ב"ח/אבן העזר/ה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פצוע דכא כו' משנה פרק הערל ומ"ש ואפילו כהן כו' שם בעו מיניה דרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור וכו' א"ל רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי אקרי כאן לא תתחתן בם ואף ע"ג דרבא דחאה להאי פשיטותא הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא היא דאמרי ומשמע דהילכתא כרב ששת דלאו בקדושתיה קאי וכן פסק הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם תחלת פי"ו מהא"ב אבל בעל המאור כתב דמדאסיקנא בפרק הערל דנתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם איסתייעא ליה טעמא דרבא כדמעיקרא דנתינים בגיותן הוא דאסירי מדאורייתא ובגירותן משרו שרי ורבנן הוא דגזרו בהו ובכשרין הוא דגזרו אבל בפסולין כגון פצוע דכא וממזר לא גזרו והלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה אבל פ"ד כהן אסור לכתחלה בגיורת דלא איפשטא בעיין ודילמא בקדושתיה קאי ולא גמרי להו מפ"ד ישראל דהתם לא הוי טעמא דהתירא משום דלאו בקדושתיה קאי ורבינו סתם דבריו כהרא"ש והרמב"ם:
ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שם הואיל ופ"ד אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ועל הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ורבינו שכתב ואינו נראה וכו' דבריו תמוהין דהלא דברי הרמב"ם מפורשין דבנתינה אינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו בה בפ"ד אבל ממזרת אסורה מן התורה ונראה דסבור רבינו דלהרמב"ם נמי נתינים אסורין מן התורה בין בגיותן בין בגירותן מלאו דלא תתחתן וגזירה דמשה ויהושע ודוד אינו אלא לבניהן שיהא אסורין לעולם מדבריהם וכדפי' בסימן ד' דאי איתא דס"ל להרמב"ם דאין איסור נתינים כל עיקר ד"ת לא היה פוסק דכהן פ"ד מותר בגיורת דבסוגיא מוכח דכשהנתינה אסורה ד"ת ואפ"ה פ"ד מותר בנתינה דלאו בקדושתיה קאי פשטינן מיניה דכהן פ"ד נמי לאו בקדושתיה קאי ומותר בגיורת הא לאו הכי ליכא למיפשט מידי אלא ודאי דנתינה אסורה מן התורה ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דבפ"ד לא גזרו בו על הנתינים ה"ק דאף הנתינה שהיא אסורה לו מן התורה מותרת לו לגמרי ואפילו איסור דרבנן ליכא אפילו בנותיהן שגזר יהושע ודוד עליהן לדורות עולם אין בהם איסור לפ"ד ואפ"ה אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה לדורות עולם ולאו דלא יבא ממזר קאי גם אפ"ד דאיהו נמי אזהריה רחמנא שלא ישא ממזרת דאיהו נמי הוי בכלל קהל ה' ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהנתינים אינם אסורין אלא דרבנן צריך לומר דאבניהן הנולדין להן אחר גירותן קאמר דאינן אסורין ד"ת אבל הן עצמן אסורין ד"ת כמבואר להדיא מתוך מאי שמתיר כהן פ"ד בגיורת וכדפי' והשתא ניחא הא דכתב רבינו ואינו נראה וכו' וה"ק ודאי אם הוה לן מקרא אחר דדרשינן מינה דפ"ד מותר בנתינה היה אפשר לומר דקרא לא יבא ממזר אפ"ד נמי קא מזהיר כיון דליכא דרשא דקרא דפ"ד מותר בממזרת כדאיתא בנתינה אבל השתא דאין לנו להתיר פ"ד בנתינה אלא ממשמעית דלא יבא פ"ד בקהל ה' דלא קא מזהיר אלא מלבא בקהל ונתינה דלא איקרי קהל ה' שריא רחמנא ודחי ללאו דלא תתחתן ואף על גב דאפשר לפרש דלא בא הכתוב אלא להתירו בשאר גרים אבל לא בא לדחות הלאו דלא תתחתן אפ"ה סבירא ליה דמקרא מלא דבר הכתוב להתירו לפ"ד בכל מאי דלא קרינן ליה קהל ה' והלכך מותר בנתינ' ודחי ללאו דלא תתחתן השתא ודאי לפ"ז ה"ה נמי ממזרת כיון דלאו קהל ה' היא נמי שריא לפ"ד ודחה ללאו דלא יבא ממזר זאת היא דעת רבינו בהשגתו אבל אין כאן השגה דודאי סבירא ליה להרמב"ם דנתינה אינה אסורה ד"ת כל עיקר ואפ"ה כהן פ"ד מותר בגיורת וכבר טרח הרב המגיד לתת טעם לזה בדוחק עיין עליו תחלת פי"ו וראיתי מה שכתב מהרש"ל על מ"ש רבינו ואינו נראה וכו' וז"ל והראב"ד נמי השיגו וז"ל חדא דמתני' קתני ואינן אסורין אלא מלבא בקהל וממזר לאו קהל כו' ובדרך זה כתב הטור והרמב"ם כתב וכו' עד ואין חילוק ואין ספק מה שנמצא בנוסחאות הטור מקרא דלא יבא ממזר ט"ס הוא וראוי להיות לא יבא פ"ד וכו' ופירש דברי הטור בהשגה זו הכי הוא דלדעת הרמב"ם שסובר דישראל בנתינה אינו אלא איסור דרבנן שגזרו עליהן ומדאורייתא מותר כלישנא קמא דרבא א"כ ע"כ מה שפצוע דכא מותר בנתינה מן התורה ולא אמרינן מאחר שאסור לבא בקהל ליאסר נמי בנתינה דגיורת היא היינו מכח דרשת הפסוק ולא יבא פצוע דכא בקהל ה' כי כן דרשו במשנה דפצוע דכא מותר בגיורת ונתינה נמי גיורת היא לדעתו ז"ל ומאחר דמפקינן ממשמעות לשון הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק וממזרת נמי לא איקרי קהל ויהא מותר בה הפצוע דכא מה"ט דלא איקרי קהל וכעין השגת הראב"ד ומה דנקט הטור דוקא נתינה ולא דקדק סתם מאחר דמפקינן גרים מכח דרשת הפסוק דלא יבא פצוע דכא בקהל ה' אם כן אין חילוק היינו משום דדעתו להוכיח דפצוע דכא מותר בממזרת ואפילו רבנן לא גזרו בהן וזה מוכיח שפיר מאחר דנתבאר דמן התורה מותר מכח דרשת הפסוק אם כן אין חילוק בין נתינה לממזרת וכשם דגבי נתינה לא גזרו רבנן להרמב"ם וכלישנא קמא דרבא אם כן ממזרת נמי לא שנא אבל אל תטעה כלל לומר דכוונת הטור במ"ש דהא דשרי בנתינה וכו' היינו על שריותא דמותר בנתינה האסורה לישראל מכח גריעות דנתינה ומכת מעלת קדושת ישראל ובא להוציא מכח זה הדרש למה לא נאסר ג"כ על הפ"ד מחמת קדושתו וגריעת הנתינה שהרי לדעת הרמב"ם ההיתר הוא מכח דלא גזרו עליה וכלישנא קמא דרבא ולא מכח דרשת הפסוק דלא יבא וגומר ולא היה צריך הטור לכתוב את זה ההיתר דכבר מבואר הוא אלא עיקר כוונת הטור על שריותא דמותר בנתינה ולא אסרינן עליה מכח גריעות הפ"ד ומעלת הנתינה שהיא גיורת ומותרת לישראל מן התורה להרמב"ם ומהר"י קארו הבין מדברי הטור שכוונתו על שריותא דפ"ד שמותר בנתינה אף על פי שהוא ישראל והיא גרועה לישראל ולכן הקשה דלהרמב"ם אינו מותר מכח דרשת זה הפסוק אלא מפני שלא גזרו עליה עכ"ל ולא ירד לעומקו כלל עד כאן לשון מהרש"ל ושרי ליה מאריה דלא ה"ל לרבינו להשיג אהרמב"ם בסברת הרמב"ם ולומר מאחר דמפקינן מדרשת הפסוק דכל דלא מיקרי קהל מותר לפצוע דכא אם כן אין חילוק ואפילו ממזרת שריא הא ודאי דחלוק גדול יש ביניהם דבממזר כתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ופצוע דכא נמי איקרי קהל הלכך אף הפצוע דכא אסור בממזרת ד"ת שהרי הוא חייב בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון ותדע שהרי ר"ת כתב דהא דממזר מותר בשפחה ואף על פי שהוא חייב בכל לאוין שבתורה ובשאר לאוין דחיתון שהרי הוא אסור בכותית היינו מדלא כתב בתורה לא תקח שפחה אלא אפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל דכיון דיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא וכדכתב הר"ן בס"פ האומר אלמא דאי לאו דאפקיה בלשון לא יהיה קדש הוה אסור גם בשפחה אף על גב דלא איקרי קהל ואם כן פצוע דכא נמי אסור בממזרת מפני לאו דלא יבא ממזר דעליו נמי קא מזהר לא יבא ממזר ולפיכך לא התיר פצוע דכא במאי דלא הוה קהל כי אם בגיורת ובנתינה דאין איסורן איסור דאורייתא להרמב"ם אבל בממזרת אסור גם הפצוע דכא מן התורה מקרא דלא יבא ממזר ואין כאן שום השגה על דברי הרמב"ם מדרשת הכתוב והראב"ד לא השיג עליו אלא מלישנא דמתניתין ומצד שאר ראיות עיין בהשגתו ריש פרק י"ו דה' ביאה אבל דברי רבינו בהשגתו אין להם מקום אלא על הדרך שכתבנו למעלה:
ואיזהו פ"ד וכו' משנה וגמרא לשם ופי' לא יבא פ"ד וגומר היינו פצוע דבר אחד ודכא דבר אחד וכרות דבר אחד פצוע הוא ע"י חרב או סכין וה"ה ניקב ע"י קוץ כדאיתא התם ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיא סילא בבצים וכו' ומסיק דפסול. ודכא הוא דבר שנידוך ע"י אבן וכיוצא בו ואין בו נקב ולא חתוך בשר. וכרות הוא שנכרת לשנים ע"י שום דבר וקאמר רבא התם בין בגיד ובין בביצה ובין בחוטי בצים פוסל בפצוע ובדכא ובכרות:
ומ"ש או אפילו ניקבה וכולי ברייתא שם ואפילו ניקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו ופרש"י נמוקו מחמת מכה והוקטנו מאליהם ואפילו חסרו כל שהוא עכ"ל ומשמע דנמוקו היינו חסרו ולא זו אף זו קתני לא זו נמוקו דהוקטנו ממש אלא אפילו חסרו כל שהו ומ"ה השמיט רבינו דין נמוקו דנלמד במכ"ש מחסרה כל שהוא גם הרמב"ם לא הזכירו. ואיכא למידק בלשון רבינו דמשמע דבחוטים בעינן שנפצעו שניהם משא"כ בבצים דאפילו באחד מהן ובנתמעך כתב איפכא או הבצים או החוט ובנכרת כתב או אפילו אחת מהבצים או החוט ובגמרא משמע דדינן שוה וכך מפורש ברמב"ם פי"ו דבשלשתן פסול בביצה אחת או בחוט אחד ונראה ודאי דגם רבינו ס"ל דדיניהם שוין כדכתב הרמב"ם אלא דבנפצע נמשך אחר לשון המשנה והברייתא דתני נפצעו הביצים ואפילו אחת מהן ובחוטין לא תני בפירוש ואפילו אחת מהן. ובנתמעך לא תני בפירוש אף בבצים ואפי' אחת מהן ואי החוט דקאמר רבינו ר"ל או החוט של כל אחד מהבצים דה"ל כאילו אמר או החוטין ויותר נראה דצריך להגיה או החוטין ובנכרת אף על גב דלא תני בה בפירוש אפילו אחת מהן מ"מ כיון דלר"ת אינו פסול בנכרת אלא בנכרתו שני בצים או שני החוטים כמ"ש התוספות והרא"ש והמרדכי בשמו לפיכך דקדק רבינו וכתב תחלה דבנכרת אחת מהביצים או החוט דפסול לדעת שאר גאונים ואח"כ כתב דר"ת מכשיר וכו':
ומ"ש רבינו ע"ש פרש"י דפסול בנעשה ע"י חולי ז"ל פרש"י בידי שמים ע"י רעמים או ברק או ממעי אמו ע"כ אלא דהרא"ש כתב על פירש"י אבל אם אירע בו חולי ונסתרס פסול וכן משמע בירושלמי דלקוי ע"י חולי חשוב בידי אדם עכ"ל וסבור רבינו דהכי ס"ל לרש"י כפי מה שפירש הרא"ש על פירושו וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש רש"י ומיהו אפשר דהרא"ש לא כתב כך אלא לסברתו דהכי משמע ליה בירושלמי אבל רש"י גופיה לא היה דעתו דרעמים דוקא אלא ה"ה חולי אלא דרעמים שכיחי דהכי משמע מדפירש נמוקו מחמת מכה וכו' אלמא דע"י חולי הוי בידי שמים ובפרק שני דיבמות כתב נמי וז"ל סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי. נסתרס מאיליו והוי בלאו וכו' ובפרק הערל דקאמר סריס חמה סלקא דעתך פרש"י הא סריס חמה בידי שמים הוא ומחמת חולי הוא והא לאו חולי הוא עכ"ל משמע דע"י חולי הוי בידי שמים ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי הוא שאירע לו קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו הוא והיינו דקאמר פרק הערל דלקוי דסריס חמה דכולי גופא לא חיישינן ופרש"י לשם סריס חמה מחמת חולי כל הגוף הוא עכ"ל ע"ש (בדף פ') והחולי דנקט רש"י הוא פי' לקוי דנקט בגמ' ותו דבהך עובדא דאיסתתום גובתא דש"ז וכו' דסבר רב ביבי לאכשורי פי' רש"י וז"ל לאכשורי שהרי אין כאן לא פצוע ולא דך ולא כרות אלמא דמפרש דע"י חולי בא ומסיק דפסול כדפי' הרא"ש אכן נראה עיקר דלא היתה דעת רש"י לפרש דע"י חולי בא דודאי ע"י אדם או ע"י קוץ או ע"י דבר אחר בא אלא דעתו לפרש מה עלה על דעת רב ביבי לאכשורי ולפיכך כתב דקס"ד דנקב כי האי אינו בכלל איסור פצוע ודך וכרות דזה מוליד הוא ומסיק במקומה מבשלת שלא במקומה אינה מבשלת וכיון שאינו מוליד אף הוא עצמו פסול משום איסור פצוע ובנ"י הביא לשון פרש"י בההיא דנמוקו ובההיא דסריס חמה והביא נמי לשון הרמב"ם ופירש עוד דההיא דחסרו כל שהוא לאו מעצמן אלא קאי אנמוקו כלומר שמחמת מכה או מעוך נמוקו והוקטנו מאליהן עכ"ל אלמא דס"ל דמעצמן ע"י חולי הוי בידי שמים וכשר דאינו פסול אלא מחמת מכה וכך פסק הסמ"ג וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה ובתשובת הרא"ש כלל ל"ג כתב נמי דההיא עובדא דגובתא דאסתתם איכא למיפרק דאיסתתם בידי אדם ע"י מכה וכדפרישית מכל הלין נראה להלכה דע"י חולי הוי בידי שמים דלא כהרא"ש בפסקיו דסברת יחיד הוא כנגד כל הני רבואת' ולקמן יתבאר בס"ד דהר"א ממי"ץ מחלק בדינים אלו:
ור"ת מכשיר כו'. פי' דבנכרתו הביצים או חוטי הביצים כמו שרגילין הרופאים לחתוך מפני אבן עצירת השתן אינו פוסל אלא בנכרתו שניהם אבל בנכרת אחד מהן בין שנכרת החוט וע"י כך ניטלה הביצה משם ובין שלא נכרת החוט כי אם הביצה עצמה ניטלה כשר וטעמו מדחזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין אלמא דאין זה כרות שפכה וכדכתבו בתוס' פרק הערל ושאר מפרשים ע"ש ר"ת:
ומ"ש ובלבד שהיתה שלימה כו' הוא מהירושלמי שהביאו התוס':
ומ"ש אבל אם נפצע כו' לאו דוקא נפצע אלא ה"ה נתמעך או נכרת ואחר כך ניטלה משם פסולה דטעמא כיון דנעשה פסול שוב אין חוזר להכשירו אח"כ ולא מכשרינן אלא בנטלה תכף שנכרתה:
ומ"ש דאין דעת רב אלפס כן כ"כ הרא"ש וכ"כ נ"י וכתב עוד דבה"ג ורמב"ן ורשב"א והרא"ה והריטב"א כולם הסכימו לסברת האלפסי והרמב"ם לאיסור מיהו נראה דהסומך על ר"ת ור"י ורבינו שמשון והראב"ד ושאר אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו ובנ"י כתב שהרא"ש תופס שיטת ר"ת מיהו בפסקי הרא"ש נראה דלא הכריע ולפיכך לא הזכיר רבינו דעת הרא"ש בזה: ומ"ש וגם שהנשארת היא של ימין עיין בתוס שכתבו וחומרא גדולה היא וכ"כ בסמ"ג אלא דאחר זה כתב וטוב להזהיר להרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ע"ש:
בראש הגיד וכו' ע"פ רוב העטרה לצד הגוף כשר הכי משמע מפרש"י בגמ' דגרסינן ע"פ רובא וכלפי רישא ובפסקי הרא"ש כתוב ע"פ כולה וכלפי רישא ולפי דעת רבינו צריך להגיה ע"פ רובא דאל"כ מאי קאמר וכלפי רישא הלא בעינן ע"פ כולה אבל מדברי הרמב"ם פי"ו מהא"ב מבואר דהיתה גירסתו ע"פ כולה ולא היה גורס כלפי רישא שהרי כתב בסתם מוקף לכל הגיד כשר אבל רבינו תופס גי' רש"י והרא"ש עיקר ולענין הלכה נקטינן כדברי ה"ר ירוחם שכתב דגרסינן ע"פ כולה וכלפי רישא ופי' דר"ל דאם נחתכה כלפי הגוף אע"פ שנשתייר מלא החוט ע"פ היקף כל הגיד כלפי הקרקע פסול וכתב עוד שהרמ"ה ורוב פוסקים כתבו ע"פ כולה ושכך מצא בתוס' פי' ז"ל אם נשתייר מן עטרה ולפנים אפילו כחוט השער סמוך לראש ומקיף את כולה כשר עכ"ל והיינו כלפי רישא דנקט בגמרא ודלא כהרמב"ם דמכשיר במוקף לכל הגיד אע"ג דלא הוי כלפי רישא:
ומ"ש לפיכך ניקב למטה וכו' שם מימרא דשמואל ניקב ונסתם כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר הוי בה רבא היכא אילימא למטה מעטרה אפי' נכרת נמי אלא בעטרה עצמה ופירש"י ולמעלה מעטרה ליכא לאוקמי דהתם ודאי לא מקרע שאין הזרע דוחק ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו ע"כ משמע דוקא בנסתם הוא דכשר למעלה אבל בלא נסתם לא טריף למעלה מעטרה מבעטרה עצמה וז"ש רש"י שאין הזרע דוחק וכו' ר"ל שאינו דוחק להיות הנקב נקרע אלא כשיש נקב להדיא כי אז יוצא הזרע דרך הנקב אף למעלה מעטרה: וז"ל הר' ירוחם הרמ"ה כתב דוקא בעטרה עצמה דאי למעלה מעטרה אפילו נסתם פסול אבל רש"י לא פי' כך דהוא פי' כסתם כשר בכל ענין עכ"ל ויש להקשות בדברי רבינו שכתב בסתם אם אין הנקב גדול דכשר דמשמע אפילו לא נסתם ושמואל לא קאמר אלא בנסתם ואפשר דלא היה גורס ונסתם וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב בסתם ניקב הגיד בעטרה עצמה כל שאילו נקרי ונקרע פסול ואם לאו כשר וכ"כ הרמב"ם בסתם ואפשר נמי דס"ל דלא נקט שמואל נסתם אלא לאורויי דאפילו נסתם פסול בנקרי ונקרע אבל אה"נ דבלא נקרי ונקרע כשר אפי' בלא נסתם דזיל בתר טעמא והכי דייק מברייתא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול החוזר להכשירו אלמא דניקב דפסול אינו אלא מפני שהוא שותת דהיינו שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב ואינו יורה כחץ כפרש"י מכלל דבאינו שותת כשר אע"פ שאינו נסתם ולפי זה אף למעלה מעטרה כשר אם אין הנקב גדול אפילו אינו נסתם מאחר שאין הש"ז יוצא משם בשעה שרואה קרי ולא קשיא א"כ אמאי לא אוקמוה להא דשמואל בלמעלה מעטרה דאיכא למימר דה"ט דבנסתם נמי קאמר שמואל והתם ודאי לא מקרע בלמעלה מעטרה שאין הזרע דוחק ומתאסף לשם כדפי' רש"י להכי אוקמוה בעטרה עצמה דהשתא ניחא בין בנסתם בין בלא נסתם כל שאילו נקרי מקרע פסול ומ"ש נסתם הנקב חוזר להכשירו ברויתא הזכרתיה בסמוך ופירושה שנסתם בענין שאין הש"ז יוצא משם כשרואה קרי:
ניקב נקב מפולש וכו' שם ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר רבי חייא בר אבא לאכשוריה א"ל רב אסי הכי אמר רבי יהושע בן לוי עטרה כל שהוא מעכבת ופירש רש"י ניקב למטה מעטרה בסוף הגיד כלפי הקרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה כלפי הגוף עכ"ל ר"ל שניקבה השפופרת מבפנים למטה מהעטרה ויוצא הנקב באלכסון לבשר שלמעלה מהעטרה כלפי חוץ ונמצא ראש אחד מהנקב כלפי פנים למטה מהעטרה וראש אחד כלפי חוץ למעלה מהעטרה והוא הדין בהפך שראש אחד מהנקב כלפי חוץ בלמטה מהעטרה וראש אחד כלפי פנים בלמעלה מהעטרה דכיון שהנקב עובר דרכו על פני כל העטרה אפילו ניקב כל שהוא מעכבת תולדתו ופסול ואף על פי שאין שני ראשי הנקב למעלה מהעטרה והתוספות הקשו על פירוש רש"י ופירשו בענין אחר ורבינו נמשך ע"פ דעת התוספות ור"ל במה שכתב ניקב נקב מפולש היינו שניקב מעבר לעבר ולאפוקי מפי' ר"ח שהובא במרדכי דמפרש דאפילו לא ניקב אלא עד חלל הגיד ואפילו למטה מהעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מהעטרה ונראה מדברי המרדכי לשם שהסכים ר"י לפירושו אבל דעת התוספות דר"י חולק אפירוש ר"ח ודוקא בניקב מעבר לעבר הוא דפסול וכן מבואר בספר האגודה וכך סתם רבינו דבריו כדעת התוספות בשם ר"י ויש להקשות דמשמע לפי זה דאם הנקב למעלה מן העטרה לגמרי בענין שבעליונו של גיד נמי הוה למעלה מן העטרה פסול אפי' אינו מפולש מעבר אל עבר אלא דניקב עד חלל השפופרת בלבד וכדין סתם נקב שבתלמוד ניקבו הדקין ניקבה המרה דכולן בניקב לחללו הוי מפולש אף על פי שאינו מעבר אל עבר ואם כן קשיא מהא דמכשרינן כקולמוס וכמרזב בלמעלה מהעטרה וכיון דאפילו נחתך לגמרי כשר כל שכן ניקב דמה"ט כתבו התוספות להכשיר בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד ע"ש: וברמב"ם כתוב בזה הלשון ניקב למטה מהעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת עכ"ל יראה מדבריו דבניקב לא פסול אלא בניקב בעטרה עצמה אבל בניקב למעלה מעטרה כשר דכל שכן הוא מבנחתך כקולמוס וכמרזב ולדעתו ההיא דקולמוס ומרזב היינו שנגרר הבשר שלמעלה מעטרה עד שנתגלה שפופרת הש"ז והעטרה כולה קיימת אבל אם נכרת הגיד כולה כמרזב או כקולמוס פסול שהרי נכרתה העטרה שהיא למטה מן הגיד ובעינן כחוט ע"פ כולה וליכא וכ"כ הרמ"ה ופי' ההיא דקולמוס ומרזב כמ"ש הר' ירוחם משמו ע"ש והשתא בע"כ דהרמב"ם היה גורס ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בעטרה בבי"ת ולא היה גורס מעטרה במ"ם כגירסתנו אבל לגי' התוספות והרא"ש ורבינו קשה ונראה דלפי דעת רבינו דגרסינן ע"פ רובה וכלפי רישא כפירש"י וסובר דהיא ג"כ גירסת התוס' שהרי לא חילקו עליו בזה גם היא דעת הרא"ש כפי מה שכתבנו למעלה השתא לפי זה הך דקולמוס ומרזב אפי' נכרת הגיד כולה אף בעטרה עצמה כשר אם נשתייר ע"פ רובה וכלפי רישא וכ"כ הר' ירוחם להדיא לפי גירסת רש"י וא"כ שפיר יש לחלק ולומר דעדיף טפי כקולמוס וכמרזב מבניקב למעלה מעטרה לבד דאילו בקולמוס ומרזב אין שם עכבה והזרע יורה כחץ ומזריע ברחם אבל בנקב אם הוא גדול שהש"ז יוצא ממנו אז יש עיכוב ואינו יורה כחץ שחמימות התאוה יוצא דרך נקב יציאתו. ומה שכתב התוס' להוכיח דכיון דמכשרי בקולמוס ומרזב כ"ש ניקב היינו דווקא למאי דקס"ד לפרש דבניקב עד חלל הגיד לבד ואפי' למטה מעטרה פסול כיון שאם היה ניקב מעבר אל עבר היה בצד אחד למעלה מעטרה וכפי' ר"ח אלמא דאפי' בלמטה מעטרה ששם הזרע יורה כחץ ואינו יוצא דרך הנקב יציאתו כדמשמע בגמרא דקאמר הוי בה רבא היכא אי למטה מהעטרה אפילו נכרת נמי וא"ה פסול ובע"כ דטעמא הוי דכיון שהוא בצד אחד למעלה מעטרה הוי בכלל כרות השתא ודאי הוה קשיא אמאי מכשרי' כקולמוס וכמרזב אעפ"י שבצד אחד הוה למעלה מעטרה אבל לפי האמת דאינו פסול בנקב אלא בלמעלה מעטרה או בעטרה עצמה ומטעם שאין הזרע יורה כחץ כיון שחמימות התאוה יוצא דרך הנקב יציאתו השתא לא קשיא כלל מכקולמוס או כמרזב דהתם נחתך לגמרי ויורה כחץ שפיר ודוק היטב. ונראה דה"ה נמי אם הנקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד לבד שכנגדו למטה מהעטרה נמי פסול ומ"ש רבינו דין זה בניקב נקב מפולש לשון התלמוד נקט הכי הוה עובדא דסבר רבי חייא לאכשורי. אבל למסקנא דעטרה כל שהוא מעכבת א"כ בכל ענין מעכבת אפי' לא ניקב מעבר לעבר ואפילו שכנגדו למטה מהעטרה וכן נראה מדברי התוס' שלא כתבו דבעינן נקב מפולש אלא לאפוקי מפר"ח דאפי' בניקב למטה מהעטרה עד חלל הגיד לבד פסול כיון שכנגדו למעלה מהעטרה דהא ודאי ליתא דנקב מפולש בעינן אבל אם ניקב למעלה מהעטרה עד חלל הגיד תו לא צריכנן מעבר אל עבר אפילו אם שכנגדו למטה מהעטרה:
נסתם מקום הזרע וכו' בפ' הערל ההוא עובדא דאיסתתם גובתא דש"ז וכו' ואסיקנא דפסול וכתב הרא"ש וע"י חולי וליקוי בא ולא ממילא דלא גרע מכרות שפכה בידי שמים דאינו מוליד וכשר ורבינו סתם דבריו ע"פ דעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה דע"י חולי הוה בידי שמים אף כאן כשר ואינו פסול אלא ע"י מכה וכדלעיל:
כתב הרא"ם בניקב הגיד דפסול וכו' כ"כ המרדכי ונימוקי יוסף משמו והרב ז"ל חולק אפירש"י בפא"ט (דף מ"ח) שפירש הא דתני ניקב פסול מפני שהוא כרות שפכה ודעת רש"י ז"ל דכיון דבניקב שותת ושופך ואינו מקלח הוי בכלל כרות שפכה ואע"פ שאין כאן כרות אלא נקב מ"מ עיקר האיסור משום דשופך והא נמי שופך הוא והרא"ם ז"ל דחה דעתו לפי ששנינו בספרי דכרות שפכה אינו חוזר וזו היא מהלכות הרופאים וברייתא תני בסתם חוזר להכשירו אלא בע"כ נקב לאו כרות הוא וב"י סתר דבריו משום דאפשר דברייתא דספרי פליגא אברייתא דתלמודא דידן וכתלמוד דידן נקטינן ולא נהירא דלמה לן למימר דפליגי כיון דאיכא לתרץ כמו שפי' הרא"ם דיש לחלק בין כרות לניקב. עוד כתב ב"י א"כ ההיא ברייתא תברא בצדה דקתני וזו היא מהלכות הרופאים משמע דלא הודו להם חכמי ישראל לרופאים מדתלי ליה ברופאים אלא דסבירא ליה דכרות שפכה נמי חוזר ויש לתמוה על דבריו דאדרבה מדזו ה' הרופאים אלמא דהכי עיקר וכה"ג פי' רש"י גופיה בפרק הערל (בדף פ') אמאי דפשטינן שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים דהכי עיקר ע"ש אלא שנ"ל ליישב דעת רש"י דאף על פי דנקב נמי איסוריה משום דשופך כמו כרות מכל מקום מקבל רפואה והא דתניא דכרות אינו חוזר אינו אלא בכרות ממש אבל נקב בעלמא יש לו רפואה ונסתם. עוד נראה דהא דקאמר הרא"ם דבנקב הולד הוא דפסול אבל איהו גופיה כשר אינו אלא בניקב על ידי חולי אבל בכרות על ידי חולי פסול דאילו בנקב בידי שמים אפילו כרות ממש כשר ואילו בניקב בידי אדם פשיטא דפסול דהוי בכלל פצוע דכא אף על פי שאינו כרות כדתניא בפצוע ואפילו ניקבו וכההיא דחרזיא סילוא בבצים אלא ודאי בניקב על ידי חולי קאמר והשתא למאי שכתבנו למעלה דנקטינן דעל ידי חולי הוי בידי שמים אם כן אף על פי דלענין פירושא דשמעתתא חולק הוא הרא"ם אשאר פוסקין מכל מקום לענין פסק דין שוין הם להכשיר בניקב שעל ידי חולי מיהו להרמב"ם ודעימיה אפילו בכרות על ידי חולי נמי כשר כדלעיל. ומכל מקום משמע דלהרא"ם כיון דכרות על ידי חולי פסול ה"ה פצוע או דכא על ידי חולי נמי פסול דמשמעות הסוגיא דדיניהם שוין אכן בסמ"ג לאוין קי"ח קי"ט הביא דברי הרא"ם שכתב וזה לשונו וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכא שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל פ"ד בידי שמים כשר וכו' מבואר מדבריו דאי הוה כרות הוי פסול אפילו בידי שמים דלא כשאר כל הפוסקים ואם כן לדידיה פ"ד וניקב בידי שמים כשר ואפשר דעל ידי חולי נמי כשר דהוה נמי בידי שמים אבל כרות פסול אפילו בידי שמים והכי דייק לישנא דשמואל דקאמר פ"ד בידי שמים כשר ולא קאמר פ"ד וכרות ודלא כדברי התוספות שכתבו ומסתמא הוא הדין כרות ועוד דבירושלמי משמע דהא שבעל ביצה אחד כשר בידי שמים קאמר אלמא דבנכרתו שני ביציו פסול אף בכרות בידי שמים ועיין בנימוקי יוסף ועוד מדקאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע ופירש רש"י הפצוע מעיקרו משמע ממעי אמו ובכרות איכא למימר דהא דלא קרינן הכרות משום דלא צריך להא דמדכתיב שפכה כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים תדע דהא למסקנא דממאי דבאותו מקום במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום א"כ שפכה קרא יתירה הוא ואתא לאורויי כל ששופך במשמע ואפילו בידי שמים כ"נ דעת הרא"ם למאי שכתב הסמ"ג אבל בספר יראים לא מצאתי מזה כלום גם במרדכי לא כתב כך ולענין מעשה צ"ע:
אסור לפצוע הגיד או הביצים או הגידין התלויין בהם בענין שלא יולד בין באדם וכו' כתב ב"י דברי רבינו סתומין שהביא ראייה מדכתיב ובארצכם לא תעשו ולפ"ז היה לנו לומר שאין זה נוהג אלא בארץ וכו' עכ"ל ולפי ע"ד נראה דלא בא רבינו אלא לפרש שעובר בלאו לפי שאין הלאו מפורש בתורה אלא שדרשו רז"ל כך בת"כ פ"ז מדסמכינן קראי ולא רצה להאריך היאך דרשו מפסוק זה כל מיני סירוס ובפ"ח שרצים מבוארים כל חלוקי דינים שכתב רבינו כאן ע"ש (דף ק"י:):
ואשה מותרת לשתותו כדי שלא תלד כלומר לא מיבעיא דלרפואה שרי אלא אפילו אינו לרפואה אלא כדי שלא תלד נמי שרי ומשמע ודאי דה"ה אחר שרי להשקות את האשה כדי שלא תלד ומשמע נמי דלא שרי אפילו לכתחילה אלא בדאית לה צער לידה דומיא דדביתהו דרבי חייא בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ה:) דהתיר לה רבי חייא לכתחילה אבל בלית לה צער לידה טפי משאר נשים דעלמא אסור בין היא עצמה ובין אחר וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהא"ב דהמסרס את הנקבה בין באדם ובין בשאר מינים פטור ומשמע פטור אבל אסור ואיהו גופיה כתב שם דאשה מותרת לשתות כדי שלא תלד ודוחק לומר דמחלק בין האשה עצמה לאחר דאם אסור לאחר לה נמי אסור ואם שרי לאשה לאחר נמי שרי והכי משמע להדיא מלישנא דסמ"ג לאוין ק"כ שכתב בפ"ח שרצים מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם לסרסו בזכר אסור בנקבה מותר עכ"ל אלמא להדיא דמדבר באחר המשקה וקאמר דנקיבה מותר ואין לחלק דהמשקה לנקיבה מותר אבל המסרס לנקב' בידים איסורא הוא דאיכא דבפ"ח שרצים איתא להדיא דלא שייך סירוס בנקבה אלא ע"י השקאת סם כדכתבו התוספות לשם אבל למאי דפי' ניחא דלא אמר הרמב"ם במסרס הנקבה דפטור אבל אסור אלא במסרס אותה שלא לצורך הצלת סכנה מקושי לידה אבל לצורך שלא תלד בקושי כדביתהו דרבי חייא שרי בין היא עצמה בין אחר ואצ"ל דלצורך רפואה דשרי באשה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |