אילת השחר/בבא קמא/לז/ב
שור שור ושור חמור וגמל. יש לעיין אם הבעיא דוקא בכה"ג דבשור ג' לא נתברר עדיין אם מחמת שפרץ במין הזה או בכל המינים, דיתכן דשור הג' הוא מועדות לשוורים, או דמתחיל תמות לכל המינים, אבל אם נגח ארבעה שוורים חמור וגמל כיון דודאי הוי מועד לשוורים נימא דגם השור הרביעי הוא מחמת דפרץ בשוורים, או דספיקת הגמ' יהי' גם אז דהשור הרביעי יכול להיות דזה התחלת מועדות של כל המינים. [והעירוני לעי' ברמב"ן נדה דף ס"ד דכה"ג אינו מועד לשאר מינים]. (מהדו"ק)
חמור וגמל שור שור ושור. נראה דאף להצד דשדינן בתר שוורים, מ"מ על הנגיחה הרביעית ישלם נ"ש, דהחמור וגמל מצטרפים לעשות מועד לגבי שוורים, וכל הבעיא אם נשאר מועד לכל המינים או דבזה שנגח עוד שני שוורים אמרינן דגם נגיחת השור הא' הוא מחמת דטבעו לנגוח רק שוורים, ומ"מ נגיחת החמור וגמל שקודם מצטרף לעשותו מועד על שוורים, דאל"כ נצטרך לומר דאחרי שנגח כל הג' שוורים התברר דעל השור השני עדיין הי' תם ויחזיר מה ששילם עליו נ"ש, גם לא מסתבר דאחרי שנהי' מועד יתברר דהי' טעות ולא הי' לו דין מועד, ולפי"ז ודאי דאפילו אם השני שוורים האחרונים לא היו בני חיובא, מ"מ להצד דבתר שוורים שדינן לי' זה יגלה דאינו מועד רק לשוורים אבל לשוורים ישאר מועד, דלא נגיחת הג' שוורים מייעדים אותו דאז הא הוי בעי שיהי' כל הג' שוורים של בני חיובא, אבל כאן המועדות שלו הי' ע"י החמור וגמל ושור דלכל הפחות הועילו עליו שיהי' מועד לשוורים.
תוד"ה שור. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים. ומשמע בבעיא שני' דאם ראה בהמות אחרות בין שני שוורים הראשונים שאחרי חמור וגמל, ואח"כ בין שור שני לשלישי לא ראה כלום יהי' מועד לכל, וכן בבעיא ראשונה אם רק ראה בהמות אחרות ולא נגחן בין שור ראשון לשני אבל לא ראה בהמות אחרות בין שני לשלישי יהי' מועד לכל, דמהשור השני נתחיל למנות מועדות על כל המינים דהו"ל שור ושור וחמור וגמל כיון דאין תולין דהסיבה היא דוקא בשור לכן הו"ל מועד לכל, ויש לעי' דגם בראה בהמות בין שור שני לשלישי ולא נגח נימא דמשור שלישי מתחיל דאינו מבחין במין, דהא לא ראה ולא נגח אחרי השור השלישי, וסתם בנגיחה דשור הא אין תולין דכוונתו דוקא לשור, ומה יועיל מה שגילה בין השור השני לשלישי דבשעת נגיחת שני לא נתכוין לכל המינים, הא מ"מ כשבא לנגוח שלישי כבר אינו מבחין בין המינים, דהא לא הי' חזקה שאינו רוצה לנגוח שאר מינים, דהא זה הי' רק ב' פעמים ועכשיו כוונתו באמת לנגוח הכל, דהא אחרי השור השלישי וכן אחרי נגיחת החמור לא ראה מינים אחרים שיוכיח דכונתו לנגוח רק שוורים, ולמה יגלה ראיית המינים בין שור שני לשלישי על הנגיחה השלישית שאח"כ. (מהדו"ק)
מהו דתימא הך שופר קמא סיוטא בעלמא הוא דנקטי' קמ"ל. והיינו דקמ"ל דאינו סיוטא בעלמא, והנה לא משמע דס"ד דיפטר לגמרי על הנגיחה דשופר קמא, והיינו דפשיטא דמ"מ חייב אלא דזה לא יצטרף לעשותו מועד, ולכאורה מכאן מקור לסברת הרמב"ם בפ"ו מה' נזקי ממון הל' ה' דשור האיצטדין אינו נעשה מועד אע"פ שחייב ח"נ, והראב"ד השיג עליו דמ"ש ממועד לשופרות, אבל מהגמ' הא משמע דשופר קמא אילו הוי סיוטא בעלמא שנבעת ואינו עושה מדעת אף שהי' חייב על הנגיחה מ"מ זה לא עושהו למועד, וא"כ ה"נ בשור האיצטדין דאינו עושה בדעת כלל [ולכן אינו חייב מיתה] לא יהי' מזה מועדות, דאיצטדין הוי תמיד כנבעת ואינו עושה מדעת וכשופר קמא אילו הי' סיוטא בעלמא, והראב"ד השיג עליו דמ"ש ממועד לשופרות, אבל הרמב"ם אדרבה מכאן הוכיח סברתו.
תוד"ה יום ט"ו. וכמו שבת שבת ושבת דסגי בשלש פעמים דלאו סוף ז' גרים אלא יום שבת. יש לעי' לפימש"כ התוס' לעיל ע"א ד"ה משיחזור דאף אם בטל ממלאכה ביום החול לא הוי חזרה, וכן כתב הר' ישעי' בשטמ"ק דה"נ לטעם הירושלמי אף אם עבר יו"ט שהיו מלובשין בבגדים נאים מ"מ לא הוי חזרה, דלא רק הביטול מלאכה והבגדים גורמים, אלא גם הזמן גורם, לכן לא הוי חזרה ביום של ביטול מלאכה גרידא או כשהוא לבוש בבגדי שבת גרידא, א"כ הרי דהמועדות הוא מחמת מרחק הזמן, ולמה יועיל ג' שבתות ולא יצטרך שבת ד', ואם נימא דאיה"נ דבנגח ג' שבתות הוי מועד רק על סיבת ביטול מלאכה או בגדים נאים, וממילא יועיל חזרה דימים שבחול בינתיים אם בטל ממלאכה או אם יו"ט באמצע ימי החול, א"כ איך פסיק ר' יהודה דג' שבתות בעי כדי לחזור לתמותו, דהי' לו לחלק דאם נגח רק ג' שבתות סגי בחזרה בג' ימים שאין עושה בהם מלאכה או שלבושים בגדים נאים, משא"כ באם נגח ד' שבתות דאז הרי גם הימים שבינתיים גרמו ולא יחזור לתמותו רק אם יעברו ג' שבתות דוקא, וצע"ק. (מהדו"ק)
שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור. יש לעי' אם יש עליו איסור מזיק למ"ד גזל עכו"ם אסור, דהא איסור מזיק הוי כעין גזל מחמת דמפסיד ממונו, כמש"כ רבינו יונה ריש מסכת אבות, ואם נימא דיש איסור מזיק לכל הפחות הי' צריך להתחייב בידי שמים, ולא מצינו כן, ולפי"מ דמשמע מהנימוק"י דלמסקנא רעהו דוקא ומתמעט עכו"ם, אלא דמחמת דהתיר ממונן לכן חייבין נ"ש, יתכן דנהי דלגבי לחייב המזיק את העכו"ם לא צריך לטעם דהתיר ממונן דנתמעט מרעהו, מ"מ מהני ג"כ מה דהותר ממונן דלכך אין איסור להזיקן ע"י שלא ישמור בהמתו מלהזיק אותם ואין חייב ביד"ש, וכן לפי"מ דמשמע מהרמב"ם דרעהו לאו דוקא, אלא הא דפטור אם הזיקו להם הוא מחמת דהתיר ממונן, ג"כ פשוט דלא עבד איסור ע"י נזקי שורו, דהותר ממונן לענין היזק דבהמתו. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |