אמרי בינה/דיני שבת/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שבת ט

סימן ט.

דעת הרשב"א והר"ן דאיסור דרבנן מותר להאכיל בידים לקטן היכא דהוא לצרכו דקטן לדידן דקיימא לן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו נחית דרגא דאיסור דרבנן מותר להאכילו בידים והקשה בשעה"מ (פ"א משביתת עשור) משבת (דף קכ"ח) מפנין כו' אבל לא הטבל ופריך הש"ס פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן ולדעת הרשב"א אמאי אין מפנין הא ראוי וחזי לקטנים ואף דחזי לבהמה מפנין ק"ו דחזי לקטנים עוד נתקשתי מהא דמבואר בירושלמי מס' דמאי (פ"ב) החנוונים אינם רשאים למכור את הדמאי חברייא בשם ר"י מפני התינוקת דלא ייכלון טבל וקשה הא הרשב"א סובר לקוח אחר מירוח פטור מה"ת א"כ ל"ה רק ספק איסור דרבנן. וזה לא קשיא על הירושלמי דבש"ס דילן יבמות (דף קי"ד) פריך הש"ס מבריית' בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אינו חושש שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אינו זקוק לו אר"י בדמאי הקילו הרי דאף למ"ד דב"ד מצווין להפרישו מ"מ הקילו בדמאי דיש לחלק או דשם איירי בפירות דל"ה גוף הטבל רק מדרבנן משא"כ בדבר שעיקר חיובו מדאוריית' לא הקילו או די"ל ולחלק בין דבר הבא במקרה כגון מצא בידו פירות לכך אינו זקוק לו וסמכינן על רוב ע"ה מעשרין הן כיון דדנין על אדם ידוע אמרינן דזהו מהרוב רק רבנן החמירו לכך הקילו בזה דא"צ להפרישו אבל בנידון דירושלמי דהוא דבר הרגיל וההוה שמוכר החנווני לכל מי שבא לקנות והקטנים באים לקנות ומוסר בידים לקטנים בזה אסור להאכיל אף איסורי דרבנן אבל לדעת רשב"א דבכל איסורי דרבנן לצרכו דקטן מאכילו בידים לדידן דאף בדאורייתא אין מצווין להפרישו יקשה אמאי צריך לעשר בשביל התינוקת ודוחק לומר דהרשב"א ג"כ לא התיר רק במקרה ולא בההווה ורגיל דמשמע מכמה דוכתי ברשב"א דלעולם מותר להאכיל לקטן:

וי"ל דהא הרשב"א יבמות שם הקש' לשיטתו אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא הוי סעוד' ראוי לקטנים כמו דמערבין מה"ט ביוה"כ ותירץ דביה"כ המאכל בעצמותו מותר אף לגדולים רק איסורא דיומא גרם משא"כ טבל דרבנן דבעצמותו לא חזי לגדולים אין מערבין בשביל דחזי לקטנים ולכאורה מאי ק"ל לרשב"א הא טבל אסור בהנאה של כלוי א"כ אסור לישראל להאכיל בידים לקטן דאסור עליו הנא' של כלוי דומה לזה כתב בחידושו הר"ן נדה (דף ל"ב) בהא דאסור לסוכה בשמן של תרומה אף דסיכה כשתי' ל"ה רק מדרבנן מ"מ משום הסכין אותו הרי הם כמטמאין תרומה בידים עי"ש וה"נ מ"מ אסור להאכילו טבל משום איסור הנאה של כלוי שהמאכיל אסור בו וראיתי באחרונים שכתבו דדעת הרשב"א שבת (דף כ"ו) דבטבל טהור מותר להדליק כיון דשייכא בו אכילה אין אסור אלא אכילה ממש וז"א דהמעיין ברשב"א שם יראה מבואר דהנאה של כלוי דאכילה אסור אף בטבל טהור והא דקאמר מה תרומה טהורה אין לך אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אכילתה דהיינו שריפתה אלא משעת הרמה ואילך ולעולם טבל טהור מותר להדליק בו דכיון דשייך בו אכיל' ממש אין אסור בו אלא אכילה ממש והיינו אף הנאה של כלוי דאכיל' אסור בטבל טהור רק להדליק מותר כיון דההרמה מתיר באכיל' אסור אכיל' והנאה של כלוי דאכילה קודם הרמה וטבל טמא דאין ההרמה מתיר האכיל' אסור קודם ההרמ' ההדלקה אבל לעולם הנאה של כלוי דאכיל' מודה הרשב"א לתוס' ורש"י דאסור אף טבל טהור וא"כ יקשה שוב מה קש' לו מהא דאין מערבין בטבל דרבנן הא חזי לקטנים הא מ"מ אסור להאכיל לקטן מטעם דאסור בהנאה של כלוי דאכיל' ובס' בית אפרים הוסיף עוד לומר דדוקא בטבל טבול מדאוריית' אסור בהנאה של כלוי אבל בטבל מדרבנן לא גזרו רק על אכילה ממש אבל להאכיל לבהמתו שרי כמו דמאי דשרי ליתן לבהמה כדאיתא בחולין וא"כ אף הנאה של כלוי שרי ושפיר הקשה הרשב"א אלו דבריו וזה אינו דכל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון ומנ"ל למילף מדמאי דשאני דמאי דהקילו בו רבנן ואף דמאי ג"כ בלוקח לאדם אסור להאכיל לבהמה רק הלוקח לבהמה ולזריעה בזה לא גזרו רבנן מידי כמבואר ברמב"ם (פי"ג ממעשר) ומס' חולין (דף ז') ומכ"ש טבל טבול מדרבנן בודאי דאסור בהנאה של כלוי דאכילה לד"ה:

אולם לא כל טבל ילפינן דאסור בהנאה של כלוי רק הטבול לתרומ' גדולה או לתרומת מעשר דחייב מיתה ילפינן מתרומה טהור' דאין לכהן בו אלא משעת הרמה ואילך אבל הטבול רק למעשר עני לא נוכל למילף מזה כיון דאינו במיתה רק בלאו כמבואר ברמב"ם (פ' יו"ד ממ"א) וכן ראיתי הדבר מבואר בצל"ח מס' ברכות (דף מ"ז) בהא שכ' התוס' שם דדוקא דמאי מאכילין את אכסניא אבל לא טבל דא"כ פורע חובו מממון של כהן ולמה לא מטעם הנא' של כלוי וכ' דנקטו טעם זה משום הטבול למעשר עני דלא נאסר בהנאה של כלוי ועיין תוספות עירובין (דף י"ז ע"ב) שכתבו באמת הטעם דאין מאכילין טבל דאסור בהנאה ואינו ראי' אבל מ"מ הסברא בעצמותה נכונה דלא נילף איסור לאו מאיסור מיתה וכ"כ בס' נתיבות המשפט ח"מ (סי' ר') עי"ש וא"כ י"ל דעיקר קושית הרשב"א הוא לשיטתו דמותר ליתן בידים איסור דרבנן לקטן אמאי אין מערבין בטבל דרבנן דסתם בכל מיני טבל אף דל"ה טבל רק ממעשר עני ג"כ אין מערבין בו כיון דמ"מ אסור באכיל' לו ועל זה הקש' הא מותר להאכיל לקטן דטבל ממעשר עני אינו אסור בהנאה של כלוי וע"ז הוצרך לחדש כל דלא חזי לגדולים ואיסור עצמותו הוא אין מערבין בו אבל טבל הטבול לתרומה או לתרומת מעשר בלאו הכי אסור להאכיל לקטן מטעם איסור הנאה של כלוי שהמאכיל אסור בו וא"ש דברי הירושלמי דמאי דקאמר מפני התינוקות דלא ייכלון טבל והיינו אף דליכא איסור למספי להן בידים באיסור דרבנן מ"מ החנווני אסור להאכיל מטעם הנא' של כלוי דאכילת טבל ובש"ס שבת פרק מפנין דפריך פשיטא היינו דלמ"ד דמצווה להפרישן מאיסור דאורייתא אז אף איסור דרבנן אסור ליתן בידים ולא חזי ומשני בטבל טבול מדרבנן סתם טבל הטבול לתרומה ולת"מ ל"ח אף להאכיל לקטני' מטעם איסור הנאה של כלוי והטבול למעשר עני באמת מותר הואיל דליכא איסור הנאה של כלוי ורק למספי איסורא בידים זה תליא אם בדאוריית' מצווה להפרישו אז אסור אף איסור דרבנן להאכילו בידים ואי אין מצווה באמת חזי לקטנים להאכילם:

וראיתי להגר"ע ז"ל בתשוב' (סי' ה) שהקשה בהא דמבואר בתוס' סוכה (דף י') ראי' דלא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר מעירובין (דף ל"ו) לגין של טבול יום שמלאו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום מטעם דבעינן סעודה הראוי מבעוד יום אבל אם לא הוה בעי סעודה הראוי מבעו"י הי' מותר לערב בו כיון דמותר משתחשך הרי דלא נאסר משום מוקצ' דהוי מחמת יום שעבר וכן הבי' הר"ן ראי' זו והקש' הא לדעת רשב"א י"ל דבאמת אסור אף כשתחשך רק הואיל דלא הוי רק איסור מוקצה דיומא גרם לאסרו וחזי להאכיל לקטנים משום הכי מערבין בו אם לא מטעם דבעינן סעודה הראוי מבעוד יום ואז הוי טבל איסור עצמותו ולא מהני מה דחזי לקטנים והניח בצ"ע וכתב דאפשר דמוקצה הוי גוף חתיכה דאיסורא משא"כ ביוה"כ עצמות המאכל א"ב איסור אך מ"מ ביוה"כ ע"י איסור יוה"כ ממילא הוי כל מאכל מוקצ' ולא אדע הא מבואר (סי' תרי"ב) דמותר בטלטול רק אסור בנגיעה מטעם דלמא אתי למיכל ממנו אבל איסור מוקצה א"ב משום דעצם המאכל לית בי' איסור ומותר להאכיל לקטני' בדרך היתר גמור דלא נאסר להם כלל והוי דבר המותר רק לישראל אסור באכילה ולהדיא מבואר בש"ס שבת (דף קי"ד) דמותר לקנב ירק ולפצוע אגוזים ועיין (סי' תרי"א) ובמג"א שם (ס"ק כ) משא"כ איסורי דרבנן אסורים משום מוקצה ולא אמרינן דיהיו מותרים בטלטול מטעם דחזי לקטנים וע"כ מה דאסור בעצם דגופי' אסור אף דמותר להאכילן לקטנים מ"מ חל על זה שם איסור ואסור לגדול בטלטול מטעם מוקצה דאינו עומד לזה להאכיל לקטנים ודומה למ"ש רשב"א שבת (דף קכ"ח) דלכך קאמר מפנין דמאי משום מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ולא קאמר הואיל דחזי לעניים דדוקא תרומה דלא חזי אלא לכהנים וזכוכית דל"ח אלא לנעמית ולוף לעורבים לכך שרי כיון דחזי להכי אבל דמאי שמצניע עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא ל"ח לי' לא מטלטל לי' רק כיון דא"ב חזי לי' וראוי הוא לו עי"ש ועיין מה שכ' שעה"מ שם דלגבי קטן כיון דמזונותיו עליו כחזי לדידיה דמי ולכך הקשה דטבל טבול מדרבנן חזי לקטנים וכבר תירצתי דמ"מ אסור בהנאה של כלוי דאכילה ושאר איסורים דרבנן דאסורים בטלטול לדידן ע"כ צ"ל אף דרשאי להאכילן לקטן מ"מ שם איסור עליו ומקצה מדעתו לתתו לקטן ועי' מג"א (סי' שכ"ח ס"ק ט"ו) דמותר להאכיל בידים לקטן איסור מוקצ' אם אי אפשר בענין אחר עי"ש והיינו דבשביל זה לא אמרינן דרשאי לטלטלו הואיל דחזי לקטן באם א"א בע"א ובאמת קצת משמע בדברי רשב"א יבמות דאף באפשר בע"א מותר להאכילו וכבר העירותי בזה בס' דברי חיים בקונטרס מים חיים (סי' ז'). עכ"פ בלגין של טבול יום אם היה אסור מטעם מוקצה מחמת יום שעבר אז אפי' ל"ה בעי סעודה הראוי מבעו"י ל"ה מערבין בו דלגדול אסור מטעם מוקצה ואף בטלטול אסור ולא מהני מה דחזי לקטן הואיל דאף הקטן כשאוכל אוכל איסור דרבנן דחל עליו מוקצה הואיל דבין השמשות ל"ה חזי אף לקטן דהוי טבל או דאוריית' או מטעם איסור להאכילו דאסור בהנא' דאכיל' של כלוי לכ"ע וא"כ כיון דבה"ש ל"ה ראוי אף להאכיל לקטן אי אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר אף דחזי לקטן לאכלו מ"מ בטלטול אסור לגדול כיון דבה"ש ל"ה חזי ובזה ודאי אין מערבין כיון דאסור בטלטול לגדול ושפיר מוכיח דל"א מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר:

ודע דכמו דאסור להאכיל בידים איסור תורה לקטן לכ"ע כן נמי אסור אף לחרש ושוטה אף דבהני ל"ש הטעם שכ' התה"ד (סי' ס"ב) דכשיגדיל יבקש לימודו וכן הוכיח הפ"מ או"ח (בפתיחה הכוללת ח"ב) ממה דשחיטת חשו"ק כשירה כשגדול עומד על גביו וע"כ דבר זביחה הוא מטעם שכ' המרי"ל הואיל דאסור להאכילו בידים נבלה וכן מבואר מדברי רשב"א גיטין (דף נ"ה ע"ב) והא דמבואר ר"פ מ"ש חמור וחש"ו אחמור מנח לי' לחש"ו לא יהיב לי' מ"ט הני אדם האי לאו אדם ופרש"י הני אדם ויש במינו שחייב במצות ואתי לאחלופי ולא פי' מטעם דאסור למספי ליה בידים היינו טעמא משום דשם איירי כמו בחמור שמניח עליה כשהיא מהלכת כן נמי בחש"ו על אותה כונה היא שיניח עליהם כשהם מהלכין וכמ"ש שם הרמב"ן והרשב"א דבכלל חמור הם שאינן מצווין על שמירת שבת אלא שאתה מצוו' על שביתתן שלא לעשות מלאכתו ע"י ואיסור דרבנן ספינן ליה בידים כמ"ש הרשב"א שם ולכך ליכא מעלה בהו רק דהני אדם ואתי לאחלופי וכדאיתא שם חרש וקטן מאי לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת א"ד לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פקח הרי דשניהם שווין לגבי איסור רק לקטן יש מעלה דאתי לכלל דעת וראוי למנעו יותר מחרש ובחרש יש מעל' דאתי לאחלופי אבל מ"מ כיון דשניהם שייכים בשביתה יש סברא לכאן ולכאן אבל בעצם חרש היא כמו קטן דאסור למספ' לי' איסור ואף די"ל למה שכתבתי (סי' הקדום) הא דצריך קרא מיוחד לגבי שבת משום דאל"כ היה ס"ד דמתעסק בעלמא הוא וצריך קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וא"כ י"ל דהוי כבהמה דאסור מטעם מחמר כן נמי חרש כשעוש' ע"ד פקח אבל שאר איסורין שהוא משום דלא למספי להו בידים שתקל' הוא י"ל דדוק' לקטן אסור ולא לחרש מ"מ הא גם במלאכת שבת מבואר שם ברשב"א שם דיש בהו איסור למספא להו בידים דקרינן בהו לא תאכילום ואם נאמר דלגבי קטן יש בו איסור דלא תאכילום ולא בחרש א"כ ודאי מהראוי דלא ליתן לקטן רק לחרש דבקטן מלבד דמצווה על שביתתו יש איסור דלא תאכילום אלא ודאי דאיסור זה שייך נמי לגבי חרש ועי"ש בר"ן בחידושיו הא דלשוטה יהבינן ולא לקטן משום דשוטה לאו ב"ד הוא ואפילו אם יבריא לא יזכור כלל מה שעשה בימי שטותו אבל הקטן יזכור ואתי למסרך הרי דיותר חמור קטן משוטה משום דאתי למסרך ומה דלא אמרינן גם בזה דאתי לאחלופי ונעדיף לשוטה מקטן כמו שהקשו שם התוס' בתימא אמאי לא אמרינן גבי שוטה דאתי לאחלופי לגבי גדול פקח לדברי הר"ן אתי שפיר דהא ע"כ גם שוטה וחרש י"ל דאתי לכלל דעת כמבואר בתוס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה וע"כ חרש ג"כ בכלל דהוי בני כריתות וכן מבואר מדעת רמב"ם הל' גירושין (פ' ג') דפסול דחש"ו לכתוב גט הוא משום דלאו בני דיע' הן ועבד פסול משום דלאו בני כריתות הן וכן מבואר בש"ע ח"מ (סי' רמ"ג) דמהני זכייה לשוטה וחרש ועי"ש בקצה"ח (ס"ק ו') שהעיר ע"ז דדלמא דוקא לקטן מהני זכיי' משום דאתי לכלל שליחות אבל חרש ושוטה דלא אתו לכלל שליחות אינו דומ' לקטן וא"ל משום דאתי לכלל שליחות לכשישתפ' דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר ודבריו תמוהין דנכרי מעיקר' בהמה והשת' דעת אחרת וכתבתי במ"א דהדברים מוכיחים דמהני זכי' לחרש ושוט' להסוברים דזכייה מדאורייתא מקרא דנשיא אחד למטה וכמו דמהני זכייה לקטנים שהיו בישראל אז כמו כן היו חרשין ושוטין לאחר שנרדם נתן ריח במעשה העגל וכן מבואר מש"ס ב"מ( דף ח) חרש קנה דקא מגבי לי' בן דעת הרי דמהני זכייה לחרש והוי בכלל אתי לדעת וכן ממה דחרשת מתגרשת בקידושי אביה אף דבעינן ויצאה והית' כמבואר בגיטין (דף פ"ה) וקטנ' משום דאתי לכלל הוי' וע"כ חרש ג"כ הוי בכלל זה וכן כתב הנתיבות (סי' רמ"ג) וע"כ הא דקטן עדיף דלגביה אתי בבירור לכלל דעת דזמן ממילא אתי משא"כ חרש ושוט' מחוסר מעש' ואינו בבירור ומ"מ בהכרח שיש מציאות שישתפו ולכך בני זכי' הן ובני כריתות וי"ל דלגבי שוטה אף דשייך אתי לאחלופי לגבי גדול פקח מ"מ טפי עדיף קטן דודאי אתי לכלל דעת ושייך אתי למסרך דיזכור מה שעשה משא"כ שוטה אף די"ל דיבא ג"כ לכלל דעת מ"מ לא יזכור אבל לגבי חרש י"ל כיון דשייך בו ג"כ שיבא לכלל דעת וגם יזכור מה שעשה לכן בצירוף הסברא דאתי לאחלופי יש לומר דלקטן יהבינן עכ"פ לענין למיספא איסור בידים חרש הוא בכלל קטן:

ותמהני על ס' הלכות קטנות (סי' ל"ח) דנסתפק אם מחללין שבת על חרש ושוטה והבי' מדברי רש"י הנ"ל שכ' על מה דקאמר בש"ס הני אדם משום דאתי לאחלופי הרי דרק בצורת אדם הן וכמו קוף וי"ל דאין מחללין שבת עליהן וזה ודאי אינו כיון דבני זביחה ובני כריתות הן ובודאי ההורגן חייב כמ"ש הרמב"ם ריש הל' רוצח כל ההורג נפש אדם מישראל עובר בל"ת דלא תרצח ומיתתו בסייף וחרש ושוט' נפש אדם מישראל נקראין כיון דאסור למספא להו איסור בידים ובני כריתות הן ובני זביחה כשגדול עע"ג וגם הנולדים מהם ישראלים הם ובן כשר הוא למפטר מיבום וחז"ל תקנו להם נישואין וכדומה לכמה ענינים ישראלים הן ובודאי מחללין עליהם שבת במקום פ"נ:

[ודבר תימא מה שחקר הפ"מ בפתיחה שם (אות ז') וז"ל ומה שיש מהספק בשוט' שבא על אשת איש אי הולד ממזר א"ל דנכרי ועבד אין הולד ממזר דאין להם קידושין כלל והה"ד שוטה וחרש ועיין יבמות (דף מ"ה ע"ב) או דילמא שאני חרש ושוטה דבני מצות נינהו אלא שאין להם דעת לקנות ומ"מ אפשר דדוקא נכרי ועבד שאין במינן בני קידושין משא"כ הני עכ"ל והדברים מבוארים ברשב"א יבמות שם משם ר"ה גאון דהטעם משום דאינו קרוי בנו ואין זרעו מיוחס אחריו א"כ זרע של חרש ושוטה ודאי מיוחס אחריו וממזר הוא גם אם בא על יבמה קונה אותה א"כ בני אישות נינהו אף דלא תפסו קידושין שלהן אבל בני הוי' הן במה דמשמיא זכו להון אשת אחיו רק דעתו קלישתא לקנות א"כ ודאי הולד ממזר אם באו על א"א ואכ"מ בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף