אמרי בינה/דיני פסח/כב
|
< הקודם · הבא > |
כתב המג"א (סי' ת"נ סק"ט) דמותר לומר בפסח לנכרי חנוני תן לפועלים חמץ ואני פורע ובס' מקו"ח כ' אף דיש שליחות לנכרי לחומרא מ"מ כיון דהחמץ אינו שלו ל"ה רק כאומר לנכרי האכל מחמצך לנכרי אחר דלא שייך בזה שליחות והנאה לא חשיב מה שמאכיל לפועל שמזונותיו עליו כיון דיכול לסלקו בזוזי וקשה קצת מדברי תוס' כתובות ריש פ' המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קעביד וכתבו התוס' ולא דמי להא דאומר אדם לחנוני תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך דלא קאמר ליה דליתוב להו איסורא הלכך לאו שליחותי' עביד אי יהיב להו יי"נ אבל הכא שליחותי' קעביד אי יהיב להו שום מזונות עכ"ל הרי מבואר דבאומר דליתוב להו איסור' אסור מצד דהוי כעושה שליחותי' ומשמע מדבריהם דמה"ד אסור ולא מצד חומרא ואף דאין שליחות לנכרי מ"מ כיון דזה הוציא ממון על פיו ונתחייב לשלם מדין שכירות או מדין ערב ועיין מס' ע"ז (דף ע"א) דאסור לומר עול תחתי לעוצר וברש"י ותוס' דכל מה דיהיב כאילו יהיב ישראל דבמקומו הוא ובש"ע יו"ד (סי' קל"ב ס"ה) ובש"ך שם ועי"ש בב"ח דמבואר מדבריו דבאומר תן לפועלי חמץ דומה לאומר היה במקומי ועיין במח"א הלכות שלוחין (סי' כ"ד) גם מ"ש המקו"ח דהוי כאומר האכל מחמצך לגוי אחר יש לגמגם אף דל"ש בזה שליחות מ"מ נהנה הישראל מן החמץ במה שעושה רצונו בדבר האסור בהנא' ואף דלגבי פועלים לא חשיב כ"כ הנא' כיון דיכול לסלקו בזוזי מ"מ באומר לנכרי שיתן לנכרי אחר ודאי המקבל יחזיק לו טובה וגם נהנה במה שנעשה רצונו בזה והנכרי הנותן שומע לו שמצוה לו דוקא חמץ גם מה שהוליד מזה המ"א כשהתינוק צריך לשתות חמץ לומר לנכרי תן לו לשתות חמץ ואני פורע ואין זה הנאה במה שבנו שותה החמץ כמו ביו"ד (סי' רכ"א) לא אבין שם מותר לזון בנותיו כשאינו מצוה לו אבל כשמצוה לו ודאי אסור ואפי' ללמדו דעת המחבר שם דאסור דעושה שליחותו ואף לרמ"א שם דמותר בדבר שאין צריך שליחות היינו לא כשהוציא ממון על פיו וא"כ בזה שהוציא הנכרי הממון על פיו למה לא יהי' כנהנה מאיסור הנאה ומ"ש דפועלים נמי מזונותן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי המעיין במרדכי יראה דאין עכ"פ מזונותן עליו לתת דוק' חמץ אבל בתינוק שרוצ' דוק' להשקותו חמץ הוי כנהנה מחמץ וצ"ע להתיר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |