אמרי בינה/דיני שבת/י
|
< הקודם · הבא > |
בש"ע (רס"א) י"א שצריך להוסיף מחול על הקדש והוא מ"ע מה"ת ואחר שקבלו שבת אין מערבין ואין טומנין ובסי' שצ"ג משמע דעת הש"ע אף אם קבל עליו תוספת שבת מערבין עירובי חצרות ובסי' רס"א סתם וכתב בדג"מ דוקא אם אמר בפי' שמקבל עליו תוספת שבת לא קבל רק איסור עשה מש"ה יש להקל בשבות אבל אחר עניית ברכו מהסתם קבל קדושת שבת ממש. ובא"ר מחלק בין צבור ליחיד ובסדר דרך חיים כ' אף אם צבור קבלו עליהם חצי שעה קודם לילה לא חמיר מבין השמשות שלא היה כונתן רק לתוס' שבת ויש להוכיח קצת דבתוס' שבת אסור שבות ע"י עצמו דהא מבואר במתני' (פ"ה דביצה) כל שחייבין עליו משום שבות בשבת חייבין ביו"ט וקחשיב בהני דרשות לא מייבמין וקתני כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו לשבת ולמה צריך ולא מייבמין משום רשות ביו"ט הא מה"ת אסור אף בחוה"מ דיבום היינו נשואין כדתנן מועד קטן (דף ה) ושם מבואר דאין נושאים נשים בחה"מ משום דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך וכ"ש ביו"ט דאין מערבין שמחה בשמחה ומה"ת הוא וראיתי בטורי אבן מס' חגיגה שעמד ע"ז וכתב לדחוק דהא דגזרו על היבום ביו"ט משום שבות נ"מ ליו"ט של או משום ליל יו"ט ראשון דאין שמחה נוהגת ויש לגמגם בזה הא עכ"פ מדרבנן חייב גם בליל יו"ט כמו שהוכיח הוא בעצמו בשאגת אריה וא"כ בלא"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולמה צריך לאסור מטעם שבות אולם י"ל למ"ש תוס' כתובות (דף מ"ז) בהא דקאמר שם בש"ס דמסר לה בשבתות וי"ט אף דאסור מדאורייתא דאין מערבין שמחה בשמחה מ"מ שעה אחת קודם יו"ט דהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאורייתא ולענין שמחה ל"ש אין מערבין אולם זה מצד איסור דאורייתא דאין מערבין ושם קאי הש"ס על דיני תורה אבל מטעם שבות אסור כמו שאסור בכל מלאכה כ"כ אין נושאים נשים וכ"כ המג"א (סי' תקמ"ו) אך לתירוץ השני שבתוס' שם דבלא סעודה מותר מדאוריית' י"ל דע"ז גזרו משום שבות ועיין מג"א (סי' תקכ"ד):
וכתב בלבוש דתוס' שבת הוי קבלתו כמו נדר ויכול להתיר קבלתו כמו נדר וכדבריו נרא' מדברי רבינו יונה פ"ד דברכות משם ר"י מאורליינ"ש שכ' אע"ג דתוס' שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה בכלל תוס' הוי וחייב עליו וכתב וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה שאע"פ שחטה אחת פוטרת כל הכרי אפ"ה אם תרם הרבה דין תרומ' יש לו עי"ש וכמו בתרומה מהני התרה ושאלה כ"כ תוס' שבת אולם מ"מ כיון דנדר הקדש הוא וכמו תרומה אין מתירין לו רק בפתח ולא בחרטה כמו כל נדרי הקדש וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מערכין וסוף נדרים) דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם וכ"כ הטור הלכות צדקה דנדר צדקה יש לו שאלה ע"י פתח ולא ע"י חרטה וה"נ דכוותה ואף דמצינו בתרומה וחלה דמהני שאלה ע"י חרטה ג"כ כבר כ' המח"א דיני צדקה דשם כיון דיפריש דבר אחר ולא יפסיד ההקדש יכול להשאיל אף ע"י חרטה משא"כ בצדקה וא"כ תוס' שבת נמי דכוות' אף דדומה לתרומה מ"מ אם ישאל ע"י חרטה יפסיד זמן מקדושת שבת אין מתירין ע"י חרטה רק ע"י פתח והלבוש כתב דבריו על מי שקבל עליו שבת קודם שחשכ' דמותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה וכ' ב"י הטעם דאי בעי ל"ה מקבל שבת והקשו הא כיון שכבר קבל אין לו היתר וע"ז כת' דהוי יש לו היתר לעשות בעצמו להתיר קבלתו ועיין א"ר (סי' רס"ג ס"ק ל"ח) ולמ"ש אין בידו שיבא לידי היתר כיון דבחרטה לא מהני התרה ושיהיה לו פתח אין בידו ועיין בס' מקו"ח בהגהותיו לטו"ז (סי' ת"ר) שתמה על הטו"ז דמדמה קבלת שבת לשבועה דהא לא מועיל היתר לזה עי"ש ומה דפשיטא ליה מבואר בלבוש להיפך:
והנה בד"מ (סי' רס"ג ס"ק ח) כ' לחקור לדעת הר"ן דאסור לעשות לו אחר מלאכה אם שרי להנות ממה שאחרים עושים לו דהא בעירובי תבשילין אסור אם אינו מקנה קמחו עי"ש ולא אבין בשלמא בע"ת שפיר אם אינו מקנה לו קמחו אסור לעשות לו אחרים כמו"ש תוס' ביצה (דף י"ז) שהביא הד"מ וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו והיינו אף דלהעוש' לא נאסר לבשל ולאפות לצורך שבת היינו טעמא דבשלו מותר לו דמה"ת סמכינן על הואיל אי מקלאי לי' אורחין ומדרבנן מועיל ע"ת אבל בשל חבירו ל"ש הואיל דלאו דידי' הוא ואף דודאי כל א' יכול לעשות מלאכת אוכל נפש ביו"ט בעד חבירו דמה נ"מ אם הבעלים בעצמם עושים או אחרים מ"מ כיון דמלאכת אוכל נפש הותרה יכול כל אחד לעשות גם בעד חבירו אבל להכין על שבת בדנפשיה מותר מטעם הואיל ומ"מ אסור מדרבנן לעשות לצורך שבת וכיון דהבעלים אסורי' לעשות מלאכ' זאת להכין לצורך שבת גם אחרים אסורים לעשות בשבילו דלצורך שבת הוי מלאכה האסור' כיון דלא הניחו הבעלים ע"ת ולא נשאר רק הואיל ואסור לעשות מלאכה א"כ אף אחרים עושים איסור משא"כ כאן האחר מותר לעשות ככל אות נפשו דעדיין לא קבל ע"ע שבת ואמאי יאסור חבירו ליהנות ממלאכתו רק לבעלים אסור מצד אמירה שיהיה אסור אבל אינו דומה כלל לדברי תוס' ביצה הנ"ל ודברי ד"מ צ"ע ועי"ש בר"ן והקנאה מיהא בעי דבלא"ה אי אפשר משום דשלוחו של אדם כמותו. ובשעה"מ העיר לומר אשלד"ע ובאמת כונת הר"ן אף לעשות בעד חבירו אף בלא שליחות ג"כ אסור כיון דגוף מלאכת בישול ואפי' אסור ביו"ט שלא לצורך יו"ט ואם הבעלים אסורים לבשל לצורך שבת ממילא אחרים אסורים לעשות לצרכו דעושים איסור מלאכה ויש להתבונן אמאי יהי' ס"ד לאסור אמירה לישראל בתוס' שבת הא ל"ה רק איסור עשה ומנ"ל דגזרו על שבות דאמיר' באיסור עשה הא אף באיסור לאו איבעיא לן בש"ס ב"מ (דף צ') ועי"ש בתוספות אף דבחוה"מ אסור אמירה לנכרי התם שבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת. וי"ל דגם תוס' שבת חדא מלת' הוא וגזרו וזה הכל אמיר' לנכרי אבל אמיר' לישראל דזה ל"ש כלל בשבת רק בזה שקבל עליו שבת ול"ש למגזר אטו שבת מניין לנו כלל לאסור אמיר' לישראל כיון דשליחות ל"ש הואיל דלא נעשה כלל איסור מלאכ' דהזמן לא נתקדש עדיין בקדושת שבת רק זה קבל על עצמו א"כ לא נעשה כלל איסור רק אמירתו של זה שקבל עליו שמצווה לעשות ומניין לאסור זה ועיין תשובת פנ"י ח' יו"ד (סי' ג) ובמ"ש בס' בית מאיר (סי' ה) ואכ"מ בזה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |