ב"ח/אורח חיים/תפד

ב"ח ‏ אורח חיים תפד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתב רי"ף מאן דבעי וכו' עד ומקדש וש"ד:

ב

ומ"ש אם ירצה יגמור הכל בביתו כו' כן פי' גם הר"ן דלרבותא נקט הרי"ף שיכול לברך לכ"א ואחד בביתו קודם כוס ד' ואצ"ל אחר כוס ד' שיכול לברך לכל א א':

ג

ומ"ש ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כו' כתב ב"י דמדכתב בפסקיו כלשון הרי"ף דהדר ומברך ליה בין המוציא ובין ע"א מצה בין בפה"א בין ע"א מרור ובין בפה"ג כולהו חד טעמא אינון דמצוה נינהו וכן הלכה וכו' אלמא דס"ל דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא דתינוקות הוי כברכת המוציא שהיא חובה עכ"ל מיהו אין מזה ראייה דהא איכא לפרש דבריהם דמברך בפה"א לגבי מרור כמו שמברך המוציא לגבי ע"א מצה ובפה"ג לגבי קידוש דהני כולהו ודאי חד טעמא אינון דמצוה נינהו והמצוה תלויה בברכת ההנאה ולפיכך יכול לברך וקרוב לומר שגם ב"ה שכתב מסתברא כו' לא בא לחלוק אהרי"ף אלא לפרש דבריו שמ"ש דמברך בפה"א לא שמברך בפה"א אשאר ירקי אלא אמרור דוקא וכדרב חסדא אלא צ"ל דרבינו שמע כך מאביו בע"פ או בתשובה כתב כן. ותימה היאך אפשר לומר דבשביל תקנת חכמים הו"ל כברכת מצוה שהרי בע"פ אמרינן דליכא למימר דהא דתניא ר"י אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת כו' דמשום דתיהוי היכירא לתינוקות הוא דא"כ מאי מצוה אלמא דלא חשבי' ליה למצוה משום תקנת חכמים. ואפשר דהרא"ש ה"ק דהמצוה של ספור יציאת מצרים תלויה בתקנת חכמים זו דכיון דעבדינן היכירא לתינוקות כדי שישאלו ויבואו לקיים מצות ספור יציאת מצרים וכמ"ש והיה כי ישאלך והגדת לבנך ה"ל כברכת המוציא לגבי ע"א מצה שהמצוה תלויה בברכת ההנאה אבל ברכה עצמה ודאי לאו מצוה היא ולכך קא מתמה בגמרא וקאמר א"כ מאי מצוה:

ד

ומ"ש בשם רב עמרם שאין תקנה להוציאם שאם מברך וכו' משמע שבאותן בתים אינן יודעים אבל בני ביתו כולם יודעין וא"כ נראה דהכי פירושו דכיון שמברך להם ב"ה שהוא ברכת הנהנין א"כ בע"כ צריך הוא לילך לבית אחר לקדש ולברך מיד אחר אכילתו קודם שיברך ב"ה בביתו דלאחר שבירך ב"ה בביתו אי אפשר לו לברך עוד ב"ה לאחרים כיון שכבר יצא אלא ודאי דתחלה מברך ב"ה בבית אחר ושותה לשם כוס של ב"ה להוציא גם את עצמו וא"כ כשחוזר לביתו ובני ביתו יודעים מסתמא לברך ב"ה מ"מ אי אפשר לו שישתה שוב כוס של ב"ה בביתו ונמצא שלא ישתה בביתו רק שלש כוסות ולא הוציא לבני ביתו י"ח ד' כוסות וב"י פי' מה שפי' ולא נהירא:

ה

ומ"ש וכ"כ רכ"צ כו' פי' שגם הוא סובר שאין תקנה שהרי כתב שאם קידש בשני בתים הוי מוציא ש"ש לבטלה ממה נפשך שאם יברך ב"ה תחלה בביתו הוי מוציא ש"ש לבטלה בבית אחר דכיון שהוא כבר יצא י"ח ב"ה ולא בא רק להוציא אותם בברכתו כשאר ברכת הנהנין הו"ל ברכה לבטלה ואם מברך תחלה ב"ה בבית אחר ואח"כ חוזר לביתו ומברך ב"ה ושותה כוס של ב"ה הויא נמי מוציא ש"ש לבטלה מה"ט גופיה וליכא למימר שיחזור ויאכל דתו לא הויא מוציא ש"ש לבטלה כיון שהוא בא ג"כ להוציא עצמו י"ח בהמ"ז דא"כ נמצא שאוכל ב' סעודות בליל פסח שאז ודאי אעפ"י שמניח מלאכול כזית מצת אפיקומן עד סוף הסעודה מ"מ אסור דמיחזי כאוכל ב' פסחים ודו"ק:

ו

ומ"ש וכ' הרא"ש דאפי' אם אינן יודעין ב"ה וכו' באיזה תשובה כתב כן כי לא נמצא כן בפסקיו וצריך לומר לפי זה דמ"ש הרא"ש בפסקיו כלשון הרי"ף דמברכים אינהו ב"ה לאו דוקא דודאי יש תקנה להקרותם כו' אלא דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כיון דהכל חייבים בה כדתנן בפרק מי שמתו ודאי יודעים ב"ה:

ז

ומ"ש ואפשר דאף ב"ה יכול לברך כו' זהו מדברי רבינו שחולק על הרי"ף והרא"ש והר"י גיאת דלדידהו אינו יכול לברך להם ב"ה דאינו דומה לברכת הלחם של מצה והוא ז"ל סבירא ליה דאפשר דאף ב"ה יכול לברך להם דכיון דתקנת חכמים הוא הוי כברכת מצוה כמו שסובר הרא"ש בטבול של ירקות. אבל הרא"ש גופיה ודאי לא ס"ל הכי שהרי לא מצא שום תקנה כי אם להקרותם מלה במלה כו' וצריך לומר דס"ל להרא"ש גופיה לחלק דוקא טבול של ירקות דהמצוה של ספור יציאת מצרים תלויה בה לקיים והיה כי ישאלך בנך והגדת לבנך הלכך דומה לברכת הלחם של המוציא שמצות אכילת מצה תלוייה בה אבל ב"ה דאין המצוה של הכוס תלוי בה כל עיקר אלא תקנת חכמים גרידא היא דקאמר בגמרא ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה א"כ אינו דומה לברכת הלחם של המוציא ואינו יכול לברך להם ב"ה לדעת הרא"ש אבל עדיין קשה הלא הרא"ש פסק בפ"ג שאכלו שיכול ב"ה להוציא את האחר אף על פי שלא אכל כלל וה"ט דמאחר שכבר אכל והוא חייב לברך יש כאן ערבות ולא בעינן כזית דגן אלא כשהם ג' כדי שיוכל לומר שאכלנו וכמ"ש הסמ"ק בשם ר"י בהלכות ב"ה הביאו רבינו בסוף סימן קפ"ו ודוחק לומר דהכי נמי איירי בשהם ג' דהא סתמא נקט ועוד היאך שייך לזמן ע"י שיקרא לפניהם מלה במלה דזמון כה"ג אינו דומה להלל אלא ודאי איירי בדליכא ג' ונראה בעיני דדוקא מי שכבר אכל מעצמו יש כאן ערבות כמ"ש ר"י אבל כאן שהולך לבית אחר לקדש להם ומברך להם המוציא וע"א מצה ומאכילם לכתחלה פשיטא שאין ראוי לברך להם שאין כאן ערבות הא למה הדבר דומה למי שמצוה לחבירו שיאכל והוא יברך בעדו ב"ה דזה ודאי אסור. ובשם מהרש"ל ראיתי כתוב שהרא"ש לא הסכים לדעת ר"י פ' ג' שאכלו אלא לענין זה שאף בב"ה שייך ערבות מאחר שכבר אכל ונפקא מינה שיכול להוציא בכזית דגן אפילו מי שאכל כדי שביעה כדלעיל בסימן קנ"ז וה"ט דכיון דמן התורה לא בעינן אכילה כלל מטעם ערבות הלכך סגי בכזית דגן ומוציא אף מי שאוכל כדי שביעה אבל לא ס"ל כר"י בהא דיכול להוציא את האחר אפילו לא אכל כלל אלא לעולם בעינן כזית דגן אפילו אין שם רק שנים כדאיתא בירוש' ומסמך ליה אקרא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך והרא"ש הבי' לשם גם הירושלמי וכתב בסוף שהוא מדרבנן ואסמכוה אקרא וס"ל להרא"ש מאחר דלא אשכחן להדיא בתלמודא דפליג אירושלמי יש לנו לומר דלא פליגי ועבדינן כהירושלמי לחומרא וע"ל בסי' קפ"ו דגם רבינו הכי ס"ל דלא כר"י ולשם הארכתי בזה בס"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.