אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות ז

סימן ז

אם הפריש תרומות ומעשרות ותוך כדי דיבור חזר מהפרשתו כנראה לדע' רמב"ם (פט"ו) ממעשה קרבנות (ופ"ב) דתמורה דבהקדש אינו יכול לחזור תוכד"ד ולא לבד דא"י לחזור מכל וכל אלא אף לחזור משלמי' לעולה א"י לחזור בתרומה ג"כ כיון דשייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דע"י אמירתו חל קדושת תרומה ודמי להקדש דא"י לחזור ובתו' מנחות (דף פ"א) ד"ה תודה מבואר דטעמא דל"מ חזרה בהקדש תוכד"ד היא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועיין ס' המקנה אה"ע (סי' כ"ז) שהוכיח מזה דע"כ בקנין הדיוט ל"מ חזרה תוכד"ד וכבר השיג עליו הא"מ שם דהא להדיא מבואר בב"י וש"ע ח"מ (סי' קצ"ה) דבמסירה להדיוט מהני חזרה תוכד"ד וכ' הוא הטעם משום דלגבי הדיוט משיכה ומסירה גרידא אינו עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו ואינו עושה קנין עד שימשוך ולכן כיון דאינו עושה קנין אלא ע"י דיבורו שאמר לו קני יכול לחזור תוכד"ד מדיבורו קמא והו"ל מעשה קנין בלא דיבור אבל בהקדש אמירה דידיה מעשה הוא כמסירה ומש"ה א"י לחזור ע"ש וכ"כ בקצוה"ח (סי' רנ"ה) וצריך לומר אף דבהקדש ג"כ ל"ה רק דיבור ונימא דיכול לבטל תוך כד"ד דיבורו הראשון מ"מ כיון דדיבורו עשה מעשה לחול על הדבר שם קדושה ויצא מרשותו ע"י דיבורו אין הדבור מבטל מעשה משא"כ בהדיוט אף דכבר בא מדיבורו לידי מעשה קנין ויצא מרשותו מ"מ אתי דיבור השני ומבטל דיבור הראשון שאמר לו לך חזק וקני ואף שמדיבורו זה שאמר לו לקנות הוא יותר מכד"ד מ"מ כיון דבהכרח צריך לצרף דיבורו זה למעשה הקנין יכול תוכד"ד של מעשה הקנין לבטל דיבור הראשון ונשאר מעשה קנין בלא דיבור משא"כ בהקדש דע"י דיבורו חל המעשה שהוא של הקדש לא אתי דיבור אף שהוא תוך כדי דבור לבטל מעשה:

ולפי"ז היה מקום לומר גם בההפקר אינו יכול לחזור תוכד"ד מה"ת כיון דע"י דיבורו נעשה כבר קנין ויצא מרשות הבעלי' ואתעביד הפקר שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה וכן נמי אם עושה מעשה קנין לזכות דבר מן הפקר וחוזר בו תוכד"ד אינו יכול לחזור כ"ז שאינו מפקירו כיון דבזה ל"צ דיבור מאחר לזכות רק מעשה וכוונה לזכות וזה אינו יכול לבטל כמו בהקדש דכיון דאמירה היא כמסירה שוב אינו יכול לחזור ואין לומר דמ"מ אתי דיבור החזרה ומבטל הכוונה שכוון לזכות והוי כטועה ועשה מעשה בלא כוונה ודיבורו תוכד"ד מבטל המחשבה ז"א הא בהקדש ג"כ אם לא גמר בלבו ל"מ אף הדיבור נימא ג"כ דתוכד"ד יבטל דיבור החזרה המחשבה שגמר בלבו ונשאר הדבור בלא כוונה וע"כ כיון דהוי כמסירה ויצא מרשותו שוב אין דיבורו מבטל הכוונה שהיה בהמעשה כן נמי בהפקר. והא דכ' הרמב"ם (פ"ב) משבועות שיכול לחזור תוכד"ד בשבועה שזה דומה לטועה היינו שבועה לבד דלא איתעבד שום מעשה ע"י דיבורו רק חיוב הגוף לקיים שבועתו בזה אתי דיבור החזרה ומבטל דבור השבועה משא"כ בהקדש והפקר דאיתעבד מעשה והוצאה מרשות ע"י דיבורו ובזה יש קצת ליישב דעת רש"י חולין (דף קמ"א) דפירש שם בקיום עשה דשלוח הקן אם עבר ונטלו למאן דסובר קיימו ולא קיימו צריך שיקיים העשה דשילוח תוכד"ד ועיין תוס' ור"ן מכות (דף ט"ו) וקשה לכאורה א"כ מה מוסיף תיקון ללאו זה מכל הלאוין שאינם נתקין לעשה הא בכל הלאוין אם חוזר ממה שעוש' תוכד"ד מלבד מגדף פטור ומה עדיפות ללאו זה דלא יקח אם על בנים דיכול לתקן תוכד"ד ולשלוח הא בלא"ה אם ל"ה ניתק לעשה יכול לחזור תוכד"ד ולשלח. ולמ"ש י"ל כיון דכבר זכה ולקחו לזכות מן ההפקר שוב אינו יכול לחזור מזכייתו ואי"ל דניתקו הכתוב אל העשה היה לוקה אף באם מקיים העשה אח"כ ולכך נתקו לעשה לפטרו ממלקות אבל צריך שיקיים העשה תוכד"ד:

וראיתי במח"א דיני זכיה מהפקר דהביא דברי תשובת ר"ב אשכנזי ז"ל דכתב דהמפקיר אסור לחזור אף תוכד"ד והוא השיג עליו דחזרה מהני תוכד"ד. ולמ"ש יש פנים לדבריו דאף בדיעבד ל"מ החזרה כיון דע"י דיבורו הוי כמסירה ובזה א"צ שום דבר לדבר ולא אתי דיבור החזרה ומבטל מעשה הקנין. אולם אף דברמב"ם (פ"ב) משבועות לא הזכיר רק שבועה מ"מ מדברי הראב"ד שם מבואר דכן הוא הדין בנדר וקונמות ג"כ דיכול לחזור תוכד"ד וכן הוא בטור וש"ע יו"ד (סי' ר"י) ולכאורה נימא בקונמות ג"כ דהוי כהקדש לענין זה ובפרט להמבואר ברשב"א ור"ן נדרים (דפ"ה) דבאוסר דבר על נפשו בקונמות נעשה הפקר ויד כל אדם בו לזכות ולד' הר"ן שם אף שאלה ל"מ דל"מ שאלה בהפקר וכשזכה אחר אף שזה משאיל על נדרו אח"כ א"ח להחזיר. א"כ בדבורו שאוסר ע"ע איתעביד ג"כ מעשה דיצא מרשותו ונעשה הפקר לכל אדם א"כ כיצד יכול לחזור בו תוכד"ד נימא ג"כ כיון דל"ב שום דבר רק בדיבורו לבד סגי ונתקיים הדבר ששוב לא יהיה יכול לחזור. וצריך לומר דמ"מ כיון דאינו מפקיר ממש רק אוסר ע"ע וע"י איסורו ממילא יוצא מרשותו זה ל"ה כמעשה הפקר ממש ולכך יכול לחזור תוכד"ד:

אך לפי"ז דעיקר הטעם מה דא"י לחזור תוכד"ד בהקדש משום דהוי כמסירה ויצא מרשותו יש לדון דבתרומה אף דקרא שם תרומה מ"מ אם טוה"נ ממון ולדעת התו' רי"ד קידושין (סוף פ"ב) ורא"ש נדרים (דפ"ה) דאם טוהנ"מ הוי כממון על כל הממון זה והגונב טבלו של חבירו אם טוה"נ ממון דחייב כפל חייב לשלם כל דמים שגנב ולא כפי טוה"נ לבד ודלא כדעת הר"ן שם ותוס' ב"מ (דף ו') דל"ה בעלים רק כפי ערך טוה"נ א"כ שוב כיון שיש לו בו טוה"נ ליתן לכל כהן שירצה עדיין לא יצא מרשותו ולא איתעבד שום מעשה כמסירה רק שיחול על זה שם קדושת תרומה א"כ מהראוי לומר שיכול לחזור מזה תוכד"ד כיון אף דהוי כמסירה מ"מ לא יצא מרשותו והוי רק כקונם וכאיסור שבועה דיכול לחזור תוכד"ד:

ולכאורה יש לומר טעם אחר הא דא"י לחזור בהקדש תוך כד"ד דהנה ז"ל הרמב"ם הל' מעשה קרבנות ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו בתוכד"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפילו בתוכד"ד עכ"ל הנה כאן הוסיף הרמב"ם והטיל תנאי אם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו דבעינן תרווייהו גמר בלבו והוציא בשפתיו ומשמע דאם גמר בלבו בלבד אף דבהקדש מחשבה מהני כדבור אם א"ר להוציא בשפתיו כדכתיב כל נדיב לב עולה וכמבואר מס' שבועות (דכ"ו) מ"מ יכול לחזור תוכד"ד ויכול לבטל המחשבה הרי אף דמחשבה מהני כמו אמירה וכמו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כמו כן מחשבה ג"כ כאמירה חשיב ואף עפ"כ מן המחשב' יכול לחזור תוכד"ד מזה ע"כ מוכח דבקנין ממש ג"כ יוכל לחזור תוכד"ד רק כשגמר בלבו והוציא בשפתיו אז עדיף וא"י לחזור אף תוכד"ד והטעם דהא כיון דמחשבה מהני מה לו להוציא בשפתיו ובכ"מ דיכול לחזור מה"ת תכד"ד ע"כ הטעם דמזה שחוזר תכד"ד וזה לא שכיח שאדם יעשה דבר וימלך מיד לחזור ממה שעושה שזה נגד החזקה ודרך העולם ומזה שחוזר בפנינו תוכד"ד נראה בעליל שלא בגמר דעתו עושה ועדיין לא גמר בלבו ואף דדברים שבלב אינו דברים מ"מ דברים שבלב דמוכח הוי דברים משא"כ כשחוזר אחר כד"ד אז י"ל דחוזר ממה שגמר בלבו מקודם ואף דאומר דלא גמר בלבו עדיין זה הוי דברים שבלב ואינו דברים לבטל הדיבור ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ונמלך ובש"מ ותו"ח שם דאף לפרש דבריו תוכד"ד נאמן ולאחר כד"ד הוי דברים שבלב. וזה אתי שפיר בקנין ושאר דברים דמהני חזרה תוך כדי דבור אף שגמר בלבו מ"מ כיון דלא שכיח שיחזור אדם ממה שנגמר אצלו מיד תוכד"ד זה לעד נאמן דעדיין לא נגמר בלב משא"כ בהקדש ודבר דמהני במחשבה אם עדיין לא נגמר בלבו הדבר בבירור גמור והחלטה ברורה למה לו להוצי' בשפתיו הא לקיום הדבר סגי במחשבתו לבד אלא ודאי כיון שהוציא בדבור פיו הדברים ע"כ דכבר נגמר בלבו בהחלטה ועכשיו חוזר בו וא"י לחזור דהוי כקנין משא"כ באם נגמר במחשבתו ולא הוציא עדיין מפיו בזה יכול לחזור ממחשבתו תוך כד"ד דהחזרה היא לעד מוכח דהגמירה בלב היה בטעות. אבל כשהוציא מפיו ועשה דבר של"ה צריך ע"כ דכבר נגמר בהחלטה בלבו ועכשיו נמלך לחזור וא"י לחזור מאמירה דהוי כקנין ואף אם צועק דעדיין לא היה נגמר בלבו מ"מ הוי דברים שבלב ואינו דברים. ולפי"ז בכל מה שאמירה לגבוה כמסירה וגם המחשבה סגי לחייבו בזה א"י לחזור תוכד"ד ותרומה ג"כ דנטלת במחשב' שוב כשהפריש או הוציא מפיו אינו יכול לחזור דאף תוכד"ד שחוזר מדבורו או ממעשיו אמרינן דנמלך הוא ואף שאומר של"ה נגמר בלבו הוי דברים שבלב ואינו דברים כיון דאם ל"ה עושה בגמר דעתו למה לו לדבר או להפריש משא"כ בשאר קנין שבין אדם לחבירו דמחשבה בלא מעשה לאו כלום הוא אמרינן כיון שחזר בו תוכד"ד ע"כ דלא עשה בגמר דעת ולא נגמר בלבו ומה שעשה הקנין היה שיועיל אם לא יחזור. אבל בדבר דסגי במחשבה כיון שהוציא בשפתיו ע"כ אי לאו דגמר בלבו בהחלט מה לי להוציא מפיו ואמרינן דעכשיו חוזר ונמלך וכבר נגמר הדבר בדבור:

אולם אם כן בתמורה דבזה ודאי דלא סגי במחשבה דעובר על לאו דלא יחליף ולא ימיר ומחשבתו אף אם נגמר בלבו ל"מ כלל עד שיוציא בשפתיו אז גלי לן הקרא והיה הוא ותמורתו קודש ובזה למה אינו יכול לחזור תוך כד"ד וצריך לומר בתמורה ע"כ הטעם משום דגלי קרא והיה אף שוגג ואנוס ג"כ מ"מ יהיה קודש וחזרת תוכד"ד הוא דמשוי דבורו הראשון לטעות ובתמורה דאף טעות משוי להתמורה קודש לכך א"י לחזור תוכד"ד וכמו שכתב כן הקצוה"ח שם ואף שאאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני מתנות (סי' י"ז) מפקפק בזה וכתב דדוקא לחזור לגמרי גלי קרא דטעות תמורה הוי תמורה אף בטעות אבל באם בין כך יהיה הקדש לא מצינו לחלק בין תמורה לתחלת הקדש וכן כתב הנתיבות (סי' רנ"ה) אולם אינו מוכרח כיון דאינו יכול לחזור וטעות ואונס גלי קרא דמהני כיון שכבר חל שם תמורה א"י לחזור ובפרט מחמור לקל. ויש לומר דלכך דקדק הרמב"ם וכן במשנה (פ"ה) דתמורה דבאומר ולדה עולה קתני שם פלוגתא דר"מ ור' יוסי בחוזר מקל לחמור דג"כ א"י לחזור לר"מ ולר"י בנמלך. ולגבי תמורה קתני תמורות עולה ואח"כ שלמים דהיינו מחמור לקל דא"י לחזור. והיינו טעמא דבקדשי' מהני מצד שגמר בלבו מקודם והוציא בשפתיו א"י לחזור אף מקל לחמור. משא"כ בתמורה דגמר בלבו ל"מ כלל רק מה שהוציא בשפתיו ומהראוי היה לנו לומר דיכול לחזור תוכד"ד כמו בכל קנינים דעלמא רק כיון דתמורת טעות ג"כ הוי תמורה א"י לחזור לגמרי וכן מחמור לקל אבל מקל לחמור י"ל דיכול לשנות תוכד"ד. וברמב"ם הלכות תמורה שם לא כתב כלל שגמר בלב כמו בהקדש רק אין תופסין אלא לשון ראשון:

ובזה יש לומר דגם בנזיר יכול לחזור תוכד"ד אף דכשאומר הרני נזיר מתחייב בקרבן וכן מצינו בש"ס נזיר לב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ואין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ופירש"י ותוס' דהנזירו' כהקדש דמי כדכתיב קדש יהיה גדל פרע ועיין פני יהושע כתובות (דף נ"ו) דכתב בפשיטות דל"מ חזרה תוכד"ד בנזיר ובמהרי"ט בתשובה כ' דמהני חזרה אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה וכמו שהבאתי דבריו לעיל דיני נדרים (סי' ד') ולמ"ש א"ש כיון דנזירות איתקיש לנדרים ולא מהני ביה מחשבה וצריך להוציא בשפתיו בזה כיון דליתא במחשבה דומה לשאר קנינים דעלמא דיכול לחזור תוכד"ד אף דבזה הוי כאמיר' לגבוה דהוי כמסירה מ"מ לא עדיף משבועה ונדרים דיכול לחזור תוכד"ד ועיין ביצה (דף כ' ע"א) נזיר ואינו מגלח כיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא הוא וכבר כתבו כמה מפרשים דמטעם מעשה קודם לתנאי הוא ועימ"ש המח"א הלכות צדקה (סי' ט'):

ובקצוה"ח כשכתב דבתמורה הואיל דליתא בשאלה וטעות א"י לחזור תוכד"ד ונמלך דר"י ודאי בחד גווני מיירי לכן גם בהקדש א"י לחזור תוכד"ד ובנזירות אע"ג דאיתקש להקדש כמו שמבואר נזיר שם היינו דוקא לב"ש דהקדש טעות הוי הקדש נזירות נמי דאיתקש לקודש חייל נמי בטעות אבל לב"ה דהקדש טעות לא שמיה הקדש אלא משום חומרא דהקדש הוא דל"מ חזרה תוכד"ד וכמו מקדש ומגרש ונזירות לא חמירא כולי האי ולא נהירא לומר בדעת רמב"ם דמקדש ומגרש הוא משום חומרא בלבד דהא ודאי אף לקולא הוא דל"מ חזרה במקדש ואם קדשה אחר אינו תופס בה קידושין וכן במגרש ל"מ חזרה אף לקולא דתפסו קידושין של אחר ע"י גט זה ודוחק גדול לומר דמטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כיון דלא מצינו בזה בש"ס א"ו דהוא מד"ת וא"כ מ"ש נזירות מן הקדש. ובאמת י"ל אף בקונמות דהוא כהקדש א"י לחזור תוכד"ד ונזירות איתקש לנדר כמבואר ריש מס' נדרי'. וכבר כתבתי לעיל דהרמב"ם הלכות שבועות לא הזכיר חזרה רק לגבי שבועה ולא לגבי נדר די"ל או דקונמות הוי כהקדש או דאתקש לנזירות ונזיר הוי קודש וכמ"ש והטור דנקט ג"כ קונמות ונדר (בסי' ר"י) הוא משום די"ל דדעת הטור כדעת אביו הרא"ש דנראה מדבריו מס' ב"ק שם דלית הלכתא לא כר"מ ולא כר"י רק לעולם יכול לחזור תוכד"ד אף בהקדש וכן נראה מדבריו מס' ב"ב ונדרים דלא פרט רק הנך ד' מקדש ומגרש ומגדף וע"ז ולא פרט הקדש והרמב"ם דסובר דגם בהקדש ותמור' א"י לחזור תוכד"ד כבר כ' בפי' המשנה תמורה שם דהקדש ומימר הוא כמו שנתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציא הנך ד' ע"ש אבל הרא"ש דכ' דלית הלכתא לא כר"י ולא כר"מ רק לעולם תוכד"ד כדיבור רק הנך ד' מבואר דסובר דאף בהקדש יכול לחזור תכד"ד. לכך קונמות ונזיר ג"כ יכול לחזור תכד"ד אבל לדעת הרמב"ם דבהקדש א"י לחזור י"ל דגם בקונמות ונזיר א"י לחזור תוכד"ד. אולם ממה דסתם בש"ע (סר"י) דגם בנדרים יכול לחזור תוכד"ד וכן בלבוש שם אף דדעתו דבהקדש א"י לחזור הרי דשני נדרים ונזירות וע"כ הטעם כמו שכתבתי דדוקא במה דסגי בהרהור ומחשבה כשגמר בלבו בזה א"י לחזור תוכד"ד מאמירתו משא"כ נדר ונזיר דל"מ במחשבה וצריך לבטא בשפתיו כמו בשבועה דשבועה ונדרים שוין הן וכמו שכתב הלבוש (סי' ר"י) וכ"כ נזירות אף דכתיב ביה קדש מ"מ איתקש לנדרים. וצריך שיבטא בשפתיו לכך יכול לחזור תוכד"ד. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"א) מנזירות דכתב באומר הרני נזיר מן הגרוגרות כו' ה"ז אסור בהן ואינו נזיר ועי"ש בראב"ד וכ"מ ויקשה הא כל הטעם הוא משום דב"ה סברי כר"ש דלא התנדב כדרך המתנדבים. ובפרק (י"ז) ממעשה הקרבנות כתב באומר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא ע"ד שמותר להקרי' בזה ואילו ידעתי שאין מקריבין ל"ה נודר ה"ז פטור ומבואר דא"נ רק לפרש דבריו שלא היה גמר בלבו להקריב מנחה אלא כזה אבל לחזור א"י רק לברר של"ה גומר בדעתו רק על אופן זה וא"כ בנזיר נימא ג"כ לשאול אותו דאולי גמר בדעתו להיות נזיר כדרך הנזיר שוב א"י לחזור א"ו כיון דאמר מן הגרוגרת או מן הדבלה לו יהא שחזר ממה שאמר הרני נזיר יכול לחזור תוכד"ד. ועיין תוס' נזיר (דף ל"ד) ד"ה ומי דמבואר להדיא דלגבי נזיר תוכד"ד כדבור דמי:

ועיין מתניתין דדמאי (פ"ז) היה לפניו שתי כלכלות של בזו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת והיינו משום דמעשר אח"כ מפטור על החיוב וכן פסק הרמב"ם הלכות מעשר ועי"ש בתיו"ט מה שהקשה הא בירושלמי קאמר דר"מ הוא דאינו תופס אלא לשון הראשון וכיון דפוסק דלא כר"מ למה פוסק כמתניתין וכבר מתרץ ע"נ שם בתוספות חדשים ע"ש. אך יש להבין למ"ש הרמב"ם הך דין דמתניתין (פ"ז הי"א) ממעש' מי שהיה לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן כו' אמר מעשרות זו בזו וזו בזו הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותיה בשניה ואין השני' מעושרת שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השניה. ומשמע דכבר ניטל תרומה ואף תרומות מעשר וע' מס' תמורה (דף ד') ובתוס' שם וא"כ לא נשאר רק מעשר לוי או אף מעשר עני ובהנך דליכא ביה איסור קודש דתרומה מניין לנו דאמרינן בזה ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובמחשבה ג"כ חל ע"ז שם מעשר דלמא דוקא בתרומה דהוא קודש ילפינן מכל נדיב לב וכן מעשר עני כבר חלקו הפוסקים לדעת כמה ראשונים דאף באומר סלע זו לצדקה שייך ביה אמירה לגבוה וגם בהרהור סגי אבל במעשר לוי דמותר לזרים וליכא ביה קדושה מניין דסגי במחשבה ואף דמצינו דע"י אמירה וקריאת שם חל שם מעשר וחייב ליתן ללוי היינו כיון דמברר חיובו חל ע"ז בקריאת שם אבל מחשבה י"ל דלא מהני וא"כ הדיבור אינו רק כשאר קנין דעלמא דיכול לחזור תוכד"ד ומעשר לוי לא עדיף מיניה וצריך לומר אף דתרומת מעשר ומעשר לא נתרם באומד כמבואר רמב"ם (פ"ג ה"י) מתרומ' (ופ"א הי"ד) ממעשר היינו שצריך שיהיה מדוד ומ"מ ניטל במחשבה ג"כ דתרומה ומעשר חדא הוא לענין זה דמחשבה מהני ועיין תוס' גיטין (דף ל"א) דהוכיחו דא"צ להוציא בשפתיו בתרומה וסגי במחשבה ממה דקתני מס' תרומות דאלם לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ולהדיא מבואר רמב"ם הל' מעשר שם (ה"ז) וז"ל כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות הרי דאף אלם אם עישר מעשרו מעשר וע"כ דא"צ להוציא בשפתיו וסגי במחשב' לבד ולכך כשדבר ועישר מזו על זו שוב א"י לחזור כמו לגבי הקדש:

ודע דאף בהקדש ותרומה אם הקדיש ותרם בע"מ דל"ב דיני תנאים יכול להטיל תנאי וכן מבואר בכ"מ (פ"ו) מהלכות אישות וב"י אה"ע (סי' ל"ח) דדעת רמב"ם שצריך שיקדים התנאי קודם מעשה נתינה והטור השיג עליו דאם נתן בידה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום דגבי קידושין תוכד"ד לאו כדיבור דמי וכתב הב"י כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי ראש דבריו אסיפא קאי ועי"ש בב"ח. ולכאורה נראה להיפך בדברי פירוש המשנה לרמב"ם מס' תמורה שם דכתב שהדברים האלה לא תועיל בהן חזרה ותוספות תנאי ואפילו תוכד"ד וכן אם אמר לאשה ה"א מקודשת או ה"ז גיטך ונתן לה גיטה או קדושיה וחזר ואמר בתוך כד"ד לגמר הענין לא יהיו הקידושין או הגט אלא ע"מ כן אינו מועיל ואין שומעין לו עכ"ל הרי דאף תנאי א"י להטיל. אולם ע"כ צריך לומר דהיינו דוקא אם גמר בלבו ונתן שלא על תנאי רק אח"כ חזר לגמר הענין להטיל תנאי בזה אינו יכול לחזור דהוי כנמלך ומה לי להטיל תנאי ומה לי חזרה ממש אבל כשגמר הענין בלא המלכה ולא נגמר בלבבו שלא להטיל תנאי בזה יכול לגמור על תנאי וכן בהקדש מבואר ברמב"ם (פט"ו) ממע"ק דדוקא בבא לחזור ממה שנגמר בלבו והוציא מפיו אבל אם מיד דעתו היה לסיים ולומר ע"מ כך וכך שומעין לו כשהוא תוכד"ד והדברים מוכרחים לחלק בכך ועיין מחנה אפרי' הל' צדקה (סי' ט') ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גיטין (סי' א) דמחלוקת הטור ורמב"ם הנז' באם יכול להטיל תנאי תליא בב' תירוצים שבתוס' ר"פ השולח אם דברים שבלב כשנאנס לפרש הוי דברים או לא עי"ש ולמ"ש כיון דתוך כד"ד בכ"מ יכול לחזור והטעם כמ"ש לעיל דלא שכיח שיחזור אדם ממה שגמר בלבו לעשות תיכף ומיד וע"כ לא עשה בגמר דעת ובקידושין ל"מ החזרה אבל אם אומר דמעיקרא הי' דעתו על תנאי ולא נמלך לחזור ולהטיל תנאי י"ל דמהימן ואנן סהדי ול"ה דברי' שבלב הואיל דהוי מוכח ואנן סהדי ואכ"מ ויבואר במקומו אי"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף