אמרי בינה/דיני פסח/כד
|
< הקודם · הבא > |
השאגת אריה (ס"ס צ"ד) הקש' על הרא"ש הנז' דא"י במצה גזולה דהא במצה לא כתיב מצתכם רק מגז"ש לחם לחם מחלה ידענו ובחלה מבואר בש"ס ב"ק דאף גזילה מחויב בחלה דאביי סובר בשיטת ראב"י שינוי במקומו עומדת ואין זה מברך אלא מנאץ אבל שם חלה חל על העיסה. ובמקו"ח כ' דמצד הנגזל חייב שם בחלה דאפילו בעשה עיסה מקמח חבירו שלא מדעת איטבל לחלה יעו"ש ויבואר זה לקמן. ולכאורה קשה אם נאמר דהחיוב חלה היא מצד הנגזל מה קאמר א"ז מברך אלא מנאץ הא לא חל ע"ז כלל שם חלה דאיך יכול להפריש שלא מדעת בעלים דהא בעינן מה אתם לדעת אף שלוחכ' לדעת וברא"ש מס' ברכות [דף מ"ה] הביא ראי' לדעת ראב"ד דחייב לברך על אכילת איסור מדקאמר ראב"י א"ז מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ ועיין בלח"מ [פ"א] מברכות וקשה הא לדברי אביי בש"ס ב"ק שם דראב"י סובר שינוי אינו קונה ע"כ הכוונה דאינו רשאי לברך דהא נוטל חלה מעיסת אחרים דלא חל כלל שם חלה וכן הקשה מרן רבינו עקיבא איגר ז"ל בחידושיו בדו"ח שם והניח דברי הרא"ש בצ"ע:
ונראה דהא בלא"ה צריך להבין כוונת ראב"י דהברכה הוי ניאוץ הא לא נפיק העיסה מתורת טבל דהפרשתו לא מהני וי"ל להמבואר תוס' ב"ק (דף ס"ט) דאף דיאוש אינו קונה מ"מ כל המחזיק בו זכה בו רק דל"ה הפקר לפטור ממעשר כיון דצריך להגזלן לקיים מצות השבה ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בחי' שבסוף ס' דברי משפט סי' שס"א להוכיח דכוונת התוס' דהזוכה צריך להחזיר גוף החפץ גם כבר הוכחתי שדעת הראשונים דע"י יאוש יצא מרשות הבעלים אף קודם שבא לרשות זוכה ודלא כמ"ש האחרונים עיין מ"ש בהגהותי לד"ח דיני גזילה [סי' י"ג] ולפ"ז אביי דסובר ב"ק [ד' ס"ו] דיאוש א"ק. אבל מ"מ יצא מרשות הנגזל ואם גזל חיטין וטחנן ולשה אף דשינוי במקומו עומד ול"ק הגזלן הוי כעיסת הפקר דלא נתחייב בחלה דעריסותיכם כתי' רק הואיל דאין שום אדם יכול לזכות בהעיסה דהא צריך להגזלן לקיים מצות השבה ולהגזלן יש בה קנין גזילה ומעכב לאחרים לזכות בה נתחייב העיס' בחלה מצד קנינו של גזלן ולכך מהני הפרשתו להוציא העיסה מידי טבל והואיל דל"ק העיסה שיהא שלו ממש א"ז מברך אלא מנאץ אבל מ"מ חייב לברך רק דהוי ניאוץ וכמ"ש הרא"ש ולרבא אף דהוי מצהבב"ע מ"מ סובר הרא"ש דחייב לברך דעכ"פ נתקן העיסה לצאת מידי טבל חזינן עכ"פ דגזילה חייב בחלה. אך י"ל דרק לאחר יאוש כנ"ל ונתחייב באמת מצד הגזלן אף שאין לו קנין ממש מ"מ כיון שאינו מעכב רשות אחרים רק מצדו מיחשב כמו עריסותיכם אף דלא הוי שלו ממש [ועי' מ"ש לעיל כמ"פ ובהגהותי לד"ח דיני לולב בדברי הר"י קורקוס במע"ש אף דממון גבוה הוא מ"מ דעת הרמב"ם דחייב בחלה] והא דכ' הרא"ש דגזולה פטורה היינו קודם יאוש ואין לומר אם הוא קודם יאוש נתחייב העיסה מצד הנגזל ז"א דנ"מ באם לית ביה כשיעור רק ע"י צירוף עיסתו דסתם בנ"א מקפידים כמבואר יו"ד (סי' שכ"ו) ואם לא היינו ממעטים מדכ' עריסותיכם דבעי' שיהי' שלו הי' חייב בחלה ע"י צירוף עיסתו להשלים השיעור והשתא דכ' עריסותיכם פטור ושפיר ילפינן בגז"ש דמצה גזולה אינו יוצא בו קודם יאוש ולפי"ז היה נראה דאחר יאוש יוצא כמו דמצינו דחייב בחלה. גם י"ל נ"מ בגזל עכו"מ דמצד הנכרי הית' פטורה העיסה מחלה רק מצד הגזלן הישראל הי' ס"ד לחייבו ממעטי' מדכ' עריסותיכם:
ובגוף הדבר אם עושה עיסה מקמח חבירו שלא מדעת בעלים אם איטבל לחלה תלי' בפלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי סוף מסכת מעשרות הממרח כרי ש"ח שלא מדעתו ר"י אמר נטבל ור"ל אמר לא נטבל וקיי"ל כר"י דאטבל כמבואר ברמב"ם ויו"ד (סי' של"א) ועיין שא"ר (סי'פ"ג) שכ' לתרץ קושיית תוס' פסחים ד' ה' דהש"ס ממעט מלא יראה לך של אחרים ושל גבוה ולגבי חלה דרשינן מתרי עריסותיכם חד למעוטי גוי וחד להקדש וכ' דהא דממעט בחלה מעריסותיכם היינו דוקא של גוי ושל הקדש אבל עיסה שאינו שלו אלא של ישראל אחר חייב בחלה בוודאי א"כ לאו למעוטי של אחרים אתא אלא של גבוה וגוי לכך צריך תרי מיעוטי אבל בחמץ ממעט דלאו דידי' והא דנקט גבוה לרבותא דל"א הואיל ואי בעי מיתשל עלי' ע"ש. ולע"ד עיסה של ישראל אחר דחייב בחלה היינו לר"י אף בלשה שלמ"ד בעלים מ"מ כיון דבעלים בני חיובא המה נתחייב העיסה ומי שזוכה ורוצה לאכול נתחייב ג"כ דכבר מוטל החיוב על העיס' משעת גלגול כיון דנתגלגל ביד בר חיוב ולא משכחת לכאורה למעט של אחרים. אמנם אם קטן גלגל העיסה יש לעיין דהא בשעת גלגל לא נתחייב דלאו בר חיובא הוא ודומה לגלגל עיסה קודם שנתגייר ואחר כך נתגייר דפטור וכמו עיסה של הפקר דאם נעשה עיסה בעוד הקמח הי' הפקר ועשה ישראל עיסה אם לא נתכוין לזכות דפטור כמבואר מדברי רמב"ם (פ"ח מה' בכורים) ע"ש וביו"ד (סי' ש"ל) כן נמי בקטן כיון דלא נעשה אצל ב"ח אפשר דפטורה העיסה מחלה ואינו דומה לתרומה דאם נתמרח ביד הקטן נתחייב בתרומה דאע"ג דכ' דגנך ולא דיגון הפקר ואם נתמרח בשעת הפקר פטור מ"מ דגן של ישראל קטן וודאי נתחייב ועיין שא"ר (סי' צ"ז) הא דמרוח הקדש פוטר מפני שהוא ממון גבוה ולא ממעט לה מפני איסור הנאה שבה נ"מ להא דתנן מס' (פ"א) חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור ופירש שם הר"ש אפילו לא קדשו כלל פטורה הואיל וגלגלן לקדשן ה"נ י"ל לענין תו"מ אם כוון בשעת מרוח אדעתא להקדישן פטור מטעם דדגנך ועריסותיכם כתיב ואף דאכתי לא קדשי ושרי בהנאה עיי"ש ולכאורה אף אם מירחן ישראל אדעתא ליתן לגוי או להאכיל לקטן אינו מחוייב דאף דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וטבל אסור להאכילו היינו אם כבר חל שם טבל ואיטבל למעשר או העיסה אם כבר נתחייבה משעת גלגל אבל אם הגלגל או אידגון לתת להאכיל לקטן יש לומר לא נתחייב ואף די"ל קטן מעשה יש לו היינו אם עושה בעצמו אבל אחר המגלגל להאכיל לקטן או לנכרי יש לומר דלא נתחייב ועיין פ"מ (סי' תנ"ד ס"ק ב') דמשמע לי' אם עשה לגוי חייב בחלה מדכתיב באכלכם מלחם הארץ ולא משמע כן מדברי הר"ש הנ"ל וי"ל דפטור כמו בעשאן להקדש. אולם נרא' הא דכתב הר"ש דפטור בעשאן להקדש יש לומר אף דעדיין הוי עריסותכם דשלו הוא יכול לחזור ושלא להקדש פטור מ"מ מחלה כמו עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלים דפטור מחלה וכ' הרמב"ם שם בפי' המשנה מדכ' באכלכם מלחם הארץ וכיון דאינו עושה לאכילת אדם אף דהוי עריסותיכם מ"מ פטור כן נמי בחלת תודה ורקיקי נזיר אף דעדיין לא קדשו ועריסותיכם קרינן ביה מ"מ כיון שלא נעשה לצורך אכילת הדיוט פטורה מדכתב באכלכם מלחם הארץ וראיה לזה מהא דמבואר פסחים (ל"ה) דא"י בפסח בחלת תודה ורקיקי נזיר בעשאן לעצמו ומבואר בש"ס הטעם מדכתב ושמרתם את המצו' ולא שמשומר לזבח ולמה לן לטעם הזה הא כיון דפטור מחלה אינו יוצא ידי חובת מצה בעיסה הזאת כמו עיסת הכלבים. וכמ"ש במתניתין דחלה הנז' אף דילפינן לחם לחם ממצה מ"מ חלת תודה מקרי לחם והיה יוצא בו ידי חובת מצה אי לאו משום דרשא דקרא ושמרתם את המצות והא דפטור מחלה משום דכ' באכלכם כנ"ל אבל באם מירח הכרי לצורך גוי י"ל דגם הר"ש מודה דחייב בתו"מ דדגנך קרינן ביה:
עוד י"ל בקושית הש"א הנ"ל דלאביי אליבא דראב"י דסובר שינוי במקומו עומד הא דקאמר א"ז מברך אלא מנאץ היינו דבאמת עיקר חיוב חלה הוא מצד הנגזל דלו יהי' כאלו עירס עריסתו של חבירו ובאמת אין הגזלן יכול להפריש מן העיסה דהוי כתורם ש"ח רק יכול להפריש מעיסתו שמביא עיסה אחרת ומפריש ממנה ע"ז דאף דהתורם משלו על ש"ח הוי איבעי' במס' נדרים אם צריך דעת היינו אם ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אבל בגוזל מחבירו כיון דחבירו לא יפריש שזה אינו רוצה להחזיר לו י"ל דשפיר אינו מקפיד הנגזל אם מפריש הגזלן משלו ע"ז לאפקועי איסור טבל מן העיסה ושפיר קאמר כיון דמ"מ מפריש להתיר דבר הגזול א"ז מברך אלא מנאץ כיון דבעבירה בא לידו העיסה של טבל אף שהוא הפרישה מן עיסת היתר כן י"ל:
אגב אציג פה מה דיש להעיר בש"ס דפסחים (ד' ל"ה) על הא דקתני במתני' שם של מע"ש והקדש שנפדו ופריך בש"ס פשיטא ומשני דקמ"ל אע"פ שלא נתן את החומש דחומש אינו מעכב והנה זה כבר אשמועי' ר' במתני' דברכות פ' ג' שאכלו ולכאור' הי' נרא' דמע"ש והקדש בנתן הקרן ולא נתן החומש אין דינן שוין דבהקדש מבואר ברמב"ם (פ"ז מערכין) דמדברי סופרים אסור ליהנות עד שיתן את החומש שמא יפשע ולא יתן אבל בשבת מפני עונג שבת מותר לאכלו שהרי הגזברים תובעי' אותו ובמעשר שני מבואר (פ"ה שם) דלא יאכל עד שיתן החומש ואפילו בשבת גזירה שמא יפשע ולא יתן ובאמת יש לעיין בהא דמבואר בר"מ (ספ"א דברכות) דאם אכל הקדש שנפדה אע"פ שלא נתן החומש דמברך תחלה וסוף ואמאי לא נימא דמ"ש מטבל של דבריהם כיון דזה ג"כ אסור מדבריהם ובהלכות עירובין (פ"א) דכ' דמערבין בו א"ש עכ"פ על הקדש דבשבת התירו לו לאכול אבל מ"ש כיון דאסור אף בשבת לאכול עד שיתן החומש א"כ אין הסעוד' ראוי' לו וצריך לחלק בין איסור זה לאיסור טבל מדבריהם דטבל מדבריהם איסור גופו גרם וחתיכה דאיסורא הוי ולכך אינו יוצא בו וכן אין מברכין דהוי מהב"ע באיסור גופו מה שא"כ הא דאסרו לאכול עד שיתן החומש הוי כמו איסור דבר אחר גרים לו וכיון דל"ה רק דרבנן מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גרם לו כמו דמבואר פסחים (דף מ"ח) ואי אמרינן מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר מבואר דבדרבנן מחלקין וכן פ' רמב"ם דנסכי' של מוקצה כשר מה"ט דאיסור ד"א גרם וה"נ כיון דכבר נפק לחולין אף דלא נתן החומש ואסר לו לאכול עד שיתן החומש מ"מ אין איסור גופו הוא. עכ"פ כבר אשמועינן רבי דבר זה דחומש אינו מעכב פעמיים בברכות ובעירובין והא י"ל דבפסחים אשמעינן רבי אם נפדה בלילה והי' ס"ד כיון דמחוסר ממון ל"ה כבידו ונאמר דיש דיחוי אצל מצות כיון דקודם פדיון אינו ראוי למצוה לצאת בו ידי חובת מצה קמ"ל דמ"מ כיון דבידו לפדות אף דמחוסר ממון אין דיחוי והוי כמו דקתני במתני' דסוכ' היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט וכמ"ש התוס' הואיל דהוי בידו אף דעושה איסור מ"מ חשיב בידו ואשמועינן כאן אף דמחוסר ממון וגם עושה איסור דאין פודין ביו"ט מ"מ אם עבר כשר או דאין דחוי אצל מצות ועיין בזה:
ולכאורה יש להעיר הא דמעשים בכל מקום שבא אורחים לאכול על שלחן בעה"ב בליל חג הפסח ויוצאין במצה שנותן לו הבעה"ב שהזמינו לאכול ידי חובת אכילת מצה ולהמתבאר דמצה בעינן שיהיה שלו א"כ צריך שיכוין לזכות בו דבמה שמזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר מנדרים (דף ל"ד) בר"ן ורא"ש שם ועיין תשובת מהרי"ט (סי' קנ"א) ובאה"ע (סי' כ"ח סי"ז) ובב"ש שם שהקשה מהא דמבואר בא"ח דאין האורחין רשאין ליטול וכ' דהוי רק ס' קידושין ובס' המקנה כ' שם דבא"ח ל"כ רק מהלכות ד"א אבל ל"ה גזל כשנותן לאחר והביא ראיה ממעילה אם אמר תן בשר לאורחים אם נטלו מעל בעה"ב מיד כמבואר מדברי תוס' קידושין דבשעה שנטלו יצאו לחולין ואי נימא דאם הקדיש האורח את חלקו אינו הקדש הא כל מתנה שאם הקדישו אינו הקדש אינו מתנה א"כ ל"י לחולין ואמאי מעל עי"ש ולהמבואר בנדרים הנז' נראה דלא קנה באמת וממעילה אינו ראיה די"ל דוקא במזמינו לאכול על שלחנו אינו קונה רק מה שאוכל משא"כ אם נותן לו לאורח דבר מה שילך ודאי קונה ויכול להקדישו ומלבד זה בנתנו לאורח אף דל"ה שלו להקדיש ולתת לאחרים מ"מ כבר זכה בו לענין זה שיכול לאכול ואם נתנו בידיו ובא ליד האורח ודאי זכה עכ"פ ששוב אין ביד הבעה"ב להוציא ממנו רק שיאכלנו וא"כ שפיר מעל דכיון דיש לו לאורח זכות זה לאכול נפק לחולין ע"י מעילה ובזה ג"כ אינו ראיה מה שהביא שם מדברי תוס' ר"פ הגוזל ומאכיל כמובן עכ"פ לענין שיהיה יוצא ידי חובת מצה הי' מקו' לומר דבעינן שיתכוין לזכות בהמצה ומותר לצורך מצוה לקנות כמבואר מג"א (סי' ש"ו) דאל"כ ל"ה מצתכם אולם למה שבארנו לעיל דזכות לאכול סגי וגם כיון שבא לתוך פיו קונה ממילא וכיון דלא כתיב מצתכם להדיא רק מגז"ש דלחם מחלה י"ל בכה"ג כשאוכל בלי שום מוחה ובדעת בעה"ב אף דלא נתכוין לקנות ממש מ"מ יוצא בו ידי חובת מצה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |