אמרי בינה/דיני פסח/כג
|
< הקודם · הבא > |
יש לחקור במצות אכילת מצה דליל פסח אם דומה לכל אכילות שבתורה דקי"ל באכילת איסור כר' יוחנן סוף פ' גיד הנשה דהעיקר הוא אכילת גרון ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חייב וכן פסק הרמב"ם הל' מ"א והנה מלשון ירושלמי פ"ו דנזיר נראה לכאור' דגם באכילת מצה סגי בהנאת גרון דהביא שם פלוגת' דר' יוחנן ור"ל המובא בש"ס דידן ס"פ גה"נ באבר מן החי שחלקו ואכלו ואית' שם ר' בא בן ר' ממל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו בפלוגתא דר"י ור"ל אמר ר' יוסי בר' בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית. וע"ש בפ"מ דהיינו בלשון בתמי' דמ"מ נהנה חיכו בכזית ויוצא ואבר מה"ח חידוש ובעי שלם ומדנקט נהנה חיכו בכזית משמע דגם באכילה דמצה אזלינן בתר הנאת גרון ולפ"ז אם אכל חצי זית מצה והקיאו וחזר ואכלו היה נראה דיוצא בו כמו דחייב באכילת איסור וכן ראיתי להגאון מו"ה משה סופר זצ"ל בחידושיו הנדפסים בספר ר"י מגא"ש על שבועות שכתב כן בפשיטות דגבי מצה אזלינן ג"כ בתר הנאת גרון והביא ראיה מתשובת פ"מ שכ' בברכת המזון אכילה במעיו בעינן דכתיב ואכלת ושבעת בעינן שישבעו מעיו מבואר דבכל מצות דכתיב גבייהו אכילה סתם סגי בכזית מצומצם והביא ממ"ש התוס' משם הירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואי ס"ד דבעשה דמצה בעי הנאת מעיו א"כ על איסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצה לא יצא עד שיכנס למעיו ול"ה בעידנא דומיא דכ' התוס' גבי עשה דפרי' ורבי' אלא ודאי דלענין מצה אזלינן בתר הנאת גרון אולם בלבוש או"ח (סי' תע"ה) בהג"ה כ' שם בטעמ' דבלע מצ' יצא ובלע מרור לא יצא אע"ג דבלשון א' כתי' על מצות ומרורים יאכלוהו משום דאכילת מצה אע"פ שהוא זכר לגאולה וחירות מ"מ בעיקר אכילתו הוא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב לפיכך יוצא בה אף בבליעה דאף בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו אבל אכילת מרור אינו למלאות הכרס אלא זכר לוימררו את חייהם וכשאינו מרגיש טעם המרירות אינו יוצא ובמצה יוצא דגם במצרים אכלו למלאות הכרס עי"ש מבואר מדבריו דבאכילת מצה בעי מילוי כריסו ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל לדבריו אינו יוצא אע"ג דבאכילת איסור הוי בכה"ג אכילה לחייבו מ"מ באכילת מצה המצוה הוא על מלוי הכרס מכזית ודלא כמ"ש הגאון מוהרמ"ס הנ"ל ומה שהביא ראי' מקושית הירושלמי נראה לענ"ד דלאו ראי' היא כלל דהא מבואר בפסחים (דף קט"ו) כרכן בסיב ואכלן ידי מצה לא יצא ועיין מל"מ (פ' י"ד ממ"א) או מטעם דהוי שלא כדרך אכילתו או מטעם חציצה עכ"פ מבואר דבעינן שיבא הכזית מצה להכרס דרך הגרון ולנגוע בהגרון ממש א"כ אינו דומה לדברי התוספות בעשה דפו"ר דשם תיכף כשהערה בה עובר על הלאו ואינו חלק מהמצו' אף דהביאה אי אפשר בלי העראה מ"מ אינו רק הכשר מצוה דאם היה באפשרות לקיים המצוה בלי העראה הי' ג"כ קיום המצוה ואין ההעראה חלק מן המצוה רק דבלתי באפשרות לבא לקיום המצוה א"ל ע"י העראה והוי הכשר מצו' משא"כ בעש' דאכילת מצה כיון דגם מה שבא תוך הגרון הוא ג"כ תנאי וחלק מן המצוה ובלעדי זה לא יקיים המצוה הוי בעידנא דומה למילה אף דמל ולא פרע הוי כאילו ל"מ מ"מ הוי החיתוך חלק מגוף המצו' להסיר הערל' כמבואר בנ"י (פ"ב דב"מ) והוי בעידנא לכ"ע וכן נמי בזה כיון דהמצו' שתרד המצה דרך הגרון ולנגוע בו בלי חציצה הוי חלק מגוף המצו' ואף אם נאמר דל"ב הנאת גרון לקיים המצוה רק מלוי הכרס הוא גוף המצוה מ"מ הוי שפיר בעידנא ועיין מ"מ (פ"ו ה"ב ממצה) ובל"מ שם דאם כרכן במרור כיון דבי' אתעביד מצוה לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אע"ג דלא יצא ידי חובת מרור אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל הוי הפסק מזה נראה דהוי דרך אכיל' באיסורין כשכרכן בסיב רק במצה מטעם חציצה אתינן עלה דלא למחשב אכילה דאם נאמר כהך צד שכתב במל"מ דלאו דרך אכילה בכך אמאי כשכרכן במרור ובלען יצא ידי מצה אף דמעין המצוה הוא נימא מ"מ כיון שלא הרגיש הגרון טעם מצה אמאי יצא אלא ודאי דאכילה הוי בכה"ג או דבמצה בעי מלוי כרס רק נגיעה בפיו בעי ומרור הוי כמין במינו דאינו חוצץ עכ"פ אין ראי' דאכילה דמצה יהי' סגי בהנאת גרון:
וקצת יש להביא ראי' דגם באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דיצא מהא דכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דאם נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח דלא חלה השבוע' דא"כ כולל ואמאי לא יחול בכולל דאם נאמר באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו לא מקיים המצו' של אכילת מצה ולגבי איסור שבועה אם אכל על דרך זה חייב [וכבר כתבתי במקום אחר במ"ש הא"מ (סי' י"ד) הטעם בהא דאמר רבא שבועות (דף כ"ז) בנשבע ואכלו אם נשתייר הימנה כזית נשאל עליה מיגו דמהני לי' שאלה אכזית בתר' אהני נמי אכזית קמ' דמשמע אם לא שייר רק ח"ז אינו נשאל עלי' ולדעת הרמב"ם דאם נשבע שלא לאכול אסור בכל שהוא מה"ת למה לא מקרי חל הנדר עדיין שהי' ראוי לשאלה וכ' הא"מ כיון דהטעם דאסור בכ"ש אינו מצד נדרו שהרי הוא לא נדר אלא על שיעור שלם אלא דממילא רמי רחמנ' איסור משהו משום דחזי לאצטרופי לכך אינו בשאלה כיון דלא נשאר רק ח"ז תו לית לי' צירוף לאותו ח"ז ולהנ"ל אם אכל הח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב א"כ חזי לאצטרופי עכ"פ] וא"כ יהיה אסור אף לאכול כזית שלם מטעם כולל להנך פוסקים דחל ודוחק לומר כיון דנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח הי' כונתו רק על אכילת מעיו דוקא כמו חיוב מצות מצה וכמ"ש הריב"ש דלא הוי כולל במצה עשירה דלא הי' כונתו ע"ז זה דוחק כיון דאמר לשון אכיל' ואכילה הוא בכ"מ הנאת גרון אלא ודאי דגם באכיל' כזו מקיים מצות מצה וליכא כולל אך י"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובלבנ"א אין אכיל' פחות מכזית במלוי כרס ויבואר אי"ה בחיו"ד:
והנה מבואר מש"ס סוכה ופסחים דילפינן ג"ש לחם עוני ממאי דכתי' בחלה מלחם הארץ ושם כתיב עריסותיכם משלכם כ"נ במצה בעינן משלכם ולדברי ר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בו יד"ח וכתב הרא"ש שם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דג"ש זו מקובלת. ובמקו"ח (סי' תנ"ד) תמה בזה הא מדלעסה קני' מטעם שינוי וכמו דמבואר מתוספות גיטין דלמ"ד היזיק שאינו ניכר שמיה היזק הוי שינוי מכש"כ היזק ניכר ע"י הלעיסה דנפסד ואינו דומה למ"ש דלאו גזלן הוא רק דל"ה לכם ואף במע"ש משולחן גבוה זכי משא"כ כשגזל ולעסו קניי' ואף בבלע מצה מ"מ תיכף שנמאס קנאו בשינוי וקיום המצוה הוא בהנא' מעיו וכתב ואפשר הנאת גרונו בעינן ג"כ שיהי' משלו אולם מדלא אשתמיט תנא לומר מצה גזולה פסול ע"כ דאינו פסול מד"ת מטעם לכם רק מטעם מצוה הב"ב ואף דהיכא דקני' קודם עשיית המצוה ל"ה מהב"ע מ"מ הכא דקנין בשעת האכילה דהלעיסה צורך אכילה הוי מהב"ע והנה כחיזיון הזה כבר חזה הריטב"א סוכה שם דאף דבירושלמי פסלו מצה גזולה מטעם מצוה הבאה בעבירה בגמרא דילן לא אידכרו משום דלא משכחת לה דסברי לה דמכי לעסי' בפומי' קני לה דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מהב"ע ולא משכחת רק במ"ש ולכאורה הא משכחת לה כשבלע וכנרא' סובר הריטב"א דבאכלת מצה בעי הנאת גרון ומעיו א"כ כשבולע אז לא נשתנה בשינוי לקנות ואית ביה שלא לצאת מטעם לכם ומטעם מהב"ע אולם הא בלא"ה משכחת בשוגג דהי' סובר שהוא שלו ואכלו ולית בי' כונת קנין ואינו ניקנית לו בשינוי דלא מצינו במזיק דקונה בשינוי אם לא היה לו מקודם כונת קנין א"כ אינו יוצא מטעם דל"ה לכם וגם מטעם מהב"ע שייך בו כמו דמוכח בש"ס פסחים (דף ל"ה) אבל לא בטבל אף טבל דרבנן וכתבו שם הרמב"ן והר"ן דלדידן לית לן ילפותא ליפסל טבל בדיעבד כשאכל רק מטעם מהב"ע ומאי פריך הש"ס פשיטא דילמ' אשמועינן דאף כשאכל בשוגג דלא שייך מהב"ע מ"מ א"י מטעם שאין איסורו משום לא תאכל חמץ אלא משום לא תאכל טבל וכר' שמעון כדמפרש שם ר"ש הברייתא א"ו דגם בשוגג שייך מהב"ע ופריך הש"ס פשיטא. ומ"מ יש להתבונן דלאו פשיטות הוא וגם הא מ"מ משכחת באם כפאו לאכול מצה דקי"ל דיצא ואם כפאו לאכול טבל אשמועינן ר' במתני' דלא יצא דאיסורו משום בל תאכל טבל וכר"ש א"ו דפרכת הש"ס פשיטא דכל כי האי הו"ל לר' לפרש ולא למסתם בסתם ולכך משני בטבל טבול מדרבנן דזה הוי במשמעות הלשון דיש לו שם טבל מ"מ נ"ל דל"ש בשוגג מהב"ע (וכתבתי בזה במ"א):
ועוד משכחת לה למה שכתבו האחרונים דהיכ' דקני לי' בדמים הגזיל' מטעם קים לי' בדרבה מני' אף דכשהוא בעינו חייב להחזיר מ"מ אינו מחוייב בהשבה וכל היכא דאיתא ברשותא דמריה הוא ואינו קונה בשינוי א"כ משכחת לה כשהגביהו והוצי' אז מרשות היחיד לרה"ר דקים לי' בדרבה מני' אך בזה נ"ל דכשלעסה נעשה גזלן מחדש ומ"מ משכחת לה כשגזל מגוי וכבר הסכימו האחרונים דמ"מ אינו מחוייב בהשבה ואף אם גזל נכרי מותר כבר כ' הס' יראים דלכם לא הוי ועי' מ"ש בהגהותי בס' דברי חיים דיני גזילה (סי' ב') ואף למ"ש שם דמ"מ שפיר הקשו התוס' פסחים (דף כ"ט) על רש"י דלא משכחת חמץ של נכרי שיהי' רשאי לאכול לר"א ב"י ולא משכחת בגזל גוי כיון דבשאור דראי' היכא דהוי גורם לממון נמי עובר כן אף גזל גוי אף דל"ה לכם מ"מ עובר על בל יראה עדיף מחמץ של הפקר כמובן דלא בעינן עוד קנין והוא בידו לאכלו וממיל' אסור באכילה אבל מ"מ לענין שיהא נקרא לכם לגבי מצה ל"ה מצתכם אף אחר שנשתנה ועיין מקו"ח (סי' תס"ו) שהוכיח מתוס' פסחים הנ"ל דהיכא דמניח לפיו למקום שיופסד אף שאינו רוצה לקנות נעשה שלו ממילא כיון שעושה בו צרכיו והפסידו ואינו מחזיר עי"ש אולם נראה דרק לענין בל יראה לא גרע מגורם לממון כנ"ל אבל מ"מ כשאינו רוצה לקנות ודאי אינו קונה בע"כ ובכל עת קודם שבא למעיו לאו שלו ממש הוא וכשהבעלים רוצים לחזור בהם חייב להחזיר ולענין חמץ כיון דאכלו נהנ' בו ל"ג מגורם לממון אבל לענין לצאת בו י"ח מצה בעינן שיהי' שלו ממש ובודאי באתרוג אם יתנו לו לכל דרכי הנאת לאכול ולעשות בו כל צרכיו ומתנה שלא יקנ' רק כשיאכלנה לא הוי לכם כן נמי לענין מצה נראה אם נותן לו לאכול ואינו מקנה לו רק כשיבא לתוך מעיו כיון דל"ה שלו בשעת אכילה אינו יוצא בו א"כ משכחת נמי בכה"ג שמזמינו לאכול ואומר לו בפי' שאינו מקנ' לו אף לאחר הלעיסה רק כשיבא למעיו שיהי' שלו ובזה אינו יוצא מטע' דלא הוי שלו עד אחר אכילה אך י"ל דבכה"ג כשבא למקום שאינו יכול לאהדורי נסתלק ממנו זכות הבעלים והוי כמו שצווח על ביתו שנפל דנאבד מכל אדם ונקנה להזוכה כן נמי בזה מיד שבא לתוך פיו במקום דלא מצי לאהדורי נתייאשו הבעלים ואבדו זכותן ונקרא מצתכם ולפי זה צריך לי עיון דברי אאמ"ו ז"ל שכ' שם בספרו ליישב קושית התוס' פסחים הנ"ל על רש"י הנ"ל דמשכחת בגזל גוי דל"ה לכם וכבר כתבתי שם בהגהותי כנ"ל דלא גרע מגול"מ ולמה שכתבתי עוד. עדיף יותר מגורם לממון דכשבא במקום דל"מ לאהדורי כבר נתייאשו הבעלי' ואף כשלא ידעו מזה מ"מ הוי כזוטו של ים דבזה יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואין להקשות ע"ז ממה דמבואר נדרים) דף ל"ד) לא לאפוקי דאי אזמנה עלה ופי' שם הר"ן והרשב"א דלעולם אימא דאי יהיב לי' במתנה שרי ליה וכי קאמר לי' עליך לאפוקי דאי אזמנה עלה תאסר לי' דההיא שעתא נמי ככרו הוא עי"ש ואמאי אם חזר במתנה שרי לי' א"כ כשאכלו ובא לפיו במקום דל"מ לאהדורי שוב זכה בו במתנה ע"י יאוש שנתייאשו הבעלים בע"כ כנ"ל זה אינו חדא די"ל דאסור ליהנות בהלעיסה והנאת גרון ועוד דמ"מ נהנה ממנו בככרו במה שגורם לזה שיבא לו להיות שלו:
אך נראה דבכה"ג כשנותן לו מדעתו ומזמינו לאכול ומתנה שלא יקנה עד שיבא לתוך מעיו בלא"ה אף בלא יאוש ג"כ יוצא לדידן דקי"ל אתרוג של מעשר שני יוצא עי' רמב"ם פ"ח מלולב) ואף דפוסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא מ"מ סובר כמ"ד דסגי בהיתר אכילה וכמ"ש הכ"מ (פ' ו' מבכורים) משם הר"י קורקו"ס עיין מ"ש בהגהותי לד"ח דיני לולב (סי' ב) בזה דמ"מ בגזל גוי והפקר דלית לי' זכות בו יותר מכל אדם לא הוי לכם ודוק' במע"ש אף דהוי ממון גבוה דהבעלים יש להם זכות זה לאכלו ואין יכול לחטוף ממנו עי"ש מ"מ בנידון דידן כיון דאי אפשר לשום אדם ליטול ממנו והוא יש לו זכות זה לאכול קרינן בי' לכם ומצתכם ולפי זה אף בגזל בשוגג אף דאינו קונה בשינוי מ"מ כיון שבא למקום דלא מצי לאהדורי אף שאין שום אדם יכול ליטלו ממנו מ"מ ל"ה לכם דלא נתכוין לקנות ושל בעלים הוא אולם למ"ש דכבר התיאשו הבעלים שפיר קרינן בי' מצתכם ודומה למצה של מע"ש אולם מ"מ למה דנראה מדברי הריטב"א דבאכיל' מצה בעי הנאת גרונו ומעיו ואתי עלה רק מטעם דקני'. ובמקו"ח מסתפק אם בעי הנאת גרונו ולדברי הריטב"א יקשה דמ"מ משכחת לה כשבלע ולא לעסה והמעיין בדברי הריטב"א יראה דאף כשבא למקום דל"מ לאהדורי מ"מ שייך הנאת גרון ומעיו ג"כ ואז נקנה לו בשינוי ולמה שכתבתי אף בשוגג קני ביאוש אך מ"מ מ"ש הריטב"א דלא משכחת לה אלא במע"ש ואליבא דר"מ מבואר דאזיל למ"ד דבעי דין ממון ע"ז יקשה דמשכחת בשוגג כשלא ידע שהוא של חבירו ולא נתכוין לקנות ואינו קונה בשינוי ואף דנתיאשו הבעלים כשבא למקום דל"מ לאהדורי מ"מ לאו דין ממון לי' בו כיון דלא אתכוין לקנות ומזה נרא' דאף למ"ד דבעי דין ממון ואינו יוצא במ"ש דממון גבוה הוא היינו משום דחל שם גבוה עליו לעולם דכל היכא דאיתי' דגבוה הוא אבל בהפקר כה"ג אף דלא נתכוין לקנות מ"מ ממילא שלו הוא כיון דשום אדם א"י לזכות בו ושם הבעלים נסתלק מממון זה קרינן בי' לכם:
והנה המקו"ח דכתב כיון דלעיסה צורך אכילה הוא אף דקני לי' מקודם הוי מהב"ע והריטב"א סובר אף בבלע מ"מ כשבבא למקום דלא מצי לאהדורי קני' ול"ה אח"כ מהב"ע והמקו"ח הביא ראי' מהא דאינו יוצא בהקדש שלא נפד' איירי בשוגג דבמזיד דלא מעל תיפוק לי' דאינו יוצא מטעם דבעינן מצתכם וע"כ איירי בשוגג דמעל ונפק לחולין ונימ' מדלעס' נפק לחולין וכבר נעשה העבירה א"ו כיון דנעשה בתחלת מצות האכילה הוי מהב"ע ולכאורה בלעיסה לבדה לא נפיק לחולין כ"ז שלא נהנה דהוי רק כמזיק הקדש דאינו יוצא לחולין עד דמעל ונהנה כמבואר בתוס' (פ"ו דמעילה) וע"כ כונתו כשנהנה גרונו ובא לבין החניכיי' אז נהנה ואז מעל ונפיק לחולין והוי שלו וע"כ מפסל רק מטעם מהב"ע אמנם א"כ אמאי אינו יוצא לר"ש שם מטעם דאינו אסור משום בל תאכל חמץ דאין איסור חמץ חל על איסו' טבל והקדש נימ' נהנה ומעל נפק לחולין ואז חל עליו איסור חמץ וכנרא' מדברי רש"י במתני' שם דמפרש המשנה אליב' דר"ש ולדידן דאיסור חמץ חל בכולל או במוסיף כתב הרמב"ן במלחמות דלית הלכתא כמתני' ובחידושיו כ' דמטעם מהב"ע פסול מדרבנן. עכ"פ לר"ש היכא משכחת דאינו יוצא בהקדש שלא נפדה הא כיון דבא להנאת חיך מעל ונפק לחולין ואז חל איסור חמץ ויש בזה משום בל תאכל חמץ ולמה א"י בה וכן נמי קשה ברש"י במתני' שכ' אבל ישראל בתרומה לא משום דיש בו איסור בל תאכל תרומה הא מבואר במס' יומא (דף פ"א) כשבלע תרומה והקיאו דכבר נתחלל והזר שאכלו אח"כ פטור א"כ כשבא למקום דל"מ לאהדורי וכבר נהנה גרונו בכזית ונתחלל חל עליו אח"כ האיסור חמץ ואמאי א"י בו ידי מצה ולמ"ש דבעי ג"כ נגיעת גרונו וזה חלק מן המצוה וכיון דאז היה עליו איסור הקדש או תרומה אתי שפיר דא"י בו אולם עדיין קשה על דברי הריטב"א דמדלעסה יצא לחולין ואף דלא נהנה מ"מ מוכח דבשינוי כה"ג אף דלא נהנה עדיין יצא לחולין מהא דמבואר בש"ס פסחים (דף כ"ז) בהא דבעי שם רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפו בו הפת מהו והקשה רבא והלא מעל המסיק וכל היכא דמעל המסיק נפקא להו לחולין וקשה דילמא איירי בגזבר דל"י לחולין ובמה שמסיק ל"ה רק כמזיק הקדש כיון דלא נהנה וכן אף באחר שאינו גזבר משכחת לה שלא הגביה העצים רק הדליקן ולא הוי רק כמזיק א"ו כיון דמשנה הדבר מכמות שהיה מעל דאימעילה אלא שנוי וכן ראיתי בצל"ח פסחים (דף כ"ח) דחייב חומש ואשם משעת לעיסה שאין לך שינוי גדול מזה ומעיל' היינו שינוי ע"ש א"כ הדר יקשה אם נשתנה ע"י הלעיס' ומעל ויצא לחולין שוב ראוי לחול עליו איסור חמץ ואמאי אינו יוצא דהא גם שלו הוי:
אך לענ"ד אם מעל ע"י שינוי מעשה תליא דבר זה בשיטת הרמב"ם ותוס' דבתוס' מעילה (דף י"ח) מבואר דבשינוי רשות בלבד מעל ג"כ וכשנותן הגזבר לחבירו מעל אף כשלא נהנה מצד שינוי רשות בלבד ומה"ט בבנה בתוך ביתו אבן או קורה של הקדש דמבואר במתני' שם (דף כ') הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה פריך בש"ס שם כיון דשני' מעל ומתרץ כגון שהניחה על פי ארובה ועיין תוס' ב"ק (דף כ') ובש"מ שם דקביעת האבן בבנין חשיב שינוי טפי כיון דבטל לי' אגב ארעא וחשיב כקרקע ע"ש ומבואר משיטת תוס' דבשינוי מעשה בלבד מעל אף דלא נהנה אמנם דעת הרמב"ם בפי' המשניות שם כשנטל אבן של הקדש אעפ"י שפגם לפי שכבר חיסר מן ההקדש הדבר ההוא לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר וכשיתן אותו לחבירו כבר נהנה ומעל וזה שאמרנו חבירו לא מעל על מנת שיהיה אותו חבר גזבר כו' אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנ' בטה"נ שבא לו וזה בקבלתו ומה שאמר בנאה לתוך ביתו אין הענין שיבנה אותה באמת לפי שהוא מעל בלי ספק שכבר נהנה במה שהוסיף בבנין אותו אבן אבל ר"ל שנתן אותה דרך עראי וכתב עוד שם בנתנה לבלן דמעל ההנאה שהגיעתו הוא שיכנס למרחץ כ"ז שירצה ולא ימנענו וההיקש כפי אלו הענינים והדומים להם עכ"ל. מבואר מדבריו דליכא מעילה אף בשינוי רשות עד שיהנה ועיין רמב"ם (פ"ו דמעילה) הא דמעלו שניהם איירי בזדון וברמב"ם שם בנתנה לבלן דמעל אעפ"י שלא רחץ משום דנהנה בהיותו רוחץ בכ"ע שירצה ודבריו מותאמים עם מ"ש בפי' המשנה ומבואר שיטתו דבש"ר בלבד א"מ דהוי כפגם ולא נהנה וצ"ל לשיטתו הא דאמר בש"ס פסחים הנ"ל הא דמעל המסיק היינו ג"כ כיון שהסיק התנור נהנה במה שמוכן לפניו בכ"ע לאפות הפת והא דפריך רבא בפשיטות דילמא איירי הבעי' דרמב"ח היכא שאחד הסיק עצי הקדש בהתנור ואח"כ אפה אחר הפת בזה שאל את הפת אסורה אם לא דבכה"ג לא מעל המסיק צ"ל דבאמת הש"ס היה יכול לתרץ כן וחדא מנייהו נקט כשנפלה דליקה מאלי':
וכן מבואר שיטה זאת בראב"ד בפירושו על תו"כ פ' ויקרא (פר' י"א) דבמוציא מרשות הק' ולא נהנה לא מעל והקשה ע"ז בנותן ש"פ של הקדש לחבירו אמאי מעל הא הפוגם אינו נהנה וכן שליח שלא עשה שליחותו אמאי מעל וכ' כיון דמתנה אית בי' טוה"נ הנותן פוגם ונהנה ואעפ"י שאין בטה"נ ש"פ הרי אנו אומרי' שהנאת חבירו והנאתו מצטרפין ושליח כיון ששינה שליחותו כמאן דזבני לנפשי' דמי והוא הנוטל פרוטה מן ההקדש ומשנה אותו לחולין ואעפ"י שחוזר ונותן המקח לבעלים הראשונים כמו שנותן מתנה משלו הוא וכבר מעל בה משעת מקחו עכ"ד ולכאורה אינו מובן הא השליח לא נתכוין לקנות לעצמו רק בעד המשלחו ומה הנאה יש לו ואף דהדין בכ"מ בשליח ששינה מדעת הבעלים כשלא הודיע להמוכר שהוא שליח על השליח לתקן העיות והמקח קיים כמבואר ח"מ (סיקפ"ב) ואין ביד המשלח לחזור מהמקח ע"כ הטעם כיון שמסר המעות ביד השליח והאמין לו וסמך דעתו עליו דעתו היה שאף אם יעשה עיות יהי' המקח קיים רק השליח יתקן מה שעיות וכ"כ בס' נתיב' המשפט (סי' קפ"ג ס"ק ד' וסי' קפ"ה סק"ה) אבל מ"מ השליח לא זכה במקחו כיון דלא התכוון כלל לקנות לעצמו רק בעד המשלח רק נגד המוכר נתקיים המקח ואין המשלח יכול לבטל המקח א"כ מה הנאה שייך להשליח לחייבו במעילה ולמיחשב כמאן דזבנה לנפשיה כיון דא"ר כלל לזכות וגם יקשה בנזכר בעה"ב ולא נזכר השליח דמעל השליח מה הנאה יש להשליח והן להטעם שכתב רש"י קדושין (דף נ') דכיון דהמשלח הי' מזיד רמיא מעילה על השליח ככל התורה דאשלד"ע והעוש' חייב יקשה מ"מ הא השליח לא יש לו הנאה בשלמא אם השליח הוא ע"ד גדול י"ל דחשוב הנאה לו במה שהמשלח מחזיק לו טובה שעשה שליחותו אבל אם ליכא אלא פרוטה אין כאן שיעור הנאות פרוט' לדברי הראב"ד ואמאי מעל. ולמ"ש רש"י חגיגה (דף י') דשליח חייב כיון דנזכר בעה"ב לא ניחא לי' וביטל השליחות ודאי קשה הא עכ"פ לא יש הנאה להשליח וצ"ל דמ"מ במה דעביד שליחותו דמשלח חשיב הנאה פרוטה ולפי"ז י"ל דהלעיסה לא מחשב להנאה של כלום ולא מעל דהוי כמזיק הקדש דבמה שמוכן לפניו לאכל ליכא שוה פרוטה ואינו מועיל עד שנהנה גרונו ואז שפיר בעי ג"כ שיהיה שלו וכמ"ש לעיל ולשיטת התו' דש"ר בלבד מביא לידי מעילה וכן ג"כ שינוי מעשה ע"כ צ"ל הא דמזיק פטור בהקדש היינו בדבר דלית בזה כונת הנאה משא"כ דבר שעומד לכך כגון עצים להסקה כיון ששרפן לצורך הסקה מעל וקנינהו בלא שום קנין והנאה כלל א"כ כשלעסה ג"כ לאו בכלל מזיק הוא כיון דלעסה לצורך אכילה ודרך כונת הנאה והדרא קושיא לדוכתי' במצה של הקדש אמאי א"י נימא דבלעיס' מעל ושוב הוי מצתכם וגם מצהב"ע לא שייך לסברת הריטב"א וכן אף לר"ש שייך לגבי משום ב"ת חמץ ויבואר עוד אי"ה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |