באר יצחק/אורח חיים/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים יט

סימן יט

כבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב ומפורסם לתחלה כו' כש"ת מו"ה בנימין נ"י האב"ד דק"ק ברעזי.

מש"כ כ"ת להקשות על מש"כ הכרו"פ (בסי' ס"ב ס"ק ד') על הרמב"ם סוף ה' מלכים דב"נ אינו חייב על אבר מן החי של העוף, מפסחים (דף ע"ג) דאמרו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דהא דתנן השוחט חטאת בשבת בחוץ חייב ג' חטאת דקשה מה תיקן ומשני דתקן להוציאה. מידי אבר מן החי ופרש"י שאם אכלו ב"נ אינו חייב ובחולין (דף מ') הוכיח הגמ' דמדלא קתני זבח דמיירי בחטאת העוף, ולשיטת הרמב"ם דס"ל דבעוף ליכא אזהרה כלל לב"נ א"כ קשה מאי תיקן, ותי' הכרו"פ דהרמב"ם יפרש הגמ' הנ"ל דתקן לאמה"ח לישראל דאלו משום אמה"ח חייב אף על משהו בשר בצירוף גידין ועצמות אבל עכשיו דתקן לאמה"ח א"כ בעי כזית בשר, והקשה כ"ת דהא מבואר ברמב"ם (בפרק י"א ה' מ"א) דעל תקרובת לוקה על כל שהוא מה"ת, יפה הקשה, וכן מצאתי באור חדש שהקשה כן, ומש"כ כ"ת לתרץ זה דהרמב"ם יפרש להא דפסחים הנ"ל דתקן להוציאה מן אמה"ח שלא לטמא בבית הבליעה ע"כ, הנה אף שבביצה (דף ז') משמע דאמה"ח של עוף מטמא בבית הבליעה דאיתא שם ת"ר האוכל מנבלת עוף טהור כו' ומן הבשר שנתלש מן החי טהור, דמשמע דווקא על בשר מן החי טהור אבל אמה"ח של עוף משמע דמטמא כו', וכן מצינו בחולין (דף קכ"ח) גבי אמה"ח מן הבהמה דמטמא אבל בשר מן החי מבהמה אינו מטמא, א"כ לכאורה יש לחלק כן גבי אמה"ח של העוף, אבל ברמב"ם (ה' אבות הטומאה פ"ג ה' ט"ו) מבואר דאבר מן החי הפורש מן עוף חי טהור ואין בו טומאה כלל, וסיים שם (ה' ט"ז) דאבר מן החי של העוף שפירש הרי הוא כנבלת העוף שפירש ממנו דאם היתה נבלת עוף טהור מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה כו', הרי להדיא דאמה"ח של עוף אין בו טומאת בית הבליעה, והכ"מ כתב שם שכן מבואר בת"כ, ולכן אין דבריו מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם.

ולכן נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל דהא קיי"ל דאמה"ח אינו בטל ברוב משום דהוי בריה ואלו שארי איסורין קיי"ל דבטלים ברוב, ואף בתקרובת מבואר ברמב"ם (פ"ז ה' עכו"ם) דדוקא צורה וכה"ג דהוי דבר חשוב ודבר במנין אינו בטל וכמש"כ רש"י בע"ז (דף ע"ד) על משנה דאלו אוסרין כב"ש, אך הר"נ כתב שם על משנה זו דבע"ז לא בעינן דבר שבמנין ומשום חומרת ע"ז החמירו אף באינו חשוב ע"ש, אכן כל הפוסקים לא הסכימו לשיטתו, ועיין בפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ה ס"ק ה') שתמה על המג"א שכתב שם דבע"ז אינו בטל אף כ"ש, הא בע"ז ג"כ בטל אם אינו דבר חשוב ע"ש, א"כ לפ"ז לכן חייב חטאת משום דתקן להוציא מן אמה"ח גבי ישראל לענין אם יתערב הך איסור ברוב היתר דאם הי' איסור אמה"ח לא היה בטל ברוב אבל עכשיו דהוציאה מן אמה"ח אם יתערב ברוב יבטל, ואין לומר דזה לא מקרי תקון שיתחייב חטאת משום שבת, דהא זה לא הוי בידו לערבו ברוב היתר דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה כל שבידו כו' דאיסור לא מקרי בידו, רק דהתיקון יהי' אם יזדמן סיבה דיבוטל ברוב היתר, א"כ אפשר דכה"ג לא מקרי תיקון, דז"א דהא מוכח מהא דפסחים (דף ע"ג) גבי שחטו שלא לאוכליו דמה תקן דתקן אם עלו לא ירדו, אלמא דמצינו דאף במה דאסור לן לעשות זה כמו התם דהא אסור מה"ת להעלות פסול שלא לאוכליו ע"ג המזבח, ואפ"ה קאמרי דזה מקרי תיקון משום עלו לא ירדו, אלמא כיון דהוי תקון לענין אם יזדמן איזה סיבה שאז יהיה תועלת מהפעולה שלו שעשה עתה מקרי זה תקון, א"כ ה"ה יש לומר דהוי תיקון במה שמוציא מן אמה"ח לענין אם יזדמן איזה סיבה שיתערב ברוב היתר שאז אותה הפעולה שעושה עכשיו ששוחטה תועיל שתוכל להתבטל ברוב.

אכן עדיין לפקפק בזה דהא מבואר בכל הפוסקים דמה"ת אף בריה בטלה ברוב, והא דברי' אינה בטלה אינו רק מדרבנן והא דמשמע מתוס' ב"מ (ו' ע"ב) בד"ה קפץ כו'. דס"ל דברי' אינה בטלה מה"ת כבר תמהו בזה כל הפוסקים ובמק"א הארכתי, א"כ אפשר שאם עושה פעולה דיהא תיקון אם יתערב ברוב אינו חייב חטאת, משום דהא מה"ת אף אמה"ח הי' בטל, ואף דתקן לאיסור מדרבנן עכ"ז י"ל דזה אינו חשוב תיקון להתחייב חטאת, אמנם זה אינו משום דהא אי' בשבת (ק"ה ע"ב) הקורע על מתו חייב ואף דכל המקלקלין פטורין עכ"ז כיון דיצא י"ח קריעה מקרי מתקן ולא מקלקל, והא מבואר ביו"ד (סי' ש"מ) דחיוב קריעה לא הוי רק מדרבנן [ע' ב"י שם מ"ש בשם הרמב"ן, דהא דילפי מקראי לא הוי רק אסמכתא בעלמא], אלמא דאף מה דלא הוי רק מדרבנן עכ"ז מקרי מתקן משום דהא הוי מלאכת מחשבת וכמש"כ התוס' בחולין (ח' ע"א) בד"ה מותר לשחוט בה כו', והא לא גרע מדבר הרשות דמוציא את מחשבתו לאורה דחייב, דכש"כ אם תקן להוציא מחיוב או איסור דרבנן דודאי חייב מה"ת דהא הוי מתקן עכ"פ, וכן מצינו בשבת (פ"ט ע"ב) גבי הא דהמוציא עצים כו' קמוליא ואשלג דס"ל לר"י כדי להעביר את הכתם לטהרו וכפי' רש"י שם, ואף דכתמים לא הוי רק מדרבנן עכ"ז אמרו דעכשיו שתקנו דכתם טמא הוי דבר חשוב בהוצאתו להתחייב משום שבת ואף דבזה הראי' יש לפקפק, מ"מ הא כבר הוכחתי מקורע על מתו דזה מקרי מתקן, ולכן שפיר יש לתרץ שיטת הרמב"ם דיפרש להא דפסחים דהוי תיקון להוציא מידי אמה"ח לענין אם יתערב דלא יהיה עליו איסור מדרבנן.

ועיין בשאגת אריה (סי' נ') שהקשה לשיטת רש"י דסבירא לי' דהא דאם פירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין, דוקא בשבת אבל בחול חוזר משום התנאה לפניו במצות, ותמה הא כיון דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור ואין בזה אלא איסור דרבנן א"כ אפילו את"ל דהתנאה לפניו אינו אלא מדרבנן ליתי התנאה לפניו ולידחי מקלקל בחבורה דאין בה אלא איסור דרבנן כו' עכ"ל, הנה במש"כ להסתפק דהתנאה לפניו אינו אלא דרבנן, התוס' במנחות (דף מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר בה אלא מינה כו' כתבו בפירוש דזה אלי ואנוהו הוי מדרבנן ע"ש, וע' בסוכה (ד' ל') ברש"י שם ובתוס' ד"ה לולב יבש כו' ואכמ"ל, ובעיקר קושית הש"א דליתי התנאה לפניו כו' לדחות למקלקל בחבורה דלא הוי אלא מדרבנן, י"ל דלכן בשבת אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין דהא כיון דמחוייב לחזור מחמת התנאה לפניו במצות לכן עכשין שחייבוהו חז"ל לחזור עליהם הוי שפיר מתקן בחבורה וחייב דהא אינו רשאי מה"ת לחזור עליהם כמו שנתבאר לעיל, דאף במה שעיקר מחשבתו לא הוי אלא לצאת ידי חיוב דרבנן ג"כ הוא חייב מה"ת דהא הוי מלאכת מחשבת, והא אם לא יחזור עליהם עכשיו יהי' מחוייב לחזור עליהן בחול, דהא שיטת רש"י דבחול חוזר עליהם ולכן מקרי מתקן בחבורה, ודברי רש"י נכונים אכן לפי מש"כ התוס' בשבת (דף ק"ה ע"ב) ד"ה הא ר"י כו' דדוקא בקריעה מקרי תיקון משום דהא בלא קריעה אסור ללובשו לכן מקרי תיקון ע"ש, לכן שפיר כתב הש"א משום דהא בציצין שאינן מעכבין ליכא בהו חיוב מה"ת דהא אינן מעכבין את המילה ולא הוי רק מצוה דרבנן ולכן לא מקרי זה תיקון וכמש"כ התוס' התם להוכיח זה.

אבל במה שכתבתי גבי אמה"ח דמוציא מידי אמה"ח שיתבטל ברוב זה הוי תיקון המכשירו לאכילה ובלא זה אסור לאכלם לכולן לכן ודאי דזה הוי תיקון מעליא להתחייב מה"ת.

אך האמת הוא יורה דרכו דדוקא לר"ש דיליף מקלקל. לחייב מן מילה והבערת בת כהן ולא ס"ל להא דמה לי מתקן גברא כו', לכן שפיר הוכרחו התוס' שם לחלק דדוקא קורע על מתו חייב לר"ש משום דאסור ללובשו בלא קריעה ובל"ז לא הוי צורך מצוה נחשב לתיקון, משא"כ לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור מוכח לומר דהבערת ב"כ דהוי תיקון לפי שחייבין ב"ד להמית את חייבי מיתות כמש"כ התוס' שם (ק"ו ע"א) ד"ה מה לי לבשל כו' דצורך מצוה חשיב תיקון ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה צורך מצוה דרבנן ג"כ הוי תיקון כדמשמע מהתוס' דלא הקשו על הא דקורע על מתו דהא לא הוי אלא מדרבנן, רק לפי דר"ש ס"ל דצורך מצוה אינו חשוב כמתקן הוכרחו לחלק בזה, אלמא דלולא זה היה ניחא להתוס' בפשיטות, ולכן שפיר מתורצת קושיית הש"א הנ"ל, כפי מש"כ לעיל, דגם זה מקרי מתקן וחייב מה"ת משום דפוטר א"ע מחיוב דרבנן.

וגם בעיקר סברת מעכ"ת שכתב דתיקן להוציא מאמ"ח שלא לטמא בבית הבליעה, יש לפקפק דהא במה דמתקן גבי טומאת בית הבליעה במה ששוחטה עכ"ז הוי בזה קלקול במה ששוחטה לע"ז דיטמא במגע ובמשא, דהא מקודם ששחטה לא הי' מטמא במגע כמו נבלת עוף טהור דלא מטמא רק בבית הבליעה, אבל מחמת תקרובת מטמא אף במגע ומשא, ותיקון לא הוי אלא באם התקון הוא יתר על הקלקול ולא היכא דאף שהוא תיקון מצד אם נהפכנו נמצא בו קלקול מהצד האחר, וכן מוכח מהא דלא פי' רש"י דתיקן להוציא מן אמה"ח לענין אם יתרו בו העדים משום אמה"ח ולא משום תקרובת דאז הוי תיקון דלא יתחייב מלקות ומוכח כמש"כ דזה לא מקרי תיקון משום דהא אם יתרו בו משום תקרובת ולא משום אמה"ח יהיה לוקה עכשיו דשחטו לעכו"ם, ואלו לא שחטו לא הי' לוקה אם לא התרו בו משום אמה"ח, וכיון דהקלקול הוא שוה להתיקון דמה דהוי תיקון מצד זה הוי קלקול מצד אחר, לכן זה לא חשיב להיות נקרא מתקן להתחייב, ופשוט.

וראיתי בבאר אברהם שהביא בשם הצל"ח שהקשה דאמאי לא קאמרי דהוי תיקון לענין התראה, ותירץ משום דזה הוי תיקון לאחר זמן אם יתרו בו העדים, לכן אינו חייב משום מתקן עכ"ל, אכן לפי מה דחזינן בפסחים שם דאמרו דתיקן אם עלו לא ירדו, הא התם ג"כ לא הוי התיקון מיד, ואף אסור להעלות ע"ג המזבח לכתחלה, ועכ"ז מחשבי תיקון מיד במה שאם שיזדמן שיעלו ע"ג המזבח לאחר השחיטה ותועיל אז הפעולה הזאת, אלמא תיקון דלעתיד חשיב תיקון, א"כ עדיין קושיית הצל"ח במקומה עומדת, אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות קושיית הצל"ח הנ"ל, משום דהתראה מאיזה איסור יתרו בו לא הוי בידו, רק ביד העדים, וגבי איסור תקרובת אם יתרו בו הוי מקלקל כנ"ל.

הגה. [אמנם י"ל דטומאת בית הבליעה חמורה לפי שהיא טומאה מה"ת דתקרובת אינו מטמא אלא מדרבנן כמש"כ הרמב"ם (פ"ו מה' שארי אבות הטומאה) ואלו מחמת טומאת בית הבליעה מטמא מה"ת לכן יפה כתב כת"ה בזה, אכן במש"כ לעיל להוכיח מהרמב"ם נסתרין דבריו.]

וראיתי בשו"ת מוהרי"מ (בסי' ג' בסופו) שתמה על הרמב"ם (פ"א מה' מילה) שכתב דספק בן ז' או בן ח' מלין אותו בשבת כסברת הגמ' בשבת (דף קל"ו) משום ממ"נ אי חי הוא שפיר קמהיל ואי לא מחתך בשר כו', והקשה כיון דהרמב"ם פסק דמקלקל בחבורה פטור א"כ למה לי' לומר מחתך בשר בעלמא, הא בלא"ה ניחא הא דמותר למולו דאף אי לא הוי בן קיימא מ"מ אין זה תיקון רק מקלקל בחבורה ופטור, דלא שייך בזה מה לי מתקן גברא כו' דהא אינו חייב למולו וצע"ג עכ"ל, ויש לתרץ זה לפי מה דמבואר ביבמות (דף ע"א) דאיבעי' להו בקטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ועיין ברמב"ם (פ' י"א מה' תרומות ה"ז) שכתב שדוקא קטן בתוך שבעה מותר לסוכו כו', א"כ כיון דאחר ז' אסור לסוך לקטן בשמן תרומה לכן הוי שפיר מתקן במה שמוהלו, דהא כ"ז דלא מלו אסור לסוכו בשמ"ת, ואף דלספק נפל בלא"ה אסור לסוכו בשמן תרומה משום ספק דלמא נפל הוא והוי כמת, מ"מ הא בשמן תרומה דרבנן מותר דהא ספק דרבנן קיי"ל להקל, וכ"ז דלא מלו ודאי אסור משום דהא הוי ערל, אבל עכשיו שמלו מותר לסוכו בשמן תרומה דרבנן ולכן בכה"ג ודאי מקרי מתקן במילה, וכמ"ש לעיל בשם התוס' בשבת בענין קריעה אף שאין התיקון אלא מדרבנן, וה"ה בזה, וזולת זה י"ל לפי מש"כ דאף במה שאינו חייב אלא מדררנן אם עושהו בשבת ופוטר א"ע מחיובו לצאת י"ח דזה מקרי מתקן וחייב מה"ת, א"כ ה"ה במה שמחוייב מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא ודאי דמקרי מתקן, דהא חייב עכ"פ לעשות זה מצד דחייבוהו בזה, ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא דלחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ עדיף זה מכל חיובי דרבנן כדמוכח בר"ה (דף ל"ד) דספק תקיעות עדיף מתפלה דרבנן ודאית, דהא עכ"פ מחוייב לעשות זה יהיה מאיזה טעם שיהיה ועכשיו שעושהו בשבת פוטר א"ע מחיובו ולא יצטרך לעשות זה אף בחול, ולכן שפיר יש לחוש דלמא נפל הוי ואז עבר על איסור מה"ת דהוי מתקן לצאת ידי חובה המוטלת עליו, וכמש"כ התוס' על הא דרציחה הוי תקון משום קיום המצוה וה"ה בזה דמצוה למולו עכ"פ ועדיין יש לחוש דלמא נפל הוא ולכן הוכרח הרמב"ם להביא כמו דקאמרי בש"ס דמחתך בשר בעלמא הוי, ולפ"ז גם אם צריך לסוכו בשמן תרומה דרבנן ג"כ מותר למוהלו מה"ט.

הגה. [ועפ"ז יש לעיין במש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קצ"ז ס"ק א') בספק אם טבלה כראוי דמותרת לטבול ליל שבת משום ממ"נ, ואכמ"ל.]

וראיתי בספר נחלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל שכתב בפסחים (דף ע"ג) על התוס' ד"ה תיקן להוציאו כו' דלא שייך לומר דהוי מתקן להוציא מטומאת בית הבליעה משום דגם מחמת תקרובת ג"כ מטמאה בבית הבליעה כמש"כ הרמב"ם (בפ"ג מה' שארי אבות הטומאה) דנבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה משום משא עכ"ל, ותמיהני עליו דהא איתא בנדה (דף מ"ב) דרבא ס"ל דמקום נבלת עוף טהור הוי טומאת בית הסתרים לטמא במשא ואביי מוכיח התם מברייתא דבלוע הוי ואינה מטמא במשא, והקשו התוס' התם בד"ה יצתה זו כו' דאיך יפלוג רבא ע"ז הברייתא ותי' דמשכחת בבית הבליעה רחב' כ"כ שלא יסיט נבלה שתחב לו חבירו עכ"ל, לכן אכתי משכחת מתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה רחבה דאלו לא שחטה והיתה מתה הית' מטמא אף בבית הבליעה רחבה, וברור.

אכן לפי מש"כ ניחא דברי התוס' משום דס"ל להתוס' דאף שמתקן להוציא מן טומאת בית הבליעה מ"מ הא קלקולו יתר על תיקונו במה שמרבה טומאת מגע כשיטתם דתקרובת מטמא מה"ת, ואלו בטומאת בית הבליעה דמתקן לא הוי רק באם יעבור ויאכלנו משא"כ בטומאת מגע לא הוי ע"י דאי כו' ולכן אין זה נחשב לתיקון כלל ואתי שפיר פשטות דברי התוס' הנ"ל, ושאני בהא דחולין (דף ח') בתוס' ד"ה מותר לשחוט כו', דהא לכך מכוין, לכן אע"פ שקלקולו יתר על תיקונו חשיב מלאכת מחשבת, משא"כ היכא שאינו מכוין לכך דהא שוחט לע"ז ולא לאכילה, ודאי כיון שקלקולו יותר על תקונו כמש"כ התוס' התם לא מקרי מתקן, ועוד דהא בנ"ד הוי קלקולא יותר על תקונו באותו ענין גופא שמתקנו, וזה פשוט וברור.

ובני החו"ש מו"ה חיים ארי' נ"י אמר דאין מקום כלל לעיקר קושית הכרו"פ הנ"ל על הרמב"ם שפסק דאין ב"נ נהרג על אמה"ח של עוף מהא דפסחים כנ"ל דהא הכ"מ כתב (בפ"ט מה' מלכים ה' יו"ד) דדוקא נקט הרמב"ם דאין נהרג עליו אבל איסורא איכא כיון דלא אימעט מקרא עכ"ל, וכיון דיש איסור עכ"פ לב"נ ג"כ, א"כ הוי תיקון גמור אף גבי ב"נ, ויפה אמר בני שי', ויש לפלפל הרבה בדברי הכ"מ הנ"ל, ואכ"מ.

א"ד ידידו הדו"ש.

יצחק אלחנן חופ"ק נאווהרדק.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף