אמרי בינה/דיני שבת/יא
|
< הקודם · הבא > |
המג"א (סי' רס"ד) הביא בשם המרדכי מגילה דמ"ד תוס' שבת דרבנן אפ"ה יוצא בקידוש זה כיון דבשעה שמקדש יבא אח"כ לחיוב דאוריית' והקשה הא קטן אינו מוציא הגדול אע"ג שיבא אח"כ לחיוב דאורייתא ונראה דהמעיין במרדכי ימצא דסובר רבינו טוביא מווינא דחיוב דרבנן מוציא חיוב דאורייתא וסובר אף אם סומא פטור ממצות מ"מ מדרבנן חייב ומוציא בקידוש את אשתו דחיוב דרבנן מפיק חיוב דאורייתא כמו מי שאכל כזית מוציא בבה"מז את מי שאכל כדי שביעה הואיל דיכול לבא לידי חיוב דאורייתא כן נמי בזה אף דעכשיו אין בידו משא"כ נשים אם אינם חייבות בבה"מז מדאוריית' אינה מוציאה לאיש משום דלעולם לא תבא לידי חיוב עי"ש וכן דעת רש"י ברכות (דף מ"ח) דחיוב דרבנן מפיק לחיוב דאורייתא וקטן אף מדרבנן אינו חייב דעיקר החיוב הוא רק על אביו לחנכו וכן דעת הרמב"ן מ"ד מס' ברכות ור"ן קידושין (דף ל"ו) דאף מי שאכל כביצה אין קטן מוציא אותו בבה"מז דאף חיוב דרבנן ליכא. ולא גרס בברכות (דף כ') ולטעמיך קטן ב"ח דבן מברך ע"כ איירי בגדול כמ"ש שם במלחמות ובר"ן מגילה (פ"ב) [וקצת קשה דשם מסכים הר"ן עם שיטת התוספות דקטן מוציא דרבנן ובקידושין נראה דמסכים עם רמב"ן] ורש"י סובר דבן מברך איירי בקטן שהגיע לחינוך וחשיב ב"ח להוציא דרבנן ולא דאורייתא וגדול המחוייב מדרבנן מוציא אף דאוריית' כמבואר (דף מ"ח) וע"כ הא דאם אשה א"ח בבה"מ מה"ת אינה מוציאה לגדול וכבר עמד ע"ז בטורי אבן ר"ה (סוף פ"ג) ולדברי המרדכי א"ש דגדול יש לו מעלה דיכול להביא א"ע לידי חיוב דאוריית' וכן קטן אף דאינו מוציא לב"ח דאוריית' משום דלגבי זה לא חשיב ב"ח כלל דעיקר מטעם חינוך אבל גדול הואיל דיכול להביא א"ע לידי חיוב דאורייתא מוציא דרבנן לדאורייתא משא"כ אשה לעולם לא תבא לידי חיוב בהמ"ז דאורייתא לכן אינה יכולה להוציא ב"ח דאוריית' וקטן אף שיבא לידי חיוב דאורייתא מ"מ אינו מוציא עכשיו חיוב דאורייתא כיון דכל חיובו השתא הוא רק משום חינוך משא"כ מי שחייב עכשיו מדרבנן יכול להוצי' אף זמן דאוריית' כמו קידוש כיון דיבא לידי חיוב דאוריית' וזה פשוט בדעת המרדכי:
ובמ"ש מיושב דברי היש"ש ב"ק מובא במג"א (סי' קצ"ט) שכתב דמה"ת גדול יוצא בברכת הקטן רק חכמים אסרוהו לכן סמכינן אחזקה והמ"א הקש' מדפסקו האיבעיא דנשים בבה"מ לחומרא ע"כ דהוי דאוריית' ועוד כיון דכל הטעם דכל ישראל ערבים ובקטן לא שייך ערבות עי"ש. ולמ"ש י"ל דוקא קטן הואיל דיבא לידי חיוב עדיף משא"כ אשה לא תבא לידי חיוב מה"ת לעולם לכך אם נשים בבה"מ דרבנן אינה מוציאה לאיש משא"כ קטן רק מ"מ כיון דגם השתא אינו בחיוב רק בחינוך דאביו אינו מוציא רק חיוב דרבנן וזה הכל מדרבנן משא"כ אם הגיע לי"ג בזה כיון דמה"ת לעולם מוציא הואיל דיבא לידי חיוב רק מדרבנן אינו מוציא בזה סמכינן על חזקה דהביא ב' שערות. ומ"ש המג"א דאינו בערבות י"ל הא באמת מוציא אם אכל כזית וע"כ צ"ל אף דאינו בערבות מ"מ ע"כ לא צריך רש"י בר"ה בטעמא דערבות רק אם כבר יצא דמוצי' ולא אמרינן דהוי ברכה לבטלה אף דזה יוצא בברכה זו מטעם שומע כעונה מ"מ מי הותר לו לברך ברכה שא"צ לו לזה כ' מטעם ערבות לזכות חבירו הוי כמו צריך לו אבל היכא דצריך המברך הברכה לעצמו ג"כ אז אף בקטן דל"ש ערבות שומע הוא כעונ' רק דלא חשיב ב"ח וזה לדעת יש"ש ל"ה רק מדרבנן:
ובספר ח"א כ' וז"ל וצ"ע דאינו דומה להתם דאינו מברך בעצמו והקטן אינו מחוייב ולכך אינו מוציא אותו אבל הכא שפיר כיון שהוא עצמו מברך אע"פ שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאוריית' יוצא בו ודומה לסי' תרמ"א כשברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה א"צ לברך זמן על יו"ט אע"פ שעדיין לא הגיע הזמן כיון שהסוכ' היא מחמת החג עכ"ל ותמהני עליו הא המג"א שפיר הקשה ע"ד המרדכי דלא אתי עלה מטעם זה ויליף מזה כמו דיוצא בקידוש דזמן דרבנן על דאוריית' כמו כן לר"י סומא מוציא בני ביתו בקידוש וסובר דחיוב דרבנן מפיק לדאורייתא וע"ז העמיד המג"א קושיתו ובלא"ה גם שם דעת רמב"ם ורמב"ן וריטב"א וסמ"ג דיברך אח"כ והרמ"א שכת' שם שלא יברך הוא משום דספק ברכות להקל אבל שיקדש לכתחל' ביום זמן תוספת שבת לצאת בו החיוב דאורייתא של אח"כ ע"ז נשאר קושית המרדכי ועוד אף לדעת תוס' ורא"ש שם גבי סוכ' דפוטר ברכת עשייה לזמן של אח"כ היינו יו"ט שהוא טפל לסוכה עיין כל בו סוף הלכות לולב ובא"ר (סי' תרמ"א) משא"כ בקידוש כיון דמדאורייתא עדיין לא חל עליו שום חיוב כיצד יפטור בקידוש דהשתא של אח"כ וע"ז מוכרח כתירוצו דהמרדכי דבכה"ג חיוב דרבנן מפיק לדאוריית' כיון דיבא אח"כ לחיוב דאוריית':
והנה לדעת רמב"ן הנ"ל קטן לא מקרי ב"ח דרבנן ואינו מוציא אף לחיוב דרבנן דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו ב"ח הוא כלל ממילא קטן שלא הגיע לי"ג שנים אינו יכול להוציא אף לאשה שכבר התפללה דבכה"ג קידוש על היין הוא דרבנן מ"מ קטן לאו ב"ח ועי' מ"א (סי' רע"א ס"ק ב') דקטן אף בן י"ג שנה אינו מוציא האשה כ"ז דלא ידענו אם הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה וכ' בא"ר דאם התפללה האשה ערבית אז סמכינן ובדגול מרבבה הוסיף דאפי' פחות מי"ג מוציא אשה אם התפללה ערבית דאתו דרבנן ומפיק לדרבנן כמו בבהמ"ז (סי' קפ"ו) ולענ"ד יש להחמיר בזה דל"מ לדעת רמב"ן וסייעתו ל"ח קטן כלל ב"ח ואף דבבהמ"ז סתם המחבר כשלא אכל האב כדי שביעה דבנו הקטן מוציאו י"ל דאף דמקרי ב"ח דרבנן יכול להוצי' דוקא דבר שעיקר חיובו ליתא רק מטעם סייג כמו בהמ"ז דמדאוריית' בעינן שיאכל כדי שביע' ורמו רבנן חיובא לברך אף כשאכל כביצ' מטעם סייג שלא יבא להקל אף אם יאכל כדי שביע' וכן חיובא דקטן הוא דוגמתו דמדאורייתא א"ח עד שיביא שערות ויהי' י"ג שנה ומשום כדי לחנכו להרגיל אותו במצות חייבוהו חכמים כשהגיע לחינוך מצא מין את מינו משא"כ דבר שקבעו חכמים למצוה בפ"ע כמו קידוש אף שהתפלל ויצא מדאורייתא חייבוהו חז"ל לקדש על הכוס בזה אין קטן יכול להוציא לגדול וסברא זו כ' להדיא בחידושי הרשב"א מגילה (דף י"ט) דחכמים סברי דקטן אינו מוציא לגדול בקריאת המגילה וכ' התוס' הטעם דהוי תרי דרבנן ולרשב"א דחיקא ליה פי' זה וכתב דכל שעיקר המצוה דרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך קילא טפי לכך לא מפיק אבל בהמ"ז דעיקרו דאורייתא אלא שהחמירו לפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו שיהי' רגיל במצות כשיגיע זמנו דינא דמפיק לי' דחד גונא נינהו עי"ש וא"כ קידוש על הכוס דכוות' לא אתי מצות חינוך דקיל' ומפיק לעיקר מצוה דרבנן ועוד י"ל הא דסתם בש"ע לענין בהמ"ז דקטן מוציא הוא משום דעוד תירצו התוס' ברכות (דף ט"ו) דשאני בהמ"ז דהוא חומר' יתירתא יותר מד"ת ובקל נפטר ממנו כדאיתא והם החמירו על עצמן עי"ש וא"כ לתירוץ זה כמו במגילה אין קטן מוציא כמו כן בקידוש על הכוס וכ"כ בתוס' ר"י החסיד ובתוס' הרא"ש לחלק בין בהמ"ז על שיעור' דרבנן למגיל' ועוד י"ל דבדקדוק קתני בן מברך לאביו דבאמת דעת רש"י דקטן לא מקרי בר חיוב אף מדרבנן דעל אבוה הוא דרמי לחנוכיה ואינו מוציא לדאורייתא אבל לחיוב דרבנן מוציא ואמאי הא שפיר כ' רמב"ן דמה"ט אף לדרבנן אינו מוציא אולם י"ל דוקא לאביו יכול להוציא דזה מצותו דאביו לחנכו ורמיא חיוב על אביו שיצוה לבנו הקטן שהגיע לחינוך שיברך על המזון אגב זה מוציא נמי חיובו של בהמ"ז כיון דעכ"פ הקטן עושה ע"ד אביו ויש זכייה לאביו בזה לחנכו מוציא נמי ידי חיובו של דרבנן אבל לאיש אחר שאינו חייב לחנכו י"ל דאינו יכול להוציא וכן אמו דאינה מצווה בחינוך כמו שכתב המג"א (סי' שמ"ג) בשם תרומת־הדשן ומס' נזיר (דף כ"ט) א"כ לא משכחת קטן להוצי' האשה ידי קידוש:
ועיין בס' יום תרועה ר"ה (דף כ"ח) שכ' לדעת הסוברים די"ג שנה ויום א' דקטן בעינן מעל"ע א"כ מי שנולד ר"ה בחצות ושמע תקיעת שופר קודם חצות צריך שישמע אחר חצות דקודם חצות הי' קטן ופטור כמו בכפאו ואכל מצה כשהוא שוטה הוא שוטה לכל דבר עי"ש ואף די"ל דאינו דומ' לשוטה דכאן מ"מ קודם חצות הי' חייב מדרבנן וזמן חיובו של תורה ממילא קאתי היום מ"מ סובר דחיובא דרבנן לא מפיק לחיובא דאורייתא או דקטן גרע דאף מדרבנן אין עליו החיוב רק על אביו לחנכו וא"כ אף לדידן דקי"ל דלא בעינן י"ג שנים וי"א מעל"ע מ"מ אם נשלם בשבת הי"ג שנים וקידש קודם צאת הכוכבי' ודאי חייב לקדש שוב שנית בלילה ממש דאז חל חיובו של תורה ואף אם תוס' שבת דאורייתא וקבלת שבת מהני מטעם נדר ונדרו נדר אף קודם י"ג דמופלא סמוך לאיש דאורייתא מ"מ לגבי קטן דאינו ב"ח ובר עונשין א"ח מדאורייתא כמבואר מס' נדה (דף מ"ו):
ודע אף למ"ש הרמב"ן מלחמות שם דמה דאמר ר"י להוציא רבים ידי חובתו עד שיאכל כזית דגן דסובר דעל כזית חייב מדאורייתא דאי ל"ה רק דרבנן ל"ה יכול להוציא ב"ח דאוריית' דכלל גדול אמרו כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוצי' את הרבים ידי חובתן ומדאוריית' הוא דאין מוציאין מן הפטור על החיוב ואם א"ח בכזית מה"ת היכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא עי"ש. לא תידוק מניה דסובר דמי שאינו מחוייב בדבר השתא אינו מוציא לחבירו בשאר מצות כגון קידוש היום דהוי לדידי' דאורייתא אם כבר קידש תאמר דא"י להוציא לחבירו ב"ח דזה אינו דהא מבואר בפסחים (דף ק"א) ולרב למה לי' לקדושי בביתו להוציא בניו וב"ב מבואר אף דכבר יצא מוציא הרי דל"ב שיהיה כעת ב"ח ממש רק אם הוא ב"ח מוציא וע"כ מטעם ערבות מוציא כמו שכ' רש"י ר"ה (דף כ"ט) בהא דאמרינן שם כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוצי' חוץ מברכת הלחם וברכ' היין שאם יצא אינו מוצי' רק שאר פוסקי' סברי דדוקא בברכה שלפני' דאינו חובה לאכול לא לתהני ולא ליבריך משא"כ כשכבר אכל דכבר נתחייב יש כאן ערבות ומה"ד יכול להוציא אף בלא אכל כלל רק מטעם דאיתא בירושלמי ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וזה רק מדרבנן לכך די באכל שיעורא דרבנן וכמ"ש הרא"ש ברכות (דף מ"ד) ויש סוברים דוקא להוציא רבים צריך שיאכל משום דאומר שאכלנו משלו אבל להוציא יחיד אף כשלא אכל כלל יכול להוציא וכן דעת הגהות הסמ"ק כפי שהביא הטור (סי' קפ"ו) עי"ש בב"ח וכ"כ בש"ג מס' ברכות אולם דעת הטור דאף להוציא יחיד צריך שיאכל כזית. וכך כתב הב"ח שם וכן מבואר בריטב"א ר"ה שם ואתי עלה מטעם אחר עי"ש. אולם הרמב"ן סובר או דמי שאכל יברך הוא מה"ת או כיון דלא רמי עליו חיוב לאכול ולהביא עצמו לידי חיוב בהמ"ז ל"ש בזה ערבות והוא בכלל דאמר בש"ס חוץ מברכת הלחם וברכת היין ואם יצא אינו מוציא דאף ברכה דלאחריה ג"כ אינו בכלל זה דערבות וכן מבואר ברבינו ירוחם (נתיב יו"ד) וז"ל בהמ"ז אם לא יצא מוציא אחרי' ואם יצא אינו מוציא כן מוכח בר"ה ובנתיב י"ג ח"ג כתב וז"ל במצות אם יצא הוא בעצמו אם יכול לחזור לעשותה פעם אחרת יש חולקים בבהמ"ז ובכל שאר ברכות הנהנין אם יצא אינו מוציא ובקידוש היום של שבת וכן בברכת מצה אע"פ שיצא מוציא עכ"ל. הרי מבואר דבה"מ נכלל בברכות הנהנין ומ"מ ידי קידוש מודה הרמב"ן דיכול להוציא ואף בברכת היין כיון דחובת הגוף הוא וכן מבואר בש"ג ר"ה שם לשון ריא"ז וז"ל ונרא' בעיני שבין על ברכת המוציא ובין על בה"מ הוא אומר עי"ש. ובש"א (סי' י"ג) כתב לפרש דברי בה"ג דהא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכות הלחם הוא דוקא חיוב ברכות דרבנן אבל חיוב דאורייתא כמו בהמ"ז ובה"ת וכן שאר מצות דאורייתא אם יצא אינו מוציא והאריך בזה לבאר שכן דעת רש"י וכן דעת רמב"ן מ"ד ולדבריו ע"כ הא דאמרינן בפסחים (דף ק"א) לרב מקדש בביתו להוציא בניו וב"ב ע"כ צריך לדחוק דהיינו להוציא עכ"פ ידי חובת קידוש על הכוס דהוא דרבנן בזה אע"פ שיצא מוצי' והיינו או דבני ביתו התפללו ויצאו ידי חובת קידוש דאורייתא ועל הכוס הוא דרבנן או אף דלא התפללו מ"מ עכ"פ מוציא החיוב דרבנן אולם דעת הרמב"ן נראה ברור דלא ס"ל רק בבהמ"ז לבד דנכלל בברכת הנהנין אבל שאר חובות דאוריית' ל"ב שיהי' מחוייב ממש השתא וכמו שנראה מדברי ר"י הנ"ל והש"ג ומה שהוכיח שם הש"א ובט"א ר"ה שם מדנקט ובהלל ובמגיל' אע"פ שיצא מוצי' למה לא נקט רבותא טפי אף בשל תורה אע"פ דב"ח הוא מ"מ כיון דכבר יצא פקע חיובא מניה אינו ראיה די"ל דנקט לרבותא אף במצוה דרבנן דהי' ס"ד דלא שייך בי' ערבות כמו שכתבו המחברים לכך אם יצא אינו מוציא קמ"ל הברייתא דלא כן הוא ומכ"ש חיוב דאורייתא דודאי שייך ערבות דמוציא [ותמהני על הצל"ח ברכות (דף מ"ח) שכ' בפשיטות בדרבנן לא אמרינן יצא מוצי' הא להדי' מבואר בהלל ומגילה וגם הא דאמרינן כל הברכות אע"פ שיצא מוציא ועיקר הברכות חוץ מבהמ"ז וברכת התור' המה דרבנן חזינן דאף דרבנן מוצי' מטעם ערבות] וכן נראה ממה דחיוב פרשת זכור דהוא דאוריית' וכל ישראל יוצאין בקריאת התורה הרי דאף חיוב דאורייתא יכול להוציא המחוייב בדבר:
עוד כתב שם הט"א דדעת רש"י דהא דמי שאינו מחוייב בדבר א"מ אחרים אינו רק מדרבנן דאל"כ כי מחוייב בדבר מדרבנן אמאי מוצי' למחוייב מה"ת ודלא כדעת רמב"ן והביא ראי' לדעת רמב"ן מהא דטומטום א"מ לא את מינו ולא את שאינו מינו משום דאין ספק מוצי' לודאי ואי אמרת דרק מדרבנן א"מ אמאי א"מ זכר ודאי הא הו"ל ספק' דרבנן ולקולא ועי"ש שכת' אף דלגבי מינו הוי ספק ספקא מ"מ זימנין מהפך הס"ס להקל אבל אי ל"ה רק דרבנן בחד ספק סגי למיזל לקולא ולא משכחת לעולם שתהפך הספק עי"ש והנה לדבריו אכתי יקשה למה במגילה טומטום א"מ הא שם הוי עיקר המצוה דרבנן נימא ספק דרבנן להקל וזה מוסכם מכל הפוסקים דטומטום א"מ והוא מתוספתא פ"ב דמגילה אולם י"ל דאזיל לטעמו ושיטתו במס' מגיל' (דף ה' ע"ב) דדברי קבל' כדברי תור' וספיק' להחמיר ושם כ' דמטומטום אינו ראי' דיכול הספק להתהפך לאידך גיסא דאשה תוציא את הטומטום ואף בדרבנן כל היכ' דהספק יכול להתהפך לאידך גיס' לא ספק מקרי עי"ש וא"כ אינו ראי' ברם דבריו שם מוקשים הא מצינו בכה"ג ספק דרבנן להקל אף דיכול פעם להתהפך לקולא לאידך גיסא כמו בבין השמשות דשבת בדרבנן אמרינן ספקו להקל ואמרינן דיום הוא ולדבר אחר אם יזדמן דבר שנאמר להקל דהוא לילה מחזקינן להקל ודוק' היכ' דבבירור יהי' תרתי דסתרי ל"א להקל ועיין בזה בשעה"מ סוף הלכות מקואות וכתבתי בזה במ"א משא"כ בזה דלאו בודאי שיזדמן להיפך שפיר נוכל לומר ספק דרבנן להקל אולם בלא"ה לא קש' דהא לדעת רש"י במגיל' דנשים מוציאין אנשים ובכ"ז טומטום א"מ וכבר כ' הב"י (סי' תרפ"ט) דהמורכב ואין ידוע אם זכר אם נקב' גרע א"כ גם בתקיעת שופר י"ל היינו טעמא ומלבד זה כבר כ' המ"מ בהל' עירובין (פ"ו הי"ג) דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה עי"ש ואכ"מ בזה ברם למ"ש לעיל מיושב דעת היש"ש ב"ק דסובר באמת דהא דמי שאינו ב"ח אינו מוציא הוא רק מדרבנן דהוא רק בקטן הואיל דעכ"פ יבא לידי חיוב בזה י"ל דיכול להוציא מדאוריית' מטעם שומע כעונה וכן לענין תקיעת שופר י"ל ג"כ מה"ת הוי הקול שופר ששומע לאו כקול חמור בעלמא כיון דב"ח הוא גוף זה רק עדיין לא בא זמנו משא"כ אשה לעולם לא תבא לידי חיוב לכך אם נשים בבהמ"ז דרבנן א"מ אנשים דלא נוכל לומר שומע כעונה כיון דהדבור זה ששומע קיל ולעולם לא יהיה בר חיובא ובזה אף מדאוריית' א"מ ול"א לגבי זה שומע כעונה ולפ"ז א"ש הא דטומטום א"מ אף בדיעבד לשאינו מינו כיון דהוי ספק דאוריית' דאם הוא אשה לעולם לא יהי' ב"ח ואינו מוציא מדאוריית':
ובענין אם איש שהתפלל יכול להוציא בקידוש לאשה שלא התפללה דעת הד"מ דכמו דכתב הרא"ש דאשה אינה בערבות דאיש כמו כן איש על אשה ורע"א ז"ל השיג עליו דעיקר מה דיצא מוציא הוא תלייא אם הוא ב"ח בזה והביא ראיות בזה ואחת הוא מעובדא דינאי ושמעון בן שטח דאם הי' אוכל היה מוציא אף למלכתא ובזה כבר הרגיש הד"מ בעצמו מובא בצל"ח (דף כ') וכתב כיון דעכ"פ חייב שמעון בן שטח בערבות דינאי הוי כחייב בדבר עיין שם. ולפי זה היכא דמוציא גם לאיש גדול שלא התפלל יכול להוציא גם לאשה אבל באינו ב"ח להוציא רק לאשה אינו מוציא לדעתו ובאמת דברי הרא"ש ברכות דמוסיף טעמא דערבות משמע קצת כדברי הד"מ דאם נאמר דעיקר תלוי אם הוא ב"ח א"ל למה ליה להרא"ש לאריכות דברים ולא די לו במ"ש תוס' ברכות (דף מ"ח) אולם ממה דמבואר בש"ס דאם נשים בבהמ"ז דאורייתא מוציאין לאנשים מבואר דלא תלוי בערבות וכבר נתחבטו בדברי הרא"ש קמאי בס' מוצל מאש דעתו כדעת הצל"ח דאיש אינו ערב בעד אשה והבאים אחריו נסתבכו הרבה בזה בתשובת זרע אברהם ובתשובת סמא דחיי ופוק חזי מאי עמא דבר דרוב נשים ספרדיות אינם יכולות להתפלל ואנשים מוציאים אותם אף שכבר התפללו:
אגב ראיתי שם בס' סמא דחיי שהקשה על הטור ש"ע (סי' רצ"ד) דמי שאינו מריח דדעת ר"א שאין לו לברך על הבשמים במ"ש אף להוציא ב"ב ודעת הטוש"ע דיכול לברך להוציא כיון שחכמים קבעו הו"ל מצוה ודמי לקידוש והבדלה והקשה היכי מצי מפיק אחריני הא אינו מחוייב בדבר וכתב דמוכח מזה כמ"ש שם בשם מהר"ם בן חביב דלדעת רש"י דבן עיר מוצי' לבן כפר במגילה וע"כ הא דתנן כל שאינו מחוייב בדבר א"מ ע"כ הך כללא הוא היכא דלא שייך במצות אבל אדם דשייך במצות אע"ג דיום זה א"ח מקרי ב"ח וה"נ לענין ברכת הריח כן הוא ודבריו לא נהירא דודאי אף לדעת הירושלמי דבן כרך א"מ לבן כפר כיון דהיום לאו ב"ח הוא מ"מ לענין ברכת בשמים יכול להוצי' וגוף דברי מהר"ם חביב מוקשים דהא חרש דקתני לגבי מגילה איירי במדבר ואינו שומע דחייב בכל המצות רק לגבי מגיל' פטור הרי דצליך שיהי' ב"ח באותה מצו' אולם לדעת רש"י כיון דאף במצוה הזאת ב"ח הוא רק היום א"ח מוציא ודעת ירושלמי דצריך שיהי' ב"ח דוקא היום ולמחר חיובא אחרינ' הוא דמ"מ היום לאו ב"ח הוא וזה לגבי חיוב גוף המצוה אבל בברכת בשמים אם נאמר דחיוב מצוה הוא להריח אלא שאינו יכול להריח דאסו' להנו' מעוה"ז בלא ברכ' וכיון דל"ש לא לתהני ולא לברך דרמייא עלי' להריח לקיים מצות חכמים ממילא כל ישראל ערבים זב"ז ויכול זה שאין לו חוש הריח להוציאו בברכתו דעל ברכות הנהנין ב"ח הוא כמוהו דאסור לו להנות בעוה"ז בלא ברכ' ולא אכפת לן במה שאין לו חוש הריח ואינו ב"ח בברכה זו כיון דאצלו ל"ש הנאה זו דאין לו הנאה אבל מ"מ ב"ח מקרי דאסור לו להנות בעוה"ז בל"ב בדרך כלל ולא משגחינן בזה על הפרט כיון דגוף המצוה עושה זה שמריח רק בברכ' מוציא אותו ובדרך כלל מקרי ב"ח על ברכות הנהנין הגע עצמך הרי בקידוש והבדלה דמוציא לאחרים אם זה אי אפשר לו לשתות יין דאינו נהנה כלל ומזיק לו הכי לא יהי' יכול להוציא לחבירו בברכת היין זה ודאי אינו כיון דב"ח הוא עכ"פ שלא להנות מעוה"ז בל"ב ובמצו' זו אף ברכת הנהנין אע"פ שיצא מוציא ממילא יכול להוצי' וכן לדעת הטוש"ע בברכת בשמים ועי"ש בטו"ז ומג"א וז"פ וברור:
ואם בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל ודעתו לחזור יכול להוציא לבן חו"ל בקידוש ביו"ט שני לכאור' יש מקום לומר דאף לשיטת הירושלמי דבן כרך א"מ לבן כפר דהוי כאינו מחוייב בדבר מ"מ שם אין בידו להביא א"ע לידי חיוב כ"ז שהוא בכרך עד שיצא לשם משא"כ בן א"י אף שדעתו לחזור מ"מ בידו להביא א"ע לידי חיוב אם יקבע בדעתו שלא לחזור עוד וי"ל דבזה כ"ע מודים דהוי ב"ח במצוה הזאת ומהר"ם חביב ז"ל דתולה הדין אם בן א"י יכול להוציא לבן חו"ל תפלת יו"ט שני של גליות בדין דבן כרך אם יכול להוציא לבן כפר דלדעת הר"ן ותוס' דאינו יכול להוציא דהוי א"ח בדבר כן נמי בזה י"ל דוקא בא"י כמבואר בדבריו דנשאל על בני חו"ל שבאו לירושלם וא"י להתפלל דשם שפיר כל זמן ששוכן תוככי ירושלם ולא יצא לחו"ל לא מקרי ב"ח ביו"ט שני דמחוסר מעשה לצאת ולהכניס א"ע בחיוב משא"כ בחו"ל דבידו לחשוב ולקבוע בדעתו שלא לחזור אף במקום שהוא נגד הדין ובאיסור מ"מ בידו מקרי שיכניס א"ע מיד לידי חיוב דיו"ט שני י"ל דלכ"ע מקרי מחוייב בדבר ואף באמצע היום מיד כשקבע בדעתו להשתקע בחו"ל חל עליו חיוב מיו"ט שני דכ"ש הוי חיוב בפ"ע וראיתי בגליון רבינו הג' עק"א ז"ל או"ח (סי' רס"ז) שחקר במי שעדיין לא קבל עליו שבת ואינו רוצה לקבל עדיין אם יכול להוציא ידי קידוש למי שכבר קבל עליו שבת וכ' כנ"ל די"ל כיון דבידו לקבל שבת מקרי ב"ח בדבר ועדיף מבן כרך לגבי בן כפר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |