טור/חושן משפט/רצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טור ‏ חושן משפט רצ

הלכות אפוטרופוס:

מי שמת והניח יורשין קטנים או שאשתו מעוברת או שהניח קטני' וגדולים צריך למנות עליהם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדלו לא מינה אותו ב"ד חייבין למנות אפוטרופא שב"ד אביהם של יתומים הם:

צוה המוריש שינתן חלק הקטן לקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו:

ואין ב"ד ממנין אפוטרופוס לא נשים ועבדים וקטנים ועם הארץ שהן בחזקת חשודין על העבירות ולא קרוב הראוי לירש עם הקטן ואפילו הוא קרובו מאם אם יש שום צד שיכול להחזיק בהן כמו דפרישנא גבי שבוי שנשבה בסימן רפ"ה ואם מינם האב הרשות בידו:

וכתב הרמב"ם בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענותיהן ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור את נכסיהן ולהרויח בהן ומעמידין אותו על הקטנים בין שהוא רחוק או קרוב לקטן אלא שאם הוא קרוב לא ירד לקרקעות ע"כ:

וכאשר ימנו אותו צריכין ב"ד לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל הדברים שמוסרין לידם דהא על טענת ברי משבעינן ליה לכך צריך שידעו מה שיקבל ומה שיחזור:

וכתב הראב"ד שכותבין שני שטרות אות באות אחד לאפוטרופא ואחד לקרובים

והאפוטרופוס רשאי ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתן שישתמעו דבריו בשביל שהבגדים נאים יותר:

ואפי' אם אוכל ושותה יותר מכדי השגת ידו אין חושדין אותו לומר שאוכל ושותה מנכסי היתומים:

אלא אם כן שבאו עדים עליו שמפסיד נכסיהם אז מסלקין אותו ומשביעין אותו שלא הפסיד יותר ולא מיבעיא אם הפסיד בפשיעה אלא אפי' שלא פשע אלא שעבד שמירה פחותה אבל אם הפסיד באונס לא מסלקינן ליה:

וכתב הרמב"ם ז"ל דוקא כשמינהו אבי היתומים אין מסלקין אותו בשביל חשד אא"כ יש עדים אבל מינוהו בית דין מסלקין אותו אפילו בשביל חשד וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה:

וכתב הרמב"ם עוד הה"נ אם מינהו אבי היתומים בשעה שהיתה שמועתו טוב וישר ורודף מצות וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך או שפורץ בגדרים (ס"א בנדרים) ובאבק גזל שחייבין בית דין לסלקו ולהשביעו ולמנות להן אפוטרופא כשר וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין וב"ד אביהן של יתומים הם:

וכשמעמידין ב"ד האפוטרופא מוסרין לו כל נכסי הקטן מקרקעי ומטלטלי שלא נמכר והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה לו שזה טוב ליתומים ומאכילן ומשקן ומלבישן ונותן להם הוצאתם כפי הממון וכפי הראוי להם ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם להם יותר מדאי:

ובמעות יתומים כתב שאין צריכין למנות עליהן אפוטרופוס אלא כיצד עושין בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להן אחריות ויהיו עידית ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי ונותנין לו המעות בב"ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ונמצאו היתומים מתפרנסים מן שכר המעות וכן אם אין לו קרקע ונתן משכון זהב משובר שאין בו סימן ונוטלין ב"ד המשכון ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד וכמה יפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים או שליש השכר או חציו או רביע שכר ליתומים אם יראו שזו תקנה להן עושין לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט עד שיקנו להן במעות קרקע וימסרו אותו ביד האפוטרופא שלהן ע"כ ונראה שצריך למנות האפוטרופא על המעות והוא ישתדל לבקש אדם הראוי ליתנם לו שיותר ישתדל הוא בהן מב"ד דתלמודא לא קאמר מותבינן להו בבי דינא ואכלי זוזא זוזא אלא לאפוקי דלא יהבינן להו בעסק דשמא תפסד העסקא אבל בתר דאשמועינן דיהבינן להו לאדם נאמן יתנום לו על ידי האפוטרופא והא דקאמר יהבינן ניהליה בב"ד לאו למימרא שבית דין יתנום לו אלא האפוטרופא יתנם לו במעמד ב"ד:

ופי' רש"י הטעם מפני שיש כח לב"ד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו שיקבלם קרוב לשכר ורחוק להפסד שמותר ליתן נכסי היתומים בכהאי גוונא כיון שאין בו אלא איסור דרבנן וכן כל רבית דרבנן מותר בנכסי יתומים וכן משכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין אותו בנכייתא מותר בנכסיהם שאינו אלא מדרבנן:

כתב הראב"ד ז"ל כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק וליקח הריוח שהיה לוקח אחר ובלבד שיודיע הדבר לבית דין ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתים:

מי שיש בידו מנכסי יתומים סחורה שיש לחוש שאם ישהה אותה עד שתתייקר שמא תפסד או אם יוליכנה לשוק שמא תאנס בדרך לא יאמר אעשה בהן כמו שהייתי עושה בשלי אלא לא יעשה בהן דבר כי אם על פי בית דין וכן מכירת מטלטלין דיתמי הכל לפי ראות עיני בית דין לפי מה שיראה להם תועלת יעשו בהן בין להשהותן עד יום השוק בין למכרן מיד ונראה דזה לא איירי אלא במי שהן בידו ולא נתמנה אפוטרופא אבל האפוטרופא אין צריך עוד בית דין אלא יעשה כפי הנראה לו:

האפוטרופא רשאי למכור [בהמה] עבדים ושפחות שדות וכרמים כדי להאכיל מדמיהם ליתומים אבל לא ימכור להניח המעות וימכור הפחות פחות קודם כגון בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות עין האפוטרופא שהוא תועלתם ואינו רשאי למכור שדות וליקח עבדים אבל למכור עבדים וליקח שדות שרי תנא קמא ורשב"ג אוסר גם בזה והרמב"ם פוסק כרשב"ג והרמ"ה פוסק כת"ק וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל ולכולי עלמא יכול למכור קצת שדות ליקח בדמיו שוורים לעבוד שאר השדות ואין רשאי למכור אפי' שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה שמא לא תצליח זו שקנה:

היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים:

ואין רשאי להוציא עבדים לחירות ואפילו ליקח מהעבד דמים כדי שיצא בהן לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים ולוקחין מהן הדמים ע"מ שהם יוצאים לחירות וכתב הרמ"ה דכל זה מיירי בלא רשות ב"ד אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהוא תועלת ליתומים:

והאפוטרופסים עושין לקטנים סוכה לולב ושופר ותפילין ומזוזות וציצית וספר תורה ומגילה וכן כל מצות עשה שיש בה קצבה בין שהיא מדברי תורה ובין שהיא מדברי סופרים:

ואין פוסקין עליהן צדקה אפילו לפדיון שבויים וכן כל דבר שאין לו קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשבינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והן אמודים לכך שפיר דמי:

וכאשר יגדלו היתומים נותן להם ממון מורישם ואין צריך לעשות להן חשבון מה הכניס ומה הוציא אלא אומר להם זה נשאר ונשבע בנקיטת חפץ שלא עיכב משלהם כלום בידו במה דברים אמורים שמינוהו בית דין אבל אם מינהו אבי היתומים או שאר המורישין אין נשבעין בטענת ספק:

וכתב הראב"ד מסתברא דאין בית דין יכולין למנות אפוטרופא להאמינו בלא שבועה שאין עושין חובה ליתומים לכתחילה וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאם יראה לב"ד שהוא תועלת היתומים שלא ימצאו בענין אחר הרוצה להיות אפוטרופא ושאין בו הפסד ליתומים רשאין למנותו:

כתב הרמ"ה דאין משביעין אותו עד דאיכא כפירת שתי כסף כגון דטעניה קטן או בי דינא אפילו בטענת שמא שתי כסף וכפר איהו בשתי כסף ואפילו הכי לא בעינן הודאת מקצת אלא אע"ג דליכא הודאה כלל מיחייב אבל אי ליכא כפירת שתי כסף לא מיחייב:

ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח לכולי עלמא בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי היתומים ישבע והראב"ד ז"ל כתב שצריך שתהא בטענה שתי כסף הודאה במקצת או שתהא האפוטרופסות קיים בידו שהוא כהודאה אבל אם אין בטענתו כענין הזה אין משביעין אותו שבועת המשנה אלא שבועת היסת ונשבע להם על ידי גלגול על האפוטרופסות

וכשמינהו אבי היתומים שאינו נשבע כתב רב אלפס דוקא בטענת ספק אבל בטענת ברי משביעין ליה [כגון] דגדלי יתמי וטעני עליה בטענת ברי וכפר בהו כגון זה ודאי נשבע וכתב הרמ"ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה דמשביעינן ליה כגון היכא דאתניס גביה מידי ממונא דיתמי דמיחייב לישבע שבועת שומרין וכל שכן היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה דאורייתא במודה במקצת או בעד אחד וכיוצא בו דאשתבע שבועה דאורייתא דהשתא כי קא משתבע לא מחמת אפוטרופסות קא משתבע ע"כ:

כתב רבינו חיים דאפוטרופוס שפשע בנכסי יתומים שהוא פטור ור"י פסק שחייב בפשיעה בין מינוהו ב"ד בין מינהו אבי יתומים ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב עוד מסתברא אף על פי שחייב בפשיעה אין לחייבו שבועה שלא פשע כל כמה דלא ידעינן אם נאבד ליתומים דבר דנהי דמשביעי' ליה שלא עיכב כלום משלהם לגניבה ואבידה לא חיישינן ולא משביעי' ליה בלא טענה והרמב"ם ז"ל כתב דבמינוהו ב"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה ובמינהו אבי היתומים פטור אף מן הפשיעה וכמו שכתבתי כן עיקר וכ"כ רב האי ע"כ:

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ומסרו לרועה ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא אכל ומת ואסקינן דלא הוי פשיעה דאפוטרופא ופטור והיתומים משתלמים מן המוכר או מן הרועה כמו שפירשתי בסימן רל"ב:

ואפוטרופוס שלוה לצורך יתמי כתבתי למעלה בסימן ק"י:

לאחר שנמסרו נכסי היתומים ליד האפוטרופא אינו יכול לחזור בו בין מינוהו בית דין בין מינהו אבי היתומים הכי איתא בתוספתא אפוטרופוס עד שלא הוחזק בנכסי יתמי יכול לחזור בו משהוחזק בנכסי יתמי אינו יכול לחזור בו:

יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית פירוש הן מעצמן נתחברו אליו ונשתדל בשלהן יש לו כל דין אפיטרופוס גמור למכור ולקנות ולכל דכר ואפי' סמכו אצל אשה וכתב הראב"ד ז"ל שאין משביעין אותו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמשביעין ליה וכ"כ הרמ"ה וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא ואפילו בבן ט' אין לו רשות לבעל בית זה למכור אלא מטלטלי כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין חילוק אלא הרי הוא כאפוטרופא ממש ואפילו בקטן ממש:

לשון הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון צריך לחשוב בינו לבין עצמו ולדקדק וליזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב בערבות שנאמר (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו:

קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד ממונו בדרך רעה אין ב"ד מונעין ממנו את ממונו ואין מעמידין לו אפוטרופא אא"כ צוה המוריש שלא יתנו לו אא"כ שהוא כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן פלוני:

השוטה והחרש דינן כקטנים ומעמידין להן אפוטרופסין:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל יתומים שהיה להן שטר על ראובן ונכתב השטר בשם שמעון לחיזוק ומפורש בו שהוא של יתמי פלוני אם שמעון יכול לדון בשטר זה להיות דיין לכוף לראובן לפרוע ובעל העיטור כתב שאפוטרופא מעיד. תשובה כ"כ ר"י שאפוטרופא מעיד ומילתא דפשיטא היא דמעיד כשאינו מקבל פרס ואינו נוגע בדבר:

עוד שאלה ראובן היה אפוטרופא דיתמי ונשבע לשאת ולתת בשלהן באמונה וניתן לו רשות לשאת ולתת להוציא עליהן ועל נכסיהן ולפרוע המס שלהן והיו סמוכין על שלחנו ונפטר והוציא בנו פנקסו שהוצייא בפרנסת היתומים ובנכסיהן ובמם מנה ותבע מהיתומים אחר שגדלו. תשובה יראה לי שאין להוציא מהיתומים בטענת הפנקס דשמא נתפרע ולא נמחק:

עוד שאלה שמעון ולוי נתחייבו ממון ליתומים קטנים וכתבו ליתומים שטר עליהם ונכתב בשם היתומים ושיגבו אותו על יד ראובן ושיהא כח ביד ראובן לכתוב שובר על השטר ומסר ראובן השטר ליד יהודה ומשכן יהודה הלוים ואמרו הלוים שמה שמסר ראובן ליד יהודה לא היתה מסירה לפי שנכתב השטר בשם היתומים. תשובה יראה כיון שראובן היה אפוטרופוס של הקטנים לגבות הממון ולכתוב עליו שובר הרי הוא כאילו כתוב בשמו והקטנים הוזכרו בשטר כדי לידע שהממון שלהם וראובן אפוטרופא שלהם ובידו לגבות הממון ולעשות כל מה שנראה לו טוב ליתומים וכיון שראה שטוב למסור השטר ליהודה מסירתו מסירה כי אפוטרופוס יש לו כח לעשות בממון הנמסר לידו לטובת בעליו כאילו היה שלו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---