ב"ח/אבן העזר/סח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כל בתולה שכתובתה מאתים וכו' כלומר כולן שוות ולא מפלגינן בין קידש ובעל לאלתר ללא קידש ובעל לאלתר וכבר הארכתי בזו בס"ד בסי' ס"ז ס"ב:
אבל אם מנהג המקום להעמיד עדים וכו' פי' עכשיו שאירע הדבר שלא העמידו עדים חיישינן שמא ראה דם בתולים על הסדין ואיבדו ואע"ג דבסמוך בסימן זה כתב לענין כתובה דפטור מלשלם חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדאיתא בגמרא שאני הכא כיון שנהגו להעמיד עדים ולא העמידו אנו תולין שבגרמתו נשתנה המנהג ורמאי הוא ואין לסמוך אחזקה כ"כ הרא"ש ע"ש ר"ת ומש"ה בדוכתא דאין מנהג להעמיד עדים מצי טעין טענת בתולים דסמכינן אחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
אם תאמר עדיין בתולה אני בודקין אותה וכו' פ"ק דכתובות איתא דהכי עביד ר"ג עובדא בב' שפחות תחלה ואח"כ בדק בת ישראל וס"ל לרבינו דדוקא ר"ג דגמרא הוה שמיע ליה דעבדי הכי לבנות יבש גלעד ומעשה לא הוה חזי וסבר דילמא לא קים ליה בגווה דמילתא שפיר כי היכא דקים להו לזקנים דקבלו תורה מיהושע ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל הלכך עביד בשתי שפחות תחלה אבל השתא דחזינן דהוה קים ליה לר"ג שפיר ה"ה לכל החכמים שבכל הדורות ולא בעינן למיבדק בב' שפחות תחלה והרמ"ה ס"ל כי היכא דר"ג היה חושש דילמא לא קים ליה בגוה דמילתא שפיר כיון דמעשה לא הוה חזי א"כ כל חכם דלא חזי מעשה אין לו לבדוק בבת ישראל תחלה ומדברי הרמב"ם שכתב בסתם בודקין אותה נראה דס"ל כרבינו דא"צ ב' שפחות תחלה דא הוה ס"ל כהרמ"ה היה מפרש דצריך תחלה ב' שפחות ומדכתב בסתם בודקין אותה אלמא דא"צ לבדוק אלא אותה בלבד: ומ"ש רבינו או חוזר ובועל בפני עדים אינו מדברי הרמ"ה אלא מדברי רבינו דלאחר שכתב תחלה דבודקים אותה ומחלוקת הרמ"ה בבדיקה זו כתב אח"כ או חוזר ובועל בפני עדים ורצונו לומר דלכתחילה ודאי אם אפשר לבדוק אותה להושיבה על החבית אין לומר להם שיחזור ויבעול אותה דשמא אמת הוא דלא ה"ל בתולים ותחתיו זינתה ואסורה לו והיאך יבעול לכתחלה ספק בעילת איסור אלא דאם אי אפשר לבדוק מאיזה סיבה דלא מסתייע מילתא אז יעשה דרך זה שחוזר ובועל בפני עדים כלומר מכינין הסודר בפני עדים ותתייחד עמה בפני עדים אבל לבעול ממש בפניהם אסור. וכן פי' ה' המגיד ופשוט הוא:
ואם תאמר ודאי נבעלתי ומה שלא מצא דם מפני שכך דרך משפחתי וכו' ואם אין מוצאין כדבריה רואין אם יש בה צד חולי ורעבון וכו' איכא למידק דברישא מצריך שתהא היא טוענת שכך דרך בני משפחתי אבל אם לא טענה היא אנן לא טענינן לה וגבי טענת חולי ורעבון כתב רואין אם יש בה צד חולי וכו' דאלמא דאפילו לא טענה היא אנן טענינן לה אבל ברמב"ם פי"א כתב ז"ל אם אמר מפני שלא מצאתי לה דם בודקין במשפחתה וכו' לא נמצאו בני משפחתה כן בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה וכו' אלמא דס"ל דבטענת משפחתה נמי טוענין לה אע"ג דהיא לא טענה ונראה דרבינו דקדק יפה דבהך עובדא דטענת משפחה הכי איתא ההוא דאתא לקמיה דר"ג הזקן א"ל בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' ממשפחת דורקטי אני שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים בדק ר"ג בקרובותיה ומצא כדבריה ואילו בטענ' רעבון אמרו ההוא דאתא לקמיה דר' א"ל ר' בעלתי ולא מצאתי דם א"ל ר' עדיין בתולה אני ושני בצורת הוה ראה רבי שפנידם שחורי וכו' הרי דבטענת משפחה טענה היא בעצמה ממשפחת דורקטי אני ובטענת רעבון לא טענה כלום אלא אמרה עדיין בתולה אני דמ"ש אח"כ ושני בצורת הוה הוא לישנא דתלמודא דקאמר הכי לתת טעם לדבר דלמה צוה רבי להכניס שניהם למרחץ ולהאכילה ולהשקותה דהרבה נמצאים דפניהם שחורים ובריאים וחזקים ואמר דלפי ששני בצורת הוה הבין רבי דהאי שחרות אינו אלא מפני חולי הרעב והכי ודאי מסתברא דבטענת משפחה דלא שכיחא ואנן לא ידעינן והיא יודעת במשפחתה טפי מינן אם היא לא טענה אנן לא טענינן לה אבל בשני בצורת דאנן ידעינן ורואין בפניה הלכך אע"ג דאיהי לא טענה אנן טענינן לה דאנן ידעינן טפי מינה דבשביל צד חולי יבש לחלוחית איברים וכן מפני שמתענת ברעב צריכה להרטיב אותה ולהאכילה ולהשקותה עד שתבריא והרמב"ם ס"ל דבטענת משפחה נמי אנן טענינן לה ומה שהזכיר בהך עובדא דהיא טענה ואמרה ממשפחת דורקטי אני וכו' מעשה שהיה כך היה ולעולם אפילו לא היתה היא טוענת אנן טענינן לה ודברי רבינו עיקר דבדוקא נקט בהך עובדא דהיא טענה ובאידך עובדא נקט דאנן טענינן:
ואם אין שם שום דבר לתלות ה"ז טענת בתולים אפילו לא מצא פתח פתוח כלומר אף על פי שמצא דוחק בשעת תשמיש תלינן הדוחק בשום סיבה שדבקו דופני הרחם זו בזו וא"ת אמאי לא תלינן דטיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע דה"א בעובדא דאתא לקמיה דר"ג בר ר' וי"ל דכיון דאיכא לברורי ע"י כבוס שמעביר השכבת זרע ויתגלו הטיפית כדאיתא התם בהך עובדא הלכך על האשה מוטל הדבר לברורי וכיון דאי אפשר לה לברורי וכדאיתא התם דקא"ל הונא מר בריה דרבא מפרזקיא לרב אשי אנן נמי נעביד הכי א"ל גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעבר' ליה חומרתא אלמא דאנן בני בבל אי אפשר לן לברורי מ"נ דאי ע"י כיבוס גרידא אין הבגד מלובן ולא יתגלה הטיפוח ואי ע"י אבן שפשוף האבן מעביר את הדם הלכך לא אפשר לברורי ומצי טעין איהו טענת בתולים:
או שמא לא בעלת בנחת כו' הכי משמע בלישנא בתרא בעובדא דאתא לקמיה דר"ג דא"ל שמא הטית במזיד ועקרת לדשא ועברה ר"ל שלא בעל בנחת אבל בספרי הרמב"ם כתוב או בעלת בנחת כו' ואין ספק דט"ס הוא: ומ"ש ואעפ"י שמצא דם הואיל ולא מצא פחח סתום אין כאן בתולים ואיכא לתמוה דאי איתא דנבעלה כבר דם בתולים דנמצא עכשיו מנין הוא לה וי"ל דתלינן דדם צפור הדומה במראיתו לדם בתולים הכניסה ואפילו מנהג המקום להעמיד עדים אפשר דדם הצדדים הוא כיון דקים ליה דפתח פתוח מצא כך פי' הר"ן ז"ל ודעת ר"י דכיון דמצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח דלא תלינן לא בדם צפור ולא בדם הצדדים אלא בדם בתולים והא דקאמר פתח פתוח מצאתי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן: ומ"ש רבינו סברא זו ע"ש ר"י כפירש"י אהא דאמר רבי אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דכתב וז"ל וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי וכו' אלמא דאי איכא דמים לא מיתסרא וכך הבין הר"ן מפי':
וחרשת ושוטה ומוכת עץ אין להם טענת בתולים כלל פרק אלו נערות (דף לו) ופירש"י חרשת ושוטה דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא כר"ג השתא דלא טענה אנן טענינן לה כגון זו פתח פיך לאלם הוא והתוס' בשם ר"י פרשו דחרשת ושוט' בחזק' מוכת עץ היא ואע"ג דכולהו נמי מיחבטן בקרקע מ"מ שאר נשים יש להן טענת בתולים מדלא קאמרי שהן מוכת עץ אבל חרשת ושוטה דלא מצו אמרי בחזקת מוכת עץ נשאת ומלשון רבינו משמע דמפרש כפר"י דכתב אכולהו אין להם טענת בתולים כלל דמשמע דאתא לאורויי דלא מצי טעין לא טענת דמים ולא טענת פתח פתוח דמוכת עץ נינהו:
כשטען טענת בתולים אם הוא כהן וכו' הקשה במרדכי אשת כהן נמי איכא ס"ס ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק מוכת עץ היא וי"ל דמוכת עץ לא שכיחא והכי משמע בירושלמי פ"ב עכ"ל וכן פי' הר"ן והרב המגיד בפי"ח מהא"ב אבל התוס' (דף ט) בד"ה ואיבעית אימא כתבו דמדפריך בפרק אלו נערות כולהו נמי חבוטי מיחבטן א"כ שכיחא אלא י"ל דאי איתא דמוכת עץ הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך עכ"ל כתב עוד במרדכי וא"ת בישראל וקיבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים אעפ"י דליכא אלא חדא ספיקא ה"ל לאוקמא אחזקה דבאונס הוי וי"ל דבירושלמי מפרש אונס יש לו קול עכ"ל:
הרי שויה לנפשיה חתיכה דאיסורא ה"א פ"ק דכתובות סוף (דף ט) דאי טעין טענת בתולים לאוסרה עליו אפילו ביהודה שמתייחד עמה ובא עליה בימי אירוסין מ"מ כיון שזה טוען דפשיטא לי שלא באתי עליה ובודאי זינתה שויא עליה חתיכה דאיסורא וכן פירש"י לשם אבל בלא נתייחד עמה בלאו הך טעמא אסורה לו דאנן סהדי דזינתה שהרי לא מצא לה בתולים והקשה במרדכי דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים אבל ראה שנתייחדה עם הכותי קיי"ל אין אוסרין על היחוד ואפי' אם יראה כדרך המנאפים אין נאמן להפסידה מכתובתה כדאיתא סוף פ"ב דיבמות עכ"ל. ולא תירץ כלום ואפשר לתרץ הקושיא הראשונה דהאי שטוען טענת בתולים וברי לו שלא היתה בתולה והיא מכחשתו לא גרע מאילו א"ל ע"א אשתך זינתה דאי מהימן ליה כבי תרי צריך להוציאה כההוא עובדא דההוא סמיא וכאילו ראה כדרך המנאפים ומה שקשה לו דאפי' אם יראה כדרך המנאפין אמאי יהא נאמן להפסידה כתובתה הלא מפורש בגמ' דטעמא דמשום דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכיון דכתובה תקנת חכמים היא הם אמרו והם אמרו כדאיתא להדיא התם:
ולענין להפסידה כתובתה כו' כ"כ הרא"ש דהא דנאמן להפסידה כתובתה איירי במכחישתו אבל אם היתה מודה אלא דטענה נאנסתי תחתיך נאמנת כר"ג ואין להאמינה בתולה הייתי במגו דנאנסתי דלא בעיא מיפסלא נפשה מכהונה ואין להאמינה במגו דמוכת עץ דלא שכיחא א"כ לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא עכ"ל והמרדכי תירץ דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם טורח וכו' ובפ"ק דב"ב איבעיא ולא איפשטא ואמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא א"נ לא טענינן מוכת עץ אלא בחרשת כדמוכח באלו נערות עכ"ל והאי שינויא בתרא הוא מדברי התוס' שכתבתי בסמוך:
ומ"ש והוא אמר קודם לכן נאנסתי וכו' פי' השתא היא טוענת ברי והוא טוען שמא ומקחי מקח טעות ולפיכך היא נאמנת דקי"ל כר"ג לגבי ר' יהושע וכדכתב הרא"ש שהבאתי בסמוך ואיכא לתמוה דמשמע מדכתב רבינו דבכל ענין האמינוהו חכמים וכו' אלמא דאפי' נתייחדה עמו תחלה נמי האמינוהו להפסיד כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' והלא בנתייחד עמה איתרע לה חזקה שהרי ע"ד כן מתייחד עמה כדי לבא אליה כמו שפי' התוס' סוף (דף ט) בד"ה מאי לאו ותו קשה דלמ"ש הרמב"ם דאם רוצה לקיימה וכו' חוזר וכותב לה מנה וכו' כמ"ש רבינו בסמוך א"כ לא הפסיד סעודתו אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה ואמאי מהימן ונראה דאה"נ דבהני תרתי מילי אינו נאמן להפסיד כתובתה ועיין במ"ש התוספות ריש (דף י' בד"ה חזקה):
כתבו הגאונים וכו' כ"כ הרי"ף פ"ק דכתובות ע"ש רבינו האי גאון וכתב במרדכי לשם דהגיה רשב"ם על דבריו ק"ו מה דתקינו אמרינן חזקה אין אדם טורח מאי דיהיב לה לא כ"ש עכ"ל גם הרא"ש ז"ל כתב מתוך הסברא נראה דמהימן אף לענין תוספת וכו' עכ"ל ולפע"ד נראה ראיה ברורה מדתנן ס"פ אלמנה ניזונית הממאנת והשנייה והאיילונית אין להם כתובה ולא פירות וכו' ואמר שמואל עלה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן וכו' פרש"י אבל תוספת יש להן דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה עכ"ל והשתא התם נמי איתא לחזקה גמורה דאילו הוה ידע שתמאן או שתהא איילונית לא הוה נסיב לה ואפ"ה אמרינן דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה בשביל חיבת ביאה משא"כ בעיקר כתובה דאיהו לא קיהיב לה אלא שהם תיקנו והם אמרו א"כ ה"ה הכא הוא הדין והוא הטעם דבטוען פ"פ מצאתי והיא מכחישתו דנאמן להפסידה עיקר כתובתה מטעם דחזקה דאין אדם טורח וכו' והם תקנו והם אמרו אבל לא התוספת ודברים ברורים הן ומ"ש וכ"כ הרמב"ם שאינו נאמן וכו' נראה דאין החלוקות שכתב הרמב"ם שוות דהיכא דנודע בראיה ברורה שהיתה בעולה קודם לכן אלא מביא ראיה שהיתה בעולה כגון בטענת דמים וע"י עדי משמוש סגי בהכי אבל כשהודית לו שהיתה בעולה צריך שתודה שהיתה בעולה קודם לכן דאל"כ אין בהודאתה כלום וא"כ מ"ש הרמב"ם קודם שתארס והטעתו לא קאי אלא אמ"ש בסוף או שהודית לו שהיתה בעולה ולפי זה נמי צריך לבאר דבנודע בראיה ברורה שהיא בעולה צריך לפרש דהיא היתה כופרת אבל אם היתה מודית אלא שאמרה תחתיו נאנסתי נאמנת ל"מ על התוספת אלא אפילו על עיקר כתובתה היתה נאמנת כדלעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |