אפיקי ים/א/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א לז

סימן לז

שלמא רבא לכבוד ידידי הרב הגאון חריף ובקי נפלא כש"ת מ' בנימין בישקא שליט"א לאדזמאן הגאב"ד בטרעסטינא. שוכטו"ס למר ולכא"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב וכו'

יקרת קונטרסו לנכון הגיעני. והנני להעירו בזה את אשר מצאה ידי די השיג על דברי':

א

א) בריש כל מראין אנכי הרואה את אשר כתב כת"ה יחי' דנשבע שלא לאכול נבילות וטריפות ע"כ דמתוסף עלי' איסורא מחמת השבועה אף דאין איסור חל על איסור. ונ"מ לדינא דאם נחלה והותרו לו נבילות נצריכו היתר לשבועתו. ודלא כמ"ש בא"מ להשיג על הפמ"ג. והכריח כת"ה ד"ז. מהא דקיי"ל דנשבעין לזרוזי נפשי' לקיים המצוה בנדרים ד"ח וכ' הרא"ש שם דאפי' על מצות ל"ת כן הוא וכ"ה בטושו"ע יו"ד סי' ר"ג. ויעוי' בתו"ח בשבועות דכ"ז דפשוט לוי לפי"ז דלריב"ב דיליף מקרא דנשבעתי דחלה שבועה גמורה בנשבע לקיים המצוה כמ"ש תוס' שם. ה"ה דגם בנשבע שלא לאכול נבילות ג"כ מחייב ודלא כמ"ש תוס' שם בזה. ובאמת הדבר מוכרח כהרא"ש דבאמת תמוה דל"ל לר"ג למילף דנשבעין לקיים המצוה מקרא דדוד. תיפוק לי' מקרא דבשמו תשבע דע"כ אתי לנשבעין לקיים המצוה כמבואר בתמורה (ד"ג ע"א). אע"כ דהו"א דוקא בנשבע לקיים מ"ע שייך זירוז. קמ"ל קרא דדוד דאפי' על ל"ת נשבעין. ודייק לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' והשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ומוכח דגם על ל"ת נשבעין. וא"כ מוכרח דעכ"פ איסורא איכא בנשבע לקיים מל"ת שלא לאכול נבילות וכהנה. דאל"כ מאי זירוז איכא כיון דהשבועה לא תוסף תת כחה כלל. ולפי"ז תמוהין באמת דברי הש"ך בסי' רל"ח סק"ה במ"ש דאם נשבע שלא לאכול נבילות ונחלה א"צ היתר לשבועה כמו שתמה הפמ"ג. אולם י"ל בסברת הש"ך דאומדנא הוא דאנן סהדי דמסתמא לא רצה להחמיר עלי' יותר מאיסורי תורה וסברא כזו כתב המל"מ בפ"ד מה"ש ולענ"ד היא סברת הג"מ בנדרים ל"ט דלא אדרי' מן חיותי' ופי' הר"ן שם דא"צ שיאמר כן בפירוש אלא סתמא דמילתא הכי. ע"כ תוכן דברי כת"ה שי' בקצרה:

ב

ב) והנה בעיקר הדבר אי שייך זירוז במל"ת. אפשר לומר דאין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים ז"ל. ומודו בזה גם תוס' ז"ל ובפרט דהרשב"א ז"ל כ"כ בשבועות בשם הירושלמי. וכ"ה בתוספתא רפ"ב. ומ"ש תוס' בשבועות (דכ"ז ע"א) לחלק לריב"ב בין מ"ע למל"ת. היינו משום דתוס' ז"ל באותו דבור ע"כ ס"ל כסברת הרז"ה ז"ל והר"ן ז"ל נדרים ד"ח דבלקיים מ"ע ל"ש אין איסור חל על איסור כמ"ש שם בהדיא. ולזה כתבו לריב"ב דיליף מקרא דנשבעתי. אין הכרח רק בלקיים מ"ע דס"ל קרא דנשבעתי לשבועה גמורה ולא לזירוז. אבל לקיים מל"ת דשייך בזה אאחע"א. אין ראי' מקרא דנשבעתי וס' תו"ח אינו בידי לעי' במש"ש אכן מה שהכריח כת"ה דמדאיכא זירוז בל"ת. ע"כ דחלה שבועה לאיסור עכ"פ. דאל"כ מאי זירוז איכא. לא ידעתי מה יענה ביום שידובר בשי' הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ג דשבועות שכתב בהדיא דגם לאו ליכא גם בנשבע לקיים מ"ע משום דממעטינן לה מלא יחל דברו אבל אתה מיחל לחפצי שמים דחפצי שמים אינן כלל בלאו לא לקיים ולא לבטל. וכתב בהדיא דאינו אלא זירוז בעלמא דלא הוי שבועה לבטלה וכלשון זה כתב גם הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים. ומ"ש בקצוה"ח סי' ע"ג דגם להרמב"ן ז"ל ע"כ דאיסור איכא. וג"כ מיסוד זה דאל"כ מאי זירוז איכא. כבר הקשיתי עלי' במק"א דכל דברי' תמוהין שם:

ג

ג) ומ"ש לתרץ ד' הש"ך ז"ל דמשו"ה בנשבע שלא לאכול נבילות א"צ היתר כשנחלה משום דמסתמא לא החמיר על עצמו יותר משאר איסורי תורה דמותרין לחולה שי"ב סכנה. וכמ"ש סברא זו במל"מ. תמוה מאד. דא"כ אפי' באוסר דבר היתר נמי נימא דכשנחלה א"צ היתר לשבועה. ומ"ש. וע"כ כיון דגם באיסורי תורה הדין דאין מותרין לו רק אם בלתי אפשרי הוא להמציא לו היתירא. וכשבידו להשיג היתירא אסורין לו האיסורין. דמאכילין הקל הקל. א"כ גם בזה כיון דיכול ליתשל אשבועתי', אסור לו לאכול בלא התרה. וכשאין בידו ליתשל. הלא בלא"ה אין דבר שעומד בפני פקוח נפש. וזה ברור. ובמק"א כתבתי די"ל דהש"ך ס"ל להלכה או כשי' הרמב"ן ז"ל דגם בלקיים מ"ע אין איסור כלל משום דממעטינן לה לגמרי מלאו דלא יחל. או כשי' תוס' ז"ל דמוכרח מדבריהם סוף נדרים גבי נטולה אני מן היהודים דס"ל דכל היכא דאין אאחע"א גם תרי איסורי ליכא. והאריך בזה בס' בה"ל ח"א סי' מ"ד. אכן צ"ע עוד למאי שהביא בגליון רש"א ביו"ד סי' רל"ט ס"ק י"ג דברי מהר"ל בן חביב ז"ל דבשבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו היינו טעמא דיכול למתשל אשני' גם קודם שנשאל על ראשונה. משום דלאיסור בעלמא חלה שני' אראשונה רק דחיובא ליכא. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' ז'. א"כ הרי הש"ך ז"ל בסי' רכ"ט בנה"כ שם שהשיג על הט"ז ז"ל בסק"י וס"ל כמהר"ל בן חביב ז"ל. מוכח דגם בשבועה על שבועה איכא תרי איסורי. מכ"ש בשבועה על איסורין וס' מהר"ל אינו בידי:

ד

ד) ואגב ראיתי עתה להגאון רעק"א ז"ל במשנה ז' פ"ג דשבועות שהקשה שם על הש"ך ז"ל בסי' רל"ח ס"ק כ"ב שכתב לחלק לסברת המחבר ז"ל בין אם שבועה שני' היתה כראשונה כמו שלא אוכל שלא אוכל דאז אמרינן בזה דאם נשאל אראשונה חלה שני'. ובין אם בשני' נשבע היפך ראשונה כגון שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה דבזה אין לשני' מקום לחול כלל אף אם נשאל אראשונה. וע"ז כתב רבינו עקיבא איגר ז"ל דז"א. דא"כ איך אמרינן בשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל דאם נשאל על ראשונה שני' חלה. ומשמע דחלה שני' אף לקרבן. והא ליתא בהן דאם הי' נשבע שיאכלנה לא הי' לה מקום לחול כלל אף כשנשאל אראשונה. וע"כ דגם בנשבע היפך ראשונה חלה שני' כשנשאל אראשונה עיי"ש:

ואחרי המחילה מכתה"ג הנה בחי' נמוקי יוסף לשבועות דכ"ז מבואר בהדיא לחלק בזה כמ"ש הש"ך ז"ל. הן אמנם דגם הש"ך ז"ל לא ראה ד' הנמוקי יוסף ז"ל מדהניח דברי השו"ע בצ"ע. ואולי עוד לא נדפס בימיהם. אבל עכ"פ יתד תקוע הוא דין זה במקום נאמן. וע"כ צ"ל להנמוק"י ז"ל דהא דחלה שני' הוא רק למלקות דלא בעינן לאו והן. ומה שתי' שם בתפארת ירושלים משום דאיתא בהן סתמא שאוכל כמ"ש הראשונים ז"ל בנשבע שלא אוכל נבילות ושחוטות. זהו ל"ש רק בנשבע מקודם על ככר מיוחד שלא יאכלנו. בזה איתא בשבועה סתם שאוכל דחיילא שבועה לענין זה שאם יאכל לככר זו יצא ידי, שבועה. וכמ"ש לענין נבילות. משא"כ בנשבע בראשונה סתם שלא אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בזה אם הי' נשבע שיאכל אין חלות לשבועה כלל. וא"כ ליתא בהן. ואף דבשו"ע מביא דינא דרבא דאם נשאל על הראשונה שני' חלה גבי שלא אוכל ככר זו. אבל מקורו בנדרים די"ח אמתני' שם דמיירי בנשבע סתם:

ה

ה) שוב הקשה כת"ה במ"ש הרמב"ם ז"ל דנשבע שלא לאכול ז"י הוי דבר שא"א לעמוד בו והוי שבועת שוא. וע"ז הקשה הלא יכול לעמוד בשבועתו ולאכול פחות מכשיעור שלא יהי' זית בכדי אכילת פרס. ולא יעבור אשבועתו. וידידנו הרב הגאון המפורסם מ' מרדכי אלי ראבינאוויץ שליט"א הגאב"ד דוואשילקאווא עוד הוסיף מלים והקשה לשאול בזה. למ"ש הר"ן להאלפסי פ"ג דשבועות בטעמא דהרמב"ם דנשבע שלא יאכל נאסר גם בח"ש. אף דאיסור הבא ע"י עצמו הוא והוא לא אסר עצמו בפחות מכזית וכתב הר"ן דנהי דהוא לא אסר עצמו רק בכזית מ"מ גזה"כ הוא דאסור ח"ש כמו בכל שאר האיסורין מטעמא דחזי לאיצטרופי ויעוין במל"מ רפ"ד מה"ש. ולפי"ז כיון דמאי דנאסר בח"ש אינו מטעם עצם שבועתו דהוא לא נתכוין כלל לפחות מכזית. ורק דממילא רכיב ע"ז איסורא דאורייתא א"כ ל"ש לומר דמשום מה דיוכרח לאכול פחות פחות מכזית. יהי' נקרא דבר שא"א לעמוד בו. דהלא שפיר יעמוד בקיום השבועה ורק יוגרם שיעבור אאיסור אחר שאינו מעצם השבועה. ובאמת הדבר תמוה מאד. ומצאתי שהקשה כן הגאון רעק"א ז"ל מובא בחת"ס לנדרים דט"ז:

ו

ו) והי' נ"ל בזה. למ"ש הרא"ם מובא במל"מ שם. דלשון אכילה בכ"מ בכל שהוא. וכ' המל"מ דלפ"ז הא דבנשבע שלא יאכל אינו נאסר רק בכזית. היינו טעמא משום דודאי לא נתכוין להחמיר על עצמו יותר מאיסורי תורה. והיינו דאם באמת יאסור עצמו גם בפחות מכזית יתחייב ג"כ קרבן ומלקות ע"ז יעוי"ש וכ"ז שייך בעלמא היכא דבאמת חלה עלי' שבועת בטוי. משא"כ בזה שנשבע שלא יאכל ז' ימים. דאדרבה אם נאמר דאסר עצמו אף בכל שהוא. יצמח מזה קולא לעצם האיסור. דממילא תהי' שבועתו דבר שא"א לעמוד בו באמת כיון דנאסר מחמת השבועה גם בח"ש. וא"כ הדין דלא חלה שבועה לאסור כלל. והוי רק ש"ש ומלקין אותו ויאכל מיד. א"כ אפ"ל דבזה ל"ש האומדנא נגד סתימת לשונו דמשמע בכ"ש. משום דודאי לא רצה להחמיר ע"ע יותר מאיסורי תורה. אדרבה אולי האי גברא רק לש"ש נתכוין ואוסר עצמו בכל שהוא כדי שלא יאסר בשבועת בטוי כלל. וראי' גם מדנחית לאסור עצמו לשבעה ימים דבר שא"א לעמוד בו. וא"כ דלא שייך בזה האומדנא דאיכא בעלמא ממילא ראי' מסתימת לשונו דסתם אכילה בכ"ש. דאסר עצמו גם בחצי זית. ולזה הוי שפיר ש"ש. ובזה נרוויח לתרץ מה שהקשיתי לשי' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש דנשבע שלא יאכל סתם אינו אסור בנבילות וכל דברים האסורים. א"כ מדוע הוי ש"ש בנשבע לז"י הלא יוכל לעמוד בשבועתו ויאכל נו"ט. ובפרט למ"ש הכ"מ ז"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דברור שיאכל לכשיסתכן. א"כ כשיאכל נו"ט לכשיסתכן הרי יאכל בהיתר. ולמ"ש בזה דכיון דאוסר עצמו בכ"ש א"כ חלה שבועה גם אנבילות. אכן ז"א. דטעמי' דהרמב"ם ז"ל דאינו נאסר בנו"ט בנשבע סתם משום דהוו כמו עפר שאינו ראוי לאכילה. א"כ גם באוסר עצמו בכ"ש. כיון דח"ש לדידן אסור מה"ת אכתי דברים שאינם ראוין מקרו. גם בעיקר הסברא יש עוד לעי' דנראה סתירה לזה מד' הפוסקים ז"ל. יעוי' ברא"ש ורשב"א ז"ל (בדכ"ה ע"א) גבי נשבע סתם שלא אישן אם משמע לעולם או לא יעוי"ש. ועי' מ"ש לעיל בזה:

ז

ז) ומ"ש לישב מה שתמוהים לי דברי הגאון בבה"ל סי' מ"ד שכ' לישב דעת הרמב"ם דנשבע שלא לאכול נבו"ט לא לקי משום ש"ש. משום דס"ל דאף דאין איסור חע"א מ"מ תרי איסורי איכא. ולא הוי ש"ש. וע"ז נפלאתי ממה שפסק בלקיים מ"ע שלוקה משום ש"ש. וע"כ דס"ל כרמב"ן ז"ל דלא חל כלל משום דממעטינן מקרא דאתה מיחל לחפצי שמים. א"כ בלקיים מל"ת בודאי לא חל כלל ג"כ וכת"ה שי' כתב לתרץ דברי'. די"ל דאף להרמב"ן ז"ל אין למעט מקרא לנשבע לקיים מל"ת. דהאיך נאמר דאתה מיחל לחפצי שמים ויאכל נבו"ט. ובלקיים מל"ת הוא רק מטעם דאין איסור חע"א. וכל זה איננו שוה לי דכמו דממעטינן מהאי קרא נשבע לקיים מ"ע כמו כן נמעט גם לקיים מל"ת ופי' הקרא דחפצי שמים אינן בכלל לא יחל לא לקיים ולא לבטל. וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהדיא. ואין שוב סברא לחלק בזה בין לקיים מ"ע ובין לקיים מל"ת:

ח

ח) ומ"ש עוד וז"ל עוד ראיתי בדברי כתר"ה שי' שכ' ליישב קושי' התוס' בשבועות (דכ"ד ע"א) שהק' לר"ל דל"ל כולל באיסור הבא ע"י עצמו ממתני' דכריתות דיש אוכל אכילה אחת דחייל מוקדשין אחלב. עפ"י דברי הר"ן נדרים י"א דהא דאסור לזרים ולטמאים בתר זריקה אין זה מצד נדרו דפקע לי' בזריקת דמים ואיסורו רק מגזה"כ. ועפי"ז חידש רופ"מ דהחיוב מעילה באימורין לאחר זריקה אינו מחמת נדרו ורק מגזה"כ,. ואף באימורי קדשי קדשים שהי' בהם מקודם חיוב מעילה נפקע ע"י הזריקה וחייל איסור חדש מגזה"כ. וא"כ לא הוי תו איסור הבא ע"י עצמו עכתו"ד ודפח"ח. והדברים משמחים לב. אבל אינו אמת לענ"ד. דבנדרים שם מוקי בנותר של עולה. ולדברי' גם בזה אינו מצד נדרו. דנדרו פקע ע"י זריקה גם לענין האימורין וא"כ אינו דבר הנדור וכו' ובפרט למ"ש הרמב"ן ז"ל בב"ב דע"ט בהקדיש בור דמועלין בו ואין מועלין במה שבתוכו דאף דהקדש קונה מטעם חצר מ"מ אין מעילה אלא בהקדש שע"י קדושת פי'. וא"כ בודאי אין לומר דאחר שנזרק כבר נפקע הקדושה שבאה ע"י פי', דע"כ אנו מוכרחין לבוא לקדושת פי' לענין אשם מעילות עכתו"ד הד"ג שי':

ואני איני רואה בכ"ז השגה על דברי. מה שמבואר בש"ס דנותר של עולה מקרי דבר הנדור. דוקא בעולה הדין כן. דכל סברת הר"ן דאינו דבר הנדור אחר זריקה. משום דהוא לא חילק בין חזה ושוק לשאר הבשר. וכן מדשרי לכהנים גם חזה ושוק והוא אסרי' אכולי' עלמא וע"כ דפקע נדרו. ואינו רק מגזה"כ וכ"ז דוקא בכל הקדשים דיש בהן חילוק בין קודם זריקות דמן לבתר זריקה ובין בשר לשאר אימורין. משא"כ בעולה דאין שום חילוק בה בין בשר לאימורין ואפי' לאחר זריקה. א"כ אדרבה מהיכי תיתי לומר דפקע נדרו בתר זריקה. ואדרבה נ"ל ראי' מהא דלא מוקי שם בנותר דאימורין ובשלמים. וכן מצאתי בירושלמי שם דהאומר נותר של שלמים בודאי מותר, ואי נימא דהאימורין הוו לעולם דבר הנדור א"כ גם בשלמים משכח"ל דבר הנדור. ואפי' אמר סתם. הלא סתם נדרים להחמיר. ועי' בתוס' שם. וע"כ דגם האימורין בשלמים בתר זריקה הוו רק דבר האסור ולא דבר הנדור. ומה שהשיג מד' הרמב"ן ז"ל ג"כ לא אבין השגתו בזה. דכיון דעיקרה ותחלתה של ההקדש הי' ע"י מקדיש. בודאי שייך בזה דין מעילה גם לדידי' ועוד אטו אם נפקע נדרו בתר זריקה. נפקע עיקר ההקדש ויצא לחולין הלא רק איסור נדרו פקע לי' וחייל איסור על הקדשו מגזה"כ. וא"ש:

ט

ט) ומ"ש עוד על מ"ש במה שחידש בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח דסוטה שנאסרה ע"י קנוי וסתירה ואסרה התורה הספק כוודאי. אין האיסור רק על הבעל דלדידי' ספק הוא. אבל לא על האשה דלדידה אין ספק כלל. ואמרתי ראי' לזה מסוגיא דיבמות (דס"א ע"ב) דאמר רבי מתיא בן חרש אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עלי' בדרך עשאה זונה. ופרש"י הואיל ונבעלה לפסול לה ואם מת אסורה לכהן. ותמה הגרע"א ז"ל בדו"ח הלא בלא"ה אסורה לכהן מכח עשה דונטמאה. ואסורה עד שתשתה. וכיון שבא עלי' בדרך ואינו מנוקה מעון שוב אין המים בודקים וממילא נשארת באיסורה. ונ"ל מזה ראי' למ"ש השיבת ציון דלגבי האשה כיון דלדידה ליכא ספק כלל אין עלי' האיסור דונטמאה. וא"כ נ"מ גדולה בהא דנעשית זונה דיהי' גם עלי' איסורא. משא"כ מקודם לא הי' עלי' שום איסור. ושוב אמרתי דנ"ל אדרבה מזה סתירה לדברי הש"צ. דנראה פשוט לכאורה דמה דדרשינן מוכי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. הוא דוקא אם הוא זר אצלה דיש עלי' ג"כ איסור כבכל פסולים דעלמא. אבל אם אין זר אצלה דעלי' אין שום איסור כלל. לא שייך בזה קרא זה דנבעלה לפסול לה. ולא שייך דנעשית זונה בביאת התירא לגבה. וא"כ מדנעשית זונה בזה. ע"כ דגם עלי' איכא איסורא דונטמאה וזר אצלה הוא. ע"כ דברי וכבר נדפס ד"ז בשמי בקובץ כנסת חכמי ישראל בסי' קט"ו]:

וכת"ה כתב דפשוט דאף אם אין עלי' איסור כלל. מ"מ לא גרע מנאנסה דחשיבה זונה ללישנא קמא לעיל דנ"ו ע"ב ואפי' ללישנא בתרא שם דבאונס לא הויא זונה אינו אלא בא"א ולא בשאר עריות לענין פסולי כהונה כמ"ש תוס' שם ד"ה מאי. וא"כ גם לר' מתיא פשיטא דגם באונס עשאה זונה. ולק"מ להש"צ מהא דר' מתיא. עכ"ד כת"ה שי':

י

י) ואני הנני עוד כמסתפק בזה די"ל דהיכא דאין עלי' איסור כלל עדיפא מנאנסה. דבנאנסה עכ"פ נבעלה לפסול לה ולזר אצלה. משא"כ כשאין עלי' איסור כלל. לאו זר אצלה מקרי. ושפיר קשה לי אחידושא דחידש לן בש"צ דממ"נ אם זינתה בסתירתה מקודם. בלא"ה אסורה לכהן. ואם לא זינתה. א"כ לדברי דהש"צ לא הי' עלי' העשה דונטמאה ג"כ. וא"כ גם עתה לא נעשית זונה דלאו זר אצלה הוא. ולא מהני לן מידי מה שמתרץ בדו"ח דנ"מ לענין מלקות כיון דנעשית זונה וודאית. ולמ"ש לדברי הש"צ ז"א דאכתי ספק הוא כמ"ש. ואף דטעמא דר' מתיא בן חרש שנעשית זונה בביאה פסולה. ע"כ לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא. ורק דס"ל דזהו זונה דקרא האמורה בפסולי כהונה כדמוכח בש"ס דאזונה דקרא קיימי התם. ועי' בחידושי הרשב"א ז"ל (בד' ס"ח). ובמל"מ רפי"ח מאיסורי ביאה יעוי"ש מ"מ לא מסתבר לומר דאם נבעלה בעילת היתר לגבה לגמרי שתהי' זונה בזה. וע"כ דלא כמו שחידש הגאון השואל שם בס' ש"צ ורק דגם היא אסורה מחמת העשה דונטמאה אף דאומרת ברי לי. ושפיר אמר ר' מתיא בן חרש שכיון שנבעלה בעילה אסורה הרי היא בכלל זונה דקרא. ונ"מ לענין מלקות דעתה זונה וודאית היא. וכמ"ש הגרעק"א ז"ל. ואפי' למש"ש בש"צ דגם אי נימא דליכה לגבה האיסור דונטמאה. מ"מ בודאי עוברת על לאו דלפני עור. כיון דלדידי' אסורה. מ"מ פשוט דל"ש איסור זה דלפני עור שתעשה זונה משו"ז דאין זה איסור בעילה. והבעילה בעצמה מותרת היא:

יא

יא) ועוד נ"ל ראי' דגם היא אסורה בעשה דונטמאה מדברי התוס' ז"ל (בד' פ"ה ע"ב) בד"ה ולר' מתיא ב"ח. שכתבו דלרבנן ניחא דלאו בת שתי' היא כיון שגירשה אבל לר"מ ב"ח שנעשית זונה לא מרגלא לי' אע"ג דבלא"ה היתה פסולה לכהונה מונטמאה וכו' יעוי"ש. ואי נימא דאין עלי' האיסור דונטמאה. ואפ"ה לרמב"ח נעשית זונה. א"כ מאי זה שכתבו דבלא"ה אסורה מונטמאה. הלא איסור זה רק עלי' ולא לגבה. ואם נעשית זונה הלא תאסר גם היא דכל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת. וא"כ לא מרגלא לי'. וע"כ דגם עשה דונטמאה איכא גם עלי':

יב

יב) וראיתי לכת"ה שי' בקונטרסו שכתב דדברי השואל בתשו' שיבת ציון מובאים ג"כ בחח"ס חאהע"ז סי' ק"נ והוא הגאון מהר"ם מינץ ז"ל מאובן ישן ובסי' קנ"ב שם היא תשו' הגאון רעק"א ז"ל למהר"מ מינץ ז"ל. ודחה שם סברתו מהא דאסורה לבועל ולתרומה כ"ז שלא שתתה אף אם צווחא טהורה אני כמ"ש בב"ש סי' י"א ס"ק י"ב ובמלמ"ש פ"ב מה"ס הי"ב. וע"ז כתב כת"ה דמהא דאסורה לבועל אף דהוא טוען ברי. אין ראי' כ"כ די"ל דעיקר מה דנאסרת לבועל הוא משום שנאסרת לבעל דהא אנוסה שריא לבועל כמבואר בכתובות ד"ט יעוי"ש ובמל"מ שם ובב"ש שם. אמנם מתרומה לכאורה צדקו מאד דברי רבינו הגרע"א ז"ל דמוכרח דגם היא קיימא באיסור דונטמאה אף דברי לה שטהורה היא. ולפי"ז קשה מש"ס דסוטה (דכ"ח ע"ב) דקאמר וכ"ת כהונה ל"צ קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה. וקשה אמאי לא אמר דאי לאו קרא הו"א דוקא לבעל ולכהונה אסורה משום דספק אצלם. אבל לתרומה דאין נפ"מ אלא לדידה לחוד סד"א דמהני ברי שלה. ומשו"ה גלי קרא דטמאה בהחלט אף שטהורה היא ול"מ ברי דידה. אע"כ דגם השתא דגלי קרא שריא לאכול תרומה בצינעא. ושפיר פריך הש"ס ומוכח כמהר"מ מינץ. עכ"ד:

ולא אבין איך נוכל לומר כזה לחלק באיסור אכילת תרומה בין בצינעא לפרהסיא ואם באמת מהני ברי דילה וכמו שהביא כת"ה מכתובות (דכ"ב ע"ב) גבי ניסת לאחד מעידי'. א"כ אמאי אסורה בתרומה. וע"כ דבכאן גזה"כ הוא שאסרה התורה את הספק ואף היא בכלל האיסור. ומה שהקשה מהא דאמר תרומה נמי לא תבעיא קרא. י"ל דכוונת הש"ס דאי נימא דעיקר מה דמצרכינן לקרא לאיסור תרומה. הוא משום דלגבה לא ידעינן שגם היא בכלל האיסור א"כ אכתי כהונה גופה בעי קרא משום דידה. דגם היא מוזהרת. וע"כ מקרא דונטמאה דידעינן דאסורה לבעל. והכתוב אסר את הספק כודאי וקרי לה טמאה ידעינן דגם היא בכלל האיסור. כיון דגם אם כלפי שמיא גלי דטהורה היא מ"מ עובר הבעל באיסור עשה. וכמ"ש תוס' שם (דכ"ח ע"א). א"כ ממילא גם תרומה ל"צ קרא. וכן צ"ל באמת לדברי הירושלמי שמובא בתוס' שם שא דכ"ט ד"ה שכן דלא מצריך באמת קרא לכהונה ולתרומה ויליף מהא שטימא אותה הכתוב לבעלה. ויקשה באמת איך ילפינן איסור לגבה מהא שאסורה לבעלה. וע"כ או דידעינן מאיסורא דבועל כמ"ש הגרעק"א ז"ל או דמהא דעשאה הכתוב לודאי טמאה ידעינן גם זה דגם היא בכלל האיסור. וא"ש:

ובזה אומר שלום לו כנפש תדרשנו לטובה ולברכה כל הימים:

יחיאל מיכל ראבינאוויץ

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף