ב"ח/חושן משפט/קכו

ב"ח ‏ חושן משפט קכו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה ובין פקדון וכו'. כלומר לא מיבעיא פקדון דקני ליה כל היכא דאיתיה אלא אפי' מלוה דלהוצאה ניתנה ואינה בעין כמי קנה והכי אסיקנא ספ"ק דגיטין: ומ"ש ואינו יכול לחזור בו. שם בעובדא דרב דא"ל לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפי קאמינא לך דלא הדרנא בי פרכינן מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ומשני ה"ק דברים הללו לא ניתנו לחזרה: ומ"ש ואע"פ שעדיין עסוקין באותו ענין וכו'. כ"כ בעה"ת בשער כ"ח ע"ש הרמב"ן ורמב"ם ועיין בב"י בסי' קצ"ח סעיף י"ב כתב בשם כמה גדולים דתוך כדי דיבור מיהו יכול לחזור בו ע"ש:

ב

ומ"ש ואפי' אם נולד לוי וכו'. שם וטעמא מאי אמר אמימר נעשה כאילו א"ל בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך א"ל ר"א אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן המעות ה"נ דלא וכו' ואסיקנא דשוויוה רבנן כהלכתא בלא טעמא: ומ"ש ל"ש נתנו במתנה וכו'. כך פסק הרי"ף בהמקבל דאפילו חוב כדמוכח מעובדא דגינאי ספ"ק דגיטין ודלא כרבוותא דקאמרי בחוב לא קנה במעמד ג' והכי נקטינן וכ"כ לשם התוס' והרא"ש והרמב"ם בפ"ו מה' מכירה:

ג

ודוקא שהיה לראובן מנה ביד שמעון וכו' וכ"א משלשתן יכול לחזור בו. נראה דהיינו דוקא בסתם אבל אם המומחה אומר בפירוש למקבל פטור אותו ואתחייב אני לך מתחייב מדין ערב קבלן דהוה ליה כאומר תן לו ואני נותן לך ועיין בנ"י פ' המקבל משמע הכי להדיא וה"ה כשהמקבל פוטרו לנותן בפירוש כיון שעל ידי המומחה פטרו בפירוש הו"ל כערב בשעת מתן מעות והכי פסק מהר"מ בפ' א"נ במרדכי בעובדא דמלצר ע"ש:

ד

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו'. נראה דרבינו הביא תשובה זו לאורויי דלא נימא דהא דלא קנה במעמד שלשתן היכא דלא הו"ל בידו אינו אלא דומיא דהמחה אצל חנוני דאין לו לבעל הבית אצל חנוני כלום ואינה אלא מלוה שהלוהו אבל הכא כיון שנתחייב לו בעד המלאכה שהתחיל לעשות אצלו אף על פי שלא עשאה כולה הו"ל כמנה יש לי בידך קמ"ל דלא כיון שעדיין לא נתחייב לו ותו קמ"ל דלא אמרינן דלא לקח הסחורה אלא ע"ד כך שבעל המלאכה ישלם לו וכיון שאינו משלם א"כ המקח חוזר אלא כיון שקנה הסחורה בסתם כגמר המקח וחייב לשלם לו ועיין בסמוך סעיף י"ג במ"ש בדין העני:

ה

עוד שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תשובה זו הביא לאורויי דלא נימא כיון דלא קני מטעם מעמד ג' אף הקנין אינו כלום כי לא היה הקנין אלא לקיים המעמד ג' קמ"ל דמכח הקנין הוא מתחייב דדל מעמד ג' מהכא נתחייב מכח קנין ולפיכך נשבע שלא היה שם קנין וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש בזה וצריך לפרש דשתי תשובות אלו מיירי בסתם דאילו פטרו בפירוש אפי' לא היה בידו מתחייב מדין ערב כדפרישית בסמוך: כתב ב"י בשם ר' ירוחם נ"ט ח"א המחהו במעמד ג' ולא הו"ל בידו אם רצה חוזר ותובע מבע"ה ואפילו מחל לו אינה מחילה אא"כ היתה בקנין עכ"ל ונראה דהך מחילה אינה אלא שאמר לו הפועל שיסמוך על השולחני ואני מוחל לך דמשמע מחילה כל זמן שהשולחני לא יחזור בו אבל כשהשולחני יחזור בו או ידחה אותו מיום ליום יחזור על בעל הבית ולא מצי למימר כבר מחלת לי דמצי לתרץ דבוריה דלא מחלתי לגמרי אלא מחילת זמן גרידא אבל כשפטר את הלוה לגמרי כעובדא דמלצר במרדכי וכן בנ"י דלעיל מודה ר' ירוחם דשוב אין לו על הלוה כלום גם בהגהות דהר"מ איסרלש פסק כדברי שניהם אלמא דס"ל דאין סותרין זו את זו והיינו כדפרישית ודוקא:

