תוספות רבי עקיבא איגר/שבועות/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבועות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות יד] תוי"ט ד"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ"ע מודו. וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ"ל דכ"ע ס"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס"ל דבלשון בנ"א אכילה אף בכ"ש ורבנן ס"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי"ל כרבנן. ומ"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת. זהו דעת הרמב"ם והר"ן. וכתב הרמב"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו"ד (סימן רל"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע"ק דס"ל כר"ש דכ"ש למכות או דבעלמא ס"ל כרבנן והכא ה"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע"ק דס"ל כר"ש הא ר"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ"ד היה נראה כפשוטו דה"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א"ו דרע"ק סבר כר"ש ולר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דהל"מ דא"ח קרבן עד שיאכל כזית א"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר"ש בכ"ש. ונראה דזהו כוונת רש"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ"ד):

[אות טו] שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה"ט אף בשתה פ"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ"ג ד"ה כגון כו'). ונלע"ד די"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):

ב

[אות טז] הר"ב ד"ה חייב. וכן של שעורים. דמדלא אמרי' פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין ליכא ראיה דאילו אמר כן דלמא ע"י תערובת דוקא. היינו שלא יאכל פת שיש בה ה' מינים בערבוביה. ונראה אף לר' יונתן דס"ל משמע שניהם כאחד ומשמע זה או זה. זהו דוקא בנשבע שלא אוכל תמרים וחלב דאסור אפי' באחד מהם לחוד. דהתם עכ"פ אילו אוכל תמרים בפ"ע וחלב בפ"ע חייב וא"כ כל אחד הן מין איסורו בזה אמרי' דמשמע ג"כ א' בפ"ע וכמו במקלל אביו ואמו דעכ"פ כ"א הוא מין דאיסור. אבל הכא בפת דמפרשינן בערבובי' א"כ המין שאסר עליו הוא פת שעשוי מחטים ושעורים וכוסמים בערבובי' ואילו אוכל פת חטים וגם פת שעורים ופת כוסמין אינו חייב. דלא הוי מין דאיסורא רק הפת שעשוי משלשתן זהו לא תליא בדרבי יונתן דבלא ערבובי' אינו המין שאסר עליו. וכתבתי מזה בתשובה (סי' מ"ו):

ד

[אות יז] במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:

[אות יח] בהרע"ב ד"ה ר"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע"א אע"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזינן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש"י ס"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג"כ חייב. ורש"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי"ט שכתב כך נ"ל לפרש כדי שלא תקשה דר"ב אדר"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה:

ו

[אות יט] במשנה כדברי ריב"ב. כתבו תוס' דריב"ב לא מחייב רק בלקיים דהיינו נשבע לישב בסוכה אבל נשבע לקיים שלא יאכל נבילות לא חייל דאין איסור חע"א. וע' בתוס' לעיל (ד"כ ב' ד"ה דכי כו') ומיהו לריב"ב דאית ליה לקמן בפרקין דנשבע לקיים המצוה חייב וכו' מבואר דס"ל דאפילו בנשבע שלא יאכל דברים איסורים חייב. והנה הר"ן כתב (בפרקין דרצ"ח א') וז"ל ואע"פ שהשבועות חלים לריב"ב אף בקיום ל"ת כדאיתא בפרקין והיינו כדעת תוס' לעיל (ד"כ הנ"ל) (ומ"מ לישנא כדאיתא בפרקין לא ידעתי היכן איתא כן במפורש הא י"ל דנשבע לקיים היינו מ"ע לישב בסוכה וכדומה):

ז

[אות כ] בהרע"ב ד"ה שבועה שלא אוכלנה. לפי שחכם עוקר נדר מעיקרו. וכן הוא לשון רש"י. ודקדק מזה בתשובת מהר"ם מינץ הובא בש"ך (סי' רל"ח סכ"א) דבהפרת בעל דמיגז גייז ואינו עוקר מעיקרא אף שהיפר הראשונה אין השנייה חלה. אף דבכל היכא דאין אחע"א אמרי' דמתלי תלי וקאי ולאחר דפקע הראשונה חלה השניה מ"מ בשבועות ונדרים אינו כן דבעי' שיחול מיד בשעה שמוציא מפיו עיי"ש. ולענ"ד אין ראיה דהא מבואר (במתני' וי"ו) דבנשבע לקיים המצוה לא חל דאינו בלאו והן אולם זה לענין קרבן אבל לענין לאו דבל יחל שלא בעינן איתא בלהבא כדאיתא בסוגייא (דכ"ו ב') דלהרע או להטיב רק בקרבן כתיב ה"נ לא בעי' איתא בלאו והן. וכ"כ הר"ן להדיא (נדרים ד"ה א'). וכיון שכן י"ל דרש"י ס"ל במה דקתני עלתה שני' בראשונה משמע דלגמרי חל אף לענין קרבן ובזה יקשה הא כשנשבע שבועה שנייה שלא יאכל ליתא בלאו והן דאילו נשבע שיאכל לא היה חל דהוי נשבע לבטל המצוה והוא שוא. וא"כ עם דמצד אאחע"א ליכא קושיא דמתלי תלי עד דפקע ראשונה מ"מ הא לא חל מצד דליתא בלאו והן. לזה כ' רש"י דחכם עוקר הנדר ולמפרע איתא בלאו והן דאם היה נשבע שיאכל היה ג"כ חייל אחר דנשאל על הראשונה ונעקר שבועה ראשונה. ובאמת בש"ע (סי' רל"ח סי"ז) מי שנשבע וכו' ובש"ך שם (ס"ק כ"ב) ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא דהשבועה הב' הוא נגד שבועה הא' ע"ש. ולענ"ד זה א"א דא"כ אמאי באמת אם נשאל על הראשונה חלה השנייה כראשונה דמשמע ודאי לענין קרבן נהי דהשבועה הב' אינה נגד השבועה הא' הא מ"מ ליתא בהן דבנשבע שיאכל נעשה שבועת שוא ולא חלה לשבועת ביטוי. אע"כ ברור דבנשאל על הראשונה חזר השנייה לשבועת ביטוי. ובהפרת בעל באמת לא חייל השניי' לענין קרבן כיון דליתא בהן. אבל מ"מ לענין בל יחל חייב על השניי' כמו בכל אאחע"א דלאחר דפקע הראשונה חל השנייה (*המאמר הזה והקדום מבואר ג"כ בדברי רבינו בנדרים (אות ק'), וע'. אך מחמת שיש מעט חידוש לכן הדפסתי בש"מ):

ח

[אות כא] במשנה שבועה שלא נעידך. ואם לא אמר להם בואו והעידוני והם נשבעו שלא להעיד לו י"ל אף אם תבעה אח"כ להעיד מ"מ חל השבועה בכולל דמגו דחל שאסורים להעידו כ"ז שלא יתבעם להעיד דאין עליהם חיוב ומצוה להעיד כדאיתא בטוש"ע חוה"מ (סי' כ"ח) חל נמי אף על שעה שיתבעם. ע' במסכתין (דף כ"ד ע"א בתוס' בד"ה אלא הן וכו') בשם הירושלמי:

ט

[אות כב] תוי"ט ד"ה שבועה. בין אוכל לשלא אוכל. ולזה הסכימו כל הראשונים ונותנים טעם לדבר דשלא אוכל היינו שלא יאכל שום אכילה ממנו ועל כל כזית וכזית שבו נשבע. וכמו כן בשבועה שאוכל היינו שיאכל כל כזית וכזית שבו וחייב לאכלו כולו דעל כל כזית וכזית שבו נשבע בין לענין שאוכל ובין לענין שלא אוכל. ומ"מ יש חילוק בין שבועה שאוכל ככר זו לאומר שבועה שאוכלנה לענין אם נשרף מקצת הככר דבשבועה שאוכל דחל השבועה על כל כזית וכזית צריך לאכול הנשאר אבל בשבועה שאוכלנה דלא חלה השבועה אלא על אכילת כולה וכיון דנשרף קצתו ואינו יכול לאכול כולה בטלה השבועה וא"צ לאכול הנשאר:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.