אפיקי ים/א/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אפיקי ים א לו

סימן לו

ראיתי ונתתי אל לבי לבאר כל שיטות הראשונים ז"ל בדיני שבועות ונדרים על דבר מצוה כי רבו מאד השיטות והדעות בין הרבוותא ז"ל בזה. ואמרתי לברר טעמו ונימוקו של כל חד מרבותינו ז"ל ואין בהמ"ד בלא חידוש בס"ד. והמה י' פרטים:
(א) נשבע לקיים מ"ע
(ב) נשבע לקיים מל"ת
(ג) נשבע לבטל מ"ע
(ד) נשבע לבטל מל"ת
(ה) נשבע לקיים מ"ע בכולל
(ו) נשבע לקיים מל"ת
(ז) נשבע לבטל מ"ע בכולל
(ח) נשבע לבטל מל"ת בכולל
(ט) כל הני פרטי בקונמות
(י) הני דיני במצוה דרבנן. והרבה דברים מחודשים בזה בעזה"י.

א נשבע לקיים מצות עשה

שבועות (דף כ"ז ע"א) מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. לקיים ולא קיים פטור שהי' בדין שיהא חייב כדברי ריב"ב שהי' ריב"ב אומר מה אם הרשות שאינו מושבע עלי' מה"ס הרי הוא חייב עלי' מצוה שהוא מושבע עלי' מה"ס אינו דין שיהא חייב עלי' אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. ובש"ס שם מפלפל הרבה בד' הברייתא דמייתי דממעט דבר מצוה מדאיתקש הרעה להטבה עד דמסיק אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות כתיבי דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מבעיא. וכ' בתוס' בד"ה מדאצטריך תימא א"כ ל"ל לרבנן למימר במתני' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן תיפוק לי' דלהרע לא מיירי בדבר מצוה מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ובעינן הטבה דומיא דהרעה דבדבר הרשות ולאו פירכא היא דנהי דקיום מצוה לא כתיב הכא מ"מ נילף מק"ו עכ"ל:

א-א

א) והנה לכאורה נראה מכ"ז לדבר פשוט דעיקר טעמא דפטור בנשבע לקיים ולא קיים הוא משום טעמא דקאמרי רבנן במתני משום דליתא בלאו והן שאם נשבע לבטל פטור. וכמ"ש התוס' ז"ל. ולפי"ז הדין פשוט דדוקא קרבן אינו בנשבע לקיים ולא קיים אבל מלקות איכא. דטעמא דבעינן איתא בלאו והן אינו רק לקרבן ולא למלקות כמו שמבואר בד' תוס' כ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבא. וכן מבואר בדרש"י ז"ל שם בד"ה בשלמא לר"ל עיי"ש. וכן כתב להדיא הר"ן ז"ל (בנדרים דף ח' ע"א) בד"ה והלא. וכן מבואר בדברי הרז"ה ז"ל בסוגיין דמילתא דליתא בלאו והן לא אימעיטא רק מקרבן ולא ממלקות יעוי"ש. ועי' במל"מ פ"ד מה"ש ובא"מ בתשו' (סי' י"ד). א"כ פשוט דלפי"ז בנשבע לקיים מצוה ולא קיים פטור רק מקרבן אבל חייב במלקות. וכדברי תוס' ז"ל מבואר גם שיטת הר"ן ז"ל (בנדרים ד"ח ע"א) גבי הא דקאמר שם רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי וגו' ופריך הש"ס והלא מושבע ועומד מה"ס הוא ומשני אלא הא קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשי' וכתב הר"ן ז"ל דמעיקרא קס"ד דר"ג אתא לאשמועינן ששבועה חלה ע"ד מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומשו"ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכחין בפ' שבועות שתים בתרא דהא דכתיב להרע או להטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה"מ לקרבן דלהרע או להטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפי' בדבר מצוה א"כ מאי נשבעתי ואקיימה הכי הו"ל למימר דנהי דאימעיטא מצוה מקרבן לא אימעיטא מבל יחל כדחזינא התם בפ' שבועות שתים בתרא (דכ"ה ע"ב) דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא ל"צ קרא א"כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ"ל דשרי לי' לזרוזי נפשי' כלומר ודאי לא אצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה וכו' עכ"ל הרי מבואר שיטתו דנשבע לקיים המצוה חלה שבועתו לגבי בל יחל. וכן הוא שיטת הרז"ה ז"ל בפרקין דחילוק יש בין נשבע לקיים מ"ע ובין נשבע לקיים מל"ת דנשבע לקיים מ"ע אינה חלה מטעמא דליתא בלאו והן ולא אמעיטא רק מקרבן ולא ממלקות דלמלקות לא בעינן לאו והן. אבל נשבע לקיים מל"ת כגון נשבע שלא לאכול נבילות בזה טעמא רבא אחרינא איכא דלא חלה שבועתו גם למלקות משום דאין איסור חל על איסור עיי"ש עכ"פ בנשבע לקיים מ"ע ס"ל ג"כ כשיטת תוס' והר"ן ז"ל דמלקות איכא. הן אמנם דבמ"ש דשי' תוס' ז"ל, ג"כ כהר"ן והרז"ה ז"ל עוד יש לעי' בזה ויבואר לקמן בס"ד:

א-ב

ב) אבל שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוף פרקין אינו כן שכתב וז"ל ואילו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינן חלות לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינן בכלל למעוטינהו מלאו דשבועה שלא כדברי בעל המאור ז"ל ולא אמרו נשבעין לקיים המצוה אלא לומר דלא מקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונזכר הוי דקא אחיל שם שמים עלי' דמילתא לזרוזי בה נפשי' והיינו דאמרי' והא מושבע ועומד מה"ס הוא. ולא מוקים לה לענין מלקות אלא אמר קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי'. וכך הם דברי רב אחא משבחא בסדר וישמע יתרו וכ"כ בה"ג וזהו דעת כל הגאונים ז"ל עכ"ל והרי מפורש יוצא מדברי' ז"ל דאפי' נשבע לקיים המצוה אין שבועה חלה כלל לא לקרבן ולא למלקות וטעמו ונמוקו בזה הוא דס"ל דהא דממעטינן (בנדרים דף ט"ז ע"ב) דשבועות אינן חלות ע"ד מצוה מקרא דלא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים. לאו דוקא בנשבע לבטל הוא דממעטינן מהאי קרא. כגון שנשבע שלא ליטול לולב ושלא לעשות סוכה דע"ז מייתי לה הש"ס התם. דאינה חלה שבועתו לבטל המצוה. רק דאפי' נשבע לקיים המצוה ג"כ ממעטינן מהאי קרא דאבל מיחל הוא לחפצי שמים. דהיינו דחפצי שמים בין נשבע לבטל ובין לקיים. אינן בכללא דהאי קרא דלא יחל כלל:

רק דצריך להבין לכאורה לפי שיטתו ז"ל. דמ"ט קאמרי רבנן דריב"ב במתני' טעמא דלא חלה שבועה בנשבע לקיים. משום דליתא בלאו והן ולזה הטעם באמת חלה שבועתו למלקות. ומ"ט לא קאמרי מקרא דאבל מיחל הוא לחפצי שמים. וגם מלקות לא יהי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל. וכן קשה מ"ט דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים ומאי מהני ק"ו כיון דקרא בהדיא מעטינהו בין נשבע לקיים ובין נשבע לבטל. וצ"ל דבאמת עיקר טעמי' דריב"ב לאו מק"ו הוא ורק כמ"ש התוספות ז"ל בד"ה לקיים המצוה דטעמי' כדאמר בנדרים מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה, וס"ל לריב"ב מהאי קרא דחלה שבועתו לגמרי. וקרא דאבל מיחל לחפצי שמים ע"כ רק בנשבע לבטל קאי. ורבנן נמי אי לאו טעמא דבעינן איתא בלאו והן הוי ילפינן מהאי קרא דנשבעתי דחלה שבועתו בלקיים לגמרי. רק כיון דבעינן איתא בלאו והן וא"כ קרבן בודאי ליכא. לא משמע להו קרא דנשבעתי דללאו גרידא אתא לומר שחלה עלי' שבועה למלקות. רק או לשבועה גמורה אף לקרבן או לזירוז בעלמא. וכיון דבעינן איתא בלאו והן. וליכא למדרש לשבועה גמורה. ע"כ דלזירוז בעלמא אתי. וכן פי' הגאון רעק"א ז"ל בתשו' אחת בסוף ספר דו"ח אליבייהו דתוס' ז"ל ונאמר כן גם להרמב"ן ז"ל. וא"ש. עוי"ל דלהכי נקטי רבנן במתני' טעמא משום דליתא בלאו והן לאשמועינן גם באופן דחיילא שבועתו כגון בכולל דבזה לא ממעטינן מקרא דלא יחל. ושפיר חלה שבועתו. ומ"מ פטור מקרבן וכשי' הרמב"ן ז"ל שם במלחמות דאפילו בכולל שחלה שבועה מ"מ קרבן ליכא. ולזה קאמרי טעמא דליתא בלאו והן. ועי' בהגרש"ש במתני' דפי' בלא"ה מדיוקא דמתני' דמיירי היכא שחלה שבועה וכגון בכולל ולשי' הרמב"ן ז"ל ועם מ"ש א"ש:

א-ג

ג) ושיטת התוס' ז"ל. אף שכתבתי לעיל בפשיטות דנראה דשיטתם כשיטת הר"ן והרז"ה ז"ל דמלקות איכא בנשבע לקיים מ"ע. התבוננתי בזה וראיתי דמדבריהם בשבועות דכ"ז אין הכרח כ"כ. ולעומת זה מבואר להדיא ההיפך בדבריהם ז"ל (בנדרים ד"ח ע') שכתבו ובפי' הר"ח פירש הא דפריך מושבע ועומד מה"ס היינו כלומר אם בא להשמיענו שמותר לישבע לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יעבור על שבועתו ולא יקיים אי נמי לא מקיים לא עבר על שבועתו דמושבע ועומד מה"ס ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' ולא מיתסר משום הוצאת ש"ש לבטלה עכ"ל. הרי מבואר בדבריהם דנשבע לקיים מצוה אין שבועה חלה כלל ואף אם לא יקיים לא עבר על שבועתו. והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל בדיני' ולא מטעמי' דלהרמב"ן הוא ממועט מקרא דל"י דברו. והתוס' כתבו הטעם דאין שבועה חלה על שבועה. ועי' בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי. שכתבו להוכיח דאין איסור לאו חייל על איסור עשה מהא דפריך הש"ס בדכ"ה ע"א שם אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא דכתיב נתן תתן לו. ומזה הוכיח הגאון רעק"א ז"ל בתשו' הנ"ל דשיטתם היא דגם בלקיים מ"ע שייך אין איסור חל על איסור. ורק דריב"ב יליף מקרא דנשבעתי ואקיימה דבמ"ע חלה שבועה ולא בעי גם לאו והן. ורבנן דידי' כיון דס"ל דבעינן איתא בלאו והן. וא"כ תו ליכא למימר דקרא דנשבעתי לשבועה גמורה אתי. ע"כ דהוא רק לזרוזי בעלמא. וממילא קיימא הסברא דאין איסור חל על איסור גם בלקיים מ"ע עיי"ש. וזכינו עכ"פ דגם שיטת התוס' ז"ל כהרמב"ן ז"ל רק דמחולקים בטעמא דמילתא. וכן ראיתי לרבינו המאירי ז"ל בחידושי' לנדרים ד"ח כתב בהדיא שאם נשבע לקיים מ"ע אין שבועת בטוי חלה עלי' כלל. וכ"ז כשי' הרמב"ן ז"ל בעיקר דיני'. ועי' בגליון הש"ס בנדרים שם בדברי הר"ן ז"ל שכתב דנשבע לקיים מ"ע שבועה חלה למלקות. וציין הגרע"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ' מטות שכתב דאפי' נשבע לקיים מ"ע אין שבועה חלה עלי' כלל לא לקרבן ולא למלקות ולפלא שלא הביא דברי המלחמות הנ"ל:

א-ד

ד) וראיתי בספר קצות החושן (סי' ע"ג סק"ה) שהביא שם דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות וכתב וז"ל ועוד נראה, דאפי' להרמב"ן דס"ל דגם ממלקות אימעוט משום דליתא בלאו והן מ"מ מידי דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה דאי ליכא שום איסור שבועה לקיים המצוה איך אמר דוד נשבעתי ואקיימה ומזה אמרו בש"ס דנשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשי' ומאי זירוז בשבועה כיון דהשבועה לא תוסיף תת כחה כלל וע"כ צ"ל דאיסור שבועה מיהא איכא אלא דאימעוט ממלקות לדעת הרמב"ן מלהרע או להטיב ואינו בלאו והן וכן משמע מדברי הטור ביו"ד סי' רל"ו וז"ל ויש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או נשבע להרע לפלוני וכו' וזהו שוא אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו ע"כ וע"ש הרי מבואר דגם בנשבע לקיים המצוה מ"מ עבירה איכא כשמשקר עכ"ל הקצות:

ולדעתי העני' כל דברי' מוקשים. ראשונה מ"ש דאף דגם מלקות ליכא להרמב"ן ז"ל מ"מ איסורא מיהו איכא. אינו מובן. דמאין יהי' לנו האיסור כיון דטעמי' דהרמב"ן ז"ל דגם לאו ליכא משום דממעטינן מקרא דל"י דברו אבל מיחל לחפצי שמים. דחפצי שמים אינן בכלל דלא יחל בין לבטל ובין לקיים. וחד דינא וחד טעמא לתרווייהו. א"כ מנין לנו שיהא איסור בנשבע לקיים. ואי' אפוא המקור לאיסור זה. ומה שהכריח מהא דאמרינן דנשבעין לזרוזי נפשי' וע"כ דאיכא איסורא דשבועה עכ"פ דאל"כ מאי זירוז איכא כיון דהשבועה לא תוסיף תת כחה כלל. לא ידעתי מה יענה ביום שידובר בשיטת התוס' ז"ל שהובא לעיל שכתבו בהדיא דקושי' הש"ס בנדרים והלא מושבע ועומד הוא. היינו דאין לומר דבא להשמיענו שמותר לישבע ול"ח שמא לא יקיים ויעבור אשבועתו הא א"נ לא מקיים לא עבר אשבועתו ומשני דקמ"ל דנשבעין לזרוזי נפשי' ולא מיתסר משום הוצאת ש"ש לבטלה. הרי ברור מללו דאי נמי לא מקיים לא עבר אשבועה. הרי דליכא איסור לדידהו כלל. ובלא דר"ג הו"א דאסור לישבע משום הוצאת שם שמים לבטלה. והיינו דהשבועה אינה מוספת איסור כלל וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל שם דקמ"ל ר"ג דלא הוי מזכיר שם שמים לבטלה. וכ"ה בריטב"א ז"ל סביב הרי"ף ז"ל וכ"כ בהדיא בחי' המאירי ז"ל דאף אי לא מקיים לא עבר כלל בשבועת בטוי ואף שבועת שוא והזכרת ש"ש לבטלה אין כאן אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עלי' משום שבועת שוא, הרי מבואר דאין כאן הוספת איסור מצד השבועה כלל. ואפ"ה אם נשבע דרך זירוז אין כאן הוצאת ש"ש לבטלה. ולמ"ש המאירי ז"ל דאם לא קיים אח"כ לוקה למפרע משום שבועת שוא. א"ש מאד דהוי זירוז בשבועתו כיון דאם לא יקיים המצוה לוקה על למפרע. ולקמן נדבר מזה. עכ"פ הרי מפורש יוצא מדברי רבותינו ז"ל אלה דאם נשבע לקיים אין כאן איסור מצד השבועה כלל. ודלא כאשר הכריח הקצוה"ח ז"ל:

ומ"ש עוד לסייע מדברי הטור שכתב אבל עבירה איכא בכל דבר שישקר בשבועתו. ג"כ תמוה דמוכח שם בהדיא דהטור קאי גם בנשבע לבטל המצוה ובזה בודאי לא חלה כלל שבועה. וז"ל הב"י ומ"ש אבל עבירה איכא וכו' כלומר אע"ג דאינו חייב קרבן בנשבע לקיים או לבטל את המצוה מ"מ עבירה היא בידו וזהו פשוט ואף מלקות חייב הנשבע לבטל המצוה משום ש"ש עכ"ל. הרי דכתב בהדיא דכוונת הטור בין אלקיים ובין אלבטל. ועבירה היא משום שוא. ואף דבנשבע לקיים לכל הדיעות ליכא עבירה משום שוא כיון דנשבעין לזירוז. אפ"ל דס"ל להטור ז"ל דמ"מ אם משקר אח"כ ואינו מקיים עבר למפרע משום שוא. וכמ"ש בהדיא המאירי ז"ל. ולצדדין קתני דבנשבע לבטל תכף הויא שוא. ובנשבע לקיים הוי שוא כשמשקר בשבועתו. ויהי' מדויק לשון הטור ז"ל. אבל עכ"פ אין הכרע מדברי' דס"ל דאיסורא איכא בנשבע לקיים מצד השבועה ובפרט דמסתמא לא יחלוק על א"א הרא"ש ז"ל:

ובלא"ה צ"ע דברי הקצוה"ח במ"ש דטעמי' דהרמב"ן ז"ל משום לאו והן. והלא כל מעיין בדברי הרמב"ן ז"ל יראה ברור דטעמי' משום קרא דלא יחל דדרשינן אבל מיחל לחפצי שמים. ולא נזכר כלל בדברי' טעמא דבעינן איתא בלאו והן. ולומר דמאי דכתב דממעטינן מקרא דל"י ולמעוטינהו מלאו דשבועה אתי כמו שהובא לשונו ז"ל לעיל. כוונתו דכיון דקרא ממעט מלא יחל נשבע לבטל המצוה. ממילא גם נשבע לקיים אינו חל מדליתא בלאו. וס"ל ג"כ דמשום טעמא דליתא בלאו והן גם מלקות ליכא. ועי' בא"מ סי' י"ד שמסתפק שם בלא"ה בשי' הרמב"ן ז"ל לענין לאו והן. כ"ז אינו סובל לשון הרמב"ן ז"ל. ועוד דבמלחמות. שם הקשה במתני' דאמרי רבנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן. והא איתא בלאו כגון שנשבע לבטל מצוה בכולל דחיילה שבועה וכן אמה דאי' בש"ס בדכ"ה ע"ב אלא לא הנחתי תפילין מי איתא בלא אניח. והא איתא בלא אניח שום דבר על ראשי. וע"ז תירץ הוא ז"ל דאפי' כשנשבע בכולל לבטל המצוה מ"מ ליכא קרבן שבועה דקראי בדבר הרשות כתיבי. הלכך לענין חיוב קרבן ליתא בלאו עיי"ש, והרי חזינן דבאמת בכל נשבע לקיים המצוה. איתא בלאו לדידי' לענין הלאו ומלקות רק דקרבן ליכא בלאו. א"כ תו ליכא למימר דטעמא דאינה חלה שבועה כלל בנשבע לקיים. משום דליתא בלאו. דהרי למלקות שפיר איתא בלאו. וע"כ כפשטות לישני' דהרמב"ן ז"ל. דטעמי' משום דממעטינן מקרא דלא יחל אבל מיחל לחפצי שמים בין לקיים ובין לבטל. סוף דבר דברי הקצוה"ח ז"ל שגבו ממני וצריכין אצלי תלמוד:

א-ה

ה) והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ה מה"ש הלכה ט"ז) נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משום שבועת בטוי. כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד ה"ז פטור משום שבועת בטוי וכו' לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת בטוי וכו' ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עכ"ל. והנה אף דמשמעות דברי' ז"ל דגם בנשבע לקיים המצוה לוקה משום שבועת שוא. מ"מ בודאי אי אפשר לומר כן. דליכא למ"ד דילקה בנשבע לקיים המצוה משום ש"ש דהלא נשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשי'. והי' נ"ל לכאורה לפרש דברי' עפימ"ש המאירי ז"ל דבנשבע לקיים המצוה ולא קיים אח"כ. לוקה על שבועתו למפרע משום ש"ש כמ"ש לעיל. ואחרי. שכתב הרמב"ם ז"ל דאם נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי כתב ע"ז ויראה לי שהוא לוקה משום ש"ש. ושייך ע"ז שפיר לשון ויראה לי. שהוא באמת דין מחודש דליתא בש"ס. ולפי"ז ע"כ לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל כשיטת הני ראשונים ז"ל שכתבנו לעיל דנשבע לקיים המצוה גם מלקות משום לאו דשבועה ליכא. ואפ"ה לא הויא ש"ש דנשבעין לזרוזי נפשי'. אבל אם לא קיים המצוה אח"כ הויא שבועתו למפרע ש"ש ולוקה וכמ"ש בהדיא המאירי ז"ל. אמנם ברדב"ז שם הכריח דע"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל דלוקה משום ש"ש אסוף דברי' קאי אנשבע לבטל המצוה אבל נשבע לקיים המצוה פטור משבועת שוא ג"כ דבשעה שנשבע שפיר נשבע דכתיב נשבעתי ואקיימה ואם לא קיים המצוה עבר על עשה אבל לא יתחייב על ש"ש למפרע עיי"ש ופשיטא לי' דאין שייך לחייבו למפרע על מה שנשבע ודלא כהמאירי ז"ל עכ"פ מוכרח מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל דבנשבע לקיים המצוה ולא קיים גם מלקות ליכא. ודלא כשי' הר"ן והרז"ה ז"ל. מדסתם וכתב פטור משום שבועת בטוי. משמע בהדיא דאפי' ממלקות פטור וכן מדכ' ויראה לי שהוא לוקה משום ש"ש בנשבע לבטל. ולא כתב דאיכא מלקות גם בלקיים ש"מ דס"ל דגם מלקות ליכא:

א-ו

ו) ובתשב"ץ סי' ק' והיא תשובה המיוחסת להריב"ש ז"ל ראיתי דבר פלא דכתב שם לענין נשבע לקיים המצוה וז"ל ולא עוד אלא אפי' בלא כולל איכא מ"ד דחיילא שבועה במ"ע מדאמרינן בנדרים מנין שנשבעין לקיים המצוה וכו' וס"ל להאי מפרש ז"ל דאפי' לקרבן חיילא עלי' שבועה מדאמרינן התם לזרוזי נפשי' ואי לא חיילא עלי' מאי זירוז נפשי' איכא. ועוד מדאמרינן התם האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' אלא שרש"י ז"ל לא פי' כן וקאמר דלא חיילא עלי' כלל לא לקרבן ולא למלקות וזירוז נפשי' בלחוד היא דלא הויא שבועת חנם וזהו הנכון וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' מטות והכי משמע מדפרכינן בגמ' גבי שבועה שאתן מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד הוא כדאי' פ"ג דשבועות ותנן נמי התם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור עכ"ל. והדברים מתמיהים מאד. מ"ש דאיכא מפרש דס"ל דנשבע לקיים מ"ע חיילא שבועה אף לקרבן. ותמוה דלא שמענו לאחד מן הפוסקים ז"ל שיאמר כן. דהלא מתני' מפורשת היא בשבועות דכ"ז דפטור. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים רק אם חיילא עכ"פ למלקות.. אבל שיחול אף לקרבן זהו דעת ריב"ב במתני' ופליגי רבנן עלי'. ובלא"ה דברים מעוכבים קחזינא בי' בזה. וע"כ דט"ס בדברי' ז"ל וצע"ג:

א-ז

ז) נקטינן מכל האמור בזה דבנשבע לקיים המצוה שיטת הרז"ה, והר"ן ז"ל דחיילא שבועה עכ"פ למלקות. וכן נראה שי' הרשב"א ז"ל בשבועות דכ"ז שהביא שם כל דברי הרז"ה ז"ל והסכים לדברי' ושיטת התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והמאירי ז"ל דלא חיילא עלי' כלל אף למלקות. וכן נראה שי' הרמב"ם ז"ל. וכו"ע מודים דבשעה שנשבע לא לקי משום ש"ש דנשבעין לזרוזי נפשי'. רק אם לא קיים המצוה אח"כ בזה דעת המאירי ז"ל דלוקה משום שוא. ולא כן דעת הרדב"ז ז"ל:

ב נשבע לקיים מצות ל"ת

ב-א

א) והנה הנשבע לקיים מל"ת כגון שנשבע שלא לאכול נבילות. בזה אין מחלוקת בין הראשונים ז"ל וכו"ע מודים דאינה חלה שבועה כלל אף למלקות. ולאו הוי כנשבע לקיים מ"ע. דבלאו טעמא דליתא בלאו והן איכא טעמא רבא אחרינא בהא. משום דאין איסור חל על איסור. ומבואר הוא להדיא ברז"ה ז"ל בסוף פ"ג וז"ל וכן בנשבע לקיים מל"ת אין עלי' שום עונש שבועה בין כשקיימה בין כשביטלה שאין עלי' בביטול המצוות מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרינן בסוף מכות ונחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט התם מי קחיילא שבועה עלי' מושבע ועומד מה"ס הוא. כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על איסור. עכ"ל. וכ"כ תוס' ז"ל בדכ"ז ע"א ד"ה לקיים המצוה. דאפי' ריב"ב דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים היינו דוקא לקיים מ"ע כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר"י ב"ב אבל בנשבע שלא לאכול נבילות מודה שאפי' אכל דפטור דאין איסור חל על איסור מדפריך לעיל גבי נבילה מושבע ועומד מה"ס הוא משמע דליכא מאן דפליג עיי"ש. ועי' בד"כ ע"ב בתוד"ה דכי בסוה"ד ובגליון הש"ס שם. ולפי"ז הא דפריך בכל דוכתי מושבע ועומד מה"ס הוא לעיל (דכ"ב ע"ב וכ"ג ע"ב) ובמכות כ"ג ע"א היינו מכח כללא דאין איסור חל על איסור. דליכא מאן דפליג:

