ב"ח/חושן משפט/רס

ב"ח ‏ חושן משפט רס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המוצא בגל וכו' עד אפ"ה היא של מוצאו. כ"כ הרא"ש בפרק אלו מציאות מטעם דכיון דאית ליה למיתלי דמימות האמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה מעולם ה"ה של מוצאו עכ"ל כלומר ואינו חייב להכריז אפילו אם יש בו סימן וכדין מי שמצא מציאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם וכ"כ הרא"ש להדיא אמתני' דמצא בחנות ה"ה שלו ואפי' בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן וכו' וכ"כ בנ"י הביאו ב"י. וכתבו התוספות והרא"ש וא"ת וליקני ליה חצרו לבעל הגל א' לבעל הכותל ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו' וכ"כ בהגהות מיימוני והגהות אשיר"י והמרדכי פרק אלו מציאות ע"ש ראבי"ה והאריכו בזה. עוד כתב הרא"ש ועי"ל מה שנשאר מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם ה"ה כאבוד מכל ישראל וה"ה של מוצאו וכ"ת תקנה ליה חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא בא לידו הילכך חצרו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל וטעם זה האחרון כתבו הרמב"ם פי"ו מה' גזילה והסמ"ג בעשה ע"ד הביאו וגם הביא הטעם הראשון ועוד כתב טעם שלישי ע"ש ריב"ן דפי' דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן. מיהו בכותל חדש דמחציו ולחוץ ה"ה שלו קשה דאמאי לא אמרינן תקנה לו חצרו דה"ה עתיד להמצא ואינה אבודה אלא ממנו חצרו נמי היה מתחלה ואח"כ הניח בעליו שם הכלי וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכו' כדכתב הרא"ש גבי מצאו בגל ועיין בנ"י שכתב כך להדיא. עוד כתב במרדכי פרק א"מ ע"ש ה"ר ברוך ממגענצ"א דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה ואפי' היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוה ידע לה לא היה מפקירה ועיין עוד שם בתשובת הר"א כ"ץ: וכותל חדש וכו'. מפשט דברי רבינו משמע דגבי סכין או כיס אזלינן בתר המוכיח אפי' ממלא כל הכותל וכך משמע בש"ע אכן מלשון הרמב"ם מבואר דבסכין וכיס נמי אם ממלא כל הכותל חולקין ולא אזלינן בתר מוכיח אלא באינו ממלא כל הכותל ונראה דס"ל דכיון דברייתא סתמא קתני אם היה כותל ממולא מהן חולקין משמע אפי' בסכין וכיס דאיכא מוכיח נמי חולקין והיינו טעמא דעד כאן לא אזלי' בתר מוכיח אלא היכא שאין החפץ מונח אלא בחציו בלבד כגון שהקתא מלגו אפי' מונח בחציו ולחוץ אין המוצא זוכה בו מאחר דאיכא מוכיח בגוף החפץ דהוה של ב"ה וה"ה איפכא כשהקתא מלבר אפילו נמצא מחציו ולפנים ה"ה של מוצאו אבל בממלא כל הכותל הו"ל כשנים אוחזין בטלית דחולקין ולא אזלינן בתר מוכיח כיון שאין כאן הוכחה בגוף אותו חלק מן החפץ עצמו המונח מחציו ולחוץ דמה שמוכיח אינו מונח אלא בחציו ולפנים א"נ איפכא ויש קצת ידים מוכיחות לזה הפירוש מדקבע התלמוד הך ברייתא דאם היה הכותל ממולא מהן חולקין בתר מימרא דסכינא בתר קתא וכו' וכך הוא בהלכות ואם היתה כוונת הסוגיא דגם בממלא אזלי' בתר מוכיח הוה ליה לתלמודא לקבוע ברישא הך ברייתא אמתני' ובתר הכי מימרא דרב אשי סכינא בתר קתא וכו' דהוה משמע להדיא דבכל ענין אזלינן בתר מוכיח בין בממלא בין באינו ממלא אלא בע"כ הך ברייתא דחולקין בממלא בכל גווני חולקין בין במוכיח בין בלא מוכיח ולכך קבעוה בסוף הסוגיא כנ"ל שוב ראיתי דהרב המגיה ספר הרמב"ם כתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם והך בבא דאם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין צ"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים וע"ז קאי ואם נמצא תוך הכותל מלא עכ"ל והרב בכ"מ הביא לשונו נראה שהסכים לדבריו ושרי להו מארייהו דהלא הסמ"ג כתב כלשון הרמב"ם ולא הביא כלל הך בבא דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים א"כ אי אפשר לפרש לשם דקאי אהך בבא דלשונות של זהב שלא הזכיר בדבריו ואע"ג דמהר"א שטיין פי' כך הוא דבר שאין לו שחר אלא בע"כ כדפרישית הוא האמת דהרמב"ם והסמ"ג סבירי להו דבממלא כל הכותל חולקין אפילו היכא דאיכא מוכיח ומטעמא דאמרן ודלא כדברי רבינו:

ב

המשכיר ביתו וכו'. כך פי' רש"י בפ' א"מ בהא דפריך דניזיל בתר בתרא ודלא כפי' התוס' דהוי של ב"ה דעדיין נשאר בביתו באחרונה דליתא אלא ה"ה של שוכר הדר בו באחרונה וכך פי' הרא"ש והגהת אשיר"י דאם היה משכירו לאחרים ישראלים דהרי הוא של שוכר אחרון ודוקא דבר שאין בו סימן אבל דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכגון דלא שתיך טפי עכ"ל ורצונו לומר דבין אין בו סימן ובין יש בו סימן אי שתיך טפי ה"ה של מוצאו דאיכא יאוש בעלים כדפרש"י ותוס' בהא דתנא מחציו ולחוץ שלו וכדלעיל בסעיף א':

ג

שאלה לא"א הרא"ש וכו' והוי כמו חצר השותפין וכו'. מיהו הרמב"ם בפ"ו משכירות בדין זבל שבחצר חולק על זה וס"ל שאפי' חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר אבל דעת הרא"ש כדעת הראב"ד שהשיג עליו לשם בדין זה וכך הוא לדעת רש"י וכמו שיתבאר לקמן בסימן שי"ג בס"ד ואיכא לתמוה טובא על הרב בש"ע שכאן פסק כתשובות הרא"ש ולקמן בסימן שי"ג פסק כדברי הרמב"ם והפסקים סותרים זה את זה ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש והראב"ד ופרש"י נ"ל:

ד

המוצא בחנות וכו' ואינו נראה כך מתוך הגמרא וכו'. כבר כתב ב"י מה שכתב דלהרמב"ם ס"ל לתלמודא דדין חנוני ושולחני שוים הם ויש להקשות לפי פירושיו דא"כ אמאי קאמר להר"א אשולחני דסיפא דאפילו מונחין ע"ג השולחן ה"ה שלו ולא קאמר לה ארישא בחנוני דאפי' ע"ג התיבה היה שלו ולפיכך נראה דס"ל להרמב"ם דלטעמא קמא דר"א דקאמר מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני וכו' ודאי בחנוני נמי ע"ג התיבה ה"ה שלו דאם לא כן מאי איריא דתני בין התיבה לחנוני ניתני על גבי התיבה לחנוני אלא דלפירו' האי נמי ניתני מצא בשולחנות וכו' דהשתא לא ס"ל טעמא קמא בעל כרחך דדוקא ע"ג השולחן ה"ה שלו אבל ע"ג תיבה הוי לחנוני והשתא ניחא דלהכי קבע ר"א דבריו אשולחני כלומר דהא פשיטא לן דע"ג השולחן ה"ה שלו בין לטעמא קמא בין לטעמא בתרא משא"כ בחנוני דאיכא ספיקא דלא הוי ע"ג התיבה שלו אלא לטעמא קמא אבל לטעמא בתרא הוי על גבי התיבה לחנוני וכיון דלפי זה בעל גבי התיבה ספוקי מספקא ליה לר"א פסק הרמב"ם דעל גבי התיבה נמי הוי של מוצאו דאין לנו להוציא מידו מספק דזה כלל גדול בדין המע"ה אבל מדברי הרא"ש דלא כתב טעמא קמא בפסקיו אלא טעמא בתרא מבואר דס"ל דבחנוני אפילו מה שעל גבי התיבה הוי נמי לחנוני דלא כהרמב"ם ואחריו נמשך רבינו:

ו

המוצא קציעות וכו'. פירוש בקציעות שהדבר מראה שהן ממנו אינו ספק אלא מחזיקינן להו בודאי שממנו הן ואפ"ה ה"ה של מוצאן וקאמר בגמרא דטעמא לאביי דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ מעיקרא ידע ואייאש תאנה נמי כיון דמיד בנפילתה נמאסת מעיקרא ידע ואייאש ומפקיר לה משא"כ זיתים וחרובים דליכא למימר ידע ואייאש והו"ל יאוש שלא מדעת ואסורים ואיכא למידק ניזיל בתר רוב עוברי דרכים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו קורבא דמוכח כמו שפי' התוס' ע"ש בפרק לא יחפור (דף כ"ג) וכמ"ש סעיף ט' וי"ל דהכא ודאי היא דממנו נפל כיון שהאילן נוטה על אם הדרך ואין כאן ספק וכדפרישית:

ט

המוצא גוזלות בדרך וכו'. בפ' לא יחפור (דף כ"ג) ולמאי שכתב רבינו בסמוך דמיירי במדדה וכדאסיקנא בגמרא הוי טעמא דחוץ לנ' אמה שלו משום דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא כך פרש"י והוא דוחק גדול וכי אין עינינו רואות שהוא מדדה ואינו מפריח אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו למדנו דה"ט דיונים דרובא דעלמא לאו יוני שובך נינהו ואיכא למימר דאיכא הרבה קינים של יונים בחורי' שבארץ שאין להם בעלים והרי הן הפקר ומאותן חוזרים היונים מדדין כל אחת תוך נ' אמה לחור שלה ולפיכך חוץ לנ' אמה של שובך ה"ה של מוצאו דתלינן ביוני דעלמא של הפקר שהם הרוב אבל בשביל של כרמים דע"י הכרמים הוא מדדה חוץ לנ' אמה מן השובך תלינן בשובך: ומ"ש בד"א בשיוני השובכים שוין במניינם וכו'. דקדק רבינו וכתב האי בד"א לאחר שכתב מחצה על מחצה יחלוקו לאורויי דהך בבא נמי בדשוין קאמר דיחלוקו דאי בדנפיש חד מחבריה אע"פ ששוין בקורבא מכל מקום אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא ודאי דהאי מחצה על מחצה יחלוקו מיירי בדשוין בקורבא בין במנין היונים והילכך יחלוקו אבל אם יוני האחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק דהלכה כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח ובזה התיישבה הקושיא שהקשו התוס' בד"ה מצאו בין ב' שובכין על הא דקתני מחצה על מחצה ע"ש:

י

המוצא דבר במקום המשתמר וכו' עד יהא מונח עד שיבוא אליהו. כל זה כתב הרא"ש בפסקיו פא"מ אמתניתין דמצא אחר הגפה ודע דבספרי רבינו איכא טעות וצ"ל אפילו אם יש בו סימן ואצ"ל אם אין בו סימן ותו איכא השמטה בהעתק וכצ"ל ואם נטלן להוליכן לביתו ולא הוליכן יחזירן למקומן דכיון שאינן אבידה לא מתחייב בשמירתן בהגבהתן ואם נטלן והוליכן לביתו לא יחזירם וכו' ומ"ש רבינו בסוף דבריו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו אע"ג דבאשיר"י לא כתב להדיא דיהא מונח עד שיבוא אליהו מ"מ ממילא הוא מובן שכך היא דעת הרא"ש מדכת' לא יחזירנו למקומו דנתחייב בהשבה מעליא מכלל דיהא מונח עד שיבוא אליהו ותו דרש"י פי' כך להדיא בפרק המפקיד (דף ל"ז) אהך דר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דכתב רש"י וז"ל מצא דבר שאין בו סימן בצד מקום המשתמר קצת וכו' עד דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא וע"ש ומתוך פירש"י דהכא מובן דעת הרמב"ם דאיהו מפרש ואם נטל לא יחזיר כמשמעו שאין צריך להחזירו דשלו הוא ואע"ג דבאיסורא אתא לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי אינו בדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא ודוק:

מעבר לתחילת הדף

< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.