ז

היה לראובן ביד שמעון כור של חטים וכו' עד דיוכל לומר לא ציוני ליתן לך חטים וכו'. פי' לא ציוני ליתן לך חטים בשעה שנתרציתי ליתן לך דאם היה מצוה אותי בכך ונתרציתי פשיטא דהייתי חייב ליתן לך חטים כיון שהיה בידי חטים אבל כיון שציויי ליתן לך מעות בשעה שנתרציתי ומעות שלו לא היו בידי א"כ לא נתחייבתי ליתן לך כלום מתורת מעמד ג': כתבו התוס' בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) בד"ה תנו לפלוני לחד תירוצא דבמעמד ג' לא תיקנו בכתובה משום דאפשר דלא תבוא לידי גבייה לעולם ע"כ כלומר לאו מנה לי בידך הוא וזהו שכתב גם הריב"ש בסימן ר"ז ובשם ר"ת והרמב"ן והרשב"א ע"ש:

ט

לא א"ל במעמד ג' לא קנה וכו' מסקנא בגמ' ספ"ק דגיטין: ומ"ש וכתב הרמ"ה וכי מהני קנין וכו'. נראה דלאו דוקא דאיתיה בעין האי ממונא גביה דלא נחית אלא לאשמועינן דהמומחה הוא דמקנה בקנין על זוזי כך וכך לא הממחה דאין יכול להקנות מה שאינו ברשותו אבל המומחה ודאי יכול להקנות בתורת הודאה דאית ליה לההוא שני גביה כך וכך זוזי ואע"ג דלית ליה הנהו זוזי בידיה עכשיו וה"ה אפילו לא הו"ל לממחה אצל המומחה מנה בידו אלא שא"ל תן מנה לפלוני בשבילי וקנו מיניה בקנין חייב ליתן ומאי דכתבו דין זה הכא הוא לפי דבגמרא ספ"ק דגיטין בעובדא דגינאי קאמר חדא דאמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מידך פירוש ועוד אפי' לא היה מעמד ג' אלמא דבקנו מידו בקנין אינו יכול לחזור בו אפי' לא היה מעמד שלשתן אבל ודאי ה"ה אפי' לא היה מנה בידו וכדכתב ר' ירוחם הבאתי בסמוך:

י

ואם לאחר שאמר ליה תן במעמד ג' חזר הנותן ומחלו וכו'. כן כתבו התוספות ספ"ק דגיטין: ומ"ש וא"א ז"ל כתב שבכל ענין אינו יכול למחול סוף פ"ק דגיטין כתב במסקנת דבריו כיון דעיקר התקנה משום תקנת השוק היא אי איתא דיכול למחול בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיכול המלוה למחול וכן כתב בתשובה כלל ס"ט סימן ט':

יא

ואם לאחר שהעמיד וכו' כתב רב אלפס שאינו יכול וכו'. כך כתב הרי"ף בפ' המקבל:

יב

ומ"ש ובעל העיטור כתב דבהמחאה לא נסתלק וכו'. נראה דסבירא ליה לבעל העיטור דהא דפטר ליה בירושלמי בשלא עשאו ערמה איירי בפטרו בפירוש ואעפ"כ אם עשאו ערמה שהמחהו לו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהיה עני באותה שעה חייב וכן פי' בנ"י לדעת הגאון: ומ"ש וכן כתב א"א הרא"ש בפרק המקבל וכו'. כתב ב"י איני מבין דבריו שהרא"ש לא כתב שם כן אלא כשאין לב"ה ביד השולחני כלום ועוד שהרא"ש כתב שם דבההוא גוונא אפי' פטרו בפירוש לא נפטר עכ"ל ולפעד"נ דרבינו דק היטב בדברי הרא"ש שפירש פלוגתא דרב ששת ורבה בדאמרו פועלים אנחנו סומכים על שולחני במעמד שלשתן דבלשון זה לא פטרוהו לבעה"ב בפירוש כדאיתא להדיא בתוספות ומיירי דהשולחני אינו חוזר בו כי אם הפועלים חזרו ותבעו לבעל הבית רב ששת אמר אינו חוזר לפי שמחלו לבעה"ב כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו שהרי אמר אני סומך על השולחני ומחילה א"צ קנין ורבה אמר חוזר לפי שבלשון זה שאמר אני סומך על השולחני לא חשיב ליה מחילה כיון שלא פטרו בפי' לגמרי אפי' לא יתן לו השולחני והלכה כרבה וכן פי' התוספות והמרדכי לשם והשתא הכריח רבינו דס"ל להרא"ש דבהמחאת חוב לא נסתלק אם לא שפטרו בפי' דאי הוי ס"ל דנסתלק מן הסתם לגמרי וכהרי"ף א"כ גם בהמחאת שולחני אף ע"פ דליכא שם המחאת חוב כיון שאין לו לבעל הבית ביד השולחני כלום ולא פליגי אלא אי הויא המחאת שולחני מחילה לזמן או לא הויא מחילה כל עיקר מ"מ המחאתו זאת בסתם ודאי מחילה לזמן היא דכל זמן שהשולחני אינו חוזר גם פועל לא יוכל לחזור כיון שכבר מחל לזמן זה ומחילה א"צ קנין ואמאי קאמר רבה דחוזר אלא ודאי בהמחאה סתם לגבי חוב לא נסתלק לגמרי אם לא שפטרו בפירוש והלכך גם בהמחאת שולחני בסתם סבירא ליה לרבה דלא הויא מחילה כל עיקר ואפילו לזמן ולכן דברי רבינו בהבנתו לדברי הרא"ש אין בהם נפתל ועקש ומן התימה על דברי ב"י שהבין מדברי הרא"ש דאפילו פטרו בפירוש לא נפטר דהלא מבואר ומפורש בדבריו דאינן אלא בהמחאה סתם בשלא פטרו בפירוש ועיין במ"ש רבינו בסי' צ"א ס"ד ע"ש הר"י הלוי משמע דתופס סברת רב אלפס כדפירש' שם וכן פי' ב"י כאן אבל מהרו"ך שדא ביה נרגא עיין עליו ואין מתקבל לענ"ד:

יג

ומ"ש וי"א ודאי אם העני שמעון וכו'. כתב ב"י לא ידעתי למה כתב סברא זאת בשם י"א דהיינו הירושלמי שכתב רבינו בשם הרי"ף עכ"ד ואפשר משום דמדברי הרי"ף משמע דוקא בנודע שעשו ערמה שהיה יודע שהיה עני באותה שעה והמחהו בחזקת שהוא עשיר אבל כשלא נודע אף על פי שהוא ספק אין כאן טענה ולא שבועה ולא חרם ולסברת י"א איכא טענה ואיכא חרם ושבועה. ומ"ש אבל אם היה עני באותה שעה וכו'. ר"ל אם היה בבירור שהיה עני באותה שעה ולא ידע לוי בודאי היה המקח טעות וחוזר על ראובן אע"ג דגם ראובן לא ידע אפ"ה הוי מקח טעות כדלקמן בסי' רל"ב סעיף י"ז אלא לפי שהוא ספק וטענת לוי היא שמא היה עני באותה שעה לפיכך לוי מחרים סתם אבל אי טוען לוי ברי שהיה עני באותה שעה והטעהו דעכשיו נודע לו שהטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני וכו' ויש נוסחאות שהגיהו וראובן מחרים וכו' דאע"פ שלוי מברר שהיה עני באותה שעה מ"מ דגם לוי ידע שהיה עני וסבר וקיבל ולכך מחרים ראובן על מאן דידע ליה דעני הוא וכו': ומ"ש אם יש נאמנות בשטר וכו'. אע"ג דהנאמנות אינו אלא על הפרעון ה"נ ודאי כשהיה עשיר פרעון הוה ואם עני הוה אין כאן פרעון: ואיכא למידק לעיל בשאלת הרא"ש סעי' ד' בהעני מי שהיה חייב ליתן המעות דפסק הרא"ש דחייב הממחה מטעם דלא היה המנה ביד המומחה תיפוק ליה כיון דהעני חוזר על הממחה. ואפשר לומר דהשיב תשובה זו אליבא דדברי הכל דאף להרי"ף דנסתלק הממחה לגמרי אפילו העני המומחה אפילו הכי חייב. א"נ אתא לומר דאפילו פטרו בפירוש אינו כלום דמחילה בטעות היא כיון שלא היה בידו כלום משל הממחה דאף ע"פ דהיכא דפטרו לגמרי אפי' לא היה המנה ביד המומחה אינו חוזר על הממחה כדפרישית לעיל ע"ש המרדכי היינו דוקא בדידע שלא היה המנה בידו אפ"ה משתעבד מדין ערב בשעת מתן מעות אבל היכא דטעה דקסבר שהיה לו בידו מחילה בטעות הוא ועוד נ"ל נכון דלפי דהשואל לא נסתפק בשאלה אלא לפי שהעני מומחה השיב לו הרא"ש להוציא מלבו שלא הרגיש במה שלא היה המנה בידו ולכן אמר אפילו לא העני מאחר שלא היה המנה ביד המומחה חוזר על הממחה. ותו דמטעם העני היה צריך לתבוע תחלה את המומחה כי הוא עיקר החייב כדכתב הרא"ש בסמוך אבל מטעם שלא היה המנה בידו אין צריך לתבעו כלל דאין כאן מעמד ג' וחוזר על הממחה מיד:

יד

ואם אינו יכול לברר הטעות כתב בעה"ת אם המחהו בפני עדים וכן אם קבע זמן וכו'. כך הוא הנוסחא ברוב הספרים ובמקצת כתוב וגם קבע זמן אבל בעה"ת שער כ"ה סימן ה' כתוב וכן אם קבע זמן וכו' וז"ל בשם ספר הזכות להראב"ד אם המחהו בעדים ובמעמדן של עדים חזר ואמר טעיתי בחשבון אינו נאמן וכן אם קבע זמן לפרעון ואמר ליה בתוך זמן המחאה בטעות היתה אינו נאמן אם היתה המחאה שלא בעדים ובא בטענת מגו דלהד"ם ודאי נאמן וכן אם בא במגו דפרעתיך אחר זמני נאמן עכ"ל ולפי זה צריך לפרש הלשון שהועתק בדברי רבינו ג"כ דהכי קאמר אם המחהו בפני עדים ולא קבע זמן ושוב במעמדן של עדים שלא זזה ידי עדי המחאה מתוך ידו חזר ואמר טעיתי דלית ליה מגו כלל לא מגו דלהד"ם ולא מגו דפרעתי אח"כ אמר וכן אם קבע זמן וכו' כלומר ועוד בדרך אחר נמי ליכא מגו דפרעתי אפילו לא אמר טעיתי אלא לאחר כמה ימים כגון שהוא בתוך זמנו ולפי זה ניחא הא דכתב אח"כ ואם לא המחהו בעדים נאמן לומר טעיתי במגו דלהד"ם פי' אע"ג דליכא מגו דפרעתי כגון דלאחר המחאה מיד במעמדן של עדים אמר מיד טעיתי דבזה ודאי נאמן אח"כ אמר או במגו דפרעתיך פי' או אפילו איכא עדים ולא אמר טעיתי אלא לאחר כמה ימים אלא דאית ליה מגו דפרעתיך אם הוא אחר הזמן נמי נאמן וקאמר דהיכא דאית להו מגו דלהד"ם פשיטא דנאמן משום דמימר אמר וכו' אלא אפילו במגו דפרעתי נמי נאמן והיינו דכתב בעה"ת ובא בטענת מגו דלהד"ם דודאי נאמן וכן בבא במיגו דפרעתיך כלומר לא מיבעיא היכא דאית ליה מיגו דלהד"ם דודאי נאמן אלא אפי' במיגו דפרעתי נמי נאמן והיינו דהכא אית לן טעמא דמימר אמר וכו' וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש הראב"ד האי טעמא דמימר אמר וכו' אע"ג דבסה"ת שבידינו עכשיו לא נמצא הך טעמא דמימר אמר וכו' אין ספק שכך היתה הנוסחא לפני רבינו אח"כ כ' רבינו דהרא"ש חולק אכל זה מדכתב דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי דהוי כאן מיגו במקום עדים וכו' פי' אנן סהדי דלא טעה אלמא משמע דאמגו דלהד"ם נמי חולק אבעל התרומות ולא סבירא ליה טעמא דמימר אמר וכו' ונראה דמשום הכי הביא רבינו דבריו בתשובה אע"ג דגם בפסקיו כתב כך משום דבפסקיו כתב כך אעובדא דגינאי דהמחאה בעדים הוי דהא קנו מיניה ולא הוי התם אלא מיגו דפרעתי ואיכא למימר דילמא סבירא ליה להרא"ש היכא דאית ליה מיגו דלהד"ם פשיטא דנאמן לומר טעיתי מטעמא דמימר אמר וכו' אבל בתשובה משמע דאתא להורות דאינו נאמן כלל לומר טעיתי בשום מיגו דלא שכיח שיטעה אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה ואנן סהדי דלא טעה ויש הוכחה ברורה לזה דבאותה תשובה השיב על מעמד ג' שלא היה שם קנין ומשמע שגם עדים לא היו שם דלא הוזכר כל עיקר שהיו לשם עדים עיין בכלל ס"ט סימן ו' ומדלא פסק דנאמן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם אלמא דס"ל דאינו נאמן לומר טעיתי כל עיקר ומה שהזכיר הרא"ש מיגו דפרעתי ולא הזכיר מיגו דלהד"ם היינו משום דהראיה שהביא באותה תשובה לדבריו היתה מההיא דגינאי דהוי המחאה בעדים ולא היה שם אלא מיגו דפרעתי אבל ה"ה במיגו דלהד"ם כדפרישית כנ"ל ודלא כמו שפירש ב"י גם לא כמ"ש מהרו"ך דהרא"ש מיירי בהודה בפני עדים דליתא אלא כדפי' עיקר:

טו

ומ"ש והמקבל הוא חוזר לתבוע לנותן לסברת א"א הרא"ש וכו'. פירוש לפי דעת בעה"ת דנאמן לומר טעיתי במיגו יש חילוק בדין כשהמקבל חוזר לנותן דלהרא"ש לא נסתלק ולהרי"ף נסתלק וקשיא דמנ"ל לרבינו הא ודילמא לא אמר הרי"ף אלא כשהעני דמזליה דידיה קא גרים א"נ דקאמר לא יהבינא ליה או דוחהו מיום ליום אבל באומר טעיתי דאיגלאי מילתא למפרע דלא הוה בידיה כלום אפי' פטרו בפירוש וקנו מיניה מחילה וקנין בטעות הוא והו"ל כדין היה עני באותה שעה דמודה בה הרי"ף דחוזר על הממחה דכך לי אם לא היה אצלו כלום כמו עני היה באותה שעה וי"ל דודאי אם היה מודה הממחה דטעה היה חוזר עליו כמו שיתבאר בסמוך אבל הכא הנותן אמר דלא טעה והמקבל איהו דאפסיד אנפשיה שלא ייחד עדים בשעת המחאה ושלא התרה בו לומר אל תפרעני אלא בעדים שאילו עשה כן לא הוה ליה מיגו ולא היה נאמן לומר טעיתי וק"ל ולעיל נמי כתבתי דלהרי"ף אינו חוזר על הממחה אלא היכא שנודע בבירור דעשו ערמה אבל מספק אינו חוזר על הממחה דכבר נסתלק:

יז

ואם הנותן מודה וכו' עד לאו כל כמיניה לחוב בהודאתו. כ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין והביא ראיה מהא דאין מלוה נאמן לומר שטר אמנה הוא בדחב לאחרים כדלעיל בסי' מ"ז: ומ"ש ואפילו אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא וכו'. כן כתב שם הרא"ש ולא הביא ראיה ואפשר שלמדו מדאיתא התם להא דאמר רב הולך מנה לפלוני חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר סמוך לדין מעמד ג' ואיתא נמי התם עובדא דהני גברי אלמי בנהרדעי דהוו מצערי ליה לרבי יוסי בן כיפר עד שהוצרך להחזיר להם וכדכתב רבינו בסימן קכ"ה סעיף ג' ולמד משם הרא"ש גם לדין מעמד ג' ותו דהא אשכחן דמהך טעמא דגברא אלמא הו"ל נוגע בעדות כדאיתא בפ' חזקת דהשני נוח לי והראשון קשה לי וע"ל בסימן ל"ז סעיף י' וה"א בסימן קכ"ט לגבי ערב ע"ש בסעיף י"א כי האריך ב"י בשם כמה גאונים בדין אלם ולפע"ד דהכא אתיא ליה במכ"ש דאינו נאמן בהודאתו אם הוא גברא אלמא ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו בסימן מ"ז גם כן האי דינא דגברא אלמא אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא אפילו יש לו נכסים דהא מסתמא ודאי דאינו נאמן כיון דמדמי להו הרא"ש וצ"ל דנמשך אחר דברי הרא"ש שכתב דין דגברא אלמא הכא:

יח

ומ"ש ואם המקבל מודה שטעה כו' עד והרי הוא מודה לו מדכתב רבינו דין זה בסתם משמע להדיא דסבירא ליה דאף להרא"ש ובעל העיטור דלא נפטר הנותן מיד המקבל כשלא פטרו בפירוש מ"מ כאן פטור דכיון שהמקבל הוא שגורם שאינו יכול להוציא מן הנפקד שוב אין יכול להוציא מן הנותן ודלא כמו שכתב הר"ן סוף פ"ק דגיטין ובית יוסף נסתפק בזה בדברי רבינו ולפע"ד אין כאן ספק:

יט

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קנה סחורה מלוי וכו' מטעם ערב לא מיחייב וכו'. איכא למידק מהיכא תיתי למימר במעמד ג' דאומר מנה לי בידך תנהו לפלוני דליחייב מדין ערב דלית ליה גביה כלום אבל המעיין בתשובתו יראה דהמעשה היה שלא אמר ליה מנה לי בידך והיה נראה כערבות ולכך השיב מטעם ערב לא מיחייב כיון שהיתה הסחורה כבר ביד ראובן ואחר כך נדר שמעון לשלם בעבורו ללוי אם כן היה זה כערב שלא בשעת מתן מעות בלא קנין וע"ש כי מה שפטר את שמעון גם מדין מעמד ג' אינו אלא מטעם שלא אמר ליה מנה לי בידך והשמיטו רבי' כאן לפי שכבר הביא דבריו בזה בסוף סעיף ו' עי' שם: ומ"ש ומשום מעמד שלשתן לא מיחייב כיון שלא הוה ליה בידו כלום. איכא למידק הלא הרא"ש בפסקיו ובתשובה סבירא ליה דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דלהד"ם או במיגו דפרעתי ואם כן למה פטרו ע"פ טענתו שאמר טעיתי כי עיינתי בחשבוני ומצאתי שאין לו בידי כלום ונראה דהשתא לא קאמר הרא"ש אלא להיכא דיכול לברר בעדים שטעה והילכך קאמר דפטור משום מעמד ג' כיון שלא היה בידו כלום ואפ"ה מה שנתן כבר ללוי אינו יכול להוציא מידו דאנן סהדי דנתן לו כדי דליקום בהימנותיה: ומ"ש ועוד דלא מהימן וכו'. היינו לפי האמת דלא היה יכול לברר בעדים שטעה בהודאתו הילכך פשיטא דאינו נאמן לומר שטעה כדי להוציא מה שכבר נתן ואע"ג דגם במה שלא נתן אינו נאמן לומר טעיתי וחייב ליתן מ"מ פוטרו הרא"ש מטעם שלא א"ל מנה לי בידך כדפרישית וזה לא הביאו רבינו אע"פ שמטעם זה היה עיקר הפטור וע"ש בכלל ס"ט וכל זה דלא כמ"ש מהרו"ך ע"ש:

כא

ראובן חכר חכירות כו'. כתב בס' בדק הבית וז"ל וצ"ל דהאי עובדא דהרא"ש ז"ל שנתחייב החוכר לקהל בקנין כך וכך זהובי' לפרעם לזמן פלוני שהחוב חל מיד דאל"כ כיון דחכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עדיין לא נתחייב להם כלום כמ"ש בתשובה דלקמן גבי ראובן השכיר חפץ לשמעון וכו' בסעיף כ"ד וכן דקדק בש"ע שכתב וז"ל ראובן חכר חכירות מהקהל ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלוני וכו' ע"ש:

כב

ראובן תבע מנה משמעון וכו' ואינו נאמן בשבועתו שפרע לו הוא או אחר וכו'. המעיין בתשובה בכלל ס"ט סימן ח' נראה שהנתבע טען תחלה פרעתיך שהעמדתיך אצל לוי ונתרצה ליתן לך וגם נתן לך בפני מקצת פרעון בשבילי וכאשר ראובן השיב שתקתי לפי שלא חששתי לדבריך חזר הנתבע ואמר שרוצה לישבע שפרע לו זה המנה הוא או אחר בעדו והיתה התשובה שאינו נאמן בשבועה שפרע לו הוא או אחר בשבילו דאנן סהדי דלא פרעו כיון שהעמידו אצל לוי אבל במה שטען ברי שגבית מקצתו בפני נאמן בשבועה כיון שראובן בא להוציא מידו ונראה דנשבע ש"ד שהרי הודה במותר:

כג

סוחר שאמר לסרסור. בכלל ס"ט סימן ד' ולפע"ד הדברים ברורים ופשוטים שהסוחר לא היה חייב כלום לסרסור אלא ששאל ממנו בינו לבין עצמו דרך חסד שיהא שלוחו לקבל לו מעות מהשולחני ושיביאם לו ואחר כך העמידו אצל השולחני וא"ל בסתם מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני והשולחני עיכבם מחמת חוב שהי"ל על הסרסור ופסק הרא"ש דאם היה הסרסור חייב לשולחני הרי עיכבם בדין אע"פ דהמעות אינן של הסרסור מ"מ מאחר שהשולחני אינו יודע מזה כי הסוחר המחהו בסתם במעמד שלשתן מנה שיש לי בידך תנהו לפלוני ואין אחד מהם יכול לחזור דדברים הללו לא ניתנו לחזרה א"כ מעתה נסתלק השולחני מעל הסוחר ואין לו עסק אלא עם הסרסור ויכול לעכבם בשביל החוב שעל הסרסור דהו"ל כאילו מסר השולחני המעות ליד הסרסור וחייב הסרסור לשלם לסוחר אבל אם הסרסור אומר שאינו חייב לשולחני וזה מעכבן שלא כדין ישבע הסרסור כנגד הסוחר שאינו חייב לו כלום ויפטר מן הסוחר דהסרסור לא פשע כלום בשליחותו והסוחר הפסיד מעותיו לאחר שישבע גם השולחני שהסרסור חייב לו והסוחר איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהמחהו אצל השולחני בסתם ולא הודיעו שהסרסור הוא שלוחו בלבד שאז לא היה יכול לעכבם בשביל חוב שהיה לו על הסרסור וב"י הרבה בכאן קושיות לפי הבנתו והניחם בצ"ע אבל אין כאן קושיא כל עיקר כי הדבר פשוט: כדפרישית:

כד

ראובן השכיר חפץ וכו'. לפי תשובה זו צריך לומר דאותה תשובה דחזן העיר לעיל בסעיף ה' לא פטרו הרא"ש אלא לפי שלא הודה בסתם נ' זהובים שאתה חייב לי או שיש לי בידך תנם לפלוני וכך מפורש לשם בסימן י': ומ"ש אפילו דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום וכו'. נראה דלפי שיש לפרש שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף היינו במכוש אחרון דלפי זה היה חייב לשלם דמי השכר שכבר נשתמש באותו חפץ עד אותו היום דבמכוש האחרון התחייב לו למפרע משעת המחאה והוה ליה מנה לי בידך ועל כן קאמר הרא"ש דליתא להך פירושא אלא לבסוף הוי לאחר שיחזיר לו החפץ כדילפינן בפרק איזהו נשך (דף ס"ה) מקרא כשכיר שנה בשנה ששכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת ובהמקבל (סוף דף ק"י) נמי מוכח מהכא דלא תלין מדבר בשכיר יום וביומו תתן שכרו לא תבא עליו השמש מדבר בשכיר לילה ולא איפכא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו בשכיר יום אחר שתשקע החמה ובשכיר לילה בבקר ע"ש:

כח

ונראה דאפי' לפי דברי א"א הרא"ש וכו'. ונראה דדוקא בלשון זה לא זכה בו יהודה אבל אם בשעת המחאה אמר בסתם תנהו ללוי אע"פ שמתחלה העמיד עם לוי שיזכה בו ליהודה כבר זכה לוי מתורת מעמד שלשתן בסתם בשביל יהודה ולא מצי הדרי בהו לא זה ולא זה דדברים הללו לא ניתנו לחזרה והכי מוכח מעובדא דסוחר וסרסור ופשוט הוא:

כט

כתב הרי"ף בתשובה וכו' ואין לו לחזור עליו וכו'. הרי"ף לטעמיה דנסתלק הממחה לגמרי אבל להרא"ש יש לו לחזור על הממחה אם לא פטרו בפי' ורבינו לא ביאר זה בכאן לפי שנסמך על מה שכתב תחלה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.