ב-ב

ב) ומצינו בזה מחלוקת בין האחרונים ז"ל לענין אי חיילא עכ"פ השבועה לאיסור בעלמא. דהנה הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רל"ח סק"ה כתב דנשבע שלא לאכול נבילות ואח"כ נחלה שהותרו לו הנבילות משום פקוח נפש. שאין צריך התרה לשבועתו ועי' מ"ש לעיל בזה. הרי דס"ל להש"ך ז"ל דאין שבועה חלה עלי' כלל אף לאיסור בעלמא. מצד דמושבע ועומד מה"ס הוא. אכן הפמ"ג ז"ל באו"ח בפתי' להל' פסח התפלא עלי' וז"ל ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה. כי הנה כבר ביארנו פעמים רבות דנהי דקיי"ל אין איסור חל על איסור היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרי איסורי רביע עלי' וביבמות דף ל"ג נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ועפ"א מה' א"ב בהשגות הר"א ז"ל ונ"מ טובא כמ"ש בפמ"ג ליו"ד סי' כ"ח והשתא למ"ש הש"ך ביו"ד רל"ח דנ"מ למי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ אין צריך להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין איסור חע"א ואף תרין איסורין לא רביע עלי' כלל. והוא פלא בעיני וצ"ע לדינא טובא עכ"ל. ובירור דברי' הוא דכיון דמבואר בש"ס יבמות דל"ג דאף היכא דאין אחע"א. מ"מ תרי איסורי איכא עלי' כדאמר התם לקוברו בין רשעים גמורים. א"כ בנשבע שלא לאכול נבילות. אף דלא חלה שבועה משום דאין איסור חל על איסור. מ"מ איסור שבועה עכ"פ איכא עלי'. וא"כ כשנחלה יהי' צריך התרה לשבועתו. ועי' בס' בית הלוי (ח"א סי' מ"ד) שהאריך הרבה בדין זה אם כל היכא דאין אחע"א. איכא עכ"פ תרי איסורי עיי"ש:

ב-ג

ג) וראיתי באבני מילואים בתשובה (סי' י"ב) דכתב להצדיק דברי הש"ך ז"ל. דהא דפריך מושבע ועומד מה"ס. לאו מכח דינא דאין איסור חל על איסור פריך. רק משום דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד והיינו דאיכא בין טעמא דמושבע ועומד לטעמא דאין איסור חע"א. דלטעם דאין איסור חע"א עכ"פ תרי איסורי איכא, וטעמא דמילתא כגון באשת אח ונעשית אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא א"א דהרי אכתי היא גם אחות אשה אלא דאין עונשין על אחות אשה משום דאין אחע"א אבל איסורא רביע עלי'. וכמו כן בנתנבלה ביום הכפורים איסור נבילה בודאי לא פקע בשביל שהיום יום כפור אלא דאין עונשין על הנבילה אבל עכ"פ תרתי איסורי רביעי עלי'. אבל שבועה הוא איסורא דרמי איהו על נפשי' וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשי' וא"כ מעולם לא חלה עלי' שבועה שני' כלל. וצדקו דברי הש"ך ז"ל דאין צריך התרה עיי"ש שהאריך:

ואודה ולא אבוש כי לא אוכל להבין עומק סברתו בזה. דאם באמת באנו לחלק בין טעמא דאין איסור חל על איסור לטעמא דמושבע ועומד. ואין הוראה אחת לשניהם. באמת מנ"ל לחדש זאת בלא ראי' מקרא. דכיון דמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו. ומה סברא יש בזה. ועוד הלא חזינן דבנשבע לקיים מ"ע פליג ריב"ב ולא בלקיים מל"ת כמ"ש תוס' ז"ל ומטעמא דאין איסור חע"א. וכן רבנן דפליגי עלי' דריב"ב הוא מטעמא דליתא בלאו והן. אשר להרבה מהראשונים ז"ל הוא עיקר הטעם. וחלה באמת שבועתו למלקות. וכמו שהובא לעיל. ולסברתו. לא ידעתי מאי חילוק יש בין נשבע לקיים מ"ע או ל"ת. אידי ואידי מושבע עליהן מה"ס. ואין בידו לאסור או לחייב עצמו שנית. ועוד תמוה. מדברי הרז"ה ז"ל בסוף פרקין שהובא לשונו לעיל שכתב בהדיא דהא דאמרינן בסוף מכות גבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט מי קאחיילא שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא. היינו כלומר ואין איסור חל על איסור. הרי אדרבה בא להטעים ד' הש"ס בדינא דאין אחע"א. ואם בדינא דאין אחע"א גופא באנו לחלק בין איסור הבא מאלי' לאיסור דרמי אנפשי'. מנלן זה. ולא מצינו בש"ס חילוק זה רק לר"ל לענין איסור כולל אשר ע"כ דברי האב"מ קשים אצלי להבינם. ודברי הש"ך ז"ל בלא"ה אפשר ליישב מהשגת הפמ"ג ז"ל. לפי"מ שביררנו לעיל כמה שיטות הראשונים ז"ל דאפי' בנשבע לקיים מ"ע ס"ל דאין שום איסור עלי' כלל. וע"כ או מטעמא דהרמב"ן ז"ל דממעטינן מלאו דל"י דברו אפי' נשבע לקיים. או מטעמא דס"ל גם בעלמא היכא דאין אחע"א גם תרי איסורי ליכא. ועי' בנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ו דכ' ג"כ דמושבע ועומד ואאחע"א חדא היא:

ב-ד

ד) ושי' רש"י ז"ל יש לנו לברר בכ"ז. דלכאורה נראה דשיטה חדשה לו בדין זה. דהנה בדברי' ז"ל (בדכ"א ע"ב) בד"ה ור"ש פוטר כתב וז"ל שהרי מושבע ועומד מה"ס על הנבילות ותנן שבועה חלה על מצוה כדלקמן. וכ"כ עוד בדכ"ב ע"ב בסוף מתני' ע"ש וכ"כ עוד (ביומא דע"ג ע"ב) עיי"ש. ועוד יותר מבורר כתב (בשבועות ד"ד ע"א) אמתני' דמייתי שם שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. וכתב וז"ל דמאחר שנשבע עלי' שבועה ראשונה נאסרת עלי' וכי הדר אישתבע הו"ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן. ומזה הוכיח הגאון רעק"א ז"ל בגהש"ס בד"כ ע"ב דס"ל לרש"י ז"ל דגם נשבע לקיים מל"ת הוי בכלל מתני' דנשבע לקיים המצוה דפליגי ריב"ב ורבנן. ודלא כמ"ש תוס' ז"ל דפליגי רק בלקיים מ"ע. אבל בלקיים מל"ת גם ריב"ב מודה דלא חלה שבועה דאין אחע"א. וע"ז הקשה שם מסוגיא דמכות דכ"ב ע"א דפריך הש"ס ונחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט. ומשני דמושבע ועומד מה"ס הוא. ואי נימא דגם נשבע לקיים מל"ת הוי בכלל נשבע לקיים המצוה. כיון דרבנן פליגי עלה רק מטעם דליתא בלאו והן. וזה הטעם אינו רק לקרבן ולא למלקות כדאי' בדכ"ה ע"ב. וא"כ התם במכות דלמלקות איירי. מאי משני דמושבע ועומד הוא אלא ע"כ דמתני' מיירי רק בלקיים מ"ע ובזה באמת לרבנן אם נשבע לישב בסוכה ועבר חייב מלקות. אבל נשבע לקיים מל"ת אינו נוגע כלל למחלוקת ריב"ב ורבנן והוי כמו בכל התורה דאין אחע"א. ע"כ קושי':

ב-ה

ה) והנה מ"ש למילתא דפשיטא דמילתא דליתא בלאו והן עכ"פ חייב מלקות. עי' במל"מ פ"ד מה"ש דכתב דמדברי תוס' ז"ל מכות דכ"ב ע"א נראה דס"ל דגם מלקות ליכא. ובאב"מ סי' י"ד ג"כ האריך בזה. אמנם דהמל"מ שם כתב דבדברי רש"י מבואר בדף כ"ד דס"ל דמלקות איכא, ונראה שכיון לדברי' בד"ה בשלמא לר"ל שכתב דקיי"ל אין קרבן שבועה בא אלא א"כ אתה מוצא בה לאו והן עיי"ש. ומשמע מזה דמלקות איכא. אבל לדידי אחרת קשה לי לפימ"ש בתשב"ץ הובא לשונו לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דנשבע לקיים מ"ע אינה חלה שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות. אף דלע"ע נעלם ממני אי' כתב רש"י ז"ל כן. (ועי' בחי' רעק"א ביו"ד סי' רל"ח שכ' דמשמע מד' רש"י ז"ל מכות דכ"ב דמלהרע או להטיב ממעטינן גם לענין לאו עיי"ש). עכ"פ כ"כ בשמו. ואין נוכל לומר בדעת רש"י ז"ל דגם בנשבע לקיים מל"ת ס"ל דמלקות איכא כמ"ש הגרע"א ז"ל. ועוד קשה לי דהאיך נפרש סוגיית הש"ס בדכ"ג ע"ב דפריך אמתני' דשבועה שלא אוכל נבילות. והא מושבע ועומד מה"ס הוא. רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' בשלמא לר"ל משום הכי קפטר ר"ש וכו' עד דפריך בשלמא לר"ל היינו דאיתא בלאו והן אלא לר"י וכו' אלא כדרבא וכו' וע"ש פרש"י ז"ל דחזר בו עתה לגמרי ממה דאוקים ברישא. ואם נימא דהא דפריך ברישא והא מושבע ועומד מה"ס הוא. היינו מכח דינא הנשבע לקיים המצוה ומכח טעמא דליתא בלאו והן כמ"ש הגרע"א ז"ל בשי' רש"י ז"ל. א"כ מיד כשתירץ בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. הו"ל למיפרך דאכתי ליכא בלאו והן. ומכח זה הי' קושי' המקשן. ולא תי' לו כלום ואיך נטר לי' עד לבסוף ואין זה סוגיית הש"ס כלל דעיקר בא לתרץ שיהי' בלאו והן וע"ז לא משני כלום והמקשן נטר לי' עד לבסוף. ומכח זה הדר בי' במסקנא לגמרי:

ב-ו

ו) אשר ע"כ נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל דלא כמ"ש בגהש"ס. ואולי איזה תלמיד טועה כ"כ בשם הגרע"א ז"ל. והאמת דרש"י ז"ל ס"ל כמ"ש התשב"ץ בשמו דאפי' נשבע לקיים מ"ע אין שבועה חלה כלל לא לקרבן ולא למלקות. ואינו אלא זירוז בעלמא דלא הו' שבועת חנם. ואולי מזה עצמו הכריח התשב"ץ ז"ל מדכתב רש"י ז"ל בכל הני דוכתי שהובא לעיל דאפי' נשבע לקיים מל"ת. הוי בכלל נשבע לקיים המצוה. וברור דנשבע לקיים ל"ת אין שבועה חלה כלל מש"ס דמכות הנ"ל וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דעיקר טעמא דנשבע לקיים המצוה. לאו מטעם דליתא בלאו והן ורק כשי' תוס' ז"ל שכתבנו לעיל דמטעם אין איסור חע"א אתו עלה. אף בלקיים מ"ע. כמ"ש לעיל בשם הגרע"א ז"ל. או כמ"ש הרמב"ן ז"ל דגם בלקיים מ"ע ממעטינן מקרא דל"י דברו אבל מיחל לחפצי שמים. וכמו שהביא התשב"ץ ז"ל דעת רש"י ז"ל עם דעת הרמב"ן ז"ל ביחד. וא"ש סוגית הש"ס בדכ"ג הנ"ל דמעיקרא פריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא. והיינו דהוי נשבע לקיים המצוה וכדפרש"י ז"ל והטעם משום דאאחע"א או מקרא דאתה מיחל לחפצי שמים. וע"ז משני בכולל. ושפיר קא משני לפי"ז. ואח"כ מקשי' לי' והא ליתא בלאו והן. וא"ש. ועי' בתמורה (ד"ג ע"ב) ברש"י ד"ה לקיים המצוה. שכתב דלא יוכל לחזור בו שנאמר נשבעתי וגו' ומשמע מדברי' ז"ל דהשבועה הוסיפה איסור בדבר. וגם למ"ש א"ש. אם נאמר דטעם רש"י ז"ל בלקיים המצוה משום אאחע"א אפ"ל דס"ל דתרי איסורי איכא עלי' כמ"ש הפמ"ג ז"ל. רק דצ"ע מ"ש התשב"ץ ז"ל בשמו דזירוז נפשי' בלחוד היא דלא הויא שבועת חנם ומשמע דהשבועה אינה מוספת איסור כלל:

ב-ז

ז) וצ"ע בזה שיטת הרא"ש ז"ל שכתב (בנדרים די"ז ע"א) במתני' דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כו' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת. וכתב בפירושו וז"ל דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצוה דליתא בלאו והן. והנה ברור הוא דאף דכתב טעמא דליתא בלאו והן. מ"מ ס"ל דאין שבועה חלה כלל אף למלקות ולאיסור בעלמא. מדכתב לעיל בד"ח ע"א בד"ה אלא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי'. וז"ל ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם. והרי מוכרח מדברי' דאינה חלה שבועה כלל מדהו"א דהוא מוציא ש"ש לבטלה ועי' בתמורה (ד"ג ע"ב). וע"כ דס"ל דמטעם דליתא בלאו והן. ג"כ אפי' לאו ומלקות אינו. וכמו שנראה מד' תוס' ז"ל מכות (דכ"ב ע"א) רק מה שצ"ע אליבי' הוא לפרש סוגית הש"ס דשבועות (דכ"ג ע"ב) הנ"ל דמוכרח דבנשבע לקיים מל"ת גם בלאו טעמא משום דליתא בלאו והן אינה חלה שבועתו. וכמ"ש לעיל וצ"ע:

ב-ח

ח) והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש הי"א כתב אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיו"ב בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת בטוי ולא ש"ש. ונראה פשוט דהא דאין כאן גם שבועת שוא. אף דלא חלה שבועה כלל. מ"מ כיון דנשבעין לזרוזי נפשי'. וס"ל דלאו דוקא במ"ע שייך לזרוזי נפשי' אלא אף בל"ת. ומצאתי כן בחידושי המאירי ז"ל בנדרים ד"ח שכתב נשבע לקיים מצות ל"ת אין כאן שבועת בטוי כלל ואף ש"ש אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עלי' לעבור העבירה וכו' אלא שאם עבר עלי' לוקה משום ש"ש. ואף דבמאי דמסיק דאם עבר לוקה משום ש"ש לא ס"ל הרמב"ם ז"ל כן. דהלא כתב בהדיא בין אכל בין לא אכל אין כאן לא שבועת בטוי ולא ש"ש. וע"כ בזה כמ"ש הרדב"ז ז"ל לקמן בהט"ז דאין סברא שילקה על שנשבע למפרע. אבל עכ"פ בהא מודה דשייך זירוז אף במל"ת. ועי' בחי' הרשב"א ז"ל (בשבועות דכ"ז ע"א) שהביא שם דברי בעל המאור ז"ל שכתב וז"ל ושפיר דמי למיעבד הכי לזרז עצמו להתרחק מן האיסור בין בנדר ובין בשבועה ולקיומי מאי דאמר התם מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה ע"כ ובירושלמי דפרקין זה נראה דאף במצות ל"ת שפיר למעבד הכי לזרז עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה ע"ד דר"ל אינו חייב אלא אחת. אף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין עכ"ל:

ב-ט

ט) וראיתי בס' בית הלוי (ח"א סי' מ"ד) שהקשה שם אמה שכתב הרמב"ם ז"ל דנשבע שלא אוכל נבלות אין כאן לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא והלא בהט"ז כתב דנשבע לעשות סוכה או לולב לוקה משום ש"ש ומ"ש בין זה לשלא אוכל נבלות. ומזה הכריח דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל היכא דאין איסור חל איסור מ"מ תרי איסורי איכא. וא"כ גם בנשבע שלא לאכול נבלות אע"ג דלא חלה השבועה לענין חיוב מ"מ חלה עכ"פ לענין איסור ועונש בידי שמים ומשו"ה ליכא ש"ש עיי"ש:

ומאד נפלאים דברי' בעיני. דהלא אם נפרש דמ"ש הרמב"ם ז"ל בהט"ז דלוקה משום ש"ש קאי גם על נשבע לקיים מ"ע לישב בסוכה וליטול לולב וע"כ מדלוקה ע"ז משום שוא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה חלה שבועה כלל לא לקרבן ולא ללאו ומלקות. וע"כ או כטעם הרמב"ן ז"ל דאפי' לקיים מ"ע ממעטינן מהאי קרא דלא יחל דברו אבל אתה מיחל לחפצי שמים. והיינו דחפצי שמים אינן בכלל הלאו. או דס"ל כשי' תוס' ז"ל דגם בלקיים מ"ע שייך הא דאין איסור חע"א. אבל עכ"פ מוכרח הדבר דאינה חלה שבועה כלל בלקיים מ"ע. ואיך שייך לומר דבלקיים מל"ת יחול יותר מבלקיים מ"ע ומה סברא יש בזה. וגם לא שמענו כן לאחד מהפוסקים ז"ל ועוד כיון דנשבעין לזרוזי נפשי' איך שייך דילקה בנשבע לקיים מ"ע. אף אם יסבור דבלקיים מל"ת לא שייך זירוז. אבל בלקיים מ"ע. הלא ש"ס ערוך בנדרים דנשבעין. וכן בתמורה ד"ג ע"ב. וע"כ צ"ל כמ"ש הרדב"ז ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל בהט"ז דלוקה משום ש"ש אנשבע לבטל המצוה קאי. ומ"ש בהי"א דבשלא אוכל נבילות אין כאן ש"ש. אף די"ל משום דס"ל דעכ"פ איסור שבועה רמי עלי' כמ"ש בבית הלוי. אבל אין הכרח לזה די"ל בפשוט משום דאיכא זירוז גם בל"ת. הן אמנם דמדיוק לשון המאירי ז"ל משמע דהא דמותר לישבע מטעם זירוז הוא דוקא כשרואה שיצרו מתגבר עלי'. ועי' ברמב"ם פי"א מה"ש ה"ג. ולא כן משמע מהרדב"ז הנ"ל עיי"ש. עכ"פ דברי הגאון בס' בית הלוי צ"ע:

ב-י

י) ומדברי הרשב"א ז"ל שהביא מהירושלמי דגם בנשבע לקיים ל"ת איכא זירוז. צ"ע לי דברי הריטב"א ז"ל סביב הרי"ף ז"ל בנדרים די"ח גבי הא דאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת. ואמר רבא שאם נשאל על הראשונה שניי' חלה עלי'. וכתב שם הריטב"א ז"ל דאף דבידו למתשל אראשונה מ"מ לוקה אשני' משום ש"ש דבשעת שבועה יצאה שבועה מפי' לשוא [וט"ס שם בדברי' שכתוב מיהו מסתברא דאפי' דקא אתשיל אראשונה לוקה על שני' משום ש"ש. דזהו בודאי אינו דבתר דאתשיל אראשונה וחיילא שני' למפרע מ"ט ילקה. וכן מוכרח מהא שהק' שם דלהוי התראת ספק משום דאפשר דאתשיל אקמייתא ע"ש הרי דבלא אתשיל קאי. וע"כ דט"ס נפל בדברי' ופליאה לי על ידידי הרב הגאון אב"ד דוואשילקאווא בס' נר למאור בסי' ל"ט הקשה שם דברי הריטב"א ז"ל אהדדי ממ"ש בפ"ק בד"ח שהאומר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה אין השני' חלה עלי' לשעתה אלא שאם נשאל על הראשונה שני' חלה אבל אם לא נשאל על הראשונה לוקה על השני' משום ש"ש. הרי דבתר דנשאל אינו לוקה משום ש"ש אשני' עיי"ש. ותמוה דדברי הריטב"א ז"ל מוכחין מתוכן דבלא אתשיל קאי כמ"ש] אך קשה לי דלפימ"ש הרשב"א ז"ל מדברי הירושלמי דבשבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין. א"כ קשה דמ"ט ילקה משום שבועת שוא בכאן ולא יהי' כמזרז עצמו. ואין בידי הירושלמי לעי' בו. וצ"ע:

ב-יא

יא) העולה לנו מכל האמור לעיל. דבנשבע לקיים מל"ת ליכא למ"ד שיחול שבועה למלקות ואם איכא תרי איסורי עלי'. לשי' הפוסקים דהוא מטעם אין איסור חל על איסור. תלוי במחלוקת הראשונים בעלמא כל היכא דאין אאחע"א אם איכא עלי' תרי איסורי. ואם לוקה על מה שנשבע משום ש"ש. בזה שיטת הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל והמאירי ז"ל דאין לוקין. רק שיטת הריטב"א ז"ל דבשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל. לוקה אשני' משום שוא כל כמה דלא אתשיל אראשונה:

ב-יב

יב) ונסתפקתי בזה. בנשבע לקיים מל"ת שהיא בקום ועשה. כגון שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכל. לשי' הר"ן ז"ל והרז"ה ז"ל דבנשבע לקיים מ"ע ל"ש טעמא דאין איסור חע"א. ורק טעמא דליתא בלאו והן ולכך מלקות איכא. אם בכה"ג שנשבע לקיים מל"ת שהיא בקום ועשה. אם שייך בזה הא דאין איסור חל על איסור. וגם מלקות ליכא כמו בנשבע שלא לאכול נבילות לדידהו דמודו בזה או. דכל שהוא לקיים בקום ועשה. ל"ש בזה הא דאין איסור חל על איסור לדידהו. ושייך רק טעמא דליתא בלאו והן. ואיכא מלקות. ומד' הריטב"א ז"ל שכתב בפ"ק דהאומר שבועה שאוכל שבועה שאוכלנה לוקה אשני' משום ש"ש. אין ראי' דהוא ס"ל דגם בנשבע לקיים מ"ע אין שבועה חלה כלל וכמ"ש לעיל. וקצת משמע מדברי הגרעק"א ז"ל בתשו' שבסוף ספר דו"ח דגם בכה"ג ל"ש אין איסור חע"א עיי"ש לענין צדקה דאיכא לאו לא תקפוץ ע"ש:

ב-יג

יג) שוב ראיתי שדין זה שהובא בריטב"א ז"ל בשבועה שאוכל שבועה שאוכלנה הוא גמ' ערוכה בש"ס ירושלמי שבועות פ"ג סוף הלכה ט' ואיתא שם הכי שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה ר"י אמר קיים לשתיהן ור"ל אמר קיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. ועי' שם בפני משה ז"ל שהגי' דר"י אמר קיים לראשונה וכו' ור"ל אמר קיים את שתיהן, ועי' שם מה שפי' הוא ז"ל בזה. ולכאורה הי' אפ"ל דפליגי בזה דמ"ד קיים את שתיהן משום דס"ל דגם השני' חלה עלי' למלקות עכ"פ. כמו בנשבע לקיים מ"ע להרז"ה והר"ן ז"ל. וטעמא רק משום דליתא בלאו והן ול"ש בזה טעמא דאין איסור חל על איסור דכל שהוא לקיים ל"ש אאחע"א. ומ"ד קיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. והיינו דאין לה מקום בכאן כמו שפי' בפ"מ ז"ל. היינו משום דס"ל דשייך בכאן טעמא דאין איסור חע"א ואפשר ס"ל כן גם בלקיים מ"ע כשיטת התוס' ז"ל ורוב הראשונים ז"ל:

ב-יד

יד) והנה בירושלמי שם אח"ז איתא הכי. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה ע"ד דר"י אינו חייב אלא אחת ע"ד דר"ל חייב שתים אוף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין וע"ש בפ"מ ז"ל שהגי' כן. ופי' דלר"י דס"ל דשלא אוכל ככר זו היום דעתי' אפי' בכזית כדלעיל שם א"כ פשיטא דשבועה שני' תו לא חיילא. רק ע"ד דר"ל חייב שתים כלומר דרך בעיא היא דלר"ל דס"ל שם לחלק בין אמר היום או לא. א"כ הכא שאמר היום אפשר דשבועה ראשונה לא הי' רק על כזית ובשבועה שני' הוא דמוסיף דאם יאכלנה כולה יתחייב עוד עלי'. או דילמא כיון דנאסר משום שבועה ראשונה אפי' בכזית כ"ש בכולה ותו לא חיילא השני' ופשיט לי' הש"ס הכי דבאמת שבועה שני' לא הי' אלא כמזרז עצמו מן האסור לו כבר ואין שבועה חלה על שבועה. וקשה מאד להבין לפי"ז מה הי' דעתו בהא בעיא איך ס"ד לומר דלר"ל תחול שבועה שני'. הא כיון דנאסר משום ראשונה בכזית ראשון. א"כ מה בא להוסיף בשני' שלא יאכלנה לכולה. ופשיטא דהוי שבועה על שבועה:

ב-טו

טו) ולולא דמסתפינא הייתי אומר לפרש סוגית הירושלמי בזה בדרך אחר לגמרי. והוא עפי"מ שהובא לעיל בשם הרשב"א ז"ל שלמד מזה הירושלמי שהביאו בשיבוש לשון וט"ס קצת. דשייך זירוז גם להתרחק מן האיסור. ואף בשבועה על שבועה שייך זירוז לפי"ז. דהלא בכאן שבועה על שבועה היא. וכן כתב המאירי ז"ל דגם בנשבע לקיים ל"ת הוי זירוז כמ"ש בזה לעיל. וכבר הבאתי דעת המאירי ז"ל שכתב דבנשבע לזירוז לקיים מ"ע או ל"ת אם עבר אח"כ ולא ולא קיים המצוה לוקה על שבועתו משום שוא למפרע ולא כן דעת הרדב"ז ז"ל דס"ל דל"ש שיהי' למפרע ש"ש דבשעה שנשבע שפיר נשבע:

ועפי"ז נ"ל לפרש מחלוקת ר"י ור"ל בשבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה ואכלה דר"י אמר קיים את שתיהן. היינו אף דהוי שבועה על שבועה בודאי. ואין על השני' דין שבועת בטוי. דגם בלקיים מ"ע ס"ל לרוב הפוסקים דלא חלה שבועה כלל. מ"מ גם שבועת שוא לא הויא כיון דנשבע לזרוזי נפשי'. ומעיקרא היא תלוי' ועומדת דאם יקיים לראשונה אז לא תהי' גם היא ש"ש. ואם יעבור על הראשונה אז תהי' השני' למפרע ש"ש כשי' המאירי ז"ל. ולזה אמר ר"י דכשאכל אח"כ קיים את שתיהן. דר"ל. דראשונה קיים שלא יעבור עלי' משום שבועת בטוי. ולשני' קיים ג"כ שלא תהי' שבועת שוא למפרע. ור"ל אמר קיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. והיינו די"ל דס"ל לר"ל דלא שייך זירוז בל"ת. ובפרט בשבועה על שבועה. וא"כ השני' אין לה מקום בכאן כלל לשבועת בטוי ולא לזירוז והוי מעיקרא שבועת שוא וע"ז אומר עוד. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה ואכלה ע"ד דר"י אינו חייב אלא אחת. והיינו כיון דס"ל לר"י דשייך זירוז בשבועה. א"כ מעיקרא כנשבע שלא אוכלנה לא הי' בה דין שבועת שוא דילקה עלי' תיכף משום ש"ש. דעל ש"ש כו"ע מודו דלוקין כמבואר בשבועות (דכ"א ע"א). כיון דנשבע לזרוזי נפשי'. ואף דעתה שעבר על הראשונה ואכל לככר. א"כ נעשה שבועה שני' שוא למפרע. מ"מ לא לקי עלי'. דבאמת קשה למ"ש המאירי ז"ל דאם אינו מקיים המצוה אח"כ נעשה שבועתו שוא למפרע ולוקה. הא הוי התראת ספק. דספק הי' בשעת התראה אולי יקיים לראשונה ולא תהא שני' שוא. אמנם בריטב"א ז"ל בנדרים די"ח גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל דאמר רבא דאי מתשיל על הראשונה שני' חיילא. וכ' הריטב"א דכ"ז שלא אתשיל לוקה על השני' משום שוא. ואע"ג דהוי התראת ספק חדא דקיי"ל שמה התראה. ותו דכל כה"ג שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרים לעשות לא חשיבא התראת ספק דמי יימר דמזדקקי לי' ב"ד עיי"ש:

ב-טז

טז) והנה בזה שנשבע לזרוזי נפשי' ושבועתו תלוי' אם יקיים לראשונה לא תהי' שני' ש"ש. כיון דבידו לעשות שלא תהי' ש"ש בודאי הוי התראת ספק דל"ש תי' ב' שתי' הריטב"א ז"ל, וע"כ צ"ל דמה שכתב המאירי ז"ל שלוקה משום דס"ל להלכה כתירוץ א' דקיי"ל התראת ספק שמה התראה. והנה בשבועות (דכ"א ע"א) איתא שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אינו לוקה. רי"א אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עלי'. ור"ל אמר אינו לוקה משום דהו"ל התראת ספק והתר"ס ל"ש התראה. ומובא מחלוקת זו בירושלמי בפרקין ה"ז ובהיפך דר"י ס"ל דטעמא משום התר"ס. ולריש לקיש משום דהוה לאו שאב"מ. ועיי"ש במראה הפנים מ"ש דמוכרח הוא דר"ל ס"ל ג"כ טעמא דהתר"ס אף לגירסת הירושלמי ורק דקאמר דבלא"ה איכא טעמא דלאו שאב"מ עיי"ש:

ועפי"ז ניחא לפרש סוגית הירושלמי זו דע"ד דר"י אינו חייב אלא אחת. דכיון דס"ל לר"י בחלוקה הראשונה דיש זירוז לשבועה. א"כ בשעה שנשבע לשבועה שני' שלא אוכלנה לא הי' בה דין שוא דנשבע לזרוזי נפשי'. ואף דעתה שעבר על הראשונה נעשית השני' שוא למפרע מ"מ לא לקי רק אחת. דעל השני' לא לקי משום שוא. דהרי התראת פסק היא ול"ש התראה. ולקי אחת אראשונה משום בטוי. רק ע"ד דר"ל יש להסתפק, דאם טעמא דר"ל בחלוקה הראשונה דלא ס"ל כר"י דקאמר קיים לשתיהן. הוא משום דלית לי' זירוז לשבועה אחר שבועה ומיד שנשבע שני' שלא אוכלנה הוי ש"ש מיד וחייב מלקות תכף. א"כ בכאן שאכל אח"כ להככר ועבר גם על ראשונה שהיא שבועת בטוי. לוקה שתים. אחת אשוא בין אכל להככר ובין לא אכל. ולא נקט אכל רק משום ר"י דאף דנעשית השני' עי"ז שוא מ"מ אינו חייב רק אחת. ואחת אבטוי משום ראשונה:

ואפשר לומר טעמא אחרינא בהא דפליג ר"ל אר"י בחלוקה הראשונה ולא אמר דקיים לשתיהן, ולעולם לא פליג בהא דס"ל לר"י דיש זירוז בשבועה על שבועה, והוא. עפ"י מאי דמצאתי בחידושי הנימוקי יוסף ז"ל לשבועות (דכ"ז ע"ב) בהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אי נשאל על הראשונה חיילא שני'. וכתב שם דאף שהשני' מקיימת לראשונה מ"מ אי לאו טעמא דכי משכח רווחא חיילא הוי שבועה לבטלה ולא אמרינן דשבועה הוי זירוז לשבועה עיי"ש ויבואר לקמן בס"ד. ועכ"פ מוכרח דס"ל דכיון דכי משכח רווחא חיילא. תו לא הוי שבועה לבטלה. ולא הוי ש"ש,, ודלא כהריטב"א ז"ל שהובא לעיל. א"כ אפ"ל דלהכי לא אמר ר"ל בחלוקה הראשונה דשבועה שאוכל שבועה שאוכלנה ואכלה. דקיים לשתיהן. משום דכל כוונת ר"י דקיים גם לשני'. היינו כמו שפירשנו. שקיימה דלא תהי' שוא: ואילולי קיומו לראשונה היתה השני' שוא למפרע. אבל ר"ל ס"ל דהשני' בלא"ה אין עלי' דין שוא. משום דכי משכחא רווחא חיילא ולא יצאה לבטלה. וכמו שכתב הנמוקי יוסף ז"ל וא"כ נמצא דע"י שאכל וקיים לראשונה לא קיים לשני' כלל. דשוא בלא"ה לא הויא. ואדרבה מגרע גרע עתה דאם לא קיים לראשונה. הי' ביכולתו למתשל עלי'. והשני' היתה חלה להיות שבועת בטוי דאף בתוך היום קיימינן ובודאי יכול לישאל אשבועתי' ואף כשעבר היום יכול לישאל לפי מאי דקיי"ל כאמימר דאכלה כולה נשאלין עלי' ועי' ביו"ד סי' רל"ח סעיף כ' ועי' בשעה"מ ה"ש פ"ו הי"ח. ואף דיש לחקור עוד בנ"ד בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אי מהני שאלה. כיון דאינו מחוסר כלל. דמלקות לא נתחייב משום דלאו שאב"מ הוא. וגם התר"ס. וגם בכה"ג דקיימינן אף אם ישאל אראשונה בתר שעבר היום. ג"כ לא תחול השני' למפרע להיות בטוי. ויעבור למפרע אבטוי עלי'. כמבואר בריטב"א ז"ל (שבועות דכ"ז ע"ב) גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכלה. דלא מצי למתשל רק לעקור הראשונה לאמימר. אבל לא שתחול למפרע השני' על מה שאכל בהיתר, אבל מ"מ קודם שעבר היום בודאי יכול למתשל אראשונה ולקיים השני' בפועל. ועתה שקיים לראשונה דבודאי תו ליתא בשאלה. דאינו מחוסר כלל עוד. א"כ שוב לא מצי לקיומי השני' בפועל. וא"כ אדרבה עוד מגרע גרע לענין השני' במה שקיים לראשונה. ולזה אמר ר"ל דקיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. היינו דבכאן שוב אין לה מקום כלל לקיומה בפועל ושוא בלא"ה לא הויא. אף אי לא הי' מקיים לראשונה. ולהכי לא קאמר דקיים לשתיהן. ולעולם ס"ל ג"כ זירוז כמו ר"י:

ועוי"ל דלהכי לא אמר דקיים לשתיהן. משום דס"ל דשבועת הזירוז אינה תלוי' בקיום המצוה. ואפי' אי לא מקיים המצוה לא נעשית למפרע שוא כמ"ש הרדב"ז ז"ל ודלא כמאירי ז"ל. א"כ ל"ש לומר דקיים עתה גם לשני' משום דאל"כ נעשית שוא למפרע. דבלא"ה ג"כ לא הויא שוא. ולזה אמר דקיים לראשונה. ושני' אומרים שיקיימנה בככר אחרת,. והיינו דפה אין מקום לא לקיומה ולא לביטולה. ושוא בלא"ה לא הויא. ולקיומי בפועל ג"כ אין לה בכאן מקום אבל בעיקר דין זירוז לא פליג אר"י. וכיון שכן בחלוקה זו שאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה ואכלה. כמו דלר"י דס"ל זירוז אינו חייב רק אחת. דלא הויא שני' מיד שוא. כן גם לר"ל דגם הוא ס"ל זירוז. ובפרט אי נימא דכיון דאי משכח רווחא חיילא לא הויא ש"ש. ולזה אמר. על דעתי' דר"ל חייב שתים. והיינו בדרך בעיא כמו שכתב הפ"מ ז"ל ופשיט לי' דאוף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין והיינו דבעיקר דין זירוז לא פליג אר"י. ומאי דפליג עלי' בחלוקה ראשונה טעמי אחריני אית לי' וכמ"ש כן הי' נלע"ד לפרש סוגית הירושלמי בזה:

ב-יז

יז) ובעיקר הדין בשבועה על שבועה אי לוקה אשני' משום שוא. ואימתי אמרינן דאי מתשיל אראשונה חיילא שני'. אנכי הרואה בזה שתי שיטות להראשונים ז"ל. שיטת הנמוקי יוסף ז"ל בחידושי' לשבועות (דכ"ז ע"ב) וז"ל והא דאמרינן הכא דכיון שנשאל על הראשונה חיילא השני' ודאי לא אמרינן הכי אלא באומר שלא אוכלנה שהשני' מקיימת הראשונה אלא שלא היתה צריכה. אבל אם אחר שנשבע שלא אוכלנה הדר ואמר שבועה שאוכלנה לאלתר הויא שבועת שוא כדתנן במתני' לקמן וא"כ אין לה מקום לחול כלל. הרי דס"ל לחלק בין היכא ששבועה שני' מקיימת לראשונה. ובין שהיא היפך הראשונה. ובחידושי הריטב"א ז"ל בדכ"ז שם הקשה אמתני' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. אמאי לא תני הכא והשני' שבועת שוא כדתנן לקמן גבי שבועה שאוכל שבועה שלא אוכלנה דהתם נמי אי אתשיל אקמייתא שני' חלה עלי' עיי"ש הרי דכתב בהדיא דגם כשהשבועה שני' הוי היפך ראשונה. מ"מ אי מתשיל אראשונה חיילא שני'. דלא כנמוקי יוסף ז"ל:

ב-יח

יח) ובדין אם איכא מלקות אשבועה שני' קודם דאתשל אראשונה. ג"כ אני רואה שיטות חלוקות בין רבותינו ז"ל אלה. דהריטב"א ז"ל בנדרים (די"ח) כתב דאף כשמתשיל אראשונה חיילא שני'. מ"מ כל כמה דלא אתשיל לוקה אשני' משום שוא. וכן נראה דעתו ז"ל ממאי שהקשה בשבועות (בדכ"ז) אמאי לא תנן במתני' דהשני' ש"ש. הרי דס"ל דתכף הוי שוא אף דבידו למתשל על הראשונה. ובזה אזיל לטעמי' שאף בנשבע בשני' היפך ראשונה. מ"מ אי מתשיל אראשונה חיילא שני' וכנ"ל. ואפ"ה תנן במתני' לקמן בדכ"ט דהשני' ש"ש. וע"כ דכל כמה דלא אתשיל הוי ש"ש. ובחידושי הנמוקי יוסף ז"ל שם מצאתי שכתב גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל. דאע"פ שהשני' קיום לראשונה מ"מ אי לאו משום דכי משכח רווחא חיילא היתה שבועה לבטלה משעה שהוציאה מפי' ולא אמרינן שבועה זירוז לשבועה עיי"ש. הרי דס"ל דכיון דכי משכח רווחא חיילא לא הוי שבועה לבטלה. וא"כ בודאי אינו לוקה משום שוא גם קודם דאתשל אשבועה ראשונה. ודלא כהריטב"א ז"ל. ולפי"ז בשבועה שלא אוכל שבועה שאוכלנה. דאז גם אי מתשיל אראשונה לא חיילא שני' להנימוקי יוסף ז"ל, גם לדידי' לוקה מיד משום שוא. וא"ש לדידי' מאד מאי דבמתני' דהכא לא קתני והשני' שבועת שוא. ולקמן בדכ"ט תנן והשני' שבועת שוא. משום דחלוקין הן באמת וכמ"ש. וביו"ד סי' רל"ח סעיף י"ז כתב מי שנשבע על דבר וחזר ונשבע לבטל שבועה ראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שני' משבועת שוא להיות שבועת בטוי כיון שמצאה מקום לחול. וכתב הש"ך ז"ל בס"ק כ"ב דבתשו' הרשב"א מסתפק בזה ומדמי דין זה לשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אלא דמסתפק בזה גופא אי חיילא שני' או לא. משום שנראה מדברי הרי"ף ז"ל שדחה להך דרבא מהלכה. וא"כ יש לתמוה דלקמן סעיף כ"א פסק כהך דרבא וכן לעיל בסי' רכ"ט וכאן כתב דיש להסתפק בדבר. ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא שהשבועה השני' היא נגד הראשונה וצ"ע. עכ"ל בקצרה ועי' שם בביאורי הגר"א ז"ל. ובאמת בנמוקי יוסף ז"ל מחלק בהדיא בזה וא"ש דברי המחבר שמסתפק בזה דהוא מחלוקת הריטב"א ז"ל עם הנמוקי יוסף ז"ל:

ב-יט

יט) והנה הגאון מהרי"ד ז"ל בס' בית הלוי (ח"א סי' מ"ד) יצא לידון בדבר חדש. דאף לשי' הפוסקים ז"ל בעלמא גבי אין איסור חע"א דהוא דוקא לענין לחייבו שתים. אבל תרי איסורי איכא עלי'. מ"מ בשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל כו"ע מודו דגם איסור ליכא משום שני'. ועיי"ש שהכריח כן מד' הריטב"א ז"ל. וטעם הדבר כתב. דהא דאמרינן דאיכא תרי איסורי הוי רק בשני מיני איסורים נפרדים וכמו אשת אח ואחות אשה אבל הכא דשניהם מאיסור אחד דנשבע ב' פעמים לא חלה השני' כלל גם לענין איסור וה"ז דומה ממש לאשה שראתה דם ופסקה ולא טבלה ושוב חזרה וראתה ופסקה כן כמה פעמים דאין עלי' רק איסור אחת מנדה ולא הרבה איסורים כיון דאין הגופין ולא השמות מחולקין ליכא ב' איסורים עיי"ש. ועי' בגליון רש"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ט סעיף י"ג הביא בשם תשו' מהר"ל בן חביב סי' ק"מ שכ' לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דאף דאין שבועה חלה אשבועה היינו דוקא לחיובא אבל איסורא איכא עיי"ש. והרי להדיא דלא כמו שהכריח בס' בה"ל:

ב-כ

כ) ובאמת מה שדימה דין זה דנשבע ב' פעמים על ככר אחד לאשה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דאין בה ב' איסורים. לדעתי יש לחלק הרבה. דבנשבע ב' פעמים ישנו באמת לאיסור השני. דכיון שנשבע שתי פעמים. שייך בזה שתי פעמים דין דלא יחל דברו. דהרי דבר ב' פעמים. ועל כל חד קאי בלא יחל. רק דשבועה ראשונה מונעת את השני' מלחול לחייבו ב' משום שאין איסור חל על איסור. ועכ"פ תרי איסורי איכא משא"כ בנדה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דהתם על ראי' שני' אין כלל שם ראיית נדה. דראיית נדה לא הויא. רק אם היא טהורה וראתה. דע"י הראי' נטמאה וחלה עלי' שם נדה. משא"כ כשהיא נדה כ"ז שלא טבלה. וראתה אין על ראי' זו שם ראיית נדה כלל. דטמאה ועומדת היא. ולא יהא אלא שופעת מתחלת ראייתה. דכ"ז שלא טבלה והרי היא נדה. הרי ראייתה אינה מוסיפה כלום וכך לי אם ראתה או לא ראתה. ול"ש בזה דיהי' עלי' ב' איסורים. דהוי כראתה פעם אחת ועי' בקידושין (דע"ז ע"ב). ומה שמכריח ד"ז שם מש"ס דנדרים (די"ח ע"א) דמביא סייעתא לרבא דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עלי' ממתני' דקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני אינו אלא אחת. ואי נימא דאיסורא בודאי איכא משום השני'. א"כ ליכא סייעתא לרבא. דלא מצי למתני אינו אלא אחת. כיון דבאמת איכא עלי' תרי איסורי. ולעולם גם כשנשאל על הראשונה לא חיילא שני' לקרבן. עיי"ש. אפ"ל לדברי מהר"ל בן חביב ז"ל. דבאמת זהו גופא טעמא דרבא דכי מתשיל אראשונה חיילא שני'. משום דשני' לא יצאה מפי' לשוא כיון דאיסורא איכא גם מחמתה. ולהכי חיילא אח"כ למפרע. אבל בשבועה שלא אוכל שבועה שאוכלנה כיון דבשעה שנשבע לשני' יצאה מפי' לשוא אף כשמתשיל אראשונה. וכמו שבאמת כן דעת הנמוקי יוסף ז"ל. וא"כ א"ש דזהו גופא תלי בדינא דרבא וזהו טעמי'. וע"ז מביא הש"ס סייעתא ממתני'. והא דלא אשמעינן רבא בפירוש גם קודם שמתשיל אראשונה דאיכא עלי' תרי איסורי. משום דאין נ"מ גדולה מזה. כיון דאסור מחמת הראשונה גם בחיוב קרבן. ולזה בא להשמיענו דאי אתשיל אראשונה חיילא שני' גם לקרבן. משום דלא יצאה מפי' לבטלה דתרי איסורי איכא עלי':

ב-כא

כא) אחרי כתבי כ"ז ראיתי דמ"ש לעיל לענין שבועה על שבועה. דאיתא בזה תוספתא מפורשת בפ"ב דשבועות ה"ב שבועה שלא אוכל וחזר ואמר שבועה שאוכל על האחרונה לוקה מיד וכו' שבועה שלא אוכל ושלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר את האחרונות אלא לזרז את הראשונות. שבועה שאוכל שאוכל ולא אכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר את האחרונות אלא לזרז את הראשונות. ע"כ. ולא ידעתי איך נתרץ דברי החוספתא אליבי' דהריטב"א ז"ל שכתב בהדיא דבשלא אוכל שלא אוכל לוקה אשני' משום שוא. וגם להמאירי ז"ל יקשה מד' התוספתא דהרי כתב דכשנשבע לזירוז ואח"כ לא קיים המצוה נעשית שבועתו שוא למפרע ולוקה. ולא כן אמר בתוספתא. וצ"ע:

ג נשבע לבטל מצות עשה

ג-א

א) מבואר בש"ס שבועות (דכ"ז ע"א ודכ"ט ע"א) ובנדרים (דט"ז ע"ב) דנשבע לבטל מצות עשה כגון שלא לישב בסוכה ושלא לאכול מצה דאינה חלה שבועה כלל ומצינו בזו מחלוקת בין הראשונים ז"ל. שיטת רש"י ז"ל מובא בר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות (בדכ"ה ע"א). וכן שיטת הרז"ה ז"ל בסוף פ"ג דשבועות. וכן מטין דברי התוס' ז"ל (בדכ"ה ע"א) בד"ה משא"כ בתי' קמא. דאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה שבועתו לבטל המצוה. והסביר הר"ן ז"ל שם טעמם. דשבועה איתא בכל גווני בין כשאוסר נפשי' מחפצא. ובין כשאוסר חפצא אנפשי'. ואם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה עניינו שאיסור ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה. והויא שבועה גמורה ולא מדין יד. וא"כ בודאי חלה בכהאי גונא לבטל מצוה. כמו בנדר כיון דאוסר חפצא אנפשי' ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומה דאיתא התם חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות היינו דנדרים בכל צד שהם חלים ע"ד הרשות דהיינו כשאוסר חפצא אנפשי' חלין ע"ד מצוה. דכשאוסר נפשי' אחפצא לא מצינו בנדרים. משא"כ בשבועה דלא בכל ענין שהם חלים אדבר הרשות חלין ע"ד מצוה. עיי"ש בר"ן ז"ל וברא"ש ז"ל פ"ג סי' י' ונראה שכן גם דעת הר"ן ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל חולק ע"ז במלחמות וס"ל דאפי' אמר ישיבת סוכה עלי שבועה ג"כ לא מהני משום דאפי' אמר שבועה בלשון נדר ג"כ איסור נפשי' הוא. וכן הוא בתוס' בדכ"ה בשם ר"י ז"ל. ועיין ברא"ש ז"ל. וכ"ה בחידושי ריטב"א ז"ל בשבועות. ובנדרים (דט"ז ע"א). וכן פסק בטויו"ד סי' רל"ט:

ג-ב

ב) ונ"ל דאפי' לשי' רש"י והרז"ה ז"ל דבאומר ישיבת סוכה עלי שבועה חיילא שבועה לבטל מצוה. מ"מ היינו דוקא ללאו ומלקות. אבל קרבן ליכא. דהרי ליתא בלאו והן. דנשבע לקיים ולישב בסוכה. לכו"ע לא חלה שבועה לחיוב קרבן. וא"כ ליתא בהן לקרבן. ואף דשבועה חלה גם בהן למלקות כשיטת הרז"ה ז"ל מ"מ בעינן דמשכחת לה בהן גם לקרבן. וכיון דבזה בהן ליכא קרבן גם בלאו לא יהי', ועי' באב"מ סי' י"ד שכתב ג"כ דבעינן לאו דומיא להן לגמרי ואם בלאו ליכא קרבן גם בהן ליכא עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד להיפך כ"נ לכאורה. ועי' במלחמות שם שהקשה ארז"ה ז"ל ממתני' בדכ"ז תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. והלא משכח"ל גם בלאו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה עיי"ש. ועי' בשעה"מ פ"ג מה' נדרים ה"י מה שהניח בצ"ע עיי"ש:

ד נשבע לבטל מצות ל"ת

ד-א

א) דין זה פשוט ומבואר בש"ס דאפי' לבטל מ"ע בשב ואל תעשה אינו חל. וכ"ש לבטל מל"ת בקום ועשה דלא חל. ובמתני' (דכ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' ש"ש. והיינו דנשבע לבטל המצוה:

ד-ב

ב) ונראה דלשיטת הרז"ה ז"ל דבאומר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה שבועה. א"כ משכחת לה שבועה לבטל מצות ל"ת. כגון בגונא דמתני' באומר שבועה שאוכל ככר זו. ואח"כ אמר אכילת ככר זו עלי שבועה. בכה"ג שפיר חלה שבועתו. וכמו דאם אסר עלי' הככר בקונם אחר שנשבע לאכלו. דודאי חייל. ואין חולק בזה. עי' בר"ן נדרים (די"ח) ד"ה הלכך. הכי נמי באוסרו עלי' בשבועה שהיא דומיא דנדר חיילא. ואף דלא מצאתי מבואר ד"ז. מ"מ כן נראה מסברא ואין נ"מ בין לבטל מ"ע ובין לבטל מל"ת בשב וא"ת ובכה"ג לשי' רש"י והרז"ה ז"ל:

ה נשבע לקיים מצות עשה בכולל

ה-א

א) הנשבע לקיים מ"ע בכולל כגון שנשבע לאכול מצה סתם. או לישב בסוכה סתם. אי חיילא שבועתו גם אמצה וסוכה דמצוה. דין זה אינו מוזכר בש"ס. ומצאתי בתשב"ץ סי' ק' שהזכירו. וכתב שם דאע"ג שאינו מוזכר דין זה בשום מקום שאם נשבע שאוכל מצה שיהא חלה שבועה על מצה בלילי פסחים ואם לא אכל יהי' בחיוב קרבן. מ"מ הדין דין אמת. ועיי"ש שהכריח מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בפ"ג דשבועות שאם נשבע שלא לאכול מצה בכולל חלה שבועתו לבטל מצוה. וע"כ דאיתא בהן ג"כ ע"י כולל. דאל"כ היכי איתי' בלאו. דשמעתין מוכחא דכל דליתי' בהן ליתי' בלאו. אלא ע"כ דגם בהן איתי' בכולל עיי"ש. והנה לשי' הרז"ה ז"ל והר"ן ז"ל דמה דלא חלה שבועה לקיים מ"ע הוא דוקא לחיוב קרבן משום דליתא בלאו ומה"ט מלקות איכא. משום דלמלקות לא בעינן איתי' בלאו והן כמבואר לעיל. א"כ פשוט דבנשבע בכולל כיון דבהאי גונא איתא גם בלאו כמבואר בירושלמי א"כ חלה שבועתו בודאי דמאיזה טעם נימא דלא חלה. וכן לשי' הרמב"ן ז"ל דנשבע לקיים ג"כ ממעטינן מקרא דלא יחל דברו דאתה מיחל לחפצי שמים. והיינו דחפצי שמים אינן בכלל הקרא לא לבטל ולא לקיים. ג"כ פשוט הוא דמהני כולל בלקיים מ"ע. כיון דגם בלבטל מהני כולל מכ"ש בלקיים. דמחד קרא ממעטינן להו לדידי'. וכן פשוט גם לשי' תוס' ז"ל שכתבנו לעיל דטעם דלא חלה בנשבע לקיים הוא מצד אין איסור חל על איסור. א"כ כיון דחזינן בש"ס דגם בנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות דחלה שבועתו בכולל לר' יוחנן (בדכ"ג ע"ב). א"כ בודאי גם בנשבע לקיים מהני כולל:

ה-ב

ב) ונ"ל דלשי' הרמב"ן ז"ל במלחמות דבשבועה שלא אוכל מצה סתם אף דחלה שבועה לבטל מ"ע מ"מ אם עבר ואכל אינו חייב קרבן דקראי דלהרע או להטיב בדבר הרשות כתיבי. א"כ גם בנשבע לקיים מ"ע בכולל אם עבר על שבועתו אינו חייב קרבן. ואף דהאי טעמא שכתב הרמב"ן ז"ל בנשבע לבטל משום דקראי בדבר הרשות כתיבי לא שייכי הכא בנשבע לקיים. דהרי חזינן בש"ס דבנשבע לקיים מל"ת חיילא שבועה אף לקרבן מהא דפריך שם (בדף כ"ד ע"ב) לרבא ממתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות. ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב הרי בהדיא דבנשבע לקיים מל"ת בכולל חלה שבועה אף לקרבן. וע"כ צ"ל להרמב"ן ז"ל אף דבנשבע לבטל בכולל לא חל לקרבן משום דקראי לא כתיבי אלא בדבר הרשות. מ"מ בנשבע לקיים איכא גם קרבן מק"ו דריב"ב במתני' (בד' כ"ז). ואף דרבנן פליגי עלי' היינו רק בנשבע בפרט דליתא בלאו והן אבל אם נשבע בכולל שלא אוכל נבילות ושחוטות דאיתא בלאו והן. כמ"ש הר"ן ז"ל (בדף כ"ד ע"א) בתי' הש"ס אלא כדרבא דמשכחת לה בהן בנשבע שאוכל סתמא דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור. ויבואר לקמן בס"ד. א"כ כיון דאי' בהן להכי חלה שבועה לגמרי אף לקרבן מק"ו אף דקראי לא כתיבי רק בדבר הרשות. ועי' באב"מ (סי' י"ד) בהגה"ה עיי"ש, מ"מ בנדון דידן בנשבע שאוכל מצה נראה דבודאי לא תחול שבועה לקרבן. דהרי ליתא בלאו לשי' הרמב"ן ז"ל דגם אם נשבע שלא לאכול מצה בכולל ועבר ואכל אינו חייב קרבן. א"כ ליתא בלאו לקרבן וליתי' נמי בהן. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות שם לפרש מאי דאמרי רבנן דריב"ב במתני' תאמר בשבועת מצוה דליתא בלאו והן שאם נשבע לבטל פטור. ואף דאיתא בלאו ע"י כולל כההיא דירושלמי. מ"מ לענין קרבן ליתא בלאו, א"כ הוא הדין והוא הטעם גם בנשבע לקיים מ"ע בכולל. דליתא בלאו לענין קרבן. ולא דמי לנשבע לקיים מל"ת בכולל כגון שלא אוכל נבילות ושחוטות דהתם איתא בהן בנשבע שאוכל סתמא דנבילות בכלל לענין שאם אכלן יצא ידי שבועה. משא"כ בזה ליתא בלאו בשום אופן. דכשנשבע סתם שלא אוכל מצה ואכל בלילי פסחים פטור מקרבן כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואף שיש לחלק בזה קצת. מ"מ אחר העיון נ"ל כן נכון מסברא:

ה-ג

ג) עוד נראה לומר. דלשי' הרז"ה ז"ל בסוף פרקין דדחי דברי הירושלמי מהלכה. וס"ל ולא מהני כולל לבטל מצוה א"כ פשוט דגם בנשבע שאוכל מצה. לא חלה שבועה לקרבן אמצה דמצוה. דהרי אכתי ליתא בלאו והן ולא מהני לן האי כולל בנשבע לקיים מידי להרז"ה ז"ל. דהרי למלקות גם בלא כולל חל לשיטתו בנשבע לקיים מ"ע. ולקרבן גם ע"י כולל לא יחול וכ"ז פשוט אלא שלפי"ז צ"ע לי דברי התשב"ץ ז"ל שהבאתי בזה דמפורש בדברי' דנשבע שאוכל מצה ולא אכל בלילי פסחים דחייב קרבן. ולפימ"ש לכאורה ליכא למ"ד דחלה אף לקרבן. דהרי נראה מד' כל הראשונים ז"ל לכאורה דהוקשו כולם וס"ל לסברת הרמב"ן ז"ל דאף דחיילא שבועה לבטל עשה בכולל. מ"מ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן. וא"כ לדידי' גם בנשבע שאוכל מצה לא חלה לקרבן דליתא בלאו כמ"ש. ולא ראיתי עוד בהדיא לאחד מן הפוסקים ז"ל שיחלוק אסברת הרמב"ן ז"ל:

שו"מ במראה הפנים בהלכה ה' בפרקין שכתב לדייק מד' הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ז"ל שחולקין אהרמב"ן ז"ל וס"ל דאם נשבע לבטל מ"ע בכולל ועבר ועשה חייב גם קרבן. ועי' באב"מ (סי' י"ד) שכתב דהתוס' ז"ל ע"כ דחולקין אסברת הרמב"ן ז"ל מד' תוס' ז"ל (בדף כ"ד ע"א) בד"ה אלא. ולקמן נדבר מזה. עכ"פ דברי התשב"ץ ז"ל א"ש להני פוסקים דפליגי ארמב"ן ז"ל:

ה-ד

ד) העולה לנו בזה. דלשי' הרז"ה ז"ל לא חלה שבועה לקרבן בנשבע לקיים מ"ע בכולל. ואין שום נ"מ לדידי' בין נשבע בכולל או לא דאידי ואידי חלה עלי' שבועה למלקות ולא לקרבן משום דליתא בלאו ולשי' הרמב"ן ז"ל חלה שבועה למלקות ולא לקרבן. ומהני כולל דבלא כולל אינה חלה כלל לדידי'. ולשי' הרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל דפליגי ארמב"ן ז"ל וס"ל דלבטל מ"ע חל אפי' לקרבן. וא"כ מכ"ש בלקיים דחייל אף לקרבן:

ו נשבע לבטל מצות עשה בכולל

ו-א

א) מקור דין זה הוא בירושלמי בפרקין הלכה ד' שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה. והביאוהו הפוסקים ז"ל להלכה בטואו"ח (סי' תפ"ה) ונאמרו בזה שלש שיטות: (א) שיטת הריצב"א ז"ל בתוס' (דף כ"ד ע"א) ד"ה אלא. שכתב לחלק בהאי דינא בין אם הזכיר לילי פסח בשבועתו ללא הזכיר. ואם אמר והזכיר לילי פסח בשבועתו לא מהני אף בכולל שאר לילות ג"כ. (ב) שיטת הריז"ל בתוס' שם דנ"מ בין אם מבטל המצוה בשב ואל תעשה כמו בההיא דירושלמי ובין מבטלה בקום ועשה כגון נשבע לאכול נבילות ושחוטות. דבזה בודאי לא נאמר דחלה שבועתו לאכול נבילות ולעבור אאיסורא בקום ועשה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל במלחמות. וכ"כ הר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל בחי'. וחילוק זה מוסכם מרוב הפוסקים ז"ל. (ג) שיטת הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ומובא בח"י באו"ח (סי' תפ"ה) ובקצוה"ח (סי' ע"ג). ובתומים שם מביא ג"כ בשם תומת ישרים, דנ"מ בין אם כבר חל עלי' חובת המצוה כשנשבע או לא. ועד כאן לא אמר בירושלמי דחלה שבועה אלא כשנשבע קודם הפסח. אבל כשנשבע בלילי פסח דכבר חלה עלי' חובת מצה. לא מהני כולל עיי"ש. ועי' בשערי תשובה באו"ח שם. ואולי זהו כוונת המאירי ז"ל שהובא לעיל (בסי' כ"ח) שכתב וז"ל ואם נשבע בכלל שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עלי' שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה. ואינו מובן לכאורה מאי בעי בזה. ובדף ט"ז גבי הא דנדרים חלין ע"ד מצוה כתב שם כיון דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. וצריך להבין ולדעת עומק כוונתו בזה ופי' שם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל. ואם נאמר דס"ל כסברת הראב"ד ז"ל דלא חלה בכולל רק קודם שחל עלי' חיוב המצוה. אפ"ל דזהו כוונתו דכיון שנשבע בכולל קודם שחל החיוב מהמצוה עלי'. ושבועתו חלה עלי' אז בודאי אז אמרינן דמהני לבטל מצוה. והרי זה כמי שלא נתחייב באותה מצוה. משא"כ בנדרים דודאי חלין אפי' אם כבר נתחייב בהמצוה. לזה כתב דהרי זה כמי שאין לו רק מצת טבל. היינו שמחויב במצוה ואין בידו לקיימה:

ו-ב

ב) ושיטה יחידית בזה היא שיטת הרז"ה ז"ל בפרקין דדחה להאי ירושלמי מהלכה עיי"ש ולא נמצא לו חבר בין הפוסקים ז"ל, ולכל הפוסקים שחלה שבועה בכולל לבטל מצוה אם מהני שיחול לגמרי גם לענין קרבן דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות דאף דחלה שבועה מ"מ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דקראי דלהרע או להטיב בדבר הרשות כתיבי. ובמראה הפנים בה"ה בפרקין כתב לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל שחולקין ע"ז. וס"ל דחלה שבועה לגמרי אף לחיוב קרבן:

ז נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל

הנה בנשבע לקיים מל"ת בכולל. כגון שנשבע סתם שלא לאכול כו"ע מודו דחלה שבועה לגמרי אנבילות אף לחיוב קרבן. דאיתא נמי בהן בנשבע שאוכל סתם שחלה אנבילות ג"כ שאם אכלן פטור. או שכיון שנשבע סתם שאוכל מקיים שבועתו בדברים המותרים ועי' רש"י ז"ל (בד' כ"ד ע"א) בד"ה ה"ג. אבל אם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות. בזה שיטת רש"י ז"ל דאינו חלה שבועה אנבילות. משום דליתא בהן. ומשמע נמי מדברי' ז"ל דלמלקות חל עיי"ש בד"ה בשלמא. וכן דייק במל"מ פ"ד מה"ש דדעת רש"י ז"ל דלמלקות לא בעי לאו והן. אבל שיטת רוב הפוסקים ז"ל דאפי' נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות חיילא שבועה לגמרי אף לקרבן דאיתא בהן בנשבע שאוכל סתמא לענין שאם אכל נבילות יצא ידי שבועה. עי' בר"ן. וכ"כ ברשב"א בשם הר"ח ז"ל והר"י הלוי ז"ל. וכ"כ בעל המאור ז"ל. ולדברי אלה הפוסקים ז"ל הדין מוכרח בסוגיא שם. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות פטור. ולאו משום דאין כח בשבועה לחול. זה אינו. רק דמסתמא אמרינן דלא כיון לדברים האסורים דהוו כמו אוכלים שאינם ראוים כעפר וכדומה. ולשי' רש"י ז"ל הוא להיפך. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות חייב דמקרו ראוין לאכילה ורק אריא רביע עלייהו. ואיתא נמי בהן באוכל סתם כמ"ש. ואם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות לא חלה שבועה לגמרי אנבילות משום דליתא בהן בכה"ג. ע"ש בסוגיא וברש"י ותוס' ז"ל:

ח נשבע לבטל מל"ת בכולל

אם נשבע לבטל מל"ת בכולל כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות. בזה לכו"ע לא חלה שבועה אנבילות דודאי אין אומרים לו לעבור איסורא בידים כדי לקיים שבועתו. ואפי' להריצב"א ז"ל דלא מחלק בין קום ועשה לשב וא"ת. מ"מ גם לדידי' אינה חלה שבועה אנבילות. כיון דהזכיר נבילה בהדיא ובכה"ג לא מהני כולל לדידי'. ועי' בתוס' בד"ה אלא כדרבא. שהביאו ראי' להריצב"א ז"ל מתוספתא שבועה שאוכל ואכל אוכלים אסורים כגון פגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב. ומשמע דטעמא דרבנן משום דחלה שבועתו אדברים האסורין בכולל וע"כ משום שנשבע סתם ולא הזכיר נבילה עיי"ש. אבל כל הפוסקים ז"ל פסקו דאם נשבע סתם שאוכל ואכל נבילות פטור ויצא ידי שבועה. אף שרובם ס"ל חילוק הר"י ז"ל בתוס'. דנ"מ רק בין מבטל המצוה בקום ועשה למבטלה בשב וא"ת. וע"כ דס"ל לחלק דכשנשבע בהדיא לאכול נבילות ושחוטות. כיון דודאי לא נאמר לו לעבור אאיסור נבילות בידים כדי לקיים שבועתו אין מקום לשבועה שתחול כלל אנבילות. משא"כ בנשבע סתם שאוכל. אף דכשלא יהי' לי' היתירא ג"כ לא נאמר לו שיאכל נבילות כדי לקיים שבועתו. מ"מ אם עבר ואכלן קיים שבועתו. דעכ"פ אכל ויצא ידי שבועה בהן. וכ"כ התשב"ץ ז"ל בסי' ק' עיי"ש. ומשכחת לה שיחול שבועה בנשבע לבטל מל"ת שהוא בקום ועשה. ונשבע לבטלה בשב וא"ת. כגון שנשבע שאוכל ככר זו היום ואח"כ נשבע שלא יאכל היום כלום. דהוי שבועתו השני' בכולל לבטל מל"ת בשב וא"ת. ובזה לכו"ע חייל. דלהריצב"א ז"ל הרי לא הזכיר בהדיא הככר שנשבע עלי' ונשבע סתמא שלא אוכל היום. ולהר"י ז"ל כיון דהוי שבועתו בשב וא"ת מהני כולל. כן נראה מסברא. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' ח' לענין נשבע שאוכל נבילות ושחוטות. אי חלה שבועה אשחוטות עיי"ש שכתב שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל:

ט קונמות

(א) קונם לקיים מ"ע. דין זה לא משכחת לה כלל בקונמות. דנדר לא הוי רק באוסר החפץ עלי' וזה לא משכחת לה בקיום עשה. כן כתב המאירי ז"ל בנדרים ד"ח ודט"ז עיי"ש. וכן (ב) קונם לבטל מל"ת ג"כ לא משכחת לה מהאי טעמא. וכ"כ המאירי ז"ל שם. ובאמת לכאורה משכחת לה קיום מ"ע וביטול מל"ת בקונם. כגון שאסר עלי' בקונם פירות שביעית. שאסורין באיסור עשה עלי'. ויהי' תלוי באמת אם נדרים חלין על האיסורין. כאשר נבאר מיד וכן ביטול מל"ת משכח"ל כגון שנשבע על הככר לאכלו. ואח"כ אסרו עלי' בקונם. ולכו"ע חייל הקונם. עי' בר"ן בד' י"ח ע"א בד"ה הלכך. וצ"ל דכונת המאירי דלא משכח"ל בקיום בפועל. שהוא רוב פעמים בקיום מ"ע וביטול מל"ת. ועי' בבעל המאור ז"ל ספ"ג דשבועות ובמלחמות שם, ועי' בחת"ס חאו"ח סי' קע"ו. אבל נדר משכח"ל (ג) בקונם לבטל מ"ע. כגון קונם סוכה שאני עושה ומבואר דין זה בש"ס נדרים (דט"ז ע"ב) דנדר חל על דבר מצוה לבטל. משום דאיסור חפצא הוא ואין החפץ משועבד להמצוה. ואין מאכילין דבר האסור לו ועי' לעיל בזה שחקרנו היכא שהנדר חל על גופו. כמו קונם עיני בשינה אי חייל כה"ג לבטל מצוה. ועי' עוד לעיל בזה דחקרנו אם מהני נדר לבטל מצות פקוח נפש. ועיי"ש צדדי הספיקות בזה. וכן משכח"ל (ד) בקונם לקיים מל"ת כגון אכילת נבילה עלי קונם. ושיטת רש"י ז"ל בשבועות ד"כ ע"ב ומבואר יותר בר"ן שם. דכשם שחל נדר לבטל מ"ע חל ג"כ לקיים מל"ת. וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם. ואף דאין איסור חל על איסור. ה"מ בכל איסורין דעלמא. אבל נדרים איסור חפצא הוא וכל שאר איסורין איסורי גברא אינהו. ולהכי שפיר חייל אאיסורין. וכן ביאר בנמוקי יוסף ז"ל על הרי"ף בנדרים דט"ז. ושיטת תוס' ז"ל שם בשבועות וכ"ה שי' הרז"ה ז"ל שם דכי אמרינן דנדרים חלין ע"ד מצוה ה"מ לבטל אבל לא לקיים דאין איסור חל על איסור וכ"כ המאירי ז"ל בנדרים דט"ז. ועי' באב"מ סי' י"ב הקשה לשי' הסוברים דנדרים חלים על איסורין משום דמתוסף איסור חפצא. א"כ ל"ל להש"ס בכריתות אמתני' דיש אוכל אכילה אחת. לומר דה"ט דחל איסור הקדש אחלב משום מגו דאתוסף איסור הנאה, ובתוס' חולין (ק"א ע"א) כתבו דהעיקר משום דהוי כולל. הלא הקדש בודאי הוי איסור חפצא דעיקר קונם הוא שמתפיס בהקדש. וא"כ בלא"ה חייל אאיסורין. וכן קשה טובא מהא דמצריך בכריתות דכ"ג ע"ב קרא דכל חלב לרבות אימורין למעילה. וגלי קרא דבקדשים איסור חל אאיסור תיפוק לי' דאיסור חפצא הוא וחייל אכל איסורין דהוו איסורי גברא. לשי' רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל. והי' נראה לכאורה לומר בזה לחלק. דשאני איסור חפצא דקונמות. דעיקר מה דחייל נדר וקדושה על החפץ בקונם אינו רק על האיסור שהטיל עלי'. ויכול להטיל הקונם על הככר. אם לאסרו באכילה. או שיאסר זריקתו לים ומה שמפרש בנדרו. ע"ז חל קדושה על החפץ ליאסר בזה שפירש. אבל מבלעדי האיסור אין שום קדושה על החפץ ולהכי דיינינן בזה לומר מגו דמתוסף ע"י הקונם קדושה בחפץ אתוסף נמי איסור אגברא. משא"כ בהקדש דעלמא דקדושת החפץ אינו משום האיסור שהטיל עלי' וגם בלא האיסור הוי עצם החפץ מוקדש לשמים. ורק דהתורה הטילה על חפץ של הקדש איסור זרות ומעילה ומ"מ מקרי דבר הנדור כיון דעיקרו בא ע"י פי' שהקדיש. אבל מ"מ אין שייכות להאיסור בקדושת החפץ. דנימא דע"י האיסור אתוסף קדושה בחפץ. והעיקר דבנדרים האיסור הוא שמטיל הקדושה על החפץ. ובהקדש הקדושה לאו מכח האיסור. ואפי' אם לא יחול איסור זרות ומעילה על החלב. מ"מ עצם ההקדש בודאי יהי' גם עלי'. רק דאיסור אגברא לא יהי'. וא"כ כיון דדיינינן בזה רק אאיסורא דגברא לא שייך מגו דאתוסף איסור חפצא. דאין שייכות זה לזה. וראי' לחילוק זה, דפשוט הוא. דלשי' הפוסקים ז"ל דאין נדרים חלים על האיסורים. אם אמר קונם נבילה זו עלי. כיון דאין איסור חע"א. לא יחול שום קדושה אנבילה. ואפי' למ"ד יש מעילה בקונמות. ואם הקדיש נבילה או שם בכריתות דקיימינן לענין החלב. ברור הוא דאף אי נימא אין איסור זרות ומעילה חל אאיסור חלב. מ"מ יהי' החלב קדוש כמו שאר בשר. וע"כ כמ"ש וצריך עוד ישוב בזה. וכ"ז דוקא בקונם פרטי אבל (ה) בקונם עלי שחוטות ונבלות כו"ע מודו דמהני כולל לחול על איסורין. והיא משנה מפורשת נדרים (ד"צ ע"ב). נטולה אני מן היהודים עיי"ש בתוס' ז"ל. והאחרונים האריכו בזה:

י מילי דרבנן

בזה יש שתי חלוקות:

(א) מצוה דרבנן. כגון נשבע להדליק נר חנוכה או שלא להדליק. ודין זה מוסכם מכל הפוסקים ז"ל דנשבע לקיים או לבטל מצוה דרבנן חלה שבועתו. עי' תוס' נזיר (ד"ד ע"א) ד"ה מאי היא. ועי' בב"י בטור יו"ד סי' רל"ט מביא ג"כ בשם תשו' הרא"ש ז"ל. ועי' ר"ן נדרים (ד"ח ע"א) ד"ה הא קמ"ל עיי"ש. ומדברי כלם נלמד דחלה שבועתו לגמרי והויא שבועת בטוי. וע"כ אם נשבע גם לבטל מחויב הוא לבטל בשב וא"ת המצוה דרבנן ולא לעבור אשבועתו.

(ב) איסורין דרבנן. כגון לאכול שומן הגיד. או לתת רבית דרבנן. ואף דגם בזה הדין מוסכם דחלה שבועתו עי' בב"ח בסי' רל"ט ביו"ד שכ' דאף דכו"ע מודו דחיילא שבועה על איסור דרבנן. והוא ש"ס ערוך ביומא ע"ג דחיילא שבועה על חצי שיעור לר"ל דאינו אסור מה"ת. מ"מ פשוט הדבר דאם נשבע לעבור על איסור דרבנן לא מניחין אותו לעבור בידים עלי' כדי לקיים שבועתו ועי' בשו"ע יו"ד סי' רל"ט סק"כ בש"ך שם. וכן כתב המל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה עיי"ש. אמנם מצאתי בפי' הרדב"ז להרמב"ם פ"ה מה"ש ה"ח שכתב בנשבע שאוכל פחות מכזית נבילה מוטב שיאכל אותו ולא יעבור אשבועתו ע"ש. ועי' מה שהביא ב"י ז"ל בסי' רל"ט שם תשו' הר"ן ז"ל בנשבע לפרוע רבית עם הקרן אם חיילא שבועה בכולל. ועי' במל"מ שם שהביא בשם תשו' מבי"ט דלא שייך בזה כולל דכמו דלא חלה שבועה על הרבית דהוי נשבע לבטל מצוה. כן לא חלה גם על הקרן דהוי נשבע לקיים מצוה עיי"ש. אמנם הר"ן ז"ל לשיטתי' דנשבע לקיים מצוה חלה שבועה ללאו ומלקות ורק לקרבן אינו חל משום דליתא בלאו והן. וא"כ שייך כולל שפיר. ובעיקר הדברים כבר האריכו האחרונים ז"ל ודרכי לקצר במקום שאמרו להאריך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף