אורים/חושן משפט/קכו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אוריםTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png קכו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


(א) מלוה. ל"ש מע"פ ל"ש מלוה בשטר כמ"ש הטור ומחבר לעיל בסימן ס"ו סעיף י"ט דאפילו לא נתן המלוה גוף השטר לזוכה קנה גוף החוב במעמד ג' וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשיך ש"ך וע"ל סימן ס"ו סי"ט מ"ש באורים ע"ש:

(ב) פקדון. וה"ה מי שנתחייב מחמת היזקו או קנס שקנסו ב"ד יוכל להקנות במעמד ג' אף שמעולם לא בא לידו ש"ך וצ"ע:

(ג) במעמד שלשתן. הש"ך האריך להביא רוב בנין ומנין דס"ל דמעמד ג' שייך אפילו תוך זמנו וכן נכון לדינא וכן הוכחתי מכח קו' ופלפול מגמרא דב"ב וע"ש בתומים כי הדבר נכון בעצמתו:

(ד) בפרעון חובו. כתב בתשובות מהר"ם אלשקר דווקא בכה"ג שחייב למי שהמחה אצלו או שנתן לו במתנה אבל אם אינו חייב לו ולא נתן לו אלא המחהו שיתן לו מעותיו כדי שיקנה לו סחורה א"צ ליתן לו ולא קנה מדין מעמד ג' ולא הוי אלא כשליח ע"ש והש"ך הסכים עמו ונתן טעם דאינו נקנה במ"ג אלא כשהממחה מסלק עצמו ממנו ומשתעבד לשני ולא נשאר זכות לראשון משא"כ הכא שיקנה בעדו סחורה ע"ש אבל לא הביא ראיה לדין זה ועיין תומים סק"ב שת"ל מצאתי ראיה ברורה לדין זה מש"ס ב"מ פ' א"נ ע"ש:

(ה) קנה מעמד ג'. איתא בגמרא דהוא הלכתא בלי טעמא למה יועיל זה לקנות בו וכתבו תוס' והביא הטור דחז"ל עשו קנין זה שאין לו טעם משום תקנות השוק סמ"ע:

(ו) אין הנותן וכו' ולמוחלו וכו'. ע"ל סימן פ"ו מ"ש באריכות מזה והנה לענין קדושין במלוה במ"ג יש לחוש להנך רבותא דיוכל למחול כן העלה הש"ך והנכון אתו וכן המחבר בא"ע סימן כ"ח סי"ג הביא דעת הי"א דיוכל למחול והנה הכה"ג הביא בשם מהר"ם גלאנטי להנך פוסקים דס"ל באשה יוכל למחול ה"ה בקרקע ולבבי לא כן ידמה ועיין תומים כי הוכחתי מדברי התוס' ב"ב דאין הדמיון עולה יפה וליתא לדבריו ע"ש באריכות:

(ז) ואפילו נולד וכו'. לאפוקי מס"ד גמ' דגיטין דף י"ג דטעם דנעשה כאומר לו משתעבדי לך וכו' רק הטעם כמסקנת הש"ס הילכתא בלא טעמא סמ"ע וש"ך ופשוט:

(ח) ואפרענו. ואין חילק בזה בין חנוני ושלחני לשאר בני אדם כ"כ ב"י בשם רוב פוסקים לאפוקי נ"י פרק המקבל סמ"ע:

(ט) לחזור. כתב בתשובות מהור"א ששון סימן קי"א אפילו לדעת החולקים על הרמב"ם בסי' ס' וס"ל דיוכל להתחייב א"ע בקנין בדבר שאין לו קצבה מודה דבמ"ג א"י לחייב בדבר שאין לו קצבה ע"ש ש"ך ועיין לעיל סימן סמ"ך בתומים בררתי דאין שום מחלוקת בין רמב"ם לשארי פוסקים:

(י) אפילו מחל כו' יכול לחזור. ודעת הסמ"ע אפילו ששמעון אינו חוזר מ"מ הרשות ביד לוי לחזור והש"ך השיג עליו וכ' דאם שמעון אין חוזר אף לוי א"י לחזור דהא לא הוי מחילה בטעות ונסתייע מדברי תוס' והרא"ש ונ"י פ' המקבל עיין שם סקט"ו ועיין תומים שכתבתי שאין מדברי הרא"ש שום הכרע לשום סברא וכן נראה מדברי נ"י מ"מ לדינא הנכון עם הש"ך עיין תומים סק"ד מילתא בטעמא:

(יא) בקנין. אבל קנין מועיל דודאי לפוטרו לגמרי נתכוון אפילו לא יתן שמעון דאי לפוטרו דווקא כשיתן לו לזה לא הוצרך קנין שכבר נפטר כ"כ תוס' והרא"ש ש"ך ועיין תשובת מהור"א ששון סימן ק"ג דעתו להסיע תוס' לדעת אחרת ודבריו תמוהין כי מדברי הרא"ש נלמוד דברי התוס' עיין תומים קצת באריכות מזה:

(יב) וכן אם המקבל וכו' לגמרי. דעת הסמ"ע דמיירי בקנין ודעת הש"ך להסכים עם הב"ח דה"ה בלי קנין רק פטרו לגמרי להדיא וכן משמע בתוס' פרק המקבל ועיין תומים שדעתי נוטה אם פטרו בפירוש בין יתן בין לא יתן ודאי דמתחייב השני מתורת ערבות כנ"ל סימן קכ"ט אלא בפטרו בסתם בהחלט שלא יחזור עליו תליה בפירוש הרא"ש ועיין תומים סק"ה שהבאתי קו' ותי' של הפלפלא חריפתא וכוונתו כסמ"ע אבל כפי שהארכתי שם ותרצתי קו' של הפלפלא חריפתא ת"ל בג' אופנים הדין של הסמ"ע בצ"ע כי לב' תירוצים בהרא"ש הדין כסמ"ע ע"ש באריכות וצ"ע:

(יג) דמסתמא על מנה וכו'. משמע אילו אמר כן בפי' הלוה לי מנה ותן אע"פ שהיה חייב לו מנה לא קנה לכ"ע וכ"כ בתשובת מהרי"ט סימן ל"ו ש"ך ועיין תומים מ"ש בזה:

(יד) וי"א. זהו דעת הרמ"ה והרא"ש בתשובה וטעמם כיון דמעמד ג' הלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה ואמרינן שתקנו רק כשהזכיר מנה שיש לי בידך והביאו הטור ועיין תומים שפלפל בחכמה בגמרא דגיטין ובקו' הגי"ת והעלה תי' נכון על קו' הגי"ת וזה ראיה ברורה לדבריהם באריכות:

(טו) שלא קנה. כתב הש"ך דמדין ערבות נמי לא מחייב אע"ג דיש בידו מעות של ראובן וכן משמע בתשובת הרא"ש וע"ל סימן קכ"ט ס"ב בהגה ונכון ועוד כתב הש"ך לדינא דאם שמעון היה חייב לראובן יותר ממה שהמחה ללוי קנה מדין מ"ג ע"ש (ועיין בתשובות מהר"א ששון סימן קי"א) ועיין תומים שבזה יהיה מתורץ קו' הגי"ת על הרא"ש פרק המקבל דכתב דאין חנוני מחויב ליתן לפועל הואיל ואין לבעה"ב אצלו כלום ומה אריא דאין לו הא אפילו יש לו הא המחהו בסתמא ולדברי הש"ך י"ל קושייתו אבל כתבתי דנעלמה מאתי טעמו של הש"ך לחילוק זו ואי כוונתו כיון דיש בידו יותר א"א לומר מנה לי בידך דבר זה רחוק משכל הקצרה לשונו לדבר ביותר לכן תרצתי קו' הגי"ת בדרך פשוט ונכון דבחנוני ושולחני מודה הרא"ש לדינא דרמב"ן וכן נכון לדינא ע"ש:

(טז) מהחיטים שיש וכו'. וה"ה אם אמר לו נו"ן דינרין שהרי יש לי בידך כור חיטין וכדנקט ברישא ה"ל כאילו א"ל תן לו נ' דינרין מהחיטין שבידך ונעשה כא"ל חיטים שוה נ' דינרין וקנה כן מוכח בבעה"ת וכ"כ בתשובות מהרי"ט וכתב עוד אבל אם מפרש שיתן לו מעות משלו ויהיה הפקדון בידו למשכון עד שיפרעו לו או שא"ל תן סך כזה והלוהו ואתה בטוח ממנו מחמת הפקדון שיש לי בידך לא קנה ע"ש ש"ך:

(יז) כלום. בתשובת הרשב"א מבואר הטעם שההמחאה היא אפילו בע"כ של לוה או נפקד וטעם החולקים דס"ל דא"י להמחות בע"כ וק' שבסעיף ז' סתם המחבר דאפי' בע"כ יוכל להמחות וכאן הביא סברת החולקים וצ"ע ש"ך:

(יח) המחהו וכו'. בענין דל"ק הש"ך האריך לחלק בדעת המחבר דאיירי דיש עדים שהוא חייב לו והמחהו אצל לוי הא לאו הכי כשטוען מיד בפני ב"ד פרעתיך אע"פ שהמחיתיך אצל לוי נאמן במגו דלהד"ם ולדעתו בדין זה עוד חלוקים ע"ש וסמ"ע כתב דהמחבר מיירי דלא חזר בנתים ראובן על שמעון לומר לוי לא נתחייב ליתן לי פרע לי את ע"ש וכן הסכים הש"ך ונכון:

(יט) צריך ליתנו לו ע"כ. וש"ך חשב הרבה פוסקים דסבירא להו דליתא בע"כ ועיין תומים שבתחלה עלה בדעתי להוכיח שגם הרמב"ן בחדושיו לב"ב ס"ל דאיתא בע"כ אך לבסוף העליתי חילוק אם הלה דוחה אותו וכדומה אבל בשתק אף כי לא אמר הן מ"מ הוי מ"ג ע"ש:

(כ) ל"ש מתנה מועטת וכו'. דעת הסמ"ע דלא איירי בעני דאי בעני צריך לקיים דבריו אפילו אמר בלא שום איש דאמירתו לגבוה וכו' או משום נדר והש"ך השיג עליו דאיירי אפילו בעני מ"מ אינו קונה החוב ביד אחר כ"א במ"ג ועיין תומים שלדינא הנכון וברור כש"ך מ"מ כתבתי שלשון הש"ע דחיקה ליה לסמ"ע לפ' דלא מיירי בעני ע"ש. שוב כתב הש"ך דבפקדון ודאי דבעני א"י לחזור דזכה בשבילם הנפקד אם לא במעות מותרין הואיל ומותר להשתמש בו ה"ל כהלואה וכבר השגתי עליו בסימן מ"ז ועיין עוד מ"ש לעיל בתומים סימן ע"ד:

(כא) בידו. אבל מהנותן ל"מ קנין דמלוה להוצאה ואפילו בפקדון מ"מ אין מטבע נקנה בחליפין כמ"ש סי' ר"ג אלא אם הוא מטלטלין אז מהני קנין אף מהנותן ש"ך:

(כב) הודאה. וה"ה בתורת חיוב שמחייב עצמו ליתן ש"ך:

(כג) לחזור. ואע"ג בדרך הודאה מהני אפילו בלא קנין כדלעיל ס"ס ס"ו וסימן רמ"ה ס"א הכא צריך קנין כדי שא"י לטעון השטאה או שלא להשביע כמ"ש בסימן פ"א ואע"ג דבהודאה במ"ג א"י לטעון השטאה או להשביע אפילו בלא קנין הכא בלא מ"ג איירי ש"ך וע"ל סימן פ"א וסימן רמ"ה מ"ש בזה:

(כד) אינו יכול. דמיד שהמחהו אצל שמעון נפטר ממנו ש"ך:

(כה) וי"א שיכול וכו'. כך הביא הטור בשם אביו הרא"ש בפ' המקבל והב"י תמה דהתם מיירי בחנוני שאין בידו כלום והפרישה וכן משמע מדברי הב"ח דעתם דכיון דהרא"ש ס"ל אפילו פטרו בפירוש הוי מחילה בטעות וא"כ ס"ל לטור דמ"ג לא יהיה עדיף מפטרו בפי' ועיין תומים שדבריהם דחוקים עד שהמה ממש בלתי מובנים וע"ש מ"ש תי' מרווח ע"ש:

(כו) תחילה וכו'. היינו דשורת הדין נותן כך דאינו אלא כעין ערב אבל פשיטא אם אין יוכל לגבות בפשיטות משמעון שיוכל לגבות מראובן כך כוונת הש"ך באריכות:

(כז) כסברא אחרונה כו'. והרבה הש"ך למנות רוב הפוסקים דס"ל דא"י לחזור והביא שדעת הריטב"א בקדושין דיוכל לחזור מכח קושיא וכ' הוא ז"ל דדברי הריטב"א אינם מובנים ופסק בלי ספק דהממע"ה ועיין תומים שדברי הריטב"א נכונים ואין כאן השגה מהש"ך כלל אבל מ"מ העליתי דאין מקו' הריטב"א ראיה דיוכל לחזור בו ע"ש באריכות:

(כח) ואם נתרשל כו'. פטור עיין תומים מ"ש לתרץ מ"ש מהא דמבואר לקמן סימן קל"א ערב שאמר למלוה תבוע את הלוה והוא התרשל עד שירד מנכסיו מ"מ הערב חייב ומ"ש כאן ע"ש דיש לחלק:

(כט) ואם הנפקד אומר שנתן. אין כאן מקומו ומקומו האמיתי לעיל סימן צ"א ושם הארכתי ופלפלתי עם מ"ש פה סמ"ע וש"ך ע"ש באריכות:

(ל) ונמצא הלוה עני וכו'. דעת הסמ"ע דאם היה עשיר בשעת המחאה ואחר כך העני אף לדעת הרא"ש א"י לחזור דיאמר מזלך גרם וראייתו מהך תשובת הרא"ש כאן דנתן טעם דלכך חוזר הואיל ואין בידו והש"ך השיג עליו ע"ש בס"ק ל"ט ובתומים הסכמתי עם הש"ך וישבתי דברי הרא"ש בד"א ע"ש וגם העליתי שם דכל ראייתו מירושלמי ואין מירושלמי ראיה דאזיל לשיטתו ע"ש. והנה גם מ"ש הסמ"ע דאם ידע דהיה עני דא"י לחזור דסביר וקיבל והשיג הש"ך דאטו בשופטני עסקינן רק קיבל עליו הטרחה והנכון עם הש"ך:

(לא) על ראובן להביא ראיה. עיין תומים שהעליתי מכח קושיא שכל הטעם שהיה עשיר ואח"כ העני טענה גרוע היא ונגד שטר אינו נאמן משא"כ בע"פ נאמן במגו ע"ש:

(לב) שאמר לשמעון וכו'. כתב הש"ך דין זה מקורו לעיל סימן ס"ו ס"כ ושם כתבתי שצ"ע דאף אם כתב לו שהקנה לו הוא וכל שעבודא והמחהו אצלו יש חולקים דיוכל לחזור בו וע"ש עכ"ל ועיין לעיל בתומים מ"ש שם:

(לג) בעדים וכו'. וגם קבע זמן ועדיין הוא תוך זמנו בענין דלית ליה מגו כלל פטור כיון שמברר הטעות בעדים וע"ל סימן פ"א ס"ך ש"ך ועיין לעיל תומים מ"ש בזה ע"ש:

(לד) חובו. לאפוקי אם נתנו לו במתנה פטור הנותן דאם ידע מהטעות לא היה נותן לו סמ"ע:

(לה) משטה וכו'. ושלא להשביע את עצמו פשיטא דלא מצי למימר כמבואר לעיל סימן ל"ב ופ"א דלא שייך טענת השבעה כ"א בהודה מעצמו בלי תביעה סמ"ע והש"ך כתב דאפילו לא המחהו בעדים ולא קבע ז"פ בענין שיוכל לומר להד"ם או פרעתי מ"מ א"י לומר משטה הייתי בך דזיל בתר טעמא ע"ש וע"ל בסימן הנ"ל באו"ת מ"ש שם:

(לו) במגו דלהד"ם. עמש"ל סימן פ"א בזה ועיין תומים שכתבתי שהש"ע איירי הכא דהנמחה הוא קרוב או פסול וכה"ג ע"ש מילתא בטעמא:

(לז) במגו דפרעתיך. דעת הסמ"ע ממ"ש המחבר דהוי כמגו במקום עדים משמע אפי' ליכא עדים בהמחאה א"י לומר טעיתי והש"ך השיג וכ' דה"ק דאי לא דהוי ברור ליה לא היה מודה בפני עדים:

(לח) ואפילו אם נתן לו כת"י וכו'. ובתשובת מהריב"ל פסק דאכתיבת יד א"נ לומר טעיתי כן הביא הסמ"ע והש"ך וע"ת שהניח בצ"ע על הרמ"א שחולק על המהרי"ק בלי ראיה ודעתו לחלק אם רק חתם בו או שהוא הכל כתיבת ידו ואם הכל בכ"י מודה הרמ"א דא"נ לומר טעיתי ע"ש:

(לט) ואפילו יש ע"א. עיין תומים שזהו תליה במחלוקת הפוסקים אי אמרינן גם בדרבנן מתוך שא"י לישבע משלם או אמרינן נפטר כדעת התוס' בשבועות ע"ש ועיין לעיל בסימן נ"ח הארכתי בזה ביותר גם הניח חדושי הרשב"א בספ"ק דגיטין בצ"ע:

(מ) וחוזר וגובה כו'. כתב הסמ"ע כיון דהנותן מודה דאין לו ובגרמתו הוכרח ליתן למקבל וה"ה ברישא אם נתן לו בשביל חוב והוא גברא אלמא או שאין לו וכו' חוזר על הממחה וכן כתב הטור בהדיא והש"ך תמה הא אינו אלא גרמא ע"ש ועיין תומים שכתבתי שהוא גרמי כיון שמעמד שלשתן הוא בע"כ ע"ש וגם שהוא תלוי במחלוקת הפוסקים אי גרמי דינא או קנסא הוא ע"ש גם העליתי דצ"ל דהממחה עומד בדבורו דטעה ע"ש מילתא בטעמא:

(מא) צריך לישבע. דעת הסמ"ע דאפילו לדעת הרא"ש א"י לחזור דיאמר לו הנותן מי צוה לך להודות בשקר וכ"כ הב"ח וכן כתב הב"י בחד תי' ועיין תומים מ"ש בזה והבאתי מזה ראיה לדברי סמ"ע לעיל סימן צ"א ע"ש:

(מב) פטור בלא שבועה. דאפי' אם יודה הנותן דא"ל ביד הנמחה כלום כבר נתבאר בסעיף י"ג דפטור הנותן דמתנה בטעות היתה סמ"ע:

(מג) להוציא מידו. דאמרי' דנתן לו כדי לחיים דבריו אפילו אם ידוע דלא נשתעבד אפ"ה ניחא ליה דליקום בהמנותיה ועל המותר הוא דהדר כ"כ הטור וכתב הסמ"ע דהאי דינא בהודה לו מתחלה שלא בעדים דאי בעדים א"נ גם על המותר טעיתי דודאי דקדק בחשבונו קודם שמודה וכ"כ בפרישה והש"ך ס"ק ע"ב השיג וכתב דמתשובת הרא"ש אין הכרח לומר כן אלא י"ל דמיירי בפני עדים ע"ש וע"ת שהעליתי שהפשט כדברי הרא"ש יותר נכון כמ"ש הפרישה מהש"ך אך מ"מ העליתי דשני תי' בהרא"ש תלוי בשני דיעות אם לא אמר מנה לי בידך אם בה יש דין מ"ג או לא והרא"ש לשיטתו אזיל עמ"ש באריכות והנה דעת הב"ח אם איכא עדים דבאמת טעה מ"מ לא יוכל להוציא מה שכבר נתן והש"ך השיג והניח בצ"ע אי יוכל להוציא או לא ובתומים הסכמתי לדינא לב"ח ע"ש מילתא בטעמא:

(מד) ונתחייב כו'. ר"ל בקנין או בשטר או שנתחייב באיזה חיוב אחר לשלם חוב גמור וא"כ ל"ד לסימן שאח"ז דהוי שכירות ולז"פ לרבותא נקט ולזמן פלוני וכ"ש אם נתחייב מיד ש"ך:

(מה) מדעת כו'. הטור הביא תשובת הרא"ש סוחר שאמר לסרסור לקבל בשבילו מעות מן השולחני ושולחני עכבן בשביל חובו אם אמת שהסרסור חייב לו כדין עכבן והב"י נתקשה בו וסמ"ע בפרישה והב"ח פי' על נכון דהסוחר עשה לסרסור לשליח בעלמא רק בהעמידו אצל השולחני אמר תן לו ולא הזכיר שהוא שליח והש"ך השיג ופי' בדרך רחוק שיש לסרסור המעות של סוחר בידו ומעכבן בשביל סרסרתו וכו' ועיין תומים שפי' הש"ך רחוק מסברא ושלא כדעת הרא"ש וטור והנכון עם הב"ח ופרישה בלי פקפוק ע"ש בתומים:

(מו) שהודה כו'. ולאו כל כמיניה לומר סמכתי על מה שהייתי עתיד להשתמש בחפץ אלא כיון שאמר שאני חייב לראובן הרי הודה שנתחייב בהן לוי עכ"ל הרא"ש וטור ר"ל כאלו הודה שהחזיר לו החפץ ונתחייב לו חוב גמור לשלם לו מיד ש"ך:

(מז) אלא לבסוף. הרב הש"ך תמה בזה הא קי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ועיין תומים שהלצתי בעד רבינו הרא"ש אבל לדינא הנכון עם הש"ך ע"ש:

(מח) ויש מי שחולק. אפשר ה"ט דהכא לא הוציא שמעון ממון מידו ע"י ערבות זה ולא דמיה לערב בשעת מ"מ לקמן סימן קכ"ט ע"ש במ"ש הסמ"ע והש"ך השיג על הסמ"ע ומחלק בענין אחר ע"ש:

(מט) לא מהני. הטור כתב הטעם דמ"ג הלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה סמ"ע ועיין תומים שהרא"ש הביא ראיה מאיסור גיורא ולפענ"ד משם אין כ"כ ראיה ע"ש מילתא בטעמא:

(נ) כשליח וכו'. וכדלקמן סימן רכ"ז ס"ל ע"ש אבל אחר יוכל להקנות ליתומים במעמד אפטרופסים כמ"ש הרמ"א בסימן ר"צ אפילו לפי"ד המחבר לקמן דאם שלח המקבל שלוחו איכא מאן דפליג דל"מ בהא כ"ע מודו דיד אפטרופסם לזכות ליתומים עדיפא משליח כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ ובזה ניחא דסתם הרב כאן כמחבר ש"ך:

(נא) יש וכו'. דמהני והש"ך תמה על לשון יש מי שאומר דליכא מאן דפליג ועמ"ש בזה ועיין תומים דלדעתי נתכוין לרבינו אפרים הביאו בעה"ת דהשיג על הרי"ף בפירושו בב"ק דאמר ר"י יד ענים אנן מטעם מ"ג וגבאי ודאי עדיף יותר משליח ע"ש באריכות וגם העליתי דתליה בחילוף גי' גבי איסור גיורא ע"ש ומסתבר לדינא כדעת הרא"ש ולזאת כתב המחבר בלשון יש מי שאומר ע"ש:

(נב) יכול לחזור בו. כ' הסמ"ע היינו קודם שהגיע ליד לוי אבל אח"כ זוכה ליהודה והש"ך השיג ועיין תומים שהסכמתי לדעת הסמ"ע:

(נג) מפי כתב וכו'. דכיון דע"י שלוחו ל"מ כ"ש ע"י כתב שאין כאן מעמד ג' אלא הנותן מדבר לנפקד לבד כ"כ הריב"ש ונראה דה"ה ע"י כתב המקבל ל"מ ואדרבא גרע ש"ך ודעת מהרי"ט ח"א סימן ט"ו מ"ג מהני לגבי שליח לוה אם היה מעות הלוה בידו בשליחתו וצ"ע:

(נד) לעכו"ם. כתב בתשובת מהרשד"ם סימן שנ"ט דכי היכי דאין מ"ג בעכו"ם לדעת ר"י ה"ה בישראל מומר והש"ך השיג עליו דגבי עכו"ם כן משום דלא עדיף מ"ג מזכיה גמורה ואין זכיה לעכו"ם אבל ישראל מומר הא אית ליה זכיה כמבואר בא"ע סימן ק"מ ובכה"ג הביא תשובת הש"ך סימן קנ"ג וז"ל מומר שהדין נותן שאנו מחזירים אבידתו ומותר להלותו ברבית הוי כעכו"ם לדין זה ע"ש ובאמת יש לחלק וצ"ע לדינא:

(נה) ונתרצה. כלומר וא"י המקבל לחזור על ישראל החייב לו דאיהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו מב"ח ישראל ולחזור בחובו על עכו"ם כן הוא בטור והיינו דוקא לסברא ראשונה בס"ט אבל לסברא אחרונה שם יכול המקבל לחזור אם לא שפטרו בפירוש כ"כ ב"י וב"ח ובתשובת הרשד"ם וצ"ל המחבר סמך עצמו אדלעיל ש"ך ועיין ט"ז שחולק בזה על הש"ך ע"ש:

(נו) אעשה. וכ"כ הטור ואע"ג דלא בעינן רצון המומחה כמ"ש בס"ז שאני עכו"ם דהיה י"ל מחמת אונס שתקתי סמ"ע (ועיין ט"ז) והש"ך הניח בצ"ע בשתק כיון דשתיקה כהודאה דמיה א"כ הרי הודה לו ומ"ש הטור כן אעשה י"ל ל"ד קאמר אלא לאפוקי אם אמר איני רוצה וכו' ע"ש:

(נז) אנוס. הטור כתב אפילו אם עכו"ם הנותן שלטון אפ"ה א"י לומר אנוס הייתי ואין חילוק בזה בין אונס ממון לאונם נפשות כ"כ מהרשד"ם:

(נח) ותדור לו ליתן. הש"ך הניח דברי הרב בצ"ע דמה בכך שאמר כך לעכו"ם סוף כל סוף הא ס"ל לי"א אלו דאין זכיה לעכו"ם ולכך פסק דאם אין הגוי רוצה ליתן למקבל אם ע"י תחבולה יוכל הממחה להוציא ממנו הרשות בידו דלא קנה המקבל רק הוא בפוטרו לגוי הוי המקבל כזוכה מהפקר דהא אין זכיה לגוי ובמה יכול הגוי לזכות לישראל המקבל ועיין תומים שהעליתי דהוא הממחה אומר לגוי תדור אותו ליתן לפ' והיינו דתחייב עצמך נגד המקבל בחיוב גמור ולמול זה החיוב תהיה פטור ממני שאין צורך זכיה של גוי לישראל ועוד העליתי דא"צ לרמ"א דרך זה רק בפשוט יוכל להקנות החובות שביד גוי לישראל שיהיה ישראל שני פוטר לישראל ראשון ע"פ קבלת הגוי וא"כ מתחייב מדין ערב אך כוונת הרמ"א היכא שאין רוצה ישראל השני לפטור לגמרי ישראל ראשון:

(נט) ליתנו לעכו"ם וכו'. שאפילו א"ל בינו ובין עצמו מנה שיש לי בידך תנהו לעכו"ם פשיטא שיתנו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו כ"כ הטור והרא"ש ותוס':

(ס) וחייב הנפקד וכו'. זהו דעת הי"ח דטעמייהו דלא תקנו שיזכה ויקנה עכו"ם מדין מעמד ג' שהוא הלכתא בלא טעמא ש"ך:

(סא) מהמפקיד. דאיהו דאפסיד אנפשיה שאמר ליתנו לעכו"ם כיון דידע שצריך הנפקד ליתנו לו כ"כ הטור והרא"ש:

(סב) לפרוע גם וכו'. הש"ך האריך דהא לא זכה ישראל שני דאין ביד כותי לזכות לישראל ע"י ישראל אחר וכל הטעם דהפקיעו ממון וכו' והכא מפסיד עי"כ ישראל הראשון ע"ש ועיין תומים שהארכתי בזה וכתבתי דס"ל לרא"ש דגבי נכרי איכא ג"כ מעמד ג' וב' תקנות במ"ג לא מצינן ואי דאיכא מתקנת מעמד ג' א"צ זכיה דהלכתא בלא טעמא הוא ע"ש וכן משמע קצת ג"כ בש"ך ונכון. ועוד העליתי סברא לתרץ קו' עצומה הא הפקעת הלואה מותר וא"כ יוכל לומר החזקתי לעצמי ע"ש שצריך לומר בפי' הנני מפקיע אותו אבל לא בסתמא צ"ע כי אם אמרינן הך סברא ניחא כמה קו' ע"ש:

(סג) ואפילו נטל וכו'. פי' שהעכו"ם נטלו כן הוא בהגה' מרדכי ואפשר דכוונת הרמ"א לומר אם ישראל נתן שלו להציל הפקדון והרי הוא כאילו נטלו עכו"ם עצמו ש"ך:

(סד) כל מה שהוציא. הש"ך תמה למה השמיט הרב דעת הב"י ודעת מהר"ם פונטייזא היחולק שם במרדכי ותי' דרמ"א מיירי ביכול לשלוט בפקדון ואז מהר"ם מודה ועיין תומים שאין נראה כן כיון דהשמיט החילוק גם בד"מ רק דרמ"א ס"ל כהג"מ ולא חש לדברי המהר"ם הנ"ל החולק רק ס"ל גבי פקדון כי אדעתא דהכא קיבל שמירתו ע"ש מילתא בטעמא:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.