אמרי בינה/דיני פסח/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח כא

סימן כא

המגן־אברהם (סי' תמ"ח) הביא משם המ"ב שאם קנה ישראל אחר החמץ מן הנכרי שמכ' לו ישראל אחה"פ צריך להחזי' לבעלים וא"צ להחזיר דמים אם נתן יותר מן הראוי. וכ' המג"א והטעם דאמרינן אדעתא דגוי אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקרי' אבל אם הגוי א"ר למכרו אסור לתבוע אותו בדיניהם ובס' מקו"ח הביא דברי טעם של המ"ב והשיג ע"ד וע"ד המ"א תמה דאם נאמר דהגוי לא יהי' יכול למכרו ולא להקדישו ולא מכר רק להפקיע איסור חמץ דמי למתנת בית חורון דאמרינן בו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ואין זה קושיא כ"כ דודאי על כל ימי משך הפסח היא מכירה גמורה ויכול לעשות בו הנכרי כאדם העושה בשלו וכן אף לאה"פ אם מכרו לנכרי ודאי מהני המכירה או אם הנכרי מפסידו או אכלו הוי כשלו רק כיון דהישראל היה מוכרח למכור שלא יצטרך לבערו סובר המג"א דאמרינן אדעתא דכ"ע לא אפקירה שבכלות זמן האיסור אין לישראל לקנות אולם יקשה על המג"א מדברי נ"י סוף פרק נגמר הדין דכ' על הא דמותר המת לשם מת פלוני ליורשין ואי קשיא נימא אדעתא דיורשים לא יהבי כדאמרינן ב"ק אדעתא דארי אפקירה אדעתא דכ"ע לא אפקירה י"ל דלא אמרינן הכי אלא בהפקר דאינו מוציאו מרשותו אבל מתנ' שנותן לחבירו ומוציא מרשותו בודאי ל"א ע"ד שיחזירו לו כלום עשה ע"ש וא"כ במכירה נמי אף דהיה מוכרח למכו' מ"מ כיון דצריך שיוציא מרשותו ולא פירש אדעתא שיחזירו לו ואדרבא אנן סהדי שמכר בלב שלם כדי שלא יעבר על ב"י ל"ש בזה לומר אדעתא דכ"ע לא אפקירה:

וראיתי דבר תימה גדול בתשובת פנ"י ח"ב הנדפס מחדש בחלק א"ח (סי' ה') שכ' תוך דבריו אל השואל שרצה להשיב לו על קושיתו בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה דיבטלנה אם טוה"נ ממון הוי כדידיה ורצה השואל שם לומר דאסור להפקיר החלה כמו שאסור ליתן לגוי דכשמפקירה כאילו נתנה לכל גוי וכ' וז"ל ולא ידעתי מה אשיב ע"ז דכל דבריך בנוים כאילו הוא הפקר גמור שצריך להפקירו שיטלנו מי שירצה והנה שכח דבטיל בלב סגי גם בהפקר גמור לא מצינו דצריך להפקירו אף לגוים דהא הפקר אתי דצריך להפקירו כשמיטה ושם גוים לא יתחשבו מלבד דטורח בעיני להביא ראי' דאף דמבטלו אם ירצה לא יניחו לטלו לשום אדם דלא עביד כ"א לאפקועי מאיסור חמץ דומי' דשבת ורב ספרא עכ"ד והדבר נפלא דודאי בימי פסח צריך שיהי' ע"י ביטולו כעפרא דארעא ממש ובודאי אם יבא גוי ליטלו אסור לו למחות בידו ואינו שלו דהא אף אם לא ביטלו אינו שלו וכל חילו דביטל הוא לגלות דעתו שמסכים לזה דאינו רוצה בו ומחשבו כעפרא דארעא ואז לא אוקמי' רחמנ' ברשותיה וכמ"ש הר"ן ריש פסחים וא"כ ודאי אחר הביטול אינו רשאי למחות במי שרוצה לזכות בו ואם מונע לאחרים מלזכות בו אדרבא חוזר מן הביטול וכמ"ש הרע"ב ריש פסחים ובמפרשים ודברי הפנ"י תמוהין ומ"ש הפנ"י דומיא דשבת נראה דסובר בדעת הטור וב"י (סי' רמ"ו) כמו שכ' המג"א שם דאפי' בשבת אינו יכול שום אדם לזכות בה ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה אולם כבר תמה ע"ז בס' מח"א הל' זכיה מהפקר (סי' ב') דאם אינו יכול לזכות בו שום אדם אף בשבת ל"ה הפקר ובס' מקו"ח כ' בכונת הב"י דדוק' להקדישו שנתפס בדיבור יכול לעשות בתוך זמן השכירות או למכרו בקנין החיצון אבל לעשות קנין בגוף דבר המושכר כגון משיכה או חזקה ל"מ בתוך זמן השכירות וכן משמע ממרדכי מובא בסמ"ע (סי' שט"ו) ובאמת ממרדכי ליכא שום משמעות לזה אולם במל"מ (פ"א ממכירה) מביא ספק זה וכבר האריכו הגאונים בנידון זה בתשובת בעי חיי חלק ח"מ (סי' ק"מ) וכבר הביא אדוני זקני מו"ר ז"ל בספר דברי משפט (סי' קצ"ב) ראיה נכונה דמהני קנין חזקה בבית המושכר לאחרים מדברי התוספות יבמות) (דף צ"ג) דלרב דמהני באומר שדה זו לכשאקחנה תמכר לך דמהני קנין חזקה כשאומר מעכשיו הרי דחזקה מהני בדבר שאינו שלו למ"ד דאדם מקנה דשלב"לע מכ"ש דמהני חזקה בבית המושכר עי"ש וכנראה הב"י (סי' רמ"ו) לא אתי עלה מטעם זה וגם אם נאמר דלא מהני קנין משיכה בעודו מושכר לאחר א"כ אין תורת הפקר על דבר שאין אחרים יכולים לזכות אולם יהי' איך שיהי' בחמץ כ"ע מודים דביטול הוא לגלות דעתו שאינו רוצה לאוקמי ברשותי' ובודאי כ"ע מודים דצריך שיהי' ע"י ביטול כמו אם ל"ה מוקמי' רחמנ' ברשותי' דהי' כל אחד יכול לזכות בו דאל"כ כיון דנשאר לו איזה זכות אוקמיה רחמנא ברשותו לעבור עליו:

והנה הט"ז כ' דאף דכ' בש"ע דמעמל"ה ל"מ מ"מ רשאי להתנו' עם הגוי הקונ' דאינו רשאי למוכרו אלא יעכבנו לעצמו או שימכור לו ואם קנה ממנו ישראל אחר אחה"פ רשאי המוכר לתובעו בדין שא"מ מכיר' הגוי דזכו' זה שייר לעצמו שאינו רשאי למכרו לאחר. וכ' בס' מחצית השקל לפ' כן ג"כ דעת המ"א וס"ל דסתמ' דמילת' הוי כאלו התנה כן ולא נהירא לומר כן בדעת המ"א דל"ה לו לומר אדעתא דארי' אפקרי' וגם הא המ"א (סוף סק"ה) כ' דבאומר ותחזרנה לי שאין המתנה תלוי בהחזרה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ הרי דמשום חומרא דחמץ לא שרי להתנות או לשייר שום דבר א"כ כיון דאסור להתנות מהיכא תיתי דנאמ' דסתמא הוי כהותנה ולא עוד אלא דהמ"א כ' אם הגוי אינו רוצ' להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם ואמאי לא נימא דסתמ' הוי כאילו הותנה שיחזירנה לו במכירה אלא ודאי כיון דאסור משום חומרא דחמץ אמרינן להיפך דודאי הי' מכירה גמורה והא ראי' דהא דעת המ"א (סרמ"ו ס"ק י"א) דהפקר להתיר איסור אינו הפקר גמור ואין אחר יכול לזכות א"כ מקח הנעשה להתיר האיסור נימא ג"כ דל"ה מכר גמור וכד' הצ"צ המוב' בטו"ז (סרמ"ו) משם רב א' וע"ש בא"ר. א"ו בחמץ כיון דהחמירו דלא יטיל תנאי ואף שום שיור אמרינן דודאי א"י לתובעו ואתי המג"א עליה להוציא מיד ישראל הקונה רק מטעם אדעת' דארי' אפקרי' ובתשו' חתם סופר או"ח (סקט"ו) כ' בכונת מג"א דמה שזלזל הישראל במקחו לא הפקיר רק ע"ד שיהנה הגוי וכבר כתבתי מד' הנ"י סנהדרין מבואר דאם הוציא מרשותו במתנ' או מכר ל"א סברת אדעת' דארי' אפקיר' [ומ"ש להשיג על המהש"ק שרצ' ליחס סברת הטו"ז בד' המ"א כיון דלא הותנ' רק אנן סהדי א"כ התנאי היה שלא יבא ליד ישראל בשום אופן לא במכר ולא בגזילה א"כ עובר על התנאי ונתבטל המכירה של ע"פ והוי חמץ שעעה"פ ולא אדע מה עשה לו המחצית השקל הא ביאר דבריו דמסתמא היה בשיור זכות זה שלא יהי' בידו למכור לאחר] ומ"ש בדברי טו"ז דתליא בדברי תוס' גיטין (דף פ"ג) בע"מ שלא תנשא דאם נתבטל הגט ע"י נשואין שוב ל"מ הנשואין ולא עברה על התנאי אבל לדעת החולקים דהתנאי היה על פעולת הנשואין נתבטל הגט אף דלא הועיל ה"נ נתבטל המכר וכן כתב מתחילה המקו"ח כן בדעת הטו"ז אולם הקש' א"כ אף אם נאמר דלא נתבטל המכי' של הישראל כיון דאם יתקיים יתבטל מ"מ יכול הישראל הקונה לומר להישראל הראשון לאו בע"ד דידי את דסוף סוף אינו שלך.

ובמ"א כתבתי אף דהמל"מ (פ"ג) מזכיה תלה דין זה דבממון במתנה ע"מ שלא תמכרנה לפלוני ועבר ומכר לאותו פלוני אם נתבטל המכירה או המתנה הראשונה בדעת תוס' גיטין הנ"ז מ"מ יש לחלק ולומר דבממון גם התוס' מודה דהתנאי היה רק על שם מכר דבשלמא בגט דיש מקום שיתקיים נשואין של הפלוני אף אם יתבטל ע"י הגט כגון אם נשאת להפלוני אחר מיתת הבעל דליכא נ"מ על חלות קדושין ונשואין של הפלוני דממנ"פ חל אף אם יתבטל הגט ע"יז למפרע מ"מ עכשיו נעשית פנויה ממיתת הבעל מה"ת לנו להוסיף בדבריו ולומר שכונת התנאי היה על שם נשואין אף אם לא יועילו אמרינן דהתנאי היה על נשואין המועילין כגון לאחר מיתתו דדעת תוס' שם דנמשך התנאי לעולם אף אחר מיתת המגרש ובזה שפיר נתקיים ככל דבריו בהתלות התנאי דאם תנשא לפלוני נתבטל הגט למפרע דעברה ממש על התנאי אבל בממון דלעולם ל"מ שיבטל התנאי המעשה אם נאמר דכונתו היה שלא ימכרנה לפלוני מכירה המועלת דוקא דהא אף אחר מיתתו ג"כ ירשו יורשיו זכות זה שזה המקבל מתנה אם עובר על התנאי נתבטל מתנת המוריש והמה ירשו זכות זה א"כ נמשך התנאי לעולם.

ועיין מל"מ (פי"א ממכירה) שכתב במקנה או נותן לחבירו על תנאי אם נמשך התנאי אף אחר מיתת הנותן לכאורה תליא במחלוקת הגאונים במגרש ע"מ שלא תשתה יין ושתתה לאחר מיתת המגרש די"א דנתבטל הגט וי"א דלא נתבטל ויש ללמוד משם לענין ממונות כגון בנותן מתנה לבנו ואין לו יורש אחר ע"מ שלא יעשה איזה דבר אפשר דדמי לגט ונ"מ לבע"ח של הנותן שהי' אחר המתנה דאי נתבטלה המתנה אתי הבע"ח וטרף וכתב דמ"מ נראה דהכא לכ"ע כל שעבר על תנאי נתבטל' המתנה. ובס' קרמ"ר מגמגם בזה דהוא סובר דטעם הסוברים דלאחר מיתת המגרש כשעוברת על התנאי דל"נ הגירושין הוא משום דלא קפיד על לאחר מיתתו אולם דעת המל"מ דעיקר טעמם דלגבי גט הוא משום דהמיתה גומרת וכורתת מה דאגידא גבי' דבעל שלא תעבור על התנאי והטעם כיון דבחייו לא עברה על התנאי ואחר מיתתו לא צריך לקיומו של התנאי כיון דאעפ"כ מותרת לשוק לכך אף אם עברה על התנאי לא אמרינן דנתבטל הגט ובניה שהי' לה מן השני בחיי המגרש כשרים כיון דלגוף ההיתר של לשוק לא צריך לקיומו של התנאי משא"כ לענין מתנה דצריך לגוף קיום המתנה לקיום התנאי דאם יתבטל המתנה יגבה הבע"ח וכיון דצריך עכשיו לקיום המתנה לדין צריך לקיים התנאי ועיין ספר אבני מלואים (ח"ב סי' קמ"ג סק"ד) ובאמת בנידון המל"מ יש להתבונן למה לא יכול היורש למחול לנפשיה כיון דקאי במקום המוריש ויורש זכות זה א"כ לעולם יכול אף לאחר מיתת הנותן לו למחול לנפשיה להתנאי שיתקיים המתנה אף באם יעבור על התנאי וצ"ל דהמל"מ איירי במקום דל"מ מחילת התנאי ואכ"מ בזה] עכ"פ מבואר דבממון לכ"ע התנאי נמשך אף אחר מיתת הנותן וא"כ אם נאמר דכוונת התנאי היה על מכירה המועלת אי אפשר לעולם שיבטל התנאי המעשה והוי רק שיור ממש וי"ל דבזה אף התוס' מודים דאמרינן דכונת התנאי הי' על שם מכר כדי שיתבטל המעשה דאל"כ למה הותר' בגדר תנאי כיון דזה הוי שיור על לעולם ואף די"ל דלכך הותנה בדרך תנאי ולא בדרך שיור כדי שיהי' בידו למחול על התנאי אחר כך ושיתקיים אף אם יעבור על התנאי דבשיור אינו יכול למחול דהא דעת הרשב"א דתנאי שאינו של ממון דלא שייך לומר הרני כאילו התקבלתי אין בידו למחול כמבואר בר"ן כתובות (דף ע"ג) ובמס' נדרים:

ומ"ש המקו"ח בכונת הטו"ז דהוי כאילו הותנה עם הגוי דלכשתמכר לא תמכור אלא לי ומש"ה כשהנכרי רוצה למכרו לאחר נקנה באותו פעם לישראל הראשון מחמת התנאי ובישראל כה"ג לא קני כשלא אמר מעכשיו כמבואר ח"מ (סי' ר"ו) הוא מטעם אסמכתא אבל בגוי כ' הראב"ד דאין דין אסמכתא לגוי עכ"ד ודבריו תמוהין הא אף אם נאמר דבגוי ליכא דין אסמכתא מ"מ לא הוי רק תנאי שימכור לו בהקנאה או דנתחייב בזה למכור לו אבל שיהי' נקנה באותו פעם להישראל הראשון מחמת התנאי זה לא ניתן להאמר דבמה יעשה מהעדר קנין ובלא מעשה קנין במה יקנה והקונה לא נתכוין לזכות בעד המוכר הראשון ורק החיוב עליו למכור לו כשרוצה למכור ואם מכר יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את וכמבואר במל"מ הלכות מכירה (פ"ח) ועיין קצות החושן (סי' ר"ו) ובנתיבות שם ובמטלטלין לכ"ע קנה השני אף אם נתחייב למכור לו כמבואר שם עכ"ד וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף