוס' בתי' הא [רק בתי' הב' חדשו דמהני אף בטומאה דרבנן למנות ימי ספורו ורק כפרתו אינו יכול להביא אם הוא טמא מדרבנן], וכיון דמה"ת ודאי יכול למנות ימי ספורו רק מדרבנן אינו יכול לתי' הא' א"כ תקשה עדיין הא זה הוי חופה ראוי' לביאה מה"ת אם מנה ימי ספורו מקודם שנשא אשה, ומוכח בתוס' כתובות (ד' ע"א) בד"ה אבל איפכא לא כו' דחופה שאינה ראוי' לביאה מדרבנן הוי חופה וכמש"כ שם ההפלאה [ויש להאריך הרבה בפרט זה ואכמ"ל], ועוד כיון דשיטת הרמב"ם דחופה שאינה ראוי' לביאה לא מקרי חופה היא מכתובות (דף ג') דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה מהו ונשאר בתיקו ומחמת ספק פסק הרמב"ם דחופת נדה אינו קונה, א"כ י"ל דבעיא דרב פפא בבכורות היא כמו אם תמצא לומר וכסוגיית הגמ' בכמה דוכתי], דאת"ל דחופת נדה קונה אז הוי ספק אי יטהר תנן כנ"ל. א"כ לפ"ז אין מקום לקושיית התוס' הנ"ל, אע"כ מוכח מדבריהם דס"ל דלא בעינן ז' ימים מעל"ע בחתן ושפיר הקשו, ומוכח מהתוס' דבכורות הנ"ל דלא בעינן מעל"ע.
- הגה. [ויש להעיר בהא דחתן שנולד בו נגע הנ"ל דבמו"ק (דף ז') ילפי זה מן וביום הראות בו דיש יום שאתה רואה כו' כגון בחתן הנותנין לו ז' ימים וכן במועד, ור' אמר א"צ אם לדבר הרשות שפתיבין לו לדבר מצוה לכש"כ יעו"ש, ואי נימא דז' ימי המשתה לא הוי רק מדרבנן ורק ביום א' כתב הרא"ש בכתובות (פ"א סי' ה') בשם הרמ"ה דהוי מה"ת מן ביום חתונתו, א"כ איך נותנים לחתן בנגע ז' ימים, בשלמא למאן דס"ל אם לדבר הרשות ממתינים לו לדבר מצוה לכש"כ שפיר י"ל דגם מצוה דרבנן הוי כש"כ מדבר הרשות, אבל למאן דיליף מוביום הראות בו קשה הא י"ל דהפסוק אתי על רגל דהוי מה"ת ומכל' על חתן, אע"כ מוכח דהוי מה"ת, והא דאמר הירושלמי בכתובות (ס"א) דמשה התקין לישראל ז' ימי המשתה הא מצינו בברכות (דף ס"ח) דמשה התקין לישראל ברכת הזן אף שהיא מה"ת, אך י"ל דשאני התם כמש"כ הכ"מ (פ"ב מה' ברכות) בשם הרמב"ן והרא"ש והרשב"א בפ' שאכלו דרק מטבע נוסח הברכה התקין, ויש להאריך בזה.]
וכיון דמהתוס' בכתובות ובכורות הנ"ל מוכח כשיטת הכנסת יחזקאל לכן גם דעתי מסכמת דאין נותנים מעל"ע בז' ימי המשתה [כמש"כ כתו"ר ג"כ בארוכה, ולפלפל בדבריו אין העת גורמת, ועוד חזון למועד אי"ה], ואף שכבר נהגו בנפ"א כהמגן אברהם אך ז' ברכות בבוקר בודאי אין לברך כי הם ברכות לבטלה וכמש"כ הכנסת יחזקאל כנ"ל וברור.
א"ד ידידו, |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |