אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות ו

סימן ו

הא דאין אדם תורם את שאינו שלו בעי בירושלמי (פ"א) דתרומות וז"ל אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו נשמיענה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה נשמיענה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא גזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו זאת אומרת תרומה תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו או נאמר מאן הוא תורם בר לוי שהקדיש תרומתו ועיין במפרש דהספק מפני מה אין תרומתו תרומה אם הקפידה הוא בשביל שהוא של חבירו א"כ דבר של הפקר דלית ליה בעלים מהני התרומה או הקפידה הוא בשביל שאינו שלו ל"מ התרומה אף בשל הפקר וצריך לחזור ולתרום ולכאורה אם היה הפקר בשעת מירוח לא נתחייב כלל בתרומה כמו דממעטינן מדגנך ולא דיגון עכו"מ כן נמי ולא דיגון הפקר. אולם הכוונה אם נתמרח ביד בעלים וכבר נתחייב בתרומה ואז אף דנעשה אח"כ הפקר הזוכה בו חייב בתרומה ובעי מי מהני ההפרשה שקרא שם תרומה בשעה דהיה הפקר הואיל דלית להו כח אחר בעלים המעכבין מהני תרומתו או דלמא ל"מ דאף דאין כח אחר המעכב מ"מ כיון דעדיין לא זכה ואינו שלו ל"מ קריאת שם תרומה. והא דמהני להצד כיון דלית בעלים המעכבין תרומתו תרומה הא מ"מ כיון דלא מתיר עכשיו השיריים כיצד יחול שם תרומה צריך לומר כיון דמתיר את השירי' למי שיזכה בהן הוי שם תרומה ועמ"ש לעיל דיני שחיטה (סי"ב) לדון דאף דא"א אוסר דבר שאינו שלו מ"מ דבר של הפקר יכול לאסור והבאתי ראיות לזה וגם מדברי ירושלמי בכאן יש ראי' להך צד:

וראיתי בתשובת רשב"א (אלף קפ"ה) דכ' להוכיח דלא בכ"מ אמרי' הפקר ב"ד הפקר מהא דיבמות (דף פ"ט) בתורם מן הטמא על הטהור דלר"ח לא עשה ולא כלום כל עיקר דאף ההוא גריוא הדר לטיבלייהו דפריך וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת ואהדר ר"ח מהא דתניא מאימתי יורש כו' ופריך התם משום דהפקר ב"ד הפקר ותמה ע"ע א"כ רבה גופיה מאי קשי' ליה בדר"ח התם נמי אפקירוה לאותה גריוא מיניה והו"ל תורם הפקר על שלו ואי נמי אפקירוה רבנן לכוליה והוי ליה כתורם שאינו שלו א"ו במקום שלא אמרו לא אמרו ומשמע דפשיטא לי' לרשב"א דתורם של הפקר הוי כתורם את שאינו שלו. ועיין תוס' פסחים (דף ל"ג) ד"ה תתן דכתבו בתורם האסור בהנאה ממעטינן מתתן ובגליון הש"ס דר"ע איגר ז"ל הקשה למה לנו מיעוט כיון דאסור בהנאה אינו שלו וממילא לא מיקרי דגנך. ולדברי הירושלמי אתי שפיר דצריך למעט אף להך צד דיכול להפריש מן הפקר ובתוס' גיטין (דף מ') ד"ה וכתוב כתבו הא דאפטרופס של יתומים תורמין לאכול דהפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד ונתנוהו לאפטרופס שיכול לתרום מבואר מדבריהם כמ"ש רשב"א גיטין (דף ל"ו) כח דהפקר ב"ד להפקי' מרשות אחרים וליתן לזה דודאי א"צ שהאפטרופס יעשה קנין להכניס לרשותו רק בכח הפקר ב"ד הפקירו ונתנו לאפטרופס ומבואר דסברו דצריך דוקא שיהיה של התורם ולא סגי בהפקר ב"ד לבד והיינו כהך צד דירושלמי דאינו שלו א"י לתרום:

ובספר שא"ר דיני חמץ כתב בטבל הטבול למעשר שני ולמעשר עני שאינו רק בלאו אם אין לו עיסה אחרת יוצא ידי חובת מצה בזה דעשה דוח' לל"ת ומשכחת לה היכא דאינו יכול להפריש כגון דנתמר' ביד ישראל והפריש תרומה ותרומת מעשר ומכרו לגוי וגזלו הישראל אח"כ מן הגוי למ"ד גזל עכו"מ מותר או דבא לידו בהיתר והפקעות הלואה דמותר ולא הוי מצה גזולה ומ"מ להפריש א"י דאינו שלו עי"ש. וזה תימא כיון דהוי שלו לענין מצה הואיל דיש לו בו היתר אכילה או מצד הפקעות הלואה דמותר א"כ ע"כ אתה צריך לומר דלאו שם בעלים עליו מה"ת לא יהיה יכול להפריש ואף להך צד בירושלמי דאת עביד ליה כתורם את שאינו שלו ואינו יכול להפריש של הפקר היינו היכא דאינו רוצה לאכול אבל היכא דרוצה לאכול ומותר לו לאכול או מצד דגזל עכו"ם מותר או מצד הפקעות הלואה ממילא יכול לתרום כיון דיש לו בו זכיה לאכול כמו דאמרת דקרינן ביה מצתכם:

ובמס' דמאי (פ"ו) המזמין את חבירו שיאכל אצלו ואינו מאמינו על מעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ובירושלמי שם תני ר' יהודא אוסר מ"ט ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו וטעמא דמתניתין דבדמאי הקילו אבל אם מפריש בשעת אכילה לכ"ע מותר ולכאורה לדעת רשב"א ור"ן נדרים (דף ל"ד) בהא דאומר ככרי עליך דאי אזמינה דפירשו אף אם מזמין אותו לאכול ונותן לו הככר לאכול מ"מ אינו זוכה בו ומבואר מדבריהם המזמין את חבירו לאכול אצלו מ"מ אין לו זכיה ודין ממון בו רק לאכול א"כ איך יהני קריאת השם שלו למעשר וע"כ כיון דעכ"פ יכול לאכול רשאי לעשר ועיין תוס' פסחים (דף כ"ט) ד"ה בדין מה שהקשו על רש"י ובפנ"י שם ובמקו"ח (סי' תס"ו). אך י"ל גבי המזמין יכול לעשר מטעם זכיה דזכות הוא לבעה"ב ומתרצה שיעשר ועי"ש בירושלמי שמפרר למחר המעשר [היינו התרומות מעשר דמעשר מותר לזרים] וקאמר דאינו אסור משום גזל דרוצה שיהיה נחת רוח:

והנה בקצוה"ח (סי' רמ"ג) השיג על הת"ה והרמ"א הלכות חלה דכתבו היכא דהבעה"ב איננה בביתה וחוששת המשרת' שיתקלקל העיסה שיכולה להפריש שלא מדעת בעה"ב מטעם נחותא וזכיה וכתב דמדברי תוס' ורשב"א נדרים (דף ל"ו) בהא דבעי הש"ס בתורם משלו על של חבירו אם אמרינן דמהני מצד דניחא ליה או דל"נ לי' רק למיעבד מצוה בממונו מבואר מדבריהם דבתרומה ל"מ נחותא דהשתא וגם מצד זכיה רק בתורם משלו על של חבירו עי"ש וכבר כתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני אבידה (סי' ג') דלמאי דפסק המחבר (סי' של"א) כדעת רמב"ם דלגבי מצות ההפרשה דתרומה מהני נחותא דהשתא על למפרע ודאי יכולה להפריש חלה כיון דניחא לה לבעה"ב אח"כ כשיודע לה מהני למפרע ובפרט הבאתי שמה דברי ריטב"א עירובין (דף ע"א) דאעפ"י דלא אמרו כלך אצל יפות אלא בעשאו שליח סתם לגבי עירובי חצרות דרבנן דיו לנו בגילוי דעתא דהשתא וכ"כ חלה בזה"ז דרבנן י"ל דלכך סגי בגילוי דעתו דהשתא עי"ש עוד איזה הערות:

אולם לפי"ז עכ"פ צריך גילוי דעת דהשתא שיהיה מועיל על למפרע אך ממתניתין דהמזמין הנז' ומדברי ירושלמי הנ"ל מבואר דזכו' מהני אף לענין הפרשה ואף דדמאי ל"ה רק דרבנן מ"מ הא ליכא אף גילוי דעת רק זכיה ובכל זאת יכול להפריש שלא מדעת בעלים. וברש"י פסחים (דף פ"ח ע"ב) ד"ה בתקנתיה דרביה דכתב שאין לו תקנ' אחרת דהא ל"מ למימר גדי שלו וטלה שלמים עי"ש דמבואר דאם היה אפשר היה יכול להפריש שלמים עבור רבו אף דלא נעשה שליח ע"ז מ"מ כיון דזכות הוא לפנינו מהני מטעם זכיה אף דאינו זוכה לו בשום דבר ואף אם יודע לו לרבו אח"כ כיצד יהני נחותא דהשתא על למפרע דשם הוי דבר תורה ומוכח דדעת רש"י דזכות גמור מהני אף בכ"מ ואף דאינו מזכה לו דבר. וראיתי בס' אור זרוע הגדול הלכות פסחים דכתב שם ככל דברי התה"ד דבהפרשת תרומה צריך דוקא שליחות כיון דא"י דעת בעה"ב אם בעין יפה אם בעין רעה אבל גבי שחיטת פסח אחרי דגלי לן רחמנא שלוחו של אדם כמותו מצי למישחט אף שלא מדעתו דהא זכות הוא לו והביא דברי ירושלמי (פ"ב) דקידושין אדם שוחט פסחו של חבירו שלמ"ד ואינו מפריש שלמ"ד וכ' אפילו לשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי אפ"ה יש לחלק בין שחיטת פסח להפרשת תרומה דא"א אוסר דבר שאינו שלו שלא מדעת בעלים הלכך אינו תורם ואינו מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת ושאין בידו להוצי' ממון חברו מרשותו שלמ"ד אבל בכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממונא בכך אלא זכות הוא לו עכ"ד ויקשה מדברי ירושלמי דדמאי הנז' דיכול להפריש אף על שאינו שלו מצד דהוי זכות גמור ואפשר לומר כיון דאזמיני' לאכול אצלו הוי כמו גילוי דעת דניח' ליה בכל מה שיצטרכו לתיקון הסעודה כמו דאינו אסור משום גזל דרוצה שיהיה נחת רוח כמ"ש בירושלמי ואף דלדעת תוס' ב"מ (דף כ"ב) אף במתנה אף שיודע שחבירו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש עיין ש"ך ח"מ (סי' שנ"ח) וע"כ כיון דאזמינ' עדיף והוי כגלוי דעת:

אך יקשה בדברי ירושלמי שם דקאמר מ"ט דר"י ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו מודה ר"י שהוא הולך ולוקח ממקום שלקח זה ומעשרן ויש אדם מפריש על דבר שאינו שלו ר"א בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין. ומאי קשיא ליה ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו הא התורם משלו על של חבירו זכות הוא לו ויכול להפריש משלו על של חבירו אם לא להך צד דחוב הוא לו מטעם דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו כמו דמבואר בש"ס נדרים שם ובעם הארץ דחשדינן ליה דלא מעשר א"כ ניחא ליה דהא חשדינן ליה דלא עביד המצוה בממונו:

ובאמת כמו כן קשה בש"ס יבמות (דף צ"ג) בהא דר"י אריסא הוי מייתי ליה כנתא דפרי כל מעלי שבתא ההוא יומא נגה ליה ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו והוכיח הש"ס דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע ועי"ש בתוס' דמשל אריס הוי דהיה נותן לר' ינאי וקשה דלמא עשר שיחול המעשר מהשתא על פירות של האריס והי' יכול להתנות אם לא עישר האריס יחול זה מהשתא מטעם דזכות הוא לו כיון דלא ניחא ליה למיעבד המצוה בממונו ואם עישר האריס לא יחול מעשר שלו. וראיתי בספר דרוש וחידוש לרבינו עקיבא איגר ז"ל שם דהתעורר מה מבעו בנדרים אם תורם משלו על ש"ח צריך דעת הא נפשט מדר"נ בר יצחק מדחשב לר' ינאי דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע ואם איתא דא"צ גם עתה יכול לתרום אף דעדיין אינו שלו ול"ה דשלבל"ע עי"ש והיה ליה להקשות ביותר הא אף אם צריך דעת הוא מטעם דניחא לאינש למעבד מצוה בממונו א"כ עכ"פ יכול להתנות אם כבר עישר האריס לא יחול הפרשתו ואם לא עישר א"כ גלי דעתו דלא ניחא ליה למיעבד בממונו יחול הפרשה שלו דודאי זכות הוא לו. וי"ל דכיון דלהך צד דחוב הוא לו דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו אף דאיגלאי אח"כ כשהביא בטיבלן דל"ה ניחא ליה מ"מ כיון דאז בשעת מעשה לא ידענו אם ניחא ליה מצד זכיה ל"מ דהוי כתורם שלא מדעתו כיון דאז לא ידע דהיה זכות לכן הקשה רק להך צד דזכות הוא לו ונפשט מדר"נ בר יצחק אולם י"ל דלא היה יכול הש"ס למפשט מדר"נ ב"י דדלמא ידע רנב"י דר' ינאי ל"ה מפריש על של האריס שיחול מעתה רק שיחול על שלו כשיבא לרשותו או דרצה לזכות בהטבל ולקיים מצות הפרשה על שלו או דבאמת גם לר' ינאי מספקא ליה אם הוי בידו לעשר על של אריס דדלמא חוב הוא לי' ואף אם יתברר אח"כ דנ"ל ליה למעבד מצוה בממונו כשיבא בטיבלן מ"מ זכות צריך שיהיה זכות גמור בשעת מעשה דומיא דכתב בנ"י סוף יבמות בהא דהמזכה גט לאשתו במקום יבם דאם חוב הוא לה ל"מ אם תתרצ' אחר כך. וה"נ דכוותי' לכך עישר על הבא לידו ומוכח דסובר אדם מקנה דשלבל"ע:

עוד הקשה שם בדו"ח על הר"ש (פ"ד דדמאי) דכתב לתרץ הא דלא קרי ר"י שם על מה שיבא ומפריש בשבת מן המוקף וכ' דהוי צריך לכולה כנתא א"נ דאין מתנה אודאי על מה שביד חבירו כדאיתא בירושלמי והקשה הא הטעם משום דא"א מקדיש דבר שאינו ברשותו והרי ר' ינאי סובר אדם מקדיש דשלב"ע. ויש לומר דר' ינאי חושש כיון דנגה ליה ולא אתא פן יבא עם חשיכה ואז אף כשיבא לביתו לא יוכל לכוין לקנות דאינו קונה קנין בשבת ואף דאדם מקנה דשלבל"ע היינו לכשיבא לעולם וברשותו חל אבל אם לא יזכה בהן לא יחול וא"כ אם יקרא שם על הכנתא לא יחול עדיין שם תרומה כ"ז דלא יזכה בהכנת ואולי לא יהיה בידו לזכות שיהיה אחר חשיכה ולא יחול עדיין שם תרומ' אף דהאריס יניח ויתרצה שיאכל מהן מ"מ אינו חל שם תרומה כ"ז שלא קנה לכך קרי שם על פרי דביתו דהוא שלו ויכול לעשותן תרומ' ומעשר רק לעשר שיהיה חל עכשיו לא רצה דאולי מספקא ליה אם תורם משלו על של חבירו מהני אבל שיהיה חל אח"כ כשיבא הכנתא ולא יהי' מעושר זה יכול לעשות כיון דסובר אדם מקנה דשלב"ל א"כ יכול לקרות שם על פרי דביתי' ולהפריש על פירות אלו שיבאו לו ואף בהך מתניתין דהמזמין יכול להפריש ממנו בעצמו אף דלא קנה ולא זכי ביה כנ"ל מ"מ שם י"ל דמהני מצד גילוי דעת דבהע"ב דרוצה בנ"ר משא"כ בהך דר' ינאי אף דסובר אדם מקנה דשלבל"ע מ"מ כ"ז שלא יזכה בהכנתא לא יחול שם תרומה אבל על פרי דביתו יכול להפריש להך צד דשל הפקר יכול להפריש וזה עדיף ומ"מ אין להוכיח מזה כיון די"ל דהיה צריך לכולא כנתא וכמ"ש הר"ש. ועיין ריטב"א יבמות שם דס"ל דר"י לא עישר אלא כשיבא לרשותו ואינו חל רק לכשיבאו הפירות שבא לתקן לרשותו וההיא שעתא הוי להו מוקפי' ע"ש. ובאמת הדברים מוקשים בתוס' שם ובר"ש דסברו דמשום עונג שבת שרי להפריש שלא מן המוקף ומנ"ל דלא הפריש מן המוקף דלמ' צירף אח"כ כל הפירות יחד ואח"כ הפריש מה שקרא שם והוי מן המוקף אך י"ל א"כ לא צריך למילף מקרא. ועוד יש להתעורר למה שחק' רבינו עקיבא איגר זללה"ה בתשובה (סי' קנ"ט) אם מותר לעשות מקח בע"ש שיחול ויהיה נגמר הקנין בשבת עי"ש ואאזמ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (סי' ו) כתב דהא קיי"ל דמותר לתת חטין בע"ש לתוך רחיים של מים אף דמלאכה נעשית בשבת וה"נ במקח וממכר כיון דנגמר ממיל' מותר. ואני כתבתי בהגהותי שם דהיכא דיכול לחזור מן הקנין שאני כיון דצריך דעת מקנה ובודאי אם אומר שיחול מעכשיו דא"י לחזור לא מספקי' ליה לרבינו הגדול רק כשאינו אומר מעכשיו אף אם נאמר דא"צ אז להיות בר הקנאה מ"מ כיון דאם מת לא חל הקנין וגם יכול לחזור לא נוכל לומר דכמאן דאגמרה בע"ש כיון דאינו חל מהשתא ויכול לחזור וכתבתי דמה"ט אינו ראיה לספיקא דרבינו הגדול מהא דמצינו דיכול להקדיש בע"ש שיחול בשבת כמבואר עירובין (דף ל"ו) וכן בעובדא דר' ינאי הנז' משום דבזה א"י לחזור עוד דאמירה לגבוה הוי כמסירה והוי כאומר מעכשיו א"כ אף למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' קכ"ב) דהאומ' סלע לצדקה לאחר ל' אינו חל מעכשו מ"מ מודה דא"י לחזור דאמירה הוי כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וכיון דא"י לחזור הוי כמו דהתחיל הקנין בערב שבת ולכך מותר משא"כ במקח וממכר כיון דיכול לחזור לא הוי כהתחיל בערב שבת ולפי"ז י"ל כיון דעישר מפרי דביתי' וע"כ אף דאמר לכשיבא לידי יחול מ"מ ע"כ אתה צריך לומר דהוי כאתחלת' בע"ש ואז הוי שלא מן המוקף ודעת ריטב"א דבכ"ז כיון דלא נגמר רק כשבא לרשותיה ואז הו"ל מוקף. ואף דאתחיל מע"ש בכ"ז הוי כמו מן המוקף או דרשאי לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת בכל ענין אף דלא הוי כאתחיל מע"ש:

נחזור למ"ש לעיל בד' קצוה"ח ולענ"ד מוכח דגם דע' רשב"א דזכות גמור אף אם אינו מזכה לו שום דבר מהני מטעם דהוי כמו שליח מדעת דהא הרשב"א (רפ"ב) דקידושין כתב להוכיח מהך דנדרים להך צד דזכות הוא וא"צ דעת דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ דזכיה הוא מטעם שליחות דבתרומה שליחות כתיבא בה ואי לאו דחשיב שלוחו ל"ה יכול לתרום אף דזכות הוא לו ע"ש. ולכאורה סותרין דבריו למ"ש בנדרים דתורם משלו על חבירו ל"ב שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אבל בתורם משלו כיון שאינו של בעל הכרי ל"ב שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אם זכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה ואם ל"ב שליחות מנ"ל להוכיח משם דזכייה מטעם שליחות דבתרומה שליחות כתיבא הא שליחות הוא רק היכא דתורם משל בעל הכרי על הכרי אבל בתורם משלו דמהני מטעם זכיה הוא ענין אחר ולעולם זכיה לאו מטעם שליחות הוא א"ו מוכרח דדעת הרשב"א דכיון דכתיב בתרומה גם אתם דבעי שליחות לדעת הוא בין אם תורם משל בעל הכרי בין אם תורם משלו על של בעל הכרי דהא לא מזכה ליה שום דבר רק זכות הוא לו להפקיע כריו מידי טבלו ואינו נפקע רק בתורת שליחות וכן מבואר בלשון רשב"א נדרים דכתב כיון שאינו של בעל הכרי ל"ב שליחותו ממש היינו דעכ"פ מצד שליחות הוא דבלעדי זאת ל"מ להפקיע מידי טבלו מדכ' אתם רק ההפרש הו' דבענין שידענו בבירור מנחותא של בעל הכרי בעת שתרם ואם ידענו בבירור ואנן סהדי דלית ביה שום צד חוב וניתא ליה בעת שתורם כמו אם תורם משלו הוי כשליחות מדעת דאנן סהדי משא"כ בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אף דידענו דצוה על השליח שיתרום מ"מ כיון דבלתי דבורו לשליח ליכא שום זכות אמרינן דלמא קפיד ורוצה שדוקא שלוחו יתרום אף אם ליכא שום נ"מ מ"מ כיון דליכא שום זכות אם יתרו' או לו לא נוכל לומר אנן סהדי דנ"ל ואנן בעינן שליחות לדעת שיהיה מעכשו בשעת הפרשה בירור גמור דניחא ליה לכך ל"מ אבל משלו להך צד דנ"ל כיון דזכות הוא לו הוי כשליח מדעת ומהני הזכיה מצד שליחות וממילא בנידון דתה"ד דמפני חשש שלא יתקלקל העיסה כיון דאנן סהדי דניחא ליה לבעה"ב מהני אף שתורם משל בעה"ב דזכיה אף דלא מזכה שום דבר רק מידי דזכות מצינו דמהני אף במקום דאינו מזכה לו בשום דבר חדש כמו בסוטה (דף כ"ה) דב"ד מקנאין שלמ"ד הבעל דאנן סהדי דנ"ל ועיין נו"ב תנינא חלק אה"ע (סי' קנ"ט) דיכול למחות אח"כ ובמ"ש במ"א הרי אף מה דניחא ליה לחוד מהני בתורת שליחות וכן אף בתורם משלו על של בעל הכרי אינו מזכה לו בשום דבר חדש מדמותר במודר הנאה ועי"ש בר"ן דהוי רק כפורע חובו רק כיון דאנן סהדי דנ"ל נעש' ממילא שליח אף שלמ"ד רק כשתורם משל בעל הכרי כיון דלא ידענו בשעת הפרשה הזכות והנחותא לצורך מה ל"מ דהוי שליח שלא מדעתו אבל היכא דהוי זכות גמור גם הרשב"א מודה דמהני בתורת שליחו' דהוי כשליח מדעת וכמבואר מדברי רשב"א קידושין הנז' וזה פשוט וברור.

ועיין קצוה"ח שם (ס"ק ז) דכ' על מ"ש הנקודת הכסף יו"ד (סי' ש"ה) דדוקא בתורם משלו על של חבירו שייך לומר נ"ל למיעבד מצוה בממונו אבל אם מזכין המעות להקטן או שיש לקטן מעות הרי המצוה של קטן וכ' הוא דלמ"ש הרשב"א אדרבא דוקא בתורם משלו אי לאו דנ"ל למיעבד מצוה בממונו מהני משום זכיה אבל בתורם משל בעל הכרי ל"מ משום דל"ש בזה זכיה ושליחות ליכא דבעי לדעת וא"כ אם פודין ממעות קטן לא מהני עי"ש ולמ"ש בגדול מהני כיון דאנן סהדי דניחא ליה ל"ב דוקא שיזכה באיזה דבר רק נחותא לבד הוי כשליחות וכיון דהש"ך שם סובר דכל היכא דעבדינן המצוה בממונו והוא אינו יכול לעשות והמצוה דיליה הוא הוי כאנן סהדי דניחא ליה והוי שליחות לדעת ומהנ' בגדול וממילא מהני בקטן ג"כ. ומ"ש הקצוה"ח בהא דאפטרופסין דתורמין דוקא תרומה משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו וממון כהן הוא ואינו אלא חלוקה תמהני הא קיי"ל לאו כמי שהורמו דמי כמבואר בכמה מקומות ברמב"ם מלבד בזרוע ולחיים דמופרש מעצמו וביתר דברי קצוה"ח שם יש לגמגם הרבה אכ"מ. ברם מ"ש הש"ך דאם מזכה לו מעות הוי מצוה דיליה לכ"ע יכול לתרום בכה"ג משלו על של חבירו יש להעיר מש"ס יבמות (דף פ"ז) דקאמר מטבל דע"א נאמן אי דידיה משום דבידו אלא דאחר מאי קסבר אי קסבר תורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דע"ב ואמר אנא ידענא היא גופה מנ"ל ולדבריו גם אם צריך דעת בעלים הוא משום דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו אבל אם מזכה לו ונתעבד המצוה בממונו לכ"ע הוי זכות ומהני א"כ עדיין בידו א"ו כיון דאינו מזכה לו לחלוטין רק כדי דיתעבד מצוה בממונו לענין זה ל"ה זכיה להך צד דצריך דעת בעלים ויש לישב:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף