ב"ח/חושן משפט/רצ

ב"ח ‏ חושן משפט רצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שמת וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ"י מנחלות:

ג

ומ"ש ואין ב"ד ממנין אפוטרופוס לא נשים וכו' ברייתא פ' הניזקין (דף כ"ב) אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו ופי' רש"י נשים אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח עבדים אין נאמנים. קטנים אינן בני דעת עכ"ל. ודין עם הארץ בפסחים פ' אלו עוברין. ולכאורה משמע מפי' רש"י היכא דידוע דאשה זו נותנת ונושאת בטוב והוא בעלת מחיה כמו שנמצא לפעמים אף יותר מאיש יכולין להעמיד אותה אפילו לכתחלה דאינה דומה לעבדים וקטנים אכן בפרק הכותב אמתניתין דר"ש אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשים משביעים אותה וכולי קאמר בגמרא ר"ש אהייא מבואר לשם באותה סוגיא דמדינא אין מעמידין אשה אפוטרופוס כל עיקר וכ"כ לשם התוס' להדיא ומשמע לשם שגם אשת המת אין מעמידין אפוטרופוס והב"י הביא גם כן ע"ש הר"ש בר צמח דכ"ש אשת המת דלא דרוצה להרבות בכתובתה מנכסי יתומים גם מלשון רבינו שכתב שהן בחזקת חשודין וכו' מבואר דבנשים נמי קאמר שהיא בחזקת חשודה דאכולהו קאמר שהן בחזקת חשודין ואפשר דסבירא ליה לרבינו דסתם אשה לא עדיפא מעם הארץ ומוריא היתרא לנפשה אכן ברמב"ם שם כתב אין ב"ד ממנין לא אשה לא עבד ולא קטן ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות וכו' נראה דבע"ה קאמר שהוא בחזקת חשוד על העבירות כדאיתא באלו עוברין ואצ"ל דעבד הוא חשוד על כל העבירות שהרי הן בחזקת שיש בהן כל הרעות כדאיתא בפרק אף על פי (דף נ"ח) נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו אבל סתם אשה אינה בחזקת חשודה וטעמא דאשה להרמב"ם הוי כפירוש רש"י דאין דרכה לצאת ולבוא ולטרוח ונראה דלדברי הכל היכא דידוע דע"ה הוי בחזקת כשרות ממנין אותו ב"ד וכן נראה עיקר: ומ"ש ולא קרוב וכו'. נראה מדברי הרמב"ם ורבינו דאין למנות קרוב כלל לירד בקרקעות ודלא כמ"ש ב"י על שם הראב"ד ובעל העיטור לחלק בדין זה בכמה חילוקים ועיין בסימן רפ"ה: כתב הרא"ש בתחלת כלל ס"ב אדם שמינה אפוטרופוס על נכסיו בחייו ומת אינו אפוטרופוס על נכסי היתומים אלא ב"ד ימנו להם אפוטרופוס כי אדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא שיעשה לו עול לפי שהוא ירא ממנו וגם אדם בקי ומכיר בנכסיו וירגיש אם יעשה לו עול אבל אינו נאמן בעיניו להשליטו על ממון יורשיו עכ"ל ואע"פ שסברא זו אמיתית היא יש להביא ראיה לזה ונראה לי דדין זה פסוק במתניתין דהלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו' דמבואר לשם דאע"פ דלשעבר היתה נעשית אפוטרופא בחיי בעלה אם לא מינה בעלה אפוטרופא לאחר מיתה אינה אפוטרופא לעסוק בנכסי יתומים ע"ש בסוגיא בפרק הכותב (דף פ"ז):

ה

וכאשר ימנו אותו וכו'. כ"כ המפרשים על שם העיטור (דף נ' ונ"א) שכתב דאפי' במינהו אבי יתומים דאין משביעין אותו בטענת שמא אבל בטענת ברי משביעין ליה לכי גדני יתמי לפיכך צריכין ב"ד לחשוב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלים והקרקעות וכל דבר שבא לידן כדי שידעו מה שקיבלו להשביען אח"כ בטענת ברי וכך הם דברי רבינו שכתב וכאשר ימנו אותו וכו' כלומר כאשר נתמנה אפילו אבי יתומים צריכין ב"ד לחשוב וכו' ואין צריך לומר דצריך לחשוב כשנתמנה מפי ב"ד דכיון דאפילו בטענת שמא משביעין ליה צריך שידעו מה מקבל ועוד י"ל דה"ק דאע"פ דבמינוהו ב"ד נמי לא משביעינן ליה בטענת שמא אלא בטענת ב' כסף מ"מ על טענת ברי משביעינן ליה אפילו בפחות:

ז

והאפוטרופא רשאי ללבוש בגדים וכו'. ע"ל בסי' רפ"ח סעיף ד':

יג

ומ"ש ובמעות יתומים כתב וכו' עד או שליש השכר או חציו או רביע השכר ליתומים וכו'. נראה דתחלה נקט שליש השכר דהוה שיעור דשוה לתרווייהו למקבל וליתומים ואח"כ אמר דאם אפשר שישתדלו נאמן שיתן חצי ליתומים פשיטא דעושין ואם א"א שיתרצה הנאמן כי אם ברביע ליתומים אפ"ה אם יראו תקנה להם עושין וכו' וה"א ברמב"ם להדיא: ומ"ש רבינו ונראה שצריך למנות אפוטרופא על המעות וכו'. הוא חוזר על מה שכתב הרמב"ם דבמעות יתומים א"צ למנות עליהן אפוטרופא וכו' דנראה דצריך דב"ד אין יכולין לטרוח ולבקש אדם הראוי ליתנם לו המעות כאשר האפוטרופא יטריח בכל המקומות לבקש אחר אדם הגון וקאמר רבינו דאף על פי דתלמודא קאמר דמותבינן ליה בבית דין וכו' דלאו למימר' דלא יהבינן לאפוטרופוס אלא לאפוקי דלא יהבי להו בעיסקא וכו':

יד

ומ"ש ופירש רש"י הטעם כלומר אין להקשות כיון שמבקשים אדם נאמן אם כן למה לי בית דין דכבר פירש רש"י הטעם כדי שלא יהא בו איסור רבית מפני שיש כח לב"ד להפקיר וכו':

טז

מי שיש בידו מנכסי יתומים וכו' לא יאמר אעשה בהן כמו שהייתי עושה בשלי וכו' לאו דוקא שהייתי עושה דמשמע דעכשיו אינו עושה בשלו כלום אלא אפילו עכשיו עושה בשלו כך וכך לא יאמר אעשה בהן כמו שאני עושה בשלי וה"א להדיא בפרק אלמנה ניזונית בעובדא דרבינא דקמיבעיא ליה מהו למישקליה בהדאי וכו' ומביאו ב"י וכתב בעיטור דהא דא"ל רב אשי זיל לא עדיף מדידך דוקא מידי דאי שביק ליה מפסיד כגון חמרא אבל דבר שהוא יכול לעמוד אין לשנותו במקום דאיכא חשש אפילו ברשות ב"ד וכ"כ ב"י ע"ש הר"ן לשם וה"ה בפי"א מה' נחלות: ומ"ש רבינו ונראה דזה לא איירי וכו'. איכא למידק סוף סוף היינו יתומים שסמכו אצל ב"ה לקמן בסעיף ל"א דדינו כאפוטרופוס לכל דבר וי"ל דשאני הכא שאין היתומים סמוכין אצלו אלא שממון יתומים באו לידו בתורת נאמנות או על ידי איזה סבה הילכך אין דינו כאפוטרופא. כתב בעיטור ב"ד שמינו אפוטרופסים ולא חשבו עמהם צריכים להוציא הכל (מודים) בשבועה כבתחלה ולכתוב הכל עכ"ל:

יז

האפוטרופא רשאי למכור עבדים וכו' ברייתא בפ' הניזקין: ומ"ש והרמ"ה פוסק כת"ק וכן דעת א"א ז"ל. כתב ב"י איני יודע היכן פסק כן עכ"ל ונראה דרבינו למד מפסקיו שכך היא דעתו מדכתב הברייתא דפרק הניזקין דברישא ת"ק ורשב"ג בדין למכור עבדים וליקח שדות ובסיפא פליגי רבי ורשב"ג אם צריך לחשוב עמהם באחרונה וכתב אח"כ אהך פלוגתא דבסיפא מה שכתב הרי"ף חזינן לגאון דקא פסיק הלכתא כרשב"ג וקאמר דלא אמרינן הלכתא כרבי אלא לגבי חבירו אבל לא לגבי אביו עכ"ל מדפסק כרשב"ג בהך פלוגתא מטעם דלית הלכתא כרבי לגבי אביו מכלל דברישא הלכתא כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים דלא אמרו אלא הלכה כרשב"ג במשנתינו ולא בברייתא אבל דעת הרמב"ם דגאון אפלוגתא דר' שב"ג ות"ק דברישא נמי קאמר דהלכה כר' שב"ג אלא כיון דאיכא קושיא עליה בסיפא כיון דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו הו"ל לפסוק הלכתא כרבי לפיכך הוצרך ליישב ולומר דלא אמרינן הכי אלא לגבי חבירו אבל לגבי אביו לא אמרינן הכי הילכך בסיפא נמי הלכה כרשב"ג ובכל מאי דקאמר רשב"ג בהך ברייתא הלכתא כוותיה בין ברישא בין בסיפא כנ"ל:

יח

היה לאדם תביעה וכו'. ברייתא שם ואע"פ שרש"י פירש דאם ירד לדון ונתחייבו אין היתומים דנכסים ולא כתב כן רבינו זהו לפי שהוא דבר פשוט דכיון דאין רשאין לדון פשיטא דאם עברו ודנו ונתחייבו דלא עשו כלום אלא דסלקא דעתך אמינא כי היכא דאם נתחייבו לא הפסידו הכי נמי אם זכו לא הרויחו דאין דין זה דין כלל קמ"ל דאם זכו הדין קיים:

יט

ואין רשאי להוציא עבדים לחירות וכו'. שם בברייתא פליגי בה ת"ק ור' והרי"ף והרא"ש כתבוה בסתם וס"ל לרבינו דסמכו על הא דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם פרק י"א מנחלות וכן היא דעת שאר מחברים דלא כהראב"ד ועיין ב"י: ומ"ש בשם הרמ"ה קאי אכל הדברים שאין האפוטרופים רשאין לעשות דאינו אלא שלא ברשות ב"ד וכו' וכן כתב ה"ה על שם הרמב"ן והרשב"א ודהכי איתא בתוספתא:

כג

וכתב הראב"ד מסתברא וכו'. ואיכא לתמוה הא פשיטא הוא דהב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים כדכתב רבינו בסמוך ע"ש הרמ"ה ואין חולק על זה וכדכתב ה"ה גם ע"ש הרמב"ן והרשב"א ודהכי איתא בתוספתא וא"כ היאך כתב כאן רבינו ע"ש הראב"ד דאין ב"ד יכולין למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה וכו' דמשמע דאפי' יראה לב"ד שהוא תועלת היתומים וכו' ודלא כהרא"ש ונראה לפע"ד דודאי מודה הראב"ד שאם לא ימצאו בענין אחר דרשאין למנותו וכדכתב רבינו ע"ש הרא"ש אלא דס"ל להראב"ד שלא נפטר בזה האפוטרופוס מן השבועה דלכי גדלי יתמי ותובטים ממנו השבועה צריך לישבע דאין ב"ד יכולין למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה דנכסי דיתמי נינהו ולא מהניא בהו פיטור דידהו וזהו שדקדק בלשונו שלא כתב שאין ב"ד רשאין למנות וכו' דודאי רשאין הן למנותו כיון שנראה להם בזה תועלת היתומים כדכתב הרא"ש אלא שאין יכולין להאמינו שלא יתחייב שבועה כשיתבעו ממנו שבועה ורבינו נמי לא הביא דברי הרא"ש לחלוק אמ"ש הראב"ד אלא הביא דברי הרא"ש דמתוכם נלמד לפרש דברי הראב"ד דאינו ר"ל דאין רשאין ב"ד למנותו להאמינו בלא שבועה דפשיטא דרשאין אלא שאין יכולין להאמינו לפטרו בלא שבועה אף כשיתבעו ממנו היתומים לכי גדלי ומ"מ ודאי איכא נפקותא במאי דרשאין ב"ד למנותו להאמינו בלא שבועה דהשתא רחוק הוא שהיתומים יתבעו ממנו השבועה כיון שפטרוהו ב"ד מתחלה אבל ודאי אם באו היתומים לתבוע ממנו השבועה חייב לישבע ואין מועיל לו הפיטור שפטרוהו ב"ד והכי משמע לפע"ד בסוגיא דפ' הכותב (דף פ"ח) דקאמר ר"ש הא דתנן ר"ש אומר אם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה קאי אהא דהלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופא יורשין משביעין אותה על העתיד לבוא ואין משביעין אותה על שעבר ואתא רבי שמעון למימר כ"ז שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפוטרופוש שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו ב"ד לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן וכתבו התוס' ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבציווי ב"ד ליכא לאוקמי דאין מעמידין נשים אפוטרופא כו' עכ"ל ועוד נ"ל להוסיף על דברי התוס' מדקאמר ולא נעשית אפוטרופא וכו' דאי בציווי ב"ד הו"ל למימר ולא עשאוה אפוטרופא ואם עשאוה אפוטרופא אלא רצה לומר ולא נעשית כבר אפוטרופא בחיי בעלה ואם נעשית אפוטרופא בחיי בעלה והשתא כיון דלרבנן מינהו אבי יתומים ישבע אע"פ שפטרה הבעל משבועה על העתיד לבוא דכתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך וטעמא הוה משום דלאו מכח בעלה באה שבועה זו אלא מנכסי יתומים וכיון דהשתא נכסי דיתמי נינהו לא מהניא בהו פיטור דידיה ולא חיישינן לדילמא אתי לאימנועי ולא הויא אפוטרופוס דאי לאו דהוה לה הנאה מיניה בחייו לא הוה ממנה לה כדאיתא בהניזקין ה"נ לאבא שאול במינוהו ב"ד דישבע אפילו כשפטרוהו ב"ד משבועה צריכין לישבע לכי גדלי יתמי ויתבעו ממנו השבועה מה"ט גופיה דנכסי דיתמי נינהו כמבואר לשם בפ' הכותב ותו דכיון דטעמא דאבא שאול במינוהו ב"ד ישבע הוי משום דבההיא הנאה דנפיק עליה קלא דאינש מהימכא הוא דקא סמוך עליה ב"ד משום שבועה לא אתי לאימנועי כדאיתא בהניזקין א"כ כל שכן היכא שהב"ד פטרוהו והאמינוהו בלא שבועה דנפיק עליה קלא טפי דמהימן להו לבי דינא ולא מימנע אע"ג דידע דמצי יתמי לאשבועי בתר הכי לכי גדלי ואין כח ב"ד יפה בדבר זה לעשות חובה ליתומים לכתחלה דלא יכלי יתמי להשביעו לאפוטרופוס דידהו לכי גדלי כנ"ל דעת תורה ולזה התכוין הראב"ד בדבריו שכתב מסתברא וכו' ולא נחלק על מ"ש רבינו ע"ש הרא"ש כאשר יראה לכאורה מדברי רבינו ודוק:

כד

כתב הרמ"ה דאין משביעין וכו'. הא דכתב כגון דטעניה קטן אין להקשות הלא אין נשבעין על טענת קטן דכבר התבאר בסי' צ"ו דבטענת שמא כגון של שותפין ואפוטרופא נשבעין אף לקטן ע"ש סעיף ז' והא דכתב עד דאיכא ב' כסף ולא בעי' הודאה טעמו דכיון דשבועה זו שבועת המשנה היא כדתנן בהניזקין הוי כעין דאורייתא ועד דאיכא ב' כסף וא"צ הודאה דאי איכא הודאת פרוטה אפילו במינה אבי יתומים ישבע כדתנן בהנשבעין ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופסים וכו' ובגמ' אמר רב נחמן והוא שיש טענה בינייהו ב' כסף וכדעת הרמ"ה כפי' רש"י לשם דהיינו בהודאה במקצת דקרובה היא לש"ד אלא דטענת שמא היא ומשמע ליה להרמ"ה דהך אפוטרופוס מיירי בין בממנה אותו להיות אפוטרופא בביתו בחייו בין בממנה אותו להיות אפוטרופוס ליורשין הקטנים אחרי מותו ומש"ה בעינן הודאה במקצת אבל במינוהו ב"ד ישבע אפילו ליכא הודאה במקצת מטעמא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא דאינש מהימנא הוא לא אתא לאימנועי וזהו שלא הזכירו ההיא דרב נחמן בהניזקין משום דלגבי מינוהו ב"ד אפילו ליכא הודאה במקצת ישבע וכדלעיל בסי' צ"ג סעיף ב' ע"ש אבל דעת הראב"ד דבמינוהו ב"ד נמי בעינן הודאה במקצת כיון דהוי כעין דאורייתא אבל במינהו אבי יתומים אפילו הודה במקצת לא ישבע מטעמא דאי משביעין ליה מימנע ולא עביד ולפי זה מתניתין דהנשבעין לא איירי אלא באפוטרופוס שממנה בביתו בחייו כפרש"י: ומ"ש הרמ"ה ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח וכו'. פשוט הוא דכיון דנעשו שותפין בעסק לא נפקא ליה מדין שאר שותפין דתנן בהנשבעין דמשביעין אותו בטענת שמא:

כו

וכשמינהו אבי יתומים וכו'. כבר התבאר לעיל סעיף ה' דבטענת ברי משביעין אותו אפי' מינהו אבי יתומים ולפי שאין נשבעין על טענת חש"ו בטוענין ברי לכך כתב כגון דגדלי יתמי וכו': וכתב הרמ"ה דאפי' בטענת שמא וכו'. איכא לתמוה דמאי אתא לאשמועינן הא פשיטא הוא דמשביעינן ליה שבועת שומרין אפילו בטענת שמא כדכתיבי קראי ותו תימה דכתב וכ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא וכו' הלא במודה מקצת אי נמי ע"א משתבע אפי' בטענת שמא להרמ"ה כדלעיל בסי' צ"ג סעיף ב' ותו מאי אתא לאשמועינן דבטענת ברי ומודה מקצת או ע"א דמשתבע ש"ד בלאו אפוטרופסות הא פשיטא הוא ולאיזה צורך כתבו גבי אפוטרופסים כיון דאפי' בלאו אפוטרופסות משביעינן ליה ונראה דכך היא הצעת דברי הרמ"ה דאפילו בטענת שמא עיכב משלהם כלום בידו נמי משכחת לה דמשביעין במינהו אבי יתומים כגון היכא דאניס גביה מידי וכו' דהשתא כיון דמיחייב לישבע שבועת שומרין חייב לישבע מדין גלגול אף על מה שטוענין עליו טענת שמא מחמת האפוטרופסות דמגלגלין אפי' שמא על שמא כדלעיל בסי' צ"ד את"כ אמר וכ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק ש"ד כמודה מקצת או בע"א וכו' דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קמשתבע דפשיטא הוא דמגלגלין עליו מה שטוענין עליו טענ' שמא מחמת אפוטרופסו' אע"פ שמינהו אבי יתומים דמגלגלין שמא על ברי במכל שכן וק"ל:

לא

יתומים קטנים וכו' וכן כתב הרמ"ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופוס דוקא שהקטן בן ט'. נראה דר"ל ויום א' דבא לכלל עשר דהשת' מסתמא הוא חריף וסמיכתו אצל ב"ה הוי סמיכה [וא"צ לבדקו אם הוא חריף] אבל פחות מבן ט' לא מהני סמיכתו מן הסתם ואם הוא חריף (ואין צריך לבדקו אם הוא חריף) אפילו מבן שש ואילך מהני סמיכתו דהא יש לו רשות למכור במטלטלי וע"ל בסימן רל"ה סעיף א' אלא דהרמ"ה מדבר בסתם קטן:

לה

שאלה וכו'. פי' השואל שאל דכיון דלב"ה אפוטרופוס מעיד ה"ה יכול להיות דיין או שמא אע"פ שמעיד לא ידון מידי דהוה משונא דמעיד ואינו נעשה דיין והשיב אם אינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר פשיטא דמעיד ומטעם זה נמי יכול לדון כיון דאינו נוגע בדבר.

לו

ראובן היה אפוטרופא וכו' עד יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס עכ"ל. נראה דמ"מ הויא לה טענת ברי והיתומים נשבעים היסת ולגבי הודאה הויא מודה מקצת ואינו כמשיב אבדה כמ"ש רב האי לעיל סי' ע"ה וכבר כתבתי בדין פנקס למעלה בסי' צ"א והארכתי בחילוקי דיניו בס"ד ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.