פתחי תשובה/אבן העזר/סח
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) היתה ממשפחת. עיין בס' עיקרי דינים ליו"ד סי' כ"א אות י' בענין מאי דאמרי אינשי דהנולדת ביום ו' אין לה דם בתולים ושעל כן נהגו בק"ק פיסארו דבכל פעם שנולדה בת ביום ו' נרשמת בפנקס הקהל ובאו על החתום הסופר ועד אחד למען תהיה לעד' לעת המצטרך (והביא שם בשם ס' פחד יצחק אות ע' שכ' שדבר זה אין לו שחר והוכיח שהוא שקר גמור והוא ז"ל כתב דעדיין הדבר ספק כי אפשר דאין מזל יום בלבד גורם אלא מזל שעה ג"כ כו' ע"ש):
(ב) (וי"א דטענת פ"פ כו' עיין בס' ישועות יעקב סק"ו שהקשה למה לא הגיה כאן הרמ"א ז"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר פ"פ מצאתי כיון דיש חר"ג שלא לגרש בע"כ וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' קע"ח שאינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכבר כתבו הרבנים האחרונים שם דה"ה באומר שראה שזינתה אינו נאמן וכמ"ש המרדכי במס' קידושין כו' ואין לומר שהטעם שנאמן לומר פ"פ מצאתי משום דיש כאן חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסיד' חדא דהך חזק' לא מהני רק לענין כתובה דרבנן ולא להוציא אשה מבעלה ועוד דרש"י ז"ל פי' אילו הי' שונאה הי' מגרש' ואחר תקנת רגמ"ה נסתר חזק' זו. וכתב לתרץ דהא דאמרי' עיניו נתן באחרת היינו רק במקום שלפי דבריו מפסדת הכתובה כגון שאמר שראה שזינתה ברצון דא"כ אין לה כתובה אבל היכא שטוען שנמצא פ"פ דיוכל להיות שנאנסה תחתיו ואז יש לה כתובה וא"כ יצטרך לגרשה וליתן לה כתובתה לא חיישינן כו' או אפשר דהרמ"א ז"ל סמך עצמו על הא דכתב לקמן. ומסיים ומי שימצא מקום לתרץ דברי הרמ"א באופן אחר חכם גדול יקרא ושכר הרבה יטול מן השמים ע"ש: והנה מ"ש בתירוץ הא' דלא אמרי' עיניו נ"ב רק במקום שלפי דבריו מפסדת הכתובה איני מבין דהא לקמן סי' קע"ח ס"ט קאי הרמ"א עמ"ש בש"ע שם לא קינא לה ובא עד א' כו' יוציא ויתן כתובה וע"ז כתב הרמ"א ז"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר כו' או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא עיניו כו' ע"ש הרי מבואר להדיא דאף בצריך ליתן כתובה אמרי' עיניו נתן באחרת ועוד דמ"ש כגון שאמר שראה שזינתה ברצון דא"כ אין לה כתובה ג"כ אינו מובן כלל דהא באמת הדין גם באומר שראה אשתו שזינת' דמחוייב ליתן כתובה כמ"ש בש"ע סי' קט"ו ס"ז רק שיכול להשביע' (וגם ע"ז י"ח עח"מ וב"ש שם) וכיון דחשדינן לי' שהוא משקר משום שעיניו נ"ב בודאי תשבע ויצטרך לפרוע כתובתה. מעתה לענ"ד ליתא לתירוץ זה ומוכרח תירוץ הב' דהרמ"א ז"ל סמך עצמו עמ"ש לקמן וא"כ יצא חידוש דין דבזה"ז אינו נאמן לטעון פ"פ לאוסרה עליו. מיהו גם אם נודה לדין זה אכתי אפשר לומר דדוקא באשת כהן אבל באשת ישראל וקיבל אביה קדושין פחותה מג"ש גם בזמן הזה נאמן לפמ"ש הרמ"א י"ל בסעיף שאח"ז דאם מתרצה עצמה ואומרת נאנסתי נאמנת לפ"ז י"ל דלא מצינו שאינו נאמן דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת אלא באומר שרא' שזינת' או שאומר שמאמינ' או שמאמין לדברי העד דלפי דבריו אסורה עליו בהחלט שפיר חיישי' שמשקר לפי שרוצה לגרשה בע"כ משא"כ הכא שגם לפי דבריו אינה אסורה עליו בהחלט דשמא תטעון נאנסתי ולא יכול לגרש' בע"כ לא אמרי' ענ"ב דלא מחית נפשי' לספיקא להיות משקר על הספק אם יהי' לו מזה תועלת. אמנם בעיקר הקושיא נלע"ד דהוא רק לפ"ד רבנים אחרונים שהביא הוא ז"ל דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן אבל על הרב רמ"א ז"ל לק"מ דהא באמת בסי' קע"ח ס"ט בהגה לא זכר הרמ"א כלל מדין הבעל אומר שראה שזינתה רק הזכיר באומר שמאמינ' או שמאמין לדברי העד ומבואר בתשו' נו"ב תניינא סי' י"א (יובא בסי' קע"ח שם) שדעת הרמ"א באומר שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש בהגמי"י בשם הר"ש והר"י דהאומר אשתו זינתה אינה אסורה עליו אין הכוונה שראה בעיניו אלא שידוע לו על פי איזו אמתלא וגם בתשו' המבי"ט ח"ג סי' קכ"ו מפרש כן דברי הגמי"י הנ"ל יעו"ש וא' בטענת פתח פתוח דאמרו בגמרא דכשני עדים דמי הוי כאומר שראה בעיניו שזינתה ובזה גם הרמ"א מודה שגם בזה"ז נאמן לכן לא הגיה כאן הרב רמ"א כלל וצ"ע בכל זה:
(ג) אם הוא כהן עב"ש מ"ש וא"ל הא אכתי יש ס"ס כו' ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ו מ"ש בזה. ומ"ש עוד הב"ש והח"מ דבזה"ז שמקדשים תחת החופה כו' ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן. עיין בס' מאיר שכ' דקיצרו במקום שהיה להם להאריך כי לא מהני זה כ"א בעיר שכלה ישראלים כשרים ואין לה שום קרוב הפוסלה בביאתו לכהונה אבל בעיר שערבי או פסול או קרוב שוכן בה הא דינא חרוץ בס"ס ו' באלמת ודומא דהרי הכא במכחשת ואינה טוענת לכשר נבעלתי דתצא אם לא בשני רובים להכשיר עכ"ל ועמ"ש בסי' ו' שם:
(ד) הרי היא אסורה עליו. עיין בת' מהריב"ל ח"ב סי' ו' דפשיטא ליה כיון דאמרו בגמ' דפתח פתוח כשני עדים דמי א"כ ב"ד כופין להוציא ע"ש אך בתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ל"ט כתב דהפי' בגמ' נאמן לאוסרה עליו היינו דאמרינן ליה דאסורה לו בלצאת י"ש אבל אין ב"ד כופין אותו והא דאמרו פ"פ כשני עדים דמי היינו דחובה עליו לגרש לצי"ש ולענין חומר האיסור הוו בב' עדים אבל לא לענין כפיות ב"ד ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו אות א"ב מ"ש בזה ומבואר שם שמסכים לדברו מהריב"ל דב"ד כופין אותו להוציא ע"ש ועמש"ל סי' קט"ו ס"ז ס"ק ל"ז:
(ה) אסורה עליו. עיין בס' פני יהושע בכתובת שם שכ' דפשוט דהיא מותרת לכהן אחר דרק על עצמו שוויא חד"א ע"ש ובק"א שם סי' כ"ד הניח זה בצ"ע לדינא ע"ש. ועיין בת' נו"ב תניינא סי' י"ד יובא לקמן ס"ק ח' ועיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' קנ"ו שנסתפק אם היא מותרת ליבם ע"פ מה ואיתא בסוטה דף ה' ע"ב הטעם דסוטה אסורה ליבם מי נימא כיון שהיתה אסורה לאחיו אסורה גם ליבם שבא מחמתו או דילמא יש לחלק בין סוטה דאסורה לבעל מדאוריית' לשויא חד"א אע"ג דהיא נמי דאוריי' מ"מ אחרי שהיא מותרת לכהן אחר אפשר דמותרת אף ליבם דיכול לומר מה לי ולטענתו ע"ש:
(ו) מותרת לו. עבה"ט מ"ש וכתב ב"ש מזה נשמע אם הי' ס"ס כו' ומהני ס"ס להוציא ממון. ובב"ש מסיים וכן מבואר בתוס' בשיט' זו וכן כתבתי לעיל בשם תשו' בן לב ורש"ך עכ"ל. ור"ל בסי' נ"ג ס"ק ט' ע"ש וכבר כתבתי שם ס"ק י"ד דכמה אחרונים חולקים בזה. וגם הפ"י בק"א בסוגיא זו סי' ל"ד כתב דאין מדברי התוס' ראיה והעלה לדינא דלא כב"ש ע"ש:
(ז) וי"א הא דנאסרה. עח"מ וב"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"א כתב וז"ל ומה שהוקשה לך דבסי' קע"ח ס"ג בהגה משמע דאינה נאמנת לומר נאנסתי כ"א מחמת מגו ובסי' ס"ח ס"ז בהגה כתב רמ"א די"א דאם אמרה נאנסתי נאמנת ושם ליכא מגו. דע דלק"מ דשם טעם המתירים משום העמידנ' על חזקת כשרות אבל בנתייחד' אבדה חזקת כשרות שהרי עבד' איסור' ומצאתי שגם הפ"י בק"א כתובת סי' ל' כ' כן ואני אומר שהדבר מוכרח מדברי הה"מ שהובא בב"ש ס"ק ט"ו דאף באשת כהן אם אמרה נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו ולכאורה יפלא דכיון שעל קודם האירוסין אומרת למה נקט דקאמרת נאנסתי והלא בעודה פנוי' אין חילוק בין אונס לרצון א"ו שעיקר הטעם משום דאוקמ' בחזקת כשרות וכשמודים שנבעלה ברצון אבדה ח"כ שלה ואינה נאמנת כלל. ולכן אני תמה על הח"מ סק"י שכ' נראה דה"ה באשת כהן ואומרת שקודם אירוסין נבעלה כו' וכ"כ הרב המגיד עכ"ל ולפמ"ש דוקא באמרה נאנסתי מביא הה"מ דעת המתירין. ואמנם לדינא אפשר לקיים דברי הח"מ כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' י"ד שגם הגאון בעל אור חדש הקשה לו סתירה הנ"ל וכתב שגם זקינו הגאון בעל פמ"א ח"ג (הוא בסי' כ"ב רובא בס"ק שאח"ז) הרגיש בזה והוא ז"ל השיב לו דליכ' סתירה כאמור לעיל וע"ש. וע"ע בת' ברית אברהם סי' ע"ח אות ב' ובסי' פ"ב אות ב' ובסי' פ"ד מ"ש בזה:
(ח) נאנסתי נאמנת. עברא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ח ובמ"מ פי"ח מהא"ב ובב"י כאן ובב"ש ס"ק ט"ו ובס' פ"י בקו"א סי' כ"ג מ"ש בזה ועיין במל"מ שם דין י' שהביא ירושלמי מפורש כדעת האוסרים אף באומרת ברי ולא כרבינו יונה וסייעתו ע"ש. וכבר הובא הירושלמי הלז גם בתשו' מהר"ם אלשקר סי' צ"ד סייעת' לדברי האוסרים ע"ש באורך גם בס"ס ע"ז שם. אמנם בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ד בענין שנשאל שם על דבר האשה אשר הלך בעלה למרחוק וכמו שנה ומחצה שנפרד בעלה ממנה ילדה ומענה בפיה שנאנסה מאיש רשע ופסול בעריות מבני עמינו יען כי בעלה עזבה בבית דירה רחוק מן הכפר ואין אתה בבית כ"א בת אחת קטנה אם מותרת לבעלה ישראל. והאריך בענין דברי רבינו יונה והרא"ש הנ"ל והביא שם ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל וכתב דאין מדברי הירוש' הלז ראיה כי הירושלמי לשיטתו דאלים ליה סברא דאונס קול יש לו דסותר אפילו ס"ס ואפילו טענת ברי לא מהני אבל ש"ס דילן חולק בזה על הירוש' שהרי בפירוש אמרו דאשת ישראל מותרת דס"ס הוא שמא אינו תחתיו ושמא באונס ואם ס"ס מותר בלא טענת ברי מותר אפילו בחד ספק (וכן כיוון לזה בתשו' ברית אברהם סי' ע"ח אות ג' ע"ש) ושוב חתר עוד לומר דגם הרמב"ם ס"ל כן ושלא כדברי המ"מ שם והאריך בזה וסיומא דפיסקא העלה שאם בעלה מאמינה ואין לבו נוקפו כלל כי היא מוחזקת אצלו לצנועה יכול לסמוך על רבינו והיא מותרת לו. ובסוף התשובה שם כתב דהכנה"ג הביא בשם ת' מהר"ם אלשקר דהא דבאמר' נאנסתי נאמנת היינו באומרת סתם נאנסתי ולא הזכירה מי הוא הנואף או אף שהזכירה שמו וליתא קמן אבל אם איתי' קמן ומכחישה אף שנגד הבעל מחשב ברי ושמא מ"מ כיון שהנואף מכחישה בברי מחשב גם נגד הבעל ברי עכ"ד. והוא ז"ל כתב דיש לפקפק ע"ז ולדקדק מלשון הגמ' דקאמר ר"ח האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ולא הי' לומר רק נאמן לאסרה ולמה סיים עליו משמע דבא לומר שדוקא על עצמו נאמן דלגבי דידיה הוי ברי וברי אבל אינו נאמן לאסרה על הכהנים אם מת קודם שגירשה משום דלגבי כהנים אחרים הוי ברי ושמא. וא"כ מוכח דלא כמהר"ם אלשקר: ועכ"פ אין אנו מחוייבים לשלוח אחר הנואף כיון שאינו לפנינו מקבלים דברי האשה. ומסיים ואמנם לחומר הענין לא יסמוך על דעתי לבד כ"א שיסכימו עוד שני גדולי הדור ע"ש: ושם בסי' ט"ו מבואר דמה שיש קצת מקום בדבר מהר"ם אלשקר הוא באם אותו פלוני מכחיש ואומר שלא באונס בא עלי' רק לרצונה (מה שעלה על דעת הגאון השואל שם דאולי מהר"ם אלשקר מיירי בכה"ג והוא ז"ל השיב לו שרחוק לומר כן שאלמלי כן לא הי' הכנה"ג משמיט דבר זה ע"ש הנה ראיתי בגוף התשיב' של מהר"ם אלשקר בסי' צ"ד ושם מפורש המעשה שאותו פלוני הכחישה לגמרי ואמר להד"מ ולא באתי עליה לא באונס ולא ברצון. אמנם כפי המבואר שם לא כתב מהר"ם אלשקר סברא הנ"ל בהחלט רק בלשון ומצינ' למימר והוא אסר את האשה שם מטעמים אחרים) אבל במכחיש לגמרי שלא זינה עמה כלל היא מותרת כיון שהבועל אינו מכחיש ההיתר שלה שעיקר ההיתר הוא האונס פלגינן דבורה כו' ועוד נראה דאם הי' פלוני מכחישה קודם שהותרה אז אולי יש מקום לדברי מהר"ם אלשקר אבל אם כבר הותרה תו לא מהני הכחשת הבועל אפילו אם הוא אומר שזינה עמה לרצונה כמו בשבוי' שאם הותרה כו' ואף שי"ל שאני שבוי' מ"מ גוף דברי מהר"ם אלשקר אינם כ"כ ברורים עכ"ד. ושם בסי' י"ז כתב עוד על ענין הנ"ל וז"ל וע"ד האשה אשר טוענת נאנסתי כבר הודעתי ומה אוסיף עוד ואם הבעל אין לבו נוקפו כלל ובטוח בצדקת האשה עד שאומר שודאי אינה משקרת וזה הוי כאומר ברי לי אני נשאר בדעתי וטוב ג"כ לחקור אצל השכנים אם האשה תמיד בחזקת צנועה ולא נשמע עליה דבר פרוצות יוכל להתיר' עכ"ל. וע"ש עוד בסי' ט"ז שכ' ודע דמספק' לי טובא באשה שאומרת נאנסתי שרבינו יונה מתירה והרמב"ם אוסרה כמבואר בה"ה פי"ח מהא"ב ואני מסופק אפילו לדעת הרמב"ם שהיא אינה נאמנת אבל עד אחד אם מעיד שנאנסה אולי נאמן להתירה לבעלה מטעם עד א' נאמן באיסורין ודוק' בנאמנות של האשה החמיר הרמב"ם ואף דבסוטה ממש שקינא לה בעלה ונסתרה ועד א' מעיד שלא נטמאה בסתירה זו שהיה מביט דרך חור וראה שלא זינתה ודאי דאינו נאמן להתיר' וראיה לדבר מהא דעולא במס' סוטה דף ל"א י"ל דשאני סוטה שרגלים לדבר שהרי קינה לה ונסתרה ורגלים לדבר כזה עדיף מרוב דרובא ברצון ע"ש. ועיין עוד שם בסי' י"ו וי"ח וי"ט: והנה בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל דפשיט' ליה דא"א שכריסה בין שיניה ובעלה במדה"י והוא אומרת שנאנסה שוה לדין פ"פ דלדעת רבינו יונה וסייעתו מותרת כשלא אבדה חזקת כשרות ראיתי בתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ח שאין דעתו כן שכ' שם וז"ל והנה ספק זה בכל הנשים שהיו בעליהן במדה"י והמה ילדו ולד זנונים ואומרת נאנסתי לדברי הרא"ש וסייעתי נאמנת ולא ראיתי בשום פוסק הדין מפורש ואולי סמכו עמ"ש בפ"פ והיא אשת ישראל שקיבל אביה קדושין פחותה מג"ש ולענ"ד באמת א"נ לומר נאנסתי מתרי טעמי חדא דאונס קלא אית ליה שנית מפני הבושה אומרת נאנסתי רק בפ"פ דקיבל אביה קדושין כו' במגו שהיתה אומרת בהיותי קטנה נתפתתי ואין קלא ואין בושת כו' עוד יש לחלק באומר פ"פ מצאתי לא איתחזק איסורא כ"א ע"פ בעלה והיא תיכף אומרת נאנסתי ע"כ נאמנת משא"כ בילדה ממזר הוחזק איסורא קודם שאמרה נאנסתי. ונהירנא כד הוינא טליא בק"ק בריסק אירע שרופא א' בא מאיטליא והיה שם איזה שנים ואח"ז באה אשתו והיא הרה לזנונים וטענה שנאנסה בדרך ולא שמעו אליה ואסרוה עליו וכמדומה שהיה ישראל כו' עכ"ל. אמנם בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' ל"א חולק עליו וכתב וז"ל מתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהה יותר מיב"ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ"ש התי' דרובא ברצון לא הוי רוב גמור ולפי שראיתי בת' כנ"י שמעשה הי' בק"ק בריסק ואסרוה חכמי הדור הוצרכתי לכתוב דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנס' עבד' איסורא שנתיחד' עם בעל מלחמה באושפיזא דאסור' להתיחד אף עם א"י הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמע כדינו עם ב' או ג' כשרים דוקא ולפ"ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע ח"כ טובא ותו ליכא טענת אונס כו' וכן כל כיוצא בזה משא"כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמה עח"כ נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעש' אני אומר כך אלא להתלמד ויותר מזה רצה בה"ג (הובא לעיל סעי' ד' סי"ד) להתיר אם טוענת בצנעה בא בעלה ובעל או ע"י שם ואף להחולקים מ"מ בהא נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכ' חזקת כשרו' כ"ע מודו עכ"ל: גם בתשו' אא"ז פ"מ ח"ג סכ"ב מביא' דגם בא"א שהרת' לזנונים והיא אומרת נאנסתי שוה לדין פ"פ שנשאל שם אודות אשה אחת שבעל' במדינה אחרת והיא הרתה וילדה לזנונים וחקרו הב"ד אותה כדת והשיב' שנעשה לה באונס בעת השינה בדרך ומחמת עייפות הדרך חטפתה שינה ולא הרגיש' שבא עליה אדם ואח"כ בא בעלה ושאל להתיר לו לדור עמה כי הוא מאמין לדברי' שנעשה באונס ומעיד עלי' שלא ראה שום דבר מכוער מיום חתונת' והשיב ע"ז באריכות לברר שני ספיקות שיש בנ"ד הא' אם אונס שינ' הוי אונס (ע' לעיל סי' י"א בבה"ט ס"ק י"ח ומ"ש שם) והב' אם אשה נאמנת לומר אנוס' אני במקום שאין לה מגו וכתב לענין ספק הא' נראה דאם נבעל' בשינ' לא נאסר' על בעלה דהא תנן בפ"ב דכריתות כל עריות אחד ער ואחד ישן פטור הישן והביאו הטור בסי' כ' וכתב הרמ"א שם בד"מ ובהגהות ש"ע דלכן כתב הרב בעל הטורים כו' נ"מ בזה"ז באיזו ביאה אשה נאסרת על בעלה א"כ מבואר שאם היא ישינה לא נאסר' על בעלה והגם דאיכא למימר דלאו כללא כייל הטור כמ"ש הב"ש שם לענין משמש באבר מת ואפשר דה"ה לענין זה משום דדוקא לענין מית' דפטור שוגג אבל לענין לאסר' על בעלה דילמא דוקא אונס גמור בעינן אבל שינה בכלל שוגג יחשב ולא אונס וגם גוף ראיית הד"מ שם מדברי הנ"י אינו מוכרח בו מ"מ הרי כתבו התו' בשם הירושלמי והביאם הב"ש בסי' י"א סק"ג הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעל' נשמע מזה דאפי' בשוגגת נמי מותרת לבעל' וכן הוא תלמוד ערוך בסוטה דף כ"ה כו' ופשיטא בשינה די"ל דחשיב אונס כו' ולענין ספק הב' אם נאמנת לומר שנבעלה בשינה כיון דליכא מגו שהרי הכל יודעים שכריס' בין שיניה וילדה ולד ובעל' במרחקים והוי כעדים שנבעל' נראה ג"כ שנאמנת ע"פ דברי הרא"ש פ"ק דכתובות הביאו הטור סי' ס"ח כו' ואף שמדברי המרדכי פ"ב דכתובות והובא בש"ע סי' קע"ח ס"ל בהגה מבואר דאינ' נאמנת בלא מגו צ"ל דהני גאונים שהביא המרדכי שם סברי כמו שעלה מתחיל' על דעת הרא"ש לדחות דברי רבינו יונה אבל לבסוף שכתב לקיים דברי ר"י והתיר' גבי פ"פ אפי' בחד ספיקא אפי' בלא מגו ה"נ בנ"ד אפילו בלא מגו מהימנה בטענת ברי שלה ולכן יש לתמוה על הרב רמ"א כו' (ע' בס"ק הקודם) והאריך בזה ומסיק בנדון השאל' לא מבעיא שאין ב"ד חייבין להוציא' אלא אפילו על הבעל אין חיוב להוציא כיון שהיא אומרת ברי שבשינ' בא עלי' אנס אחר והבעל מאמין לדברי' מנוק' הבעל מעון ורשאי לקיימה באופן שיסכימו לזה עוד חכמים ע"ש ובסוף התשוב' שם כתב שהרב מהר"ר יונתן מפראג כתב בזה שלא להתיר בפירוש להבעל לדור עמה וגם לא יכופו הב"ד אותו להוציא' אך הרבנים ב"ד מומח' דק"ק קראקא הסכימו עמו והתירו להבעל שידור עם אשתו ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"א מענין זה): ועיין עוד בת' כנ"י שם אודות אשה אחת שנשתגעה ר"ל בהיותה יושבת תחת בעל' ישראל ושלחה מביתו לעיר קטנה רחוק כמה פרסאות לבית יהודי וע"פ עדות היהודי הלז היתה בתחיל' עתים חלומה ובכל עת וזמן נתגדל השגעון ובעונות הרתה שמה וילדה בן ואישה צועק שאסור' לו כו' והשיב הנה בפיתוי קטנה שני דיעות בסי' קע"ח ס"ג כו' והב"ש שם כ' דרוב פוסקים כהראב"ד והתוס' דפ"ק אונס לפ"ז אם נאמר שוטה שוה לקטנ' תלוי בפלוגתא הנ"ל. אמנם דא עקתא בהיותה עתים חלומ' וספק אי בעת חלימות' או בעת שגעון וספק א' אסור' כמ"ש בכתובות ט' כו' ואף דהתוס' שם (בד"ה ואבע"א) מקשים ונוקמי בחזקת היתר לבעל' ותירצו דאונס קלא אית ליה ולפ"ז י"ל באונס זה בעת שטותתה לא שייך קלא אית ליה ואוקי בח"ה לבעלה הא ליתא דא"כ קשה על התוס' הנ"ל מה תירצו דאכתי נוקמי בח"ה ונימא בקטנות' נבעלה דל"ש קלא וצ"ל דטעמא אונסא קלא א"ל שאינ' בושה לפרסם הדבר משא"כ מפותה אינה מגלה סרחונה לפ"ז גם קטנה ושוטה מפרסמת ואף דיש לחלק בין קטנה לשוטה כזו שאינה יודעת כלל לפרסם לענ"ד בלא"ה אונס מיעוטא דהנואף ירא לנפשו שיפורסם על פיה כו' א"כ אף בנ"ד אסור דספיקא הוא כו' ובפרט כיון דבענין פיתוי קטנ' מחלוקת הפוסקים ובש"ע לא הכריע וגם מאן יימר דשוטה דין קטנה יש לה מה שלא נזכר בפוסקים וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"כ אין בידינו כח להתירה לבעלה עכ"ד (ומ"ש עוד שם בענין כתוב' ות"כ והוספת שליש. ע' בזה לקמן סי' קט"ו ס"ה ס"ק ו"ט): ועיין בתשובת ברית אברהם מסי' ע"ו עד סי' ע"ט שנשאל ג"כ על כיוצא בזה (אך שבעובדא דידיה היתה אח"כ חלומ' וטענה ברי שבעת שטותה נבעלה) וזה תורף השאל' שם אשה אחת זה רבות בשנים שברוב ימיה שנה היא חלומה אך לפרקים אחר רבע שנה או ד' חדשים היא מתנהגת בהרבה מיני שטות איזו ימים או שבוע אחת ואח"ז חוזרת לחלימות' וזה כחמש שנים שהלך הבעל ממנה לבקש טרפו במדינה אחרת ובתוך הזמן שלא הי' הבעל בביתו הקול נשמע שהיא מעוברת וכריס' בין שיני' ושלחו הב"ד אחריה לחקור ולדרוש מאתה מה טיבו של עובר זה השיב' בבכי עצום היות שבפעם א' בא לכאן בעל עגלה א' ממדינת ליטא כו' וכשנסע הבע"ג מפה היתה רצית אחרי העגל' חוץ לעיר כדרכ' והבע"ג קירב אותה וכשבא רחוק מהעיר ישב עמה על פני השדה בתוך איזה יער קטן ונתן לה לאכול ומידי שבתם נפל עליה פתאום ובא עליה העובר הלז ואחר מעשה לקחה אבנים וזרק' עליו והוא נסע מאתה במהירות והיא חזרה להעיר בשגעונ' ואח"ז כשחזר' לחלימות' והרגיש' שהיא מעוברת היתה בוכית ומורטת שער ראשה כו' הן הן דברי האשה ואחר זמן הפיל' הולד וכעת בא הבעל לביתו ונבהל בשמעו המעשה הזאת ובא בשאלתו אם היא מותרת לו והאשה היא מוחזקת בכשרות וגם הבעל מחזיק אותה לאשה כשרה בנשים והבעל הוא ישראל. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו מתחיל' כתב (בסי' ע"ו) לפלפל דאפשר להתיר בנ"ד גם מבלי דיבורה לפ"ד רש"י ותוס' בסוגיא דפ"פ והראב"ד פ"ב מסוטה ה"ד ורפי"ג מהא"ב דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת ממילא ה"ה שוטית דגם פיתויה אונס הוא וכמ"ש המל"מ פי"א מה"א סוף הלכה ח' דכ"ש מקטנה ואם כן גם בלי דיבור' אפשר להתיר אף דליכא רק חד ספק אי בעת שטות' אי בעת חלימות' ברצון על פי' קושיית התוס' שם בסוגי' הנ"ל דראוי להתיר משום חז"ה שהי' באונס ותירצו דהוי רובא דרצון דאונס קלא אית ליה והקשו ע"ז המל"מ שם והפליתי דף קס"א ובס' פ"י בחידושיו דמכל מקום נוקמי אח"ה שהיה בעודה קטנה דלא שייך לומר דקלא אית ליה דאף דלדינא הוי אונס מ"מ אין לה דעת לצעוק או לפרסם הדבר אחר כך ותירצו כולם דאיכא חזקת הגוף שאח"ז בגדולת' נבעל' כמ"ש התו' על אשת כהן יעו"ש וא"כ בנ"ד יש היתר מרווח לאוקמי אח"כ דבעת שטות' נבעל' ולא שייך קלא אית ליה דאין לה דעת לפרסם הדבר (ובסי' פ"ב שם סוף אות ח' מבואר דלא היה אפשר לברורי לחשוב למפרע משעה שהוכר עובר' אימתי היה אי בעת שטותה יען שזמן המעשה כבר עבר ב' שנים וא"א לברר זמן הכרת העובר) אמנם בתשו' כנ"י סי' ע"ח הקשה ג"כ קושיא הנ"ל דנוקמי אח"ה שהיה בקטנותה והוכיח מזה דעיקר הטעם דאונס קלא א"ל שאין בושה לפרסם הדבר כו' (כמו שהובא לעיל בשמו) וא"כ זה שייך גם בנ"ד כיון דלא היה פרסום עד שראו כריס' בין שיני' א"כ אילו היה בעת שטות' ה"ל קלא מיד. אך דבאמת כבר השיב עליו בתשו' שב יעקב סי' ו' לדחות ראייתו כתירוץ המחברים הנ"ל דאיכא נגד זה חזקת הגוף וגם הובא שם תשובה מהגאון מהר"ם לבוב שמדחה ג"כ ראיית ככנ"י מטעם אחר כו' וא"כ דעת הכנ"י הוא דעת יחיד נגד כל הני רבוותא בעל מנ"מ והפליתי והשב יעקב ומהר"ם לבוב ובעל פ"י שכולם הקשו בפשיטות דנוקמי אח"ה שהיה בקטנותה דבזה לא שייך קלא אית ליה. והאריך עוד בפלפולים עצומים להוכיח דלא כהכנ"י רק כדעת כל הני רבוותא דלעיל דל"ש בכה"ג קלא אי"ל וא"כ גם בלא דיבורה יש להתיר בנ"ד משום ח"ה להפוסקים דפ"ק אונס הוא ומכ"ש שוטית: ושוב כ' להעיר בנ"ד דלפי ל' השאלה היה רוב ימיה חלומה וא"כ ראוי למיזל בתר רוב יומי שתא דמסתמא היה מעשה הזנות ברוב ימים בשעת חלימות' וכמו דמצינו פ"ק דפסחים ד"ז ע"א ובפ"ב דב"מ דכ"ו ע"א בהר הבית חולין גם בשעת הרגל דאזלי' בתר רובא דשתא כו' ולפום סברא זו י"ל דלא יועיל ג"כ דיבורה דידה גם להפוסקים כרבינו יונה כו' אך באמת ז"א דודאי בכל מעשה שאנו מסופקין אימת נעשה לא תלינן בתר רוב ימים כיון דהמעשה נעשה בזמן קצר בלי שיהות זמן כו' והא דהתם קיי"ל דבהר הבית חולין משום רוב יומי שתא אין הטעם דתולין טפי שמעשה הנפילה נעשה ברוב יומי שתא אך דהטעם כיון שאנו מסופקין על המעות אי חולין אי מעשר ואף דבשעת הרגל ככל מעשר אנו מחשבין הכולל של כל המעות כו' וחילוק זה מוכרח מכמה דוכתי. וא"כ היתר הנ"ל במקומו עומד דבנ"ד איכא לאוקמי אח"כ לומר שהיה בעת שטותה כיון שהעלינו דבכה"ג ליכא קלא דלא כהכנ"י הנ"ל (וע"ש בסי' פ' דהגאון מליסא הקשה עליו דמה מהני ח"ה הא בכל ספק דאורייתא אפילו איכא ח"ה אסור כיון דאיתייליד ריעותא אך התוס' ס"ל להפוסקים דבעינן שכיח לאיסור כדמשמע מתוס' חולין דמ"ג אבל לאינך פוסקים דספק השקול אסור מדאורייתא והוא ז"ל כ' ליישב דכל הפוסקים מודים היכא דמסתבר יותר להיתר וכאן ע"פ חזקת צדקות מסתבר טפי להיתר כו' והאריך בזה ובדברי הפ"י שם דלהוציא מבעלה לא החמירו נגד ח"ה ובדברי התבו"ש בחידושיו דף י' ובדברי תשובת פמ"א ח"א סי' ט"ו בזה ע"ש) . ושוב אח"ז בסי' ע"ז כ' לפלפל והראה פנים דאפ"ל גם להרמב"ם דס"ל פ"ק לאו אונס הוא מ"מ לא נסתר היתר הנ"ל. חדא די"ל גם הרמב"ם לא קאמר רק בקטנה ואפשר ה"ה חרשת ולא בשוטית דשוטה גרע מקטן וחרש כמבואר בת' והר"ן גיטין דכ"ב ע"ב ובחולין די"ב ע"ב וביבמות דק"ד ע"ב ובתשו' הרשב"א סי' כ"ו וסו' תקצ"ג וא"כ פשיטא דאין ראיה מפ"ק לפיתוי שוטית (עמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ג סק"ז. שכן הוא ג"כ דעת נוטה של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל דבשוטית לכ"ע הפיתוי הוא אונס ע"ש עוד) ובפרט לפי המבואר במהרי"ק שורש קס"ח דעכ"פ בעינן כוונה למעול בבעל ואילו לא נעשה הדבר בשום כוונה למעול בבעל אך כמעשה בהמה ודאי הוי מחשב אונס וא"כ יקשה על הרמב"ם הא קטנים בכ"מ לאו בני כוונה נינהו וצ"ל הטעם כיון דחזינן בגדול עוע"ג מהני מה שמלמד אותו וא"כ פיתוי קטנה הנואף הוי גדול עוע"ג ואם כן הבו דלא לוסיף ללמוד מיניה שוטה דשוטית ודאי אין עושית כלום ע"ד הנואף כיון שאין בה דעת כלל אך שהוא כמעשה בהמה ולא למעול בבעלה ושריא גם להרמב"ם בזה (ושם באות ז' רצה לחדש ע"פ זה דגם בקטנה להרמב"ם יש לחלק אם הנואף הוא קטן יותר מבן ט' דלא הוי גדול עוע"ג לא נאסרה על בעלה ושוב דחה זה ע"ש. ושם בסי' פ' אות ו' מבואר דגם בקטנה אם היא קטנה כ"כ שאין לה דעת למעול ודאי שריא אפי' להרמב"ם ע"ש) ועוד אפשר לצרף בזה די"ל כיון שהעלינו לעיל דבהנהו דאין להם דעת אי פיתוי' אונס לא הוי קלא י"ל דגם אונס ממש בדידהו ליכא קול וא"כ גם להרמב"ם אפשר לאוקמי אח"ה לומר שהי' בעת שטות' באונס ממש והאריך בזה. ושוב בסי' ע"ח כתב לבאר דגם אם נקיים סברת הכנ"י הנ"ל דפ"ק הוי ליה קלא והוי נגד רובא דרצון כמו בשאר אונס וא"כ אין להתיר משום ח"ה לחוד מבלי ס"ס. כל זה כשרצינו להתיר מבלי דיבור' אך בנ"ד שהיא אומרת שנעשה בעת שטות' וגם דלפי דיבור' נראה דהוי אונס ממש שנפל עליה פתאום בשדה יש להתיר ע"פ דיבורה כדעת רבינו יונה וסייעתו דבטוענת נאנסתי נאמנת כאשר העלה בתשו' פנים מאירות ח"ג סי' כ"ב לדינא להתיר מבלי מיגו והגם דבתשו' כנ"י סי' הנ"ל העלה דטעמא דר"י משום מגו דנבעלה בקטנותה והביא שם עובדא דבריסק שפסקו דא"נ לומר נאנסתי מבלי מגו אך בקו"א לספ"י העלה בזה דיש להתיר משום ברי וחזקת צדקות וכשרות כו' ומכ"ש דבנ"ד ביארנו לדינא דיש להתיר גם בלא דיבורה משום ח"ה ממילא עכ"פ יש לסמוך בפשיטות ע"ד הנהו פוסקים להתיר ע"פ ברי ושמא משום ח"צ וכשרות. ושוב כתב דנראה עוד לחדש התירא בנ"ד ולומר גם להחולקים על ר"י דלא מהימנא נאנסתי נגד רובא ברצון מבלי מגו מ"מ יש להתיר בנ"ד אף דהכא ליכא מגו דהא כריס' בין שיני' י"ל דמהאי טעמא גופא יש מקום להתיר די"ל דכל פלוגתת הפוסקים בזה אך בטוענת נאנסתי משא"כ בנ"ד דהיא ע"ח וע"ש וטוענת שבעת שטותה נבעלה או בעובדא דתשו' פמ"א סי' הנ"ל דבשינ' בא עליה (ע' בזה בסי' פ"א שם אות א') אפשר להקל טפי במה שהיא מעוברת דהא פסקינן בש"ע סי' י"ג ס"ו כר' יוסי דמזנה מתהפכת שלא תתעבר וא"צ להמתין ג"ח וגם באנוס' שייך זה כדאיתא ס"פ ד' אחין והא ודאי דבאונס דשינה או בעת שטות' לא שייך סברא דמתהפכת ולפ"ז בטוענת כן והיא מעוברת איכא עוד חזקה דמסייע לה שהאמת כדברי' דאל"כ היתה מתהפכת שלא תתעבר כו' והאריך בזה (שם ובסי' פ"א וע"ש עוד בסי' צ"ג מזה) וסיומא דפיסקא להתיר האשה לבעלה מכל הלין טעמים באם שיסכים לזה גאון מפורסם עכת"ד ושם האריך בכל זה בפלפולי' עצומי'. וע"ש עוד מסי' פ' עד סי' פ"ד מענין הנ"ל תשו' ארוכה להגאון מהר"י ז"ל אב"ד דליסא שפקפק על קצת צדדי ההיתר הנ"ל אלא דמ"מ לא רצה לסתור דינו והגאון בעהמ"ח ז"ל כתב להסיר הפקפוקים וליישב דבריו. ומ"מ אחרי שהגאון מליסא לא נמנה עמו בפירוש להתיר לא רצה גם הוא לבחור מדעתו לבד להתיר עד שאח"כ מצא להנו"ב מה"ת סי' י"ד וט"ז שהאריך ג"כ בפלוגתת רבינו יונה והעלה לדינא דמהימנא נאנסתי דמועיל ברי שלה בצירוף ח"צ (כאשר הבאתי למעלה ברס"ק זה) וכיון שמצא תנא דמסייע חד מגאוני הדור להקל בכה"ג ומכ"ש בנ"ד דעדיף טפי ואיכא עוד צדדים להקל דבנ"ד ליכא רובא דברצון ואיכא ג"כ חזקה דמתהפכת ע"כ סמך גם הוא להתיר (אך לא רצה להתיר על שמו שלא יהיה תפארתו שהוא המתיר ע"כ אמר להבעל השואל הנ"ל שהגאון בעל נו"ב מתיר דבר זה) ע"ש. וע' עוד בס' בית מאיר לעיל סי' ו' סי"ד ג"כ מענין זה:
(ט) ה"ז מחרים כו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בבעה"ת שער כ"ו סוף ח"א שכ' וז"ל ואע"פ דמצינו לשון נאמן דצריך שבועה כגון נאמנת דר"ג ור"א בפ"ק דכתובות כו' וצ"ע):
(י) אם רוצה לקיימה. עב"ש ס"ק כ"ד מ"ש ונשמע עוד מתוס' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ה מ"ש בזה. ומ"ש ע"ד הב"ש וכ"כ בש"ג דצריך לגרשה כו' עיין בס' בית מאיר שכ' דלמנהגינו שעושין שדוכין בקנס אף רוצה לגרשה י"ל דא"נ כי יש לחשדו שעושה כדי לפוטר' בלא קנס לשטת התוס' משא"כ להרמב"ם ורא"ש י"ל דמ"מ נאמן אך למה שנוהגין צד הכלה בטורח הסעודה יש לומר דלכ"ע אינו נאמן עